גשרים של זכוכית



1

נולדתי באפלה, ביום חורף אפור, אל מציאות שחורה.

עשר דקות אחרי שיצאתי אל אוויר העולם, אמי צררה אותי בסמרטוט תכלכל, את קצהו טבלה בטיפת שיכר ודחפה בפי, להשקיט את קול בכיי הרפֶה, הידקה את הצרור אל שדיה הצמוקים, ובצעד כושל, לחייה לחות מדמע, שיניה התחתונות נושכות את בשר שפתה העליונה ופיה סכור באין אומר, מיהרה לצאת את פתח חדר המרתף קלוף הקירות, לא לפני ששילשלה כמה מטבעות לכף ידה המושטת של ההונגרייה. המיילדת קִצְרַת הקומה נזקפה מלוא גובהה, פניה חמורות סבר, ולאחר שמחתה כתמי דם וטישטשה כל סימן למה שזה עתה אירע בחדרון הקטן, עטפה ראשה במטפחת גסה, הטילה על כתפיה רדיד ומיהרה אף היא להסתלק מהמקום דרך דלת אחורית חורקת.

אותו חורף קר ונורא, שנת 1941, שִׁיעֵט אדולף היטלר בפראות על אדמת אירופה לעבר הגשמת חלומו — שליטה גרמנית באימפריה הנרחבת ביותר בתולדות היבשת. בתוך חודשים ספורים הגדיר את עקרונותיו של "הסדר החדש" באירופה, שנועד להכפיף את האומות הכבושות לשלטון הרייך השלישי. בעולם שלאחר השלטת הסדר החדש היה מקום רק לעמים מהמוצא הארי, שרוּממו לדרגת "יוצרי התרבות", ולעמים הסלאביים של מזרח אירופה, משרתי הגזע הארי, שהונמכו לדרגת "נושאי התרבות". ל"מהרסי התרבות", הגזעים הנחותים ביותר, היהודים והצוענים, להם לא היה כל מקום בסדר החדש.

***

חורפים רבים חלפו מאז. אמי שרדה בקושי עשרים מהם. במהלכם דיברה מעט ובכתה הרבה. היא לא הצליחה לצלוח באמת את שנות הארבעים ההן. שלוש הצלחות ראתה בחייה, כפי שלחשה באוזני פעם, ברגע מצמרר של חשבון נפש. ילדות מאושרת ומגוננת כבת זקונים בבית משפחה אוסטרית־יהודית, משכילה ועשירה; אהבה מסחררת לגבר בצלה של המלחמה הגדולה; והעובדה שחרף כל הסיכויים ילדה אותי, ושבמאמצים על־אנושיים עלה בידה להוציאני חיה מהתופת ולהביא אותי אל חוף מבטחים בארץ רחוקה. את יופייהּ עוצר הנשימה לא מנתה כהישג, כמי שבצעירותה חונכה לטיפוח היופי הפנימי ולקידוש החוכמה, ומפאת הצניעות. ברם, יצר החיים שבאותה עת עוד פיעפע בתוכה, עד שדעך, לימדהּ כי המטרה מקדשת את האמצעים, וכי על מנת שהיא וילדתה ישרדו בעולם, שבו הסדר החדש כבר יהפוך לישן, עליה לאטום את לבה, לעשות שימוש תדיר ביופייה ולהציע את גופה, בעת הצורך, לכל מי שיוכל לקרֵב אותה ולו עוד פסע אחד אל החופש.

***

אמי נולדה באביב 1918. בערב השבת הראשון לחייה כינסו הוריה, מיכאל שטיינר ואלזה־שרה לבית רוזנטל, את ארבעת ילדיהם הבוגרים ואת הוריה של אלזה בטרקלין ביתם בפאתי העיר וינה, לחבוק יחדיו את התינוקת הרכה, היפהפייה, שחתמה את שורת הילודה בבית. כמדי שבוע הועלתה אל חלל חדר האוכל המוארך — על קירותיו תמונות ובפינותיו ויטרינות עץ עמוסות כלי פורצלן — סוגיה לדיון. במהלך בירור הסוגיה, שהיתה לעתים אקטואלית ולעתים פילוסופית, פעמים מייגעת ופעמים אחרות משלהבת יצרים, נתבקש כל אחד מהנוכחים, צעירים כמבוגרים, אורחים כבני בית, לחוות דעה ולתרום מאוצר ידיעותיו לכלל.

הפעם, בעוד עובדי משק הבית מגישים את מטעמי השבת שהוכנו בפיקודה ובפיקוחה החמורים של אם־סבתי, דנו בני הבית בכובד ראש בנושא בחירת שמה של בת הזקונים. כמדי שבוע, פתח סבי מיכאל את הדיון, מעורר בשפתו היפה את הנוכחים לקחת חלק פעיל בשיחה, להיות קשובים לרעיונות האחר, ולאחר שהיבטי הסוגיה נפרסו על שולחן האוכל כפרוסות חלת השבת ונטחנו עד דק כאחרון פירוריה בפי המסובים, נתבקשו אלה להגיע למסקנה, ואם אפשר לפתרון מעשי.

"שמו של אדם," יצק מיכאל משנתו באוזני אשתו, הורי אשתו וילדיו, "הוא מהותו, הוא התפקיד המעשי והרוחני שעתיד נושא השם לממש בחייו. זהו עניין חשוב שאין להקל בו ראש, אלא לחשוב עליו ביישוב הדעת." כהרגלו, בדרכו המפולפלת, שזר דברי חכמים בדבריו, והפעם אלו של חכמנו הרשב"א, "אשר האמין בלב שלם כי ברגע שההורים עומדים לתת שם לבנם או לבתם, נזרקת בהם רוח הקודש, ועל ידי כך הם יכולים לכוון לאמת המהות הפנימית של הילד."

שמו העברי של סבי, מיכאל, נלקח מהמקורות. אף כי בבגרותו, כחסיד שדות המדע וההשכלה, לא הקפיד על קלה כחמורה בהלכות הדת, גאה היה תמיד בעובדה כי שמו הוא אחד משמות המלאכים הידועים מן המקרא, והוראתו היא "הללו את האל". מבין שמות המלאכים המוזכרים במקרא ובספרים החיצוניים, בחר לשלושת בניו בשמות המלאכים גבריאל, אוריאל ורפאל. שמותיהם האוסטריים, אשר שימשו אותם בבית הספר ובפני השלטונות, הושארו אל מחוץ למפתן הבית ולכותלי בית הכנסת שבו ביקרו בשבתות. רוזה, הבכורה בילדים, נולדה בערב חג השבועות. מבוגרת היתה מאמי בתשע שנים בדיוק. שמה העברי היה רות, כשמה של רות המואבייה, שהיתה אהובה על אלזה במיוחד, ובבית הקפידו לכנותה בשם זה בלבד.

אף כי, לצערי, לא זכיתי להכיר את אוממא אלזה, כפי שקראה לה אמי כל אימת שביכתה את יתמותה, נזרעו בי, לדברי רות, מקצת מתכונותיה, ובגופי נשזרו בדיוק מַפְלִיא קווי מתאר דמותה — מבנה פניה המוארך, ריסיה הארוכים וכחול עיניה, אפה הישר וגבהות עצמות לחייה, ורק גון עורנו היה שונה — שלה שחוּם ושלי שנהב.

כנערה, נטיתי לשוטט בדמיוני במחוזות מרוחקים. הכלאתי בין סיפורי המשפחה הפרומים, שנידבה לי אמי ברגעי חסד, ובין סיפוריה הציוריים והנדיבים של רות, וכך הקמתי קרובים מתים אל בין החיים, עד שנבנתה לי משפחה שלמה. הייתי מדמיינת אותי ואת אוממא מטיילות יחדיו בחצר האחורית של ביתה בווינה, מלקטות פירות משיחי הפטל והאוכמניות, מצחקקות על ניסיונותיו הבלתי נלאים של אופפא מיכאל להגדיר כל צמח ונהנות מניתוח מעמיק של גיבורי הספרות הקלאסית. יחד שוטטנו בדמיוני בשדות הרחוקים של סיפורי המקרא, מתעכבות במיוחד על דמויות נשים שאלזה העריצה, וביניהן רות, מואבייה זרה וענייה, אלמנתו של איש עברי, שלאחר מותו דבקה בחמותה והלכה אחריה ממרחק לבית לחם, לארץ ולעם שלא ידעה תמול שלשום. סיפור זה שבה את דמיונה של אלזה מצעירותה, ומאחר שקראה לבתה הבכורה על שם רות המואבייה, לא פסקה לגלות בה מתכונותיה הנעלות של זו, ובכל הזדמנות היתה מתמוגגת בפני חברותיה ובני משפחתה על הבחירה המוצלחת, טוענת כי לא יכלה למצוא שם הולם מזה לילדה, שהאהבה, הרוך, השלווה והרוגע שהיא משרה על סביבתה, בצד עיקשותה ודבקותה בדרכה ובאמונתה, מתיישבים היטב עם דמותה של גיבורת המגילה.

עתה, משהתבקשו בני הבית להציע שם לתינוקת שנולדה, התרווחו כולם סביב שולחן האוכל שזה עתה פונה מהצלחות, מכלי ההגשה ומשאריות הארוחה, והתגלתה במלוא יופייה מפת התחרה הפרושה עליו. אוריאל קפץ ראשון, בהציעו את שם בת השכנים הייזל, שאותה אהב בסתר מגיל הגן, גבריאל בחר בשם גיבורת סיפור ילדים ישן שאהב, קתרינ'לה, ורפאל הפעוט התבלבל בין כמה שמות, שאותם הגה בלשון משובשת, לחייו התפוחיות מאדימות ממבוכה. רות הציעה לקרוא שם אחותה על שם גיבורת מגילת אסתר, הנקראת ערב חג הפורים, כך שתהיינה שתיהן גיבורות מגילה חשובות, ואילו מיכאל ניסה בשנית, לאחר ניסיון כושל עם הבכורה, לקרוא לבת הזקונים על שם שרה אמו, שמתה עליו בילדותו. סבתא־רבתא רבקה הציעה לקרוא לקטנה על שם אמה המנוחה והצדיקה איטה, וסבא־רבא יוסף השאיר לצעירים את הבחירה, ואך ביקש לכלול בשמה העברי את האות י'. "לפני נתינתה היתה התורה חרותה בשמים באש שחורה על גבי אש לבנה," ציטט מדברי חז"ל, ומיד הוסיף והטעים מדברי המקובלים, שמאחר שהאות יו"ד היא הקטנה שבאותיות, הרי היא מכסה שטח קטן יותר מהאור שתחתיה, וכך העוצמה הגלומה באות הזאת הנָה הגדולה מכולן.

אלזה דיברה בסוף. את הצעותיהם של אוריאל וגבריאל דחתה, את רעיונותיו של רפאל דחקה בחביבות להזדמנות אחרת, ואת זו של רות הדפה כי "ערב חג השבועות עכשיו, אדר עבר." שמותיהן של הנפטרות הצדיקות איטה ושרה נפסלו על ידיה על הסף, מתוך התנגדות לקרוא לילד על שם קרובו המת ומתוך רצון למנוע מראש תחושות עלבון ואכזבה אצל הבעל או אצל האם־החמות. את הצעתו המשכילה של אביה אימצה, ובסיכומו של דבר הציעה כי לצד נורמה, שמה הלועזי של הבת, יהא שמה העברי נעמי, עם האות י' בסיפא, על שם חמותה העברייה של רות.

"צעירת ילדינו, ממש כמו בתנו הבכורה, נולדה בערב חג השבועות. בארץ ישראל זוהי תקופת קציר החיטים וקציר השעורה," הסבירה. "אהבה ונאמנות שכאלה בין רות לנעמי, בין כלה לחמות, הן מפליאות. רות דבקה בנעמי העברייה ברע לה, חזרה עמה לבית לחם, עיר מולדתה, ויחד יצאו ללקט חיטים ושעורים בשדות למטרת פרנסה. בנות בית לחם שיבחו את רות וטענו כי טובה היתה לנעמי משבעה בנים. כך גם בכורתי רות תהא צמודה ונאמנה לנעמי, הצעירה, תנסה לשומרה מכל רע, להשרות עליה ביטחון ורוגע, נועם ושלווה."

כה אמרה אלזה, ולא ידעה כי עתידות ניבאה.

סבי מיכאל אהב את הצליל, רות הוחמאה, ולסבא־רבא יוסף רווח שהאות י' כלולה. אלזה הודתה לנוכחים על שקיבלו את הצעתה, גבריאל, אוריאל ורפאל שמחו שהדיון תם, וסבתא־רבתא רבקה בירכה על המוגמר. מיכאל טפח בעליצות על השולחן, מברך בלבו על סומק לחייה ואושרה של אשתו, וצילצל בפעמון כדי לסמן למרתה, העוזרת, שהגיעה העת להגיש אל השולחן את היין עם סט הכוסות ארוכות הרגל, השמור לחגים ולאירועים מיוחדים, ואת המנה האחרונה, פרוסות חלה מתוקה מרוחות מרמלדה. דקות לאחר השקת כוסיות ה"לחיים" ודברי הברכה פרשה אלזה לחדר צדדי, והתינוקת נעמי זכתה במנת הנקה הגונה.

***

חמישה חודשים התהפכה בה בטנה של אמי, עד שהעניקה לי שם.

לבדה, בזהות שאולה, באזור ספר במחוז טירול־פורארלברג שבגבול ליכטנשטיין, בבית האיכר האוסטרי שבו הועסקה בשעות היום בעבודות ניקיון, בעבודות החצר והשדה, בריצה אחר ילדיהם השמנמנים וזבי החוטם של האיכר והאיכרה, נושאת אותי עמה לכל פינה בסל קש מרופד בשמיכת צמר גסה, חולצת שד צנום להניקני בטיפות חלבהּ, מגניבה לפי פירורי לחם וחלבון של ביצה, לא מצאה עוז בנפשה לקבל לבד החלטה כה הרת גורל באשר לשמה של בתה. מדי יום אימצה את שריריה ושחקה עצמותיה בעבודה קשה. בערבי ימי חול נענתה בדממה לביקוריו ולדרישותיו מעוררות הגועל של האדון האיכר, נרמסת תחת רמיזותיו המאיימות, כי הגם שאשתו הסכלה לא חושדת בדבר זהותה, הרי שבעיניו, השנון והממולח, אשר יודע דבר או שניים על הלכות העולם, התנהגותה המסתגפת והתמוהה בהחלט מעוררת אי־אלו סימני שאלה באשר למקורותיה ולטוהר גזעה. ואילו בלילות, נשרפת מפחד פן תיחשף זהותה, היתה מחבקת אותי חזק אל לבה, מצטנפת רועדת על יצועה הדל, מוצפת בזיכרונות עבר שנראו רחוקים, כמו שאולים מחיים לגמרי אחרים, ובוכה.

במציאות זו, הקשה, לא עלה בידה לכוון לאמת המהות הפנימית שבתוכי כדי לברור לי מסל השמות הלאומי, הספרותי או התנ"כי שם אחד ויחיד, שיהיה כה קולע, עד כי יעיד על מקומי בעולם. "התינוקת", היא קראה לי, "התינוקת בוכה", ואחר כך "הילדה", "הילדה רוצה".

ביוני יצאה איתי ועם האיכר בכרכרה רתומה לחמור אל העיר הסמוכה פורארלברג, לאחר שמשכבי הלילה נחשפו על ידי האיכרה, אשר איימה לשרוף את הבית עם האדון בפנים, עם התינוקת ועם ה"זונה". בשלב זה החליט האיכר שהמצב הפך מסוכן מדי, וכדי לא לאבד את מנעמֵי הגוף שאליהם כה הורגל ואת התמסרותה הכנועה של אמי, שיופייה ושבריריותה היו הניגוד הגמור לאישה עבת הבשר והנרגנת שהסתובבה בביתו, הוביל את שתינו החוצה אל דירת חדר עלובה ברובע הזונות של העיר. בדרך סטה אל סניף משרד הפנים המקומי, "לסדר סוף־סוף את עניין שמה של הילדה", חושש כי היעדר שם עלול לעורר חשדם של אנשים רעים, שימהרו ללחשש את הסוד תמורת כמה מעות.

אמי המפוחדת נאלצה באחת לקבל החלטה. הביטה כה וכה, ובאין ישועה הקיפה בעיניה את תכול עיני, עורי הבהיר ושערי הקלוש, דיפדפה במוחה במהירות בשמות לועזיים, שירחיקו כל סימן שאלה מעל זהותי, ובחרה לי שם.

הלנה.

כך היא קראה לי. ללא אִזכּוּר למלאך או לגיבורת מגילה, וללא האות י', שתחת הדיו השחורה שבה נכתבה נחשף טפח גדול יותר מאורהּ של האש הלבנה. כשהיא נצמדת לאיכר בכניסה לבניין, עוצרת את נשימתה מפחד פקיד הרייך השלישי שמולה פן יגלה, ומפחד האלוהים שמעל פן יכעס, רשמה בגרמנית את השם הלנה בתעודת הלידה המאוחרת שלי, עם שם המשפחה האוסטרי המפוברק שהתנוסס בתעודת הזהות המזויפת שאימצה לעצמה חודשים קודם בעזרת פקידים בכירים שחמדו את גופה. לבסוף ניתבה את נחלי הפחד, שזרמו עתה בשצף בתוך דמה, לקול חזק וברור, ובעודה מניפה אותי בזרועותיה לנגד עיני הפקיד המתמוגג והאיכר אחוז האימה, בירכה אותי בגרמנית צווחנית וצחה ברכת אם אוסטרית גאה, שאזכה להיות בת נאמנה למולדתי, לאימפריית הרייך השלישי המתחזקת ועולה, למנהיג הנערץ אדולף היטלר ולמפלגה הנאצית השלטת והמבורכה.

סיפור זה שמעתי מפיה שוב ושוב לאורך שנות ילדותי, בכל פעם בווריאציה מחודדת יותר ומעוטרת פחות. במשך שנים התקשיתי לקבל את שמי. לא אהבתי את צלילו הזר, את הדרך שבה קועקע בזהותי, את הצווחה בגרמנית של נאמנות לרייך השלישי, שלוּותה למאורע הלא חגיגי.

רק שנים רבות אחר כך, לאחר שבגרתי, נישאתי וילדתי ילדים על סדינים נקיים בחדרי לידה משוכללים, מוקפת צוות רפואי מיומן ואהבת אישי לחיים, הצלחתי לראשונה להשלים עם שמי ולהבין באמת את אמא.