גשרי הכלכלה

פרק א הטעות הכלכלית שהובילה למלחמת עולם

כפי שהטבע בתבונה מפריד בין העמים... כך הוא גם מביא להם איחוד באמצעות פנייה לאינטרסים המשותפים... רוח המסחר, אינה יכולה להתקיים באותו הזמן עם המלחמה, ובמוקדם או במאוחר תשלוט על כל עם... מכל הכוחות שבידי המדינה, כוח הכסף הוא הכוח האמין ביותר. כך מדינות מוצאות עצמן מחויבות (לא בדיוק על ידי מניעים מוסריים) לקדם את המטרה האצילית של השלום ולמנוע מלחמה.

עמנואל קאנט, "השלום הנצחי"1

הרעיון שיחסים כלכליים מובילים לשלום או להתקרבות מדינית — אשר לו נקרא "גשרי הכלכלה" — הוא בן יותר ממאה שנים.

לקראת סופה של מלחמת העולם הראשונה, נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ראה הזדמנות חד־פעמית לבנות את העולם כך שמלחמת העולם תהיה גם המלחמה האחרונה.2 בנאומו המפורסם ב־8 בינואר 1918, תיאר וילסון 14 נקודות שירכיבו את "התוכנית היחידה" שתוכל להביא ל"שלום עולמי". הנקודה השלישית מתוך ה־14 שתיאר וילסון מבטאת את התפיסה שהדרך להוביל לשלום היא המסחר: "הסרה, ככל הניתן, של כל החסמים הכלכליים, וייסוד שוויון של תנאי הסחר בין כל המדינות שמסכימות לשלום ושמשייכות עצמן לשימורו."3

רשימתו האוטופית של וילסון אמנם קנתה לה מקום נכבד בשיעורי ההיסטוריה, אך כעבור זמן קצר התבררה כלא רלוונטית.

בוועידת ורסאי בשנת 1919, שבה נידונו התנאים לסיום המלחמה ולבניית העולם החדש שאחריה, נכח ג'ון מיינרד קיינס, מגדולי הכלכלנים של המאה העשרים. לפני שנודע כאחד מגדולי הכלכלנים, עבד קיינס במשרד האוצר הבריטי והשתתף במשלחת הרשמית של בריטניה לוועידה. חוויית ההשתתפות בוועידה הותירה בו רושם שלילי עז, גרמה לו להתפטר מהעבודה הממשלתית, ונתנה לו השראה לכתוב את אחד מספריו המפורסמים עם הכותרת האירונית מעט — The Economic Consequences of the Peace ("ההשלכות הכלכליות של השלום"). גם אם הזדהה עם חזונו של וילסון, הבין קיינס שאין לנשיא האמריקאי סיכוי להתמודד עם הדיפלומטים הממולחים של בריטניה וצרפת (ובמיוחד עם קונגרס עוין מבית), ובעיקר קבל על היעדר מרכיב קריטי בוועידה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה: השיקום הכלכלי של אירופה.4

בספרו המרתק מתאר קיינס את מהלך הוועידה. בעוד הנשיא וילסון רב החזון זכה ביוקרה בינלאומית ואף שאירופה הסתמכה על ארצות הברית ב"תלות מוחלטת", חסר לווילסון על פי קיינס ה"ציוד האינטלקטואלי", והוא אפילו תיאר אותו כ"אטי" מכדי להתמודד עם "מטילי הכשפים המעודנים והמסוכנים" (subtle and dangerous spellbinders) בדמות מקביליו האירופים. ואכן, מי שקבעו בסופו של דבר את רוחו של הסכם ורסאי שעוצב בוועידה, היו המדינאים האירופים, בדגש על ראש הממשלה הצרפתי, ז'ורז' קלמנסו. האחרון הציג גישה הפוכה מזו של וילסון; הוא חשש ששלום שמבוסס על 14 הנקודות של וילסון יאיץ את השיקום של גרמניה, ולכן גם את מסכת התוקפנות של גרמניה כלפי צרפת. אי לכך, קלמנסו דחף לכך שההסכם יפגע ככל הניתן בכלכלת גרמניה — בשטח שיילקח, בפיצויים שיידרשו ובתנאים השונים שיוצבו. בכך קלמנסו תאם את התפיסה המרקנטליסטית, שגרסה כי הדרך להגיע לשגשוג ולהצלחה היא במשחק סכום אפס — להחליש את היריב כדי לחזק את מדינתו שלו. לתפיסה זו קיינס קרא "שלום קרתגו" (Carthaginian Peace), על שם הכניעה המוחלטת של בני קרתגו לרומאים.5

רק גישה אחת היתה יכולה בסופו של דבר לשלוט בתוצאות הוועידה, והמארח קלמנסו ניצח. לפי קיינס, הסכם ורסאי שם לו למטרה להרוס את שלושת בסיסיה של הכלכלה הגרמנית: הסחר הבינלאומי שלה, מגזר הפחם והברזל והתעשיות הנלוות אליו, ומערכת התחבורה והמכסים הגרמנית. הנה מספר המחשות לכך, כפי שכותב קיינס: גרמניה חויבה למסור את כל הספינות שלה שהיו בעלות קיבולת של מעל 1,600 טונות; לוותר על כל הנכסים שלה מחוץ לגרמניה; לוותר על שטחים עם משאבי טבע יקרים; וכמובן, לשלם פיצויים עצומים, ודאי ביחס למדינה שיצאה עכשיו ממלחמה. לעומת זאת, לא נכח בהסכם אף לא סעיף אחד שדיבר על שיקומה הכלכלי של אירופה; הנושא לא עניין את המשתתפים, והם הסתכלו על נושאי הוועידה ועל הפיצויים שגרמניה נדרשה לשלם "בכל זווית חוץ מהעתיד הכלכלי של המדינות שאת גורלן הם עיצבו." וילסון אמנם קיבל בוועידה הסכמות להקמת "חבר הלאומים" שעליו חלם (ושבו ארצות הברית בכלל לא השתתפה), אך איבד את ההזדמנות לבנות עולם בהתאם לחזונו.6

הספר של קיינס נועד לעורר את העולם להפעיל לחץ לשינוי הסכם ורסאי. מעבר לצמצום הסעיפים שנועדו לרסק את הכלכלה הגרמנית, המליץ קיינס להקים אזור סחר חופשי שיכלול את המדינות שניצחו במלחמה, את המדינות שהפסידו במלחמה (תחילה בכפייה), ואת המדינות החדשות שנוצרו לאחר המלחמה. באזור זה ייאסרו כל המכסים כלפי מדינות האיחוד.

אך המלצותיו של קיינס לא התקבלו לאחר המלחמה. לעומת זאת, נבואות הזעם שלו התממשו באופן מדויק. במקום לחזק את גרמניה המופסדת, על מנת לאפשר שלום שמבוסס על איתנות כלכלית וסחר חופשי, המעצמות המנצחות אילצו את גרמניה לשלם פיצויים ששווים מאות מיליארדי דולרים בכסף של היום.7 למעשה, גרמניה סיימה את תשלום ההלוואות שלקחה כדי לממן את הפיצויים רק בשנת 2010. העול הכבד של תשלום הכספים, בייחוד למדינה שמשאביה הידלדלו בלאו הכי בגלל המלחמה, הוביל בסופו של דבר להיפר־אינפלציה בגרמניה ולקריסה כלכלית.8

המשכה העגמומי של ההיסטוריה ידוע. הקריסה הכלכלית של גרמניה היתה כר פורה לעליית המפלגה הנאצית. בזמן שיא, גרמניה הנאצית ביטלה את הסעיפים המגבילים של הסכם ורסאי והסלימה את פעולותיה הצבאיות. כשהבריטים והצרפתים החליטו לפעול נגד אדולף היטלר, היה כבר מאוחר מדי. האידיאולוגיה הרצחנית של היטלר — שהצליח לעלות לשלטון על בסיס מערך תעמולה שלם שהתבסס על התנגדות לקיום תנאי הסכם ורסאי — הובילה לתקופה האפלה ביותר של אירופה, העולם והעם היהודי. וספציפית ביחס לתנאיה של ועידת ורסאי, כל מארק גרמני שקיבלה צרפת בפיצויים (לפני שבוטלו) היה בטל בשישים לעומת הנזק העצום בחיי אדם, בכסף וברכוש שהיה מנת חלקה (וגם של מדינות נוספות) כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. לא רק הסכם ורסאי ייצג את הגישה המנוגדת לגישת גשרי הכלכלה. התקופה שבין מלחמות העולם התאפיינה בפרוטקציוניזם גובר ובמכסים שהפחיתו דרסטית את הסחר בין שני צדי האוקיינוס האטלנטי.9 גישה זו ודאי לא תרמה לכלכלת העולם או למניעת מלחמת העולם השנייה.

כאנקדוטה אישית אספר בהקשר לזה כי בעת לימודי באוניברסיטה, שאל המרצה באחד הימים את כיתת התרגול מתי התחילה מלחמת העולם השנייה. חמדתי לצון ועניתי: "1918." המרצה צחק והכתיר אותי בתור "תעמולן נאצי!", אחד מהתארים המפוקפקים הרבים שזכיתי לקבל מאותו מרצה. וברצינות, מובן שאין להעביר את האשמה על זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה למדינות שניצחו במלחמת העולם שקדמה לה, אך באותו הזמן ראוי להכיר בתפקיד הכלכלה ובהשפעתה העצומה גם בתחומים אחרים.

קיינס אמנם לא הצליח למנוע את מלחמת העולם השנייה, אבל גישתו אולי הצליחה למנוע את השלישית. שלושים שנה ועשרות מיליוני הרוגים מאוחר יותר, מדינאים למדו את הלקח.

הגישה השונה שלאחר מלחמת העולם השנייה מתבטאת בצורה הבולטת ביותר בשני אירועים, שייתכן כי השפיעו על ההיסטוריה המודרנית לא פחות מאשר המלחמות שבאו לפניהן — גם אם בצורה מוחשית פחות.

האירוע הראשון הוא ועידת ברטון־וודס (Bretton-Woods Conference), שקיבלה את שמה מאזור ציורי בניו המפשייר, ארצות הברית, והתקיימה עוד כשתותחי מלחמת העולם השנייה רעמו, ביולי 1944. מטרת הוועידה, שנמשכה 22 ימים, היתה לקבוע את הסדר הכלכלי החדש בעולם שכאמור סבל מבדלנות כלכלית גוברת.

44 המדינות ששלחו נציגים לוועידה הבינו שאותה הבדלנות והמדיניות הפרוטקציוניסטית לא הועילו לכלכלה וקרוב לוודאי גם תרמו לפריצתה של מלחמת העולם השנייה. מזכיר המדינה האמריקאי באותה העת, קורדל הול (Hull), ביטא את הלך הרוח בעודו מהדהד את תפיסת הגשר הכלכלי. מאז 1916, כך כותב הול בספרו, הוא הבין ש"סחר חופשי עולה בקנה אחד עם שלום; מכסים גבוהים, חסמי סחר ותחרות כלכלית בלתי הוגנת — עם המלחמה."10

הוועידה היתה אירוע חסר תקדים שבו התכנסו מדינות העולם כדי ליצור, לראשונה, מערכת כלכלית בינלאומית. לא ניתן להצביע על אירוע דומה בהיסטוריה שקדמה לה. ואכן, המערכת הכלכלית שעיצבו המדינות השותפות בוועידה עיצבה את הכלכלה העולמית עשורים קדימה, וממשיכה להותיר את חותמה היום. הנחישות שלא לגלוש בשנית לבדלנות כלכלית ללא מוצא, והצורך העמוק לשקם את הכלכלות של המדינות שהיו מעורבות במלחמה באמצעות שבירת חסמי סחר ומתן אפשרות לקיום שוק פתוח, היו הקו המנחה של הדיונים.

בוועידה הגיעו לכמה הסכמות קונקרטיות, כולל הצמדת שערי המטבע במדינות השונות לשער הדולר האמריקאי, שבעצמו יוצמד לערך הזהב (ההצמדה נשארה עד שנות השבעים) כדי לאפשר סביבת מסחר הוגנת; הקמת קרן המטבע הבינלאומית ומה שהפך לבנק העולמי, כדי להבטיח יציבות פיננסית וצמיחה כלכלית; ותנאים לניהול הסחר העולמי.11

היוזמה השנייה החלה שנתיים לאחר סוף המלחמה. בנאום שנשא ביוני 1947 תיאר מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, את החורבן של כלכלות אירופה ואת היעדר התקווה לשיפור במצבן. בלי שיפור ממשי בכלכלה האירופית, כך ניבא מרשל, יש לצפות להמשך המלחמה, כי בלי "בריאות כלכלית נורמלית בעולם, לא תהיה יציבות פוליטית ולא יובטח השלום." הפתרון הוא להחזיר את הביטחון של העם האירופי בעתיד הכלכלה, בין היתר באמצעות סיוע אמריקאי נדיב. לא רק שמדיניות זו תוביל לשלום, מרשל הבטיח שמדיניות כזו תהיה מועילה גם לכלכלה האמריקאית. על פיו, מדינה שתחפוץ לשמר את האומללות הכלכלית הנוכחית של אירופה (כמו, נניח, צרפת של 1919), תזכה ב"התנגדות של ארצות הברית." מרשל מסיים בקריאה לבני דורו: "אל ללהט פוליטי ולדעות קדומות לשחק כל תפקיד."12

בנאום היסטורי זה הניח מרשל את עקרונות גשרי הכלכלה: אם יצליחו, גשרי הכלכלה יביאו תועלת מדינית ותועלת כלכלית לכל הצדדים; כדי שיצליחו, יש להתנגד אקטיבית למדיניות ששמה לה למטרה להותיר כלכלות פגיעות; ויש להעדיף מעל כל עוינות קודמת את הטובה הכלכלית של כולם. מובן שמאחורי דבריו של מרשל עמד גם רצון עז לצבור השפעה באירופה מול כוחה העולה של ברית המועצות, אך אין עוררין על כך שמדובר במדיניות הופכית ב־180 מעלות לזו שנבחרה עם תום מלחמת העולם הראשונה: במקום מיליארדים של פיצויים מהמפסידות למנצחות — יעברו מיליארדים של סיוע מהמנצחות למפסידות. במקום לנסות לרסק את כלכלת גרמניה, איטליה ומדינות אחרות כדי להחלישן, מרשל נקט גישה הפוכה, כאילו למד את ספרו של קיינס בדקדקנות.

מרשל עמד בהבטחותיו. בין 1948 ל־1951, ארצות הברית העבירה למדינות אירופה, כולל גרמניה המערבית, סיוע בשווי 13.2 מיליארד דולר, סכום עתק במונחים של אותה התקופה (אשר שווה כיום כ־140 מיליארד דולר), קל וחומר לאחר המלחמה שהחריבה את כלכלות אירופה. אמנם קיים ויכוח אקדמי ביחס לחשיבות של הסיוע האמריקאי לצמיחה הכלכלית המדהימה של אירופה שלאחר המלחמה, אך ללא ספק היה לסיוע ולתנאים הנלווים אליו (מימוש עקרונות השוק החופשי) תפקיד ניכר ביצירת אירופה המשגשגת של שנות החמישים והשישים, ולכן גם ביצירת השגשוג האמריקאי.13

המסגרת הפיננסית הבינלאומית שיצרו ועידת ברטון־וודס ותוכנית הסיוע שיזם מרשל אפשרה לכלכלות אירופה שאחרי המלחמה (אלו שלא היו נתונות לשליטת ולהשפעת ברית המועצות, כמובן) להשתקם; ולא רק להשתקם, אלא לזכות בתקופה מדהימה וארוכה של צמיחה כלכלית שהעלתה את רווחת האזרחים במדינות הללו לגבהים חדשים.

"ותשקוט הארץ ארבעים שנה", בספר שופטים, ובגרסה הלטינית "פאקס" (Pax) — שלום, במקרה הספציפי "פאקס אמריקנה". אירופה למודת המלחמות יכלה להתמקד בקידום שגשוגה הכלכלי תחת מטרייה ביטחונית אמריקאית מול ברית המועצות, וסחר בינלאומי שקירב את המדינות יותר מתמיד. מאות שנים של מלחמות פנים־אירופיות הפכו לקשרים כלכליים, מדיניים ותרבותיים הדוקים בין המדינות. מובן שלאותו שלום אמריקאי היו היבטים נוספים, כמו הברית הביטחונית של נאט"ו, מטריית ההגנה הגרעינית וההתמודדות המשותפת מול ברית המועצות, אך ודאי שהיה תפקיד חשוב להתהדקות הקשרים הכלכליים בין מדינות העולם החופשי — "פאקס אקונומי".

* * *

הגשר הכלכלי הוא האח הריאלי יותר של תפיסת השלום הדמוקרטי. תפיסת השלום הדמוקרטי, שאותה קידם אסיר ציון והשר לשעבר נתן שרנסקי, בין היתר בספרו "יתרון הדמוקרטיה"14 (The Case for Democracy), מדווחת על עובדה פשוטה: מדינה דמוקרטית מעולם לא ניהלה מלחמה צבאית מול דמוקרטיה אחרת. אם נגדיר דמוקרטיה כדמוקרטית אמיתית, ליברלית (אפשר למשל להגדיר דמוקרטיה באמצעות מדד החירות של מכון Freedom House האמריקאי), פשוט לא נצליח למצוא דוגמה של מלחמה בין שתי דמוקרטיות. אם העובדה הפשוטה הזאת נכונה, כדי להגיע למציאות שבה אין יותר מלחמות, הרי כל שעלינו לעשות זה להביא את הדמוקרטיה לכל קצוות תבל.

מפתה לאמץ תפיסה זו, עד שאנחנו נזכרים שקשה מאוד להביא דמוקרטיה לשאר העולם. את ההוכחה לקושי הגדול קיבלנו בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן, שאימץ את התפיסה הזאת כחלק מ"דוקטרינת החירות" שלו. אך ניסיונותיו של בוש להביא דמוקרטיה בעירק, באפגניסטן ובמדינות נוספות נחלו כישלון. אל לנו לטעות; הניסיונות הכושלים לא מוכיחים שמדינות ערביות או מוסלמיות אינן מסוגלות לאמץ דמוקרטיה, שהרי דווקא יש דוגמאות מובהקות לדמוקרטיות מוסלמיות מלאות; אך בבירור הוכח שקשה מאוד לגרום למדינה להפוך לדמוקרטיה בניגוד לרצון שליטיה ולחינוך הבסיסי של אזרחיה, במיוחד בתקופה שהסבלנות של הציבור למלחמות ארוכות לא קיימת (בניגוד אולי לתקופה של מלחמת העולם השנייה). נתן שרנסקי מציע בסוף ספרו דרך ריאלית יותר לקדם דמוקרטיה ברחבי העולם, שכבר מתקרבת לתפיסת גשרי הכלכלה: הקמת "ארגון בינלאומי חדש", חליף־או"ם, שיכלול "רק ממשלות המעניקות לבני עמן זכות להשמיע את דעתם ומוכנות להתחשב בדעה זו." כל מדינה אחרת תוחרם.15 מנגנון כזה היה מאפשר להציע תמריצים כלכליים ניכרים לכל מדינה שמוכיחה כי היא נקטה צעדים ממשיים בדרך לדמוקרטיה, באופן שמקרב את התפיסה הזאת לתפיסת גשרי הכלכלה, כיוון שהוא יוצר תמריץ כלכלי שיקרב בין מדינות מבחינה מדינית. מכל מקום, כל עוד אנחנו חיים במציאות לא מושלמת שבה רוב העולם הערבי איננו דמוקרטי, עלינו לגייס את התמריץ הכלכלי שקיים כל הזמן, גם בקרב מדינות לא דמוקרטיות.

* * *

כיצד נתפסת גישת גשרי הכלכלה במחקר האקדמי כיום, או כפי שהיא מכונה לעתים באקדמיה — תפיסת השלום המסחרי?

התשובה היא שבאופן כללי, התפיסה שיחסי מסחר מובילים לשלום נותרה מקובלת יחסית במחקר האקדמי בתחום הכלכלה הפוליטית והיחסים הבינלאומיים, ומקבלת תמיכה כללית במחקר האמפירי.16 כך, מספר רב של מחקרים מאששים את הקשר החיובי בין קשרים כלכליים לשלום. למשל, חוקרי מדעי המדינה אדוארד מנספילד (Mansfield) ובריאן פולינס (Pollins) סקרו ב־2003 מחקרים רבים שבחנו את הקשר בין קשרים כלכליים לסיכויים לעימותים. החוקרים מציינים ש"רוב המחקרים [הסטטיסטיים] תומכים בהיפותזה הליברלית שקשרים כלכליים גוברים מגבילים עימותים, אף שקיימים אתגרים מחקריים לממצאים אלה."17 החוקרים הללו מונים מספר סיבות לזיקה שבין קשרים כלכליים לבין פוטנציאל פוחת לעוינות צבאית ומדינית בין מדינות:

1. מסחר כלכלי הוא "מוצר תחליפי" ללחימה; מדינות עושות שימוש בקשרים כלכליים ולחלופין בעוינות צבאית על מנת להגדיל את המשאבים העומדים לרשותן. צריך לבחור אחד משניים — וכשמדינות בוחרות בקשרים כלכליים, הן מוותרות על האפשרות הצבאית.

2. כפי שממחיש הציטוט בתחילת הפרק, קשרים כלכליים הדוקים מפחיתים את התמריץ להילחם. הרי מה שיש להפסיד מפעילות צבאית הוא לא רק העלות הישירה של הפעילות הצבאית, אלא גם אובדן הרווחים מהפעילות הכלכלית המשותפת.

3. קשרים כלכליים בין מדינות מגבירים מכורח המציאות את הקשרים בין שחקנים שונים ממדינות שונות — ממשלות, ארגונים, חברות ויחידים. ככל שעולות רמת ומהות התקשורת בין המדינות, כך קטן הפוטנציאל למתיחות צבאית. קבוצות אינטרס שחפצות בהמשך הקשרים הכלכליים לאור האינטרסים הפרטיים שלהן (בדרך כלל גורמים חזקים מבחינה פוליטית), יכולות להפעיל לובי על הממשלות לשכך מתיחויות שעלולות לגדוע את הקשרים הכלכליים.18

לפי אותם החוקרים, תפיסתנו מקבלת "תמיכה משמעותית" מהממצאים האמפיריים, אך ראוי לציין כי הם גם מונים מחקרים אמפיריים ותיאורטיים שרואים תופעות הפוכות. לדוגמה, הרווחים ממסחר יכולים להוביל לשינויים במאזן הפנימי בתוך מדינות, באופן שעשוי להוות מקור למתיחות פנימית שיכולה גם להקרין החוצה (הירשמן, 1980);19 שליטים עלולים לחוש מאוימים מתלות כלכלית במדינה אחרת, באופן שעשוי להניע אותם לנקוט פעילות צבאית (גילפין, 1981);20 ומחלוקות על עניינים כלכליים עשויות להוביל גם הן להגברת המתיחות ולפרוץ מלחמה (וולץ, 1970).21 החוקרים מציינים גם כי קיימות שאלות לא פתורות לגבי הקשר בין קשרים כלכליים לעימותים. למשל, כיצד גורמים שונים במערכת הפנימית והבינלאומית משפיעים על אותו קשר.

בדומה, חוקרת מדעי המדינה סוזן מקמילן (McMillan) בחנה 20 מחקרים אמפיריים שחקרו את הנושא באמצעות מתודולוגיות שונות, ומצאה שרובם המכריע תומכים בתזה שלפיה יחסים כלכליים מובילים לעוינות פחותה. אין זה המקום למנות את כלל המחקרים; חלקם בחנו את ההשפעה הסטטיסטית של סחר גובר על הנכונות לצאת למלחמה, אחרים את הקורלציה של פתיחות לסחר למספר המלחמות הגלובליות ומחקרים נוספים בחנו יחסים ספציפיים בין מדינות. רוב המחקרים מצאו באופן עקבי כי סחר גובר מוביל לעוינות פוחתת. חלק מהמחקרים אף מצאו בשיטות סטטיסטיות שההשפעה היא סיבתית ולא רק קורלטיבית. כמובן, מחקרים אקדמיים לעתים קרובות מראים דבר והיפוכו. מקמילן אמנם מונה כמה מחקרים אמפיריים שמצאו את המגמה ההופכית, אך אלה מהווים מיעוט בלבד וייצגו לרוב מקרים שבהם התלות הכלכלית לא היתה שוויונית והדדית.22

ד"ר ניצן פלדמן, מומחה לתחום הכלכלה הפוליטית מאוניברסיטת חיפה, מציין שיש לבחון את תפיסת השלום המסחרי בצורה מורכבת. המצדדים בתפיסה לא טוענים שיחסים כלכליים הם ההסבר הבלעדי להתפתחויות במישור המדיני. על פי התפיסה, ככל ש"פוטנציאל ההפסד" גבוה יותר, כך היחסים הכלכליים יהיו משקולת גדולה יותר בקבלת ההחלטות. עם זאת, המחקרים לוקחים בחשבון גם את חשיבותם של שיקולים שאינם כלכליים, באמצעות בקרה סטטיסטית על משתנים אחרים. למשל, בעולם הגלובלי של היום יש להסתכל גם על החלופות ליחסים כלכליים בילטרליים עם מדינה ספציפית. אם יחסי הסחר ייחלשו עם מדינה אחת, במקרים רבים ניתן יהיה לקנות את אותם המוצרים ממדינות אחרות ואפשר למצוא שוקי ייצוא חדשים. אך יש גם מוצרים שאינם "תחליפיים". למשל, גז טבעי, שסחר בו תלוי במידה רבה בגיאוגרפיה. בנוסף, ככל שקיימים אינטרסים לאומיים ומניעים אידיאולוגיים, כך קטנה עוצמתו של התמריץ הכלכלי כחלק ממארג היחסים. פרמטר נוסף שיש לבחון הוא עוצמתן של קבוצות האינטרס השונות בתוך המדינות — ככל שלאותן קבוצות יש אינטרס לקיים את הקשרים הכלכליים (למשל המגזר העסקי) וככל שאותן קבוצות חזקות יותר, כך גוברת עוצמתו של השיקול הכלכלי בתוך מסכת השיקולים. פלדמן גם מציג מקרה בוחן הפוך לשלום המסחרי: במסגרת "מלחמת הסחר" בין ארצות הברית לסין ניתן לראות שהיריבות הלאומית פגעה ישירות ביחסים הכלכליים וכוּונה ספציפית אליהם. בשביל יעד לאומי — החלשת סין כדי למנוע את התעצמותה כמעצמת־על — ארצות הברית היתה מוכנה לכאורה לפגוע ביחסים הכלכליים באמצעות הטלת מכסים.

עד כה דיברנו על כלכלה כמנוע להשגת שלום בין מדינות. מה בדבר אנשים פרטיים? האם עושר מוביל גם יחידים, שלא מקבלים החלטות של אסטרטגיה מדינית, לעסוק פחות בטרור? האינטואיציה אכן אומרת כך. ככל שאדם צבר יותר כסף, יש לו יותר מה להפסיד, ולכן יעסוק פחות בפעילויות שמסכנות אותו ופוגעות ביציבותו. ואכן, קיימים מחקרים רבים התומכים באינטואיציה הזאת.23

אך אם להיות הוגנים, חשוב להגיד שמחקרים רבים מראים כי אין קשר, או אפילו שיש קשר שלילי בין עושר לבין נטייה לעסוק בפעילויות טרור.

שתי עבודות שעוסקות בטרור מהזן המזרח־תיכוני ממחישות את הערפול שקיים במחקר בעניין זה. מחקר של אלן קרוגר (Krueger), בעבר אחד הכלכלנים המובילים בעולם, וג'יטקה מלצ'קובה (Malečková) הראה שבסקרי דעת קהל, פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה — ככל שהשכלתם ורמת תעסוקתם עולה — נוטים יותר לתמוך בפעולות אלימות נגד ישראל ופחות בהסכם שלום עם ישראל. הכותבים מציינים כי דווקא בשנים שלפני האינתיפאדה השנייה, מ־1998 ועד 2000, הציבור תפס את המצב הכלכלי כמשתפר, ולמרות זאת האינתיפאדה פרצה. מעבר לכך, המחקר מצא כי פעילי חזבאללה שנהרגו בפעולותיהם, נטו להיות מובטלים פחות ועניים פחות ממקביליהם שאינם פעילי חזבאללה. לגבי השכלה מסכמים החוקרים כי תוכן ההשכלה הוא מה שמשנה, ולא מידת ההשכלה.24

בדומה, קלוד בר־רבי מהאוניברסיטה העברית (Berrebi) בחן נתונים שונים וביוגרפיות של מעל 300 פעילי טרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, והשווה אותם לנתונים על פלסטינים שלא לקחו חלק בפעילות טרור. בחינה סטטיסטית מראה דווקא שככל שאדם עשיר יותר (או עני פחות — עושר הוא מושג נדיר יותר לאנשים שנבחנו) ומשכיל יותר, כך עולים סיכוייו לקחת חלק בפעילויות טרור.25

האם המחקרים האלה מפריכים את התזה לפיה הכלכלה אינה מנוע לשלום ברמה של האזרח הפרטי?

כלל לא. קלוד בר־רבי בעצמו כותב בהמשך המחקר שלו כי "החשיבות שבשימוש בהשכלה או צמיחה כלכלית להיאבק בטרור לא הופרכה (invalidated), למרות הממצאים."26 בר־רבי מסביר כי ייתכן שארגוני טרור מעדיפים אנשים משכילים ועשירים יותר, ולכן אלה בולטים במעשי הטרור שלהם;27 למשל, איתן בואנו דה מסקיטה (De Mesquita) משער שארגוני טרור דווקא תרים אחר אנשים משכילים (ועשירים) שיבצעו את הפיגועים, כי בראייתם יש להם סיכוי גבוה יותר להשיג תוצאות.28 לחלופין ניתן להסביר שההשכלה עצמה כוללת תכנים שמטיפים לטרור, ולכן נמצא קשר בין השכלה לטרור.29 בכל אופן, גם המחקרים שהוזכרו מודים שקשה מאוד להראות ממצאים חדים או סיבתיים לכאן או לכאן, ואין מסה של מחקרים שיכולים להוכיח טענה כזו או אחרת.

אך חשוב יותר להזכיר שאין אנחנו בוחנים עושר כלכלי גרידא, אלא גם קשרים כלכליים. גם אם עושר איננו מוביל לפחות עיסוק בטרור, סביר שעושר התלוי בצד שנגדו מופעל הטרור, כן ישיג את התוצאה הזאת. אדם שעובד אצל הישראלים ואיתם, לא ירצה על פי רוב לפגוע באנשים שבהם תלויה פרנסתו ואפילו פרנסת הכפר שלו. נוסף על כך, גם אם ניתן לבודד השפעה של משתנה בודד — מצב כלכלי — ולהראות שהוא לא מביא להפחתת שיעור הטרור, יש להסתכל על מכלול הנסיבות ולא על הנתון היחיד: מצב כלכלי משופר מביא עמו גם יתרונות נוספים שמגולמים בנתונים נוספים, כמו פתיחות לעולם, קשרים עסקיים עם הצד השני והיכרות עמוקה יותר. בכל אופן, נעמיק בעניין האחרון במבחן המציאות במהלך הספר.

רעיון השלום הכלכלי בישראל

את התוכן המקובל היום למושג "השלום הכלכלי" יצר במידה רבה בנימין נתניהו, עוד לפני שחזר אל כס ראש הממשלה. בכנס הרצליה טען בשנת 2008 ראש האופוזיציה דאז כי הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת ביצירת שגשוג כלכלי אצל הפלסטינים:

השלום הכלכלי הוא הפרוזדור לשלום המדיני. הצעתי הנה ליצור איים של שגשוג, בסיסי תקווה במקום בסיסי אסלאם קיצוני, באמצעות פרויקטים תיירותיים ממוקדים. המטרה היא לייצר אופק תקווה לציבור הפלסטיני, שיש אפשרות לשפר חייו ולהביא אוכל על שולחנו.30

נתניהו חזר בכך על מה שכבר ציין בספרו, "מלחמה בטרור". גישה זו אומרת כי שגשוג כלכלי שמבוסס על קשרים כלכליים משמעותיים, מוביל ליצירת "מחיר הפסד" משמעותי עבור הפלסטינים. מאחר שלפלסטינים יש יותר מה להפסיד, התמריץ לצאת לפעולות התקפיות יקטן.31

גם לאחר שנבחר לראשות הממשלה, המשיך נתניהו לקדם את תפיסת השלום הכלכלי. בנאום בר־אילן המפורסם ביוני 2009, טען נתניהו:

השלום הכלכלי אינו בא כתחליף לשלום המדיני, אבל הוא מרכיב חשוב בהשגתו. יחד נוכל לפתח פרויקטים שמתגברים על חסרונות אזורנו, כמו התפלת מים, ומנצלים את יתרונותיו, כמו ניצול אנרגיית השמש, או פרישת צינורות גז ונפט וקווי תחבורה המחברים את אסיה, אירופה ואפריקה.32

מעבר לכך, נתניהו ציין מספר תחומים קונקרטיים שבהם ניתן לקדם את השגשוג הכלכלי של הפלסטינים ואת הקשרים הכלכליים ההדדיים: תיירות, מים, אנרגיה ותחבורה (שלכולם נתייחס בספר זה).

בכך הפך השלום הכלכלי למושג שמזוהה עם הימין המדיני בישראל, ומצביע על כיוון לקשר בין קשרים כלכליים למדיניים — קשרים כלכליים מובילים לקשרים מדיניים.

אך גם הגישה ההפוכה מחברת בין קשרים מדיניים לכלכליים — בסדר הפוך. מאז הסכמי אוסלו, בעיני אדריכליו, התפתחותם של השלום המדיני והיחסים הכלכליים באזור הפכו להיות מזוהים יחדיו, בהנחה שקודם מגיעים להסכמים מדיניים. תפיסת "המזרח התיכון החדש", שאותה פירט שמעון פרס בספרו הנושא את אותו השם, גרסה שחתימה על הסכמי השלום והתהליכים המדיניים יכולה להוביל לעידן חדש של יחסים כלכליים חזקים בין ישראל, הרשות הפלסטינית ומדינות האזור.

כך כתב ראש הממשלה והנשיא לשעבר: "כינון שלום בין ישראל לשכנותיה הערביות יפתח פתח לשידוד מערכות יסודי במזרח התיכון."33 בהמשך הספר פירט פרס את אותו שידוד המערכות: ארבע "חגורות כלכליות־פוליטיות": הירוקה, "שתעניק למזרח התיכון צבע ירוק, שיספק מזון בשפע"; התכולה, "שתאפשר פיתוח תיירות אזורית"; האפורה, "שתעסוק ביצירת תשתית תחבורה ותקשורת במזרח התיכון"; והלבנה — "צמצום מרוץ החימוש."34

כל אדם שעקב אחרי ההתפתחויות במזרח התיכון בשני העשורים האחרונים, יודה שתפיסה זו לא יושמה כלשונה לאחר הסכמי אוסלו. את הכישלון ניתן לייחס לגורמים רבים, בין היתר לפיגועי הטרור הרבים ולקיפאון בתהליך המדיני שאפיינו את השנים שלאחר הסכמי אוסלו ושנות האינתיפאדה השנייה. פרויקטים שקידם שמעון פרס, כמו "עמק השלום" שמתוכנן לקום בגבול של ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית,35 לא מימשו את החזון העצום, ובמקרה הטוב מומשו פרויקטים נקודתיים.36 הסכמי אוסלו לא הובילו לפריחה הכלכלית המיוחלת בין ישראל לאזור.

אלו שמצדדים בתפיסת "ההסדר המדיני תחילה" העבירו ביקורת רבה על המצדדים בגישת "הכלכלה תחילה". אהוד אולמרט, ראש הממשלה בזמן נאומו של נתניהו בכנס הרצליה, טען:

עלינו להתנער מאשליות ולהבין, שפיתוח כלכלי כחלק אורגני של תהליך מדיני המוביל להקמת מדינה פלסטינית שכנה, ידידותית ובת קיימא, הוא בוודאי חיוני ורצוי. אבל השקעה כלכלית כתחליף לתהליך מדיני היא עורבא פרח ואין בה שום פתרון לסכסוך. אין "שלום כלכלי" ללא שלום מדיני.37

דוח של מרכז פרס לשלום ציין למשל את העובדה שהאינתיפאדה השנייה החלה לאחר שמונה־עשרה שנה של צמיחה כלכלית ממוצעת של 9.3 אחוזים בשטחי הרשות הפלסטינית. צמיחה אדירה לכל הדעות,38 מה שעולה בקנה אחד עם חלק מהמחקרים שצוטטו לעיל, שציינו כי שגשוג כלכלי איננו מוביל בהכרח להפחתת טרור. אלו ציינו את מצבם הכלכלי הטוב של חלק מהמפגעים ואת האידיאולוגיה שמנצחת את השיקולים הכלכליים אצל פלסטינים המאמינים בדרך הטרור.39

האם גישת "הכלכלה תחילה" נכונה, או שמא גישת "הסכם מדיני תחילה"? ניכר כי בשנות התשעים והאלפיים, היעדר הסכם מדיני עם הפלסטינים אכן הגביל את הקשרים הכלכליים עם מדינות ערב. גם בשנים שלאחר הסכם אוסלו בלטה החשיבה ש"שחרור" הטבות הקשרים הכלכליים עם מדינות ערב יתאפשר רק בעקבות הסכם עם הפלסטינים, אחרת מדינות ערב יימנעו מכל קשר כלכלי עם ישראל. ייתכן כי הנחה זו מבוססת חלקית על אג'נדות לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים, אך גם על הקישוריוּת המפורשת שהגדירו מדינות ערב במסגרת יוזמת השלום הערבית. במרץ 2002 אימצה הליגה הערבית את ההצעה הסעודית ליוזמת השלום הערבית, שהגדירה כי אם ישראל תיסוג מ"כל השטחים שנכבשו מאז 1967 (כולל רמת הגולן)," תמצא "פתרון צודק" לבעיית הפליטים הפלסטינים ותסכים להקמת מדינה פלסטינית, אזי כלל מדינות ערב יכוננו יחסים נורמליים עם ישראל. מכל המדינות המוסלמיות, רק אירן לא הביעה תמיכה ביוזמה.40

אפילו מוחמד בן סלמאן, יורש העצר מעורר ההדים של סעודיה, אמר בריאיון למגזין "טיים" ב־2018 כי "יש הרבה תחומים פוטנציאליים לשיתוף פעולה כלכלי, אך אנחנו לא נוכל לקיים קשרים כלכליים עם ישראל לפני שנפתור את עניין השלום עם הפלסטינים";41 ובריאיון לעיתונאי והסופר האמריקאי ג'פרי גולדברג למגזין The Atlantic, אמר כי "ישראל היא כלכלה גדולה ביחס לגודלה והיא כלכלה צומחת, ומובן שיש אינטרסים רבים שמשותפים לנו עם ישראל, ואם יהיה שלום יהיו הרבה אינטרסים [משותפים] בין ישראל למועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (ה־GCC) ולמדינות כמו ירדן ומצרים."42

זאת המשוואה המפורשת שמגדירה יוזמת השלום הערבית. אבל מאורעות השנים האחרונות מלמדים שהמשוואה השתנתה. "הסכמי אברהם", שדילגו בקלילות על משוכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם הדוגמה הבולטת ביותר לכך, אך כלל לא היחידה. הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא מפריע לסעודיה לנצל יתרונות מסוימים של שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל, למרות דבריו של בן סלמאן. שיתופי הפעולה הכלכליים עם ירדן, מצרים ומדינות ערב נוספות גברו מבחינת חשיבותם עבור אותן מדינות, כפי שנתאר. וגם לפני "הסכמי אברהם" היה שיתוף פעולה נרחב "מתחת לפני השטח" בין ישראל לאיחוד האמירויות.

ניתן למנות סיבות רבות לשינוי: צמיחה בערכיותה הכלכלית של מדינת ישראל וחיזוק תדמיתה כ"אומת הסטארט־אפ"; נפילתו של המודל הכלכלי הישן, שבמסגרתו מדינות המפרץ (ומדינות שנתמכות על ידיהן כגון מצרים וירדן) הסתמכו על הכנסות לא נגמרות מייצוא נפט, כפי שנתאר בפרקים הרלוונטיים; חוסר סבלנות גובר של מדינות ערב מהקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים; האיום האירני הגובר, שמכוון הן אל ישראל והן אל המדינות הסוניות במזרח התיכון; שינוי גישה במדיניות האמריקאית, שעל פי רוב כבר לא רואה בסוגיה הפלסטינית מקור למרבית בעיותיו של המזרח התיכון; ועלייתו של דור חדש של מנהיגים, כגון מוחמד בן סלמאן ומחמד בן זאיד, יורש העצר של אמירות אבו דאבי, שמהווה עבור בן סלמאן מעין דמות מנטור.43

כך או כך, בשיח הישראלי הביטוי "השלום הכלכלי" נקשר אוטומטית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כדי להימנע מביטוי "השלום הכלכלי", שהפך לרווי במשמעות פוליטית, בספר זה אנחנו לא עושים שימוש נרחב במושג, אלא בתפיסה שאנו מכנים "גשרי הכלכלה" — תפיסה שניכר כי קיימת הסכמה רבה לגביה במדינת ישראל, אף שלעתים קרובות אינה מנוסחת בקול. תפיסה זו אומרת בבירור שקשרים כלכליים עם מדינות מסביב לישראל הם חיוביים למדינה. זו למשל מקבלת ביטוי במשרד ממשלתי שלם שמוקדש לנושא, המשרד לשיתוף פעולה אזורי, אף שלכאורה ניתן לשייך רבים מתפקידיו למשרדים אחרים, למשל משרד החוץ או משרד הכלכלה. ספק אם קיימת מדינה נוספת שהקימה משרד ממשלתי שבראשו שר, שמוקדש כולו לשיתוף פעולה אזורי. המשרד הוקם בשנת 1999,44 ולימים צומצם עד שבשנת 2009 הוחלט להקים את המשרד מחדש.45

אף על פי שיש משרד המוקדש לנושא, וקיים קונצנזוס רחב בישראל לגבי החשיבות של שיתוף פעולה כלכלי עם המדינות סביבנו, אפשר לומר דברים רבים על ההשקעה, במשאבים ובקשב, בשיתוף פעולה אזורי. על מרכיביו הרבים, הקיימים והאפשריים, של שיתוף הפעולה האזורי הכלכלי, נרחיב ביתר פרקי הספר.