ג’ק ריצ’ר 13: מחר תמות

1

קל לזהות מחבלים מתאבדים. יש להם שלל סימנים מסגירים. בעיקר כי הם עצבניים. זאת הרי הפעם הראשונה שלהם, מטבע הדברים.

הביון הישראלי יודע כל מה שיש לדעת על הנושא. הם לימדו אותנו אילו סימנים לחפש. הם שילבו תצפיות מעשיות ותובנות פסיכולוגיות, וחיברו רשימה של סימנים התנהגותיים.

למדתי את הרשימה הזאת לפני עשרים שנה מסרן בצבא הישראלי. הוא לא פיקפק בה לרגע, אז גם אני לא פיקפקתי, בעיקר משום שהוצבתי אז בישראל לשלושה שבועות, ורוב הזמן לא התרחקתי ממנו יותר ממטר. היינו בירושלים, בגדה המערבית, בלבנון, לפעמים בסוריה, לפעמים בירדן. באוטובוסים, בחנויות, על מדרכות הומות אדם. עיני שוטטו בלי הרף, בראש הרצתי שוב ושוב את הרשימה.

אחרי עשרים שנה אני עדיין זוכר אותה, והעיניים שלי עדיין משוטטות. כוחו של הרגל. חבר'ה אחרים לימדו אותי מנטרה נוספת: אל תראה — תסתכל. אל תשמע — תקשיב. ככל שתהיה ערני יותר, גדלים סיכוייך לשרוד.

ברשימה יש שנים־עשר סעיפים אם אתה בוחן חשוד ממין זכר. אחד־עשר אם אתה מסתכל על אישה. הסעיף החסר מתייחס לגילוח. מחבלים מתאבדים מגלחים את הזקן שלהם. זה עוזר להם להיטמע בקהל. גורם להם להיראות פחות חשודים. התוצאה היא עור חיוור יחסית בחלק התחתון של הפנים. עור שלא נחשף לשמש.

אבל הפעם לא התעניינתי בגילוח.

הפעם עבדתי על פי רשימה של אחד־עשר סעיפים.

הסתכלתי על אישה.

נסעתי ברכבת התחתית של ניו יורק. קו 6. המאסף של שדרת לקסינגטון לכיוון היציאה מהעיר. השעה היתה שתיים בלילה. עליתי על הרכבת ברחוב בליקר מהקצה הדרומי של הרציף לקרון שהיה כמעט ריק, למעט חמישה אנשים. קרונות התחתית קטנים ואינטימיים כשהם מלאים. כשהם ריקים הם עצומים, חלולים ובודדים. האורות שדולקים בהם נראים בוהקים וחמים יותר בלילה, אף שאותם אורות ממש דולקים בהם בשעות היום. בדיוק אותם אורות. השתרעתי בפישוט איברים על ספסל כפול מצפון לדלתות האחוריות, בצד הפונה למסילה. חמשת הנוסעים האחרים ישבו כולם דרומית לי על הספסלים הארוכים. במצודד ממני, לאורך צדי הקרון. הם ישבו רחוקים זה מזה, עיניהם בוהות קדימה. שלושה משמאל, שניים מימין.

מספר הקרון היה 7622. פעם הזדמן לי לנסוע שמונה תחנות בקו 6 של הרכבת כשלצדי משוגע שדיבר על הקרון שהיינו בו בהתלהבות שרוב האנשים שומרים לדיון בספורט או בנשים. לכן ידעתי שקרון מספר 7622 הוא מדגם R142A, הדגם החדיש ביותר בתחתית של ניו יורק, שנבנה בידי תאגיד קוואסאקי בקוֹבֶּה, יפן, יובא במשלוח ימי, הובל במשאית למגרש ברחוב 207, הונף אל המסילה בידי עגורן ונגרר לבדיקה ברחוב 180. ידעתי שהקרון יכול לנסוע 300 אלף קילומטר בלי צורך במלאכת תחזוקה משמעותית. ידעתי שמערכת הכריזה האוטומטית שלו מספקת הוראות בקול גברי ומידע בקול נשי; נטען כי זה צירוף מקרים גרידא, אך למעשה היה זה משום שקברניטי מערכת התחבורה סברו שחלוקת תפקידים כזאת משכנעת מבחינה פסיכולוגית. ידעתי שהקולות הגיעו מרשת הטלוויזיה של בלומברג, שנים לפני שמייק* הפך לראש העיר. ידעתי שיש 600 קרונות מדגם R142A בשירות פעיל, ושאורכו של כל אחד מהם היה מעט יותר מחמישה־עשר מטר, ואילו רוחבו כמעט שני מטרים וחצי. ידעתי שקרון ללא נהג, כמו זה שבו היינו, תוכנן לשאת לכל היותר 40 איש בישיבה או 148 איש בעמידה. המשוגע הקפיד לפרט את כל זה. בעצמי ראיתי שמושבי הקרון עשויים פלסטיק כחול כמו שמי קיץ או מדים של אנשי חיל האוויר הבריטי. ראיתי שהדפנות הורכבו מלוחות של פיברגלס דוחה גרפיטי. ראיתי את שתי רצועות הפרסומת התאומות מתרחקות ממני לאורך דופנות הקרון, סמוך לגג. ראיתי פרסומות קטנות ועליזות לתוכניות טלוויזיה, לימודי שפה, תארים אקדמיים קלים והזדמנויות הכנסה גבוהה למתאימים.

* מייקל בלומברג — ראש העיר ה־180 של ניו יורק, וכן המייסד והבעלים של חברת בלומברג, המספקת חדשות ושירותי מידע כלכלי [המת'].

ראיתי הודעה מטעם המשטרה: ראית משהו חשוד? תדווח!

הנוסעת הקרובה ביותר אלי היתה אישה ממוצא היספני. היא ישבה בצדו האחר של הקרון, לשמאלי, מול זוג הדלתות הראשון, לבדה בקצה ספסל המיועד לשמונה אנשים. היא היתה קטנת קומה, גילה בין שלושים לחמישים. נראה שהיא עייפה מאוד וסובלת מהחום. סל קניות בלוי מאוד היה תלוי ממפרק ידה, והיא בהתה במושבים הריקים מולה בעיניים עייפות מכדי לראות משהו.

בהמשך, בצד השני ומעט יותר ממטר לאורך הקרון, היה גבר. הוא ישב לבדו במושב המיועד לשמונה אנשים. אולי מאזור הבלקן או הים השחור. שיער כהה, קמטים. מגויד, שחוק מעבודה. רגליו היו נטועות ברצפה והוא רכן קדימה, משעין את מרפקיו על הברכיים. לא ישן, אבל כמעט. חיוּת מושעית, מודע לזמן, מתנודד בקצב תנועתו של הקרון. בסביבות גיל חמישים, לבוש בבגדים בסגנון צעיר מדי. מכנסי ג'ינס רפויים שהגיעו רק עד שוקיו, חולצת NBA גדולה בהרבה ממידתו. לא זיהיתי את שם השחקן הרשום עליה.

השלישית היתה אישה שמוצאה אולי ממערב אפריקה. היא ישבה בצד שמאל, דרומית לדלתות המרכזיות. עייפה, חסרת תנועה, עורה השחור נראה אפור ומאובק בגלל התשישות והתאורה. היא לבשה שמלה מבד צבעוני, ועל שערה היתה מטפחת מאותו אריג. עיניה היו עצומות. אני מכיר את ניו יורק די טוב. אני קורא לעצמי אזרח העולם ולניו יורק בירת העולם. כך שאני מבין את העיר כמו שבריטי מבין את לונדון או כפי שצרפתי מבין את פריז. אני מכיר את מנהגיה, גם אם לא באופן אישי. אבל היה קל יחסית לשער ששלושה אנשים דוגמת אלה היושבים בשעת לילה מאוחרת בקרון של קו 6 הנוסע צפונה מדרום לרחוב בליקר הם מנקי משרדים בדרכם הביתה בתום משמרת הערב במשרדי העירייה, או עובדי שירות במסעדה בצ'יינה־טאון או בליטל איטלי. פניהם ככל הנראה להאנטס פוינט בברונקס, ואולי לפלהם בֵּיי, מייחלים לכמה שעות שינה לפני יום ארוך נוסף.

האדם הרביעי והאדם החמישי היו שונים.

החמישי היה גבר. אולי בן גילי, דחוק בזווית של ארבעים וחמש מעלות על ספסל דו־מושבי באלכסון ממני, בצד המרוחק, ממש בקצה הקרון. לבושו פשוט אך לא זול. מכנסי כותנה וחולצת גולף. הוא היה ער. עיניו קבועות בנקודה כלשהי לפניו. מבטו נדד והתמקד לסירוגין כאילו הוא דרוך וטרוד במחשבות. הן הזכירו לי עיניים של שחקן בייסבול, היה בהן משהו ממולח, מין עורמה מחוכמת.

אבל אני הסתכלתי על הנוסעת הרביעית.

ראית משהו חשוד? תדווח!

היא ישבה בצד ימין של הקרון, לבדה על הספסל האחרון לשמונה אנשים, בערך בחצי הדרך שבין האישה האפריקאית המותשת והברנש בעל עיני שחקן הבייסבול. היא היתה לבנה, בשנות הארבעים לחייה. רגילה למראה. שערה השחור מסופר בקפידה אך ללא חן, וצבעו אחיד מכדי להיות טבעי. היא היתה לבושה שחורים. יכולתי לראות אותה טוב למדי. הנוסע הקרוב ביותר אלי מצד ימין עדיין רכן קדימה, והחלל שנוצר בין גבו הכפוף לבין המושב הותיר לי קו ראייה פנוי שהופרע רק בסבך של ידיות אחיזה מפלדת אל־חלד.

לא שדה ראייה מושלם, אך טוב דיו לגרום לכל פעמוני האזהרה ברשימת אחד־עשר הסעיפים לצלצל. הכותרות ברשימה הוארו כמו מכונת מזל בווגאס.

לפי תורתו של הביון הישראלי, התבוננתי במחבלת מתאבדת.