דאמיין סטארק 2: קרב אותי

1

"גומרים בקרוב?" אני שואלת. "השמש שקעה כבר לפני חמש דקות לפחות."

במרחק כמה מטרים ממני עומד בְּלֵיין, מטה את ראשו הצדה ומגיח חלקית ממקומו מאחורי הקנבס. אני לא זזה, אבל בזווית העין אני רואה את הכתפיים שלו, את הראש הקירח, את הזקנקן הג'ינג'י המזעזע. "במחשבות שלי את עדיין שטופת אור. עכשיו תעמדי בשקט ותשתקי."

"אין בעיה," אני אומרת, ושומעת אותו נוהם מרוב כעס על זה שהעזתי להפר ככה את הכללים שהוא קבע.

למרות העובדה שאני עומדת ערומה בפתח החדר, חילופי הדברים שלנו נראים שגרתיים לחלוטין. כבר הספקתי להתרגל לזה. התרגלתי להזדקרות של הפטמות ברוח הים הקרירה. ללהט העמוק שמתעורר בתוכי כשהשמש שוקעת, ואני רק רוצה לעצום את העיניים ולהתמסר למארג העז העשוי אור וצבע.

כבר הפסקתי להתרגש ממבטיו של בליין הבוחן אותי בעין ביקורתית, ואני כבר לא מתכווצת במבוכה כשהוא מתקרב אלי עד כדי כך שהוא כמעט מרפרף על החזה או על האגן שלי בזמן שהוא משנה מעט את התנוחה שלי עד לזווית הנכונה. אפילו כשהוא ממלמל, "מושלם. זין, ניקי, את נראית מושלם," אני כבר לא מרגישה אגרוף בבטן, והפסקתי לדמיין את עצמי קופצת אגרופים מרוב תסכול ונועצת ציפורניים עמוק בכפות ידי. אני לא מושלמת — אני רחוקה מזה. אבל אני כבר לא יוצאת מדעתי כשאני שומעת את המילים הפשוטות האלה.

בחלומותי הפרועים ביותר לא דמיינתי שארגיש נינוחה כל כך גם כשאני ערומה לגמרי מול עיניו של מישהו. נכון, רוב ימי הייתי מוצגת לראווה על במה לעיני אנשים, אבל בימים שבהם השתתפתי בתחרויות יופי היו איברי המוצנעים, איברים של ילדה, חבויים מאחורי בד. אני יכולה לדמיין עד כמה היתה אמא שלי המומה אילו ראתה אותי עכשיו, בסנטר מורם, בגב זקוף, סרט משי אדום קושר את מפרקי ידי מאחורי גבי, משתלשל לי בין הרגליים ומתלפף בעדינות סביב אחת מירכי.

לא ראיתי את הקנבס של בליין כבר כמה ימים, אבל אני מכירה את הסגנון שלו ואני יכולה לדמיין איך אני נראית בגרסה של צבע ומשיחות מכחול. שברירית. חושנית. כנועה.

אֵלה בכבלים.

אין שום ספק — אמא שלי היתה משתוללת מזעם. אני, לעומת זאת, נהנית מכל רגע. בעצם, אולי בגלל זה אני נהנית. נפטרתי מ"ניקי הנסיכה הצייתנית" והחלפתי אותה ב"ניקי המרדנית", וזה פשוט כיף אדיר.

אני שומעת צעדים במדרגות ומכריחה את עצמי להישאר באותה התנוחה אפילו שאני להוטה לגמרי לסובב את הראש ולהסתכל עליו. על דאמיֶין.

דאמיין סטארק הוא הדבר היחיד שעוד לא פיתחתי כלפיו אדישות נינוחה.

"ההצעה בעינה עומדת." המילים של דאמיין מרחפות במעלה מדרגות השיש עד לקומה השלישית. הוא לא הרים את הקול, אבל קולו ניחן באופן טבעי בעוצמה ובביטחון והוא ממלא את כל החדר. "תגיד להם שיבדקו טוב־טוב את דוח הרווח־והפסד שלהם. לא יהיה שום רווח, ובסוף השנה כבר גם לא תהיה שום חֶברה. הם בדרך לתהום, וכשהם יתרסקו, כל אחד ואחד מהעובדים שלהם יישאר מובטל, החברה תיסגר, הפטנטים שלהם ייתקעו בבתי משפט במשך שנים והנושים יריבו על הנכסים שעוד יישארו. אם הם יסכימו לעסקה הזאת, אני אחזיר את החברה הזאת לחיים. זה ברור לי. וזה ברור גם להם."

הצעדים נפסקים, ואני מבינה שהוא הגיע לקצה המדרגות. החדר פתוח, כי הוא נועד מלכתחילה לאירוח, ובדרך כלל מי שעולה במדרגות נתקל מיד בנוף של האוקיינוס השקט הפרוש לנגד עיניו לאורך כל החדר.

עכשיו מה שדאמיין רואה זה אותי.

"תדאג שזה יקרה, צ'רלס," הוא אומר, וקולו נשמע עכשיו מתוח. "אני חייב לסגור."

כבר למדתי להכיר את האיש הזה כל כך טוב. את הגוף שלו. את ההליכה שלו. את הקול שלו. ואני לא צריכה לראות אותו כדי לדעת שהמתח בקולו לא קשור לריגוש שבניסיון לסגור עסקה. הוא קשור בי, והעובדה הזאת כשלעצמה משכרת אותי כמו שמפניה על בטן ריקה. אימפריה שלמה תובעת את תשומת לבו, אבל ברגע זה, כל עולמו מרוכז בי. זה מחמיא לי. זה משמח אותי. וכן, זה מחרמן אותי.

אני גם מחייכת, וזה מיד מכעיס את בליין. "בחייך, ניק. תפסיקי עם החיוך הזה מיד."

"אפילו לא רואים את הפנים שלי בציור."

"אני רואה," אומר בליין. "אז תפסיקי."

עכשיו הוא מקנטר אותי. "כן, אדוני," אני אומרת, וכמעט צוחקת כשדאמיין משתעל, ומן הסתם מסווה צחקוק משל עצמו. ה"אדוני" זה הסוד שלנו, המשחק שאנחנו משחקים. משחק שיסתיים רשמית היום, כי בליין כבר עושה את השינויים האחרונים בציור שדאמיין הזמין ממנו. המחשבה הזאת עגמומית למדי.

נכון, אני אשמח לא לעמוד יותר ככה בלי לזוז. אפילו העונג הכרוך באצבע המשולשת שאני מַפנה לאמא שלי הצדקנית והשמרנית מחוויר בהשוואה לכאבים שאני מרגישה ברגליים בסוף כל משמרת כזאת. אבל לכל השאר אני אתגעגע, בייחוד לתחושה שדאמיין מסתכל עלי. למבטים האטיים והלוהטים שלו, שמרטיבים אותי בין הרגליים ומאלצים אותי להתרכז ככל יכולתי בצורך לעמוד בלי לזוז, עד שהמתיקוּת הזאת כבר הופכת לכאב.

וכן, אני אתגעגע למשחק שלנו. אבל אני רוצה מדאמיין יותר מאשר משחק, ואני לא יכולה שלא להתרגש לקראת מחר, לקראת הידיעה שנחזור להיות פשוט דאמיין וניקי, בלי ששום דבר יחצוץ בינינו. ובעניין כל שאר הסודות... טוב, עם הזמן גם אלה יישכחו.

קשה להאמין שבהתחלה הייתי המומה כל כך מההצעה של דאמיין: מיליון דולר בתמורה לגוף שלי. בתמורה לציור שלי, שיוצג דרך קבע לראווה על גבי קנבס עצום בגודלו; ובתמורה לכך שאעמוד לרשותו בכל זמן ובכל מקום שירצה.

ההלם שלי התחלף בחוש מעשי פשוט, מלוּוה במינונים זהים של תשוקה ושל זעם. רציתי את דאמיין בדיוק כמו שהוא רצה אותי, אבל בו בזמן רציתי להעניש אותו. כי הייתי בטוחה שהוא רואה רק את מלכת היופי, ושברגע שיציץ ולו לרגע באישה הפגומה שמתחת לחזות המצוחצחת, הוא יזדעזע לא רק מעוצמת האכזבה, אלא גם מההתחייבות שלו לשלם סכום גדול כל כך.

מעולם לא שמחתי כל כך להיווכח שטעיתי.

העסקה שלנו נועדה להתקיים במשך שבוע, אבל השבוע הפך לשבועיים כי בליין המשיך לעבוד על הקנבס שלו, קצה העץ של מכחולו נוקש על סנטרו, והוא ממצמץ ומזעיף פנים וממלמל לעצמו שהוא פשוט זקוק לעוד קצת זמן. שהוא רוצה שהכול יהיה — שוב המילה הזאת — מושלם.

דאמיין הסכים בקלות — אחרי הכול, הוא שכר את שירותיו של בליין כי הוא הלך וקנה לעצמו שם בתור אמן מקומי, ובגלל יכולתו המופלאה לייצר דיוקנאות עירום רוויים מטען ארוטי. אם בליין זקוק לעוד זמן, דאמיין שמח לספק את הזמן הזה.

לא התלוננתי, מסיבות מעשיות פחות. פשוט רציתי שהימים והלילות עם דאמיין יימשכו. כמו הדמות שלי בציור, הרגשתי שאני הולכת ומתעוררת לחיים.

עברתי ללוס אנג'לס רק כמה שבועות קודם לכן, נחושה בדעתי לכבוש את העולם העסקי בגילי הבשל — עשרים וארבע. המחשבה שאיש כמו דאמיין סטארק ירצה אותי, שלא לומר ירצה דיוקן שלי, היתה הדבר האחרון שעלה על דעתי. אבל אין להכחיש את הלהט שעבר בינינו מרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה, באחת התערוכות של בליין. הוא חיזר אחרי במרץ, ואני ניסיתי ככל יכולתי להתנגד, כי ידעתי שהוא רוצה ממני משהו שאני לא מסוגלת לתת.

לא הייתי בתולה, אבל גם לא נהניתי מניסיון עשיר במיוחד. סקס הוא לא דבר שמישהי עם היסטוריה כמו שלי — מישהי עם צלקות כמו שלי — ממהרת לעשות. נכוויתי מידי בחור שסמכתי עליו, והכאב עדיין היה עז כמו הצלקות שעיטרו את גופי.

אבל דאמיין לא רואה את הצלקות האלה. או, ליתר דיוק, הוא רואה אותן בדיוק כפי שהן — חלק ממני. צלקות קרב מהדבר שהצלחתי לגבור עליו ושאני עדיין ממשיכה להילחם בו. אני תמיד ראיתי בצלקות האלה אות לחולשה, אבל הוא רואה בהן סימן לכוח. והיכולת הזאת שלו — לראות אותי בשלמות בהירה כל כך — היא שמושכת אותי בעוצמה כזאת אל האיש הזה.

"את שוב מחייכת," אומר בליין. "אני אפילו לא צריך שלושה ניחושים כדי לדעת על מה את חושבת. או על מי. אז מה, שאני אגרש את המדיצ'י הפרטי שלנו מהחדר?"

"תצטרך פשוט ללמוד לחיות עם החיוך שלה," אומר דאמיין לפני שאני מספיקה לענות, ושוב, אני מתאמצת ככל יכולתי לא להסתובב ולהסתכל עליו. "כי שום דבר לא ישכנע אותי לצאת מהחדר הזה בלי שניקי תצא יחד איתי."

אני מתענגת על קולו החלק והקטיפתי ויודעת שהוא מתכוון לכל מילה. בילינו את כל שעות אחר הצהריים בשוטטות בין החנויות ברודיאו דרייב, לכבוד העבודה החדשה שאני אמורה להתחיל מחר בבוקר. צעדנו בעצלתיים בין הרחובות ההדורים, מחזיקים ידיים, לוגמים ברד־מוקה עתיר קלוריות ומעמידים פנים שאין מלבדנו אף אחד בכל העולם כולו. אפילו הפפראצי, ציפורי הטרף עם המצלמות שהתחילו למרבה הצער להתעניין בכל צעד קטן שדאמיין ואני עושים, עזבו אותנו במנוחה.

סילביה, העוזרת האישית של דאמיין, נאלצה להעביר לו כמה שיחות, אבל דאמיין פשוט סירב לקבל אותן. "זה הזמן שלנו," הוא אמר בתשובה לשאלה שלא שאלתי.

"שאתקשר להזהיר את העיתונים הכלכליים?" התגריתי בו. "השוק לא יתמוטט אם דאמיין סטארק לוקח יום חופש?"

"אני מוכן להסתכן בקריסה כלכלית גלובלית אם זה מזכה אותי בכמה שעות איתך." הוא משך את כף ידי ונתן לי נשיקה בקצה כל אצבע. "כמובן, ככל שאנחנו עושים יותר קניות כן אנחנו תומכים יותר בכלכלה." הקול שלו היה נמוך וחושני ומלא הבטחות מפתות. "או שאולי כדאי שנחזור לדירה. אני יכול לחשוב על כל מיני דרכים מעניינות לבלות איתך היום בלי שיהיו לזה שום השלכות על עולם הכלכלה."

"מפתה," עניתי. "אבל אני לא חושבת שאצליח לעמוד ברגשות האשמה אם אדע שהעדפתי אורגזמה על יציבות כלכלית."

"תאמיני לי, מותק, זאת תהיה יותר מאורגזמה אחת."

צחקתי, ובסופו של דבר הצלחנו להימנע מאסון כלכלי עולמי (הנעליים שהוא קנה לי באמת מדהימות) ואפילו לארגן לי אורגזמה. שלוש, למען האמת. דאמיין הוא באמת בחור נדיב.

בעניין הטלפון, הוא קיים את הבטחתו. המכשיר לא הפסיק לרטוט אבל הוא התעלם ממנו עד לרגע שבו חנינו מול הבית במליבו והתעקשתי שהוא ירחם על המסכן שלא מפסיק לחפש אותו. מיהרתי פנימה לקראת בליין, ודאמיין נשאר מאחור והבטיח לעורך הדין שלו שהעולם לא התמוטט למרות היעדרותו הזמנית של דאמיין מהמציאות הסלולרית.

אני כל כך שקועה במחשבותי, שאני לא שמה לב שבליין מתקרב אלי. הוא טופח על השפה התחתונה שלי בקצה המכחול שלו, ואני קופצת בבהלה.

"ניקי, את חולמת."

"גמרת?" לא אכפת לי לדגמן, ובליין כבר נהיה חבר טוב. אבל ברגע זה אני רוצה שהוא ילך. ברגע זה אני רוצה רק את דאמיין.

"כמעט." הוא מרים את שתי ידיו ובוחן אותי מבעד למסגרת שהוא יוצר בעזרתן. "הנה, כאן," הוא אומר, ומצביע באמצעות המכחול שבידו. "האור על הכתף שלך, איך שהעור שלך זוהר ככה, העירוב של הצבעים..." הוא לא מסיים את המשפט וחוזר בינתיים אל הציור. "בחיי," הוא אומר לבסוף. "אני פשוט גאון. תקשיבי, זה בדיוק את. אם לא הייתי יודע שזה ציור, הייתי מאמין שעוד דקה תקומי ותצאי מתוך הבד."

"אז גמרת? אני יכולה לבוא לראות?" אני מסתובבת בלי לחשוב, ומבינה מאוחר מדי שהוא בטח רצה שאשאר בלי לזוז. אבל פתאום לא אכפת לי. כל המחשבות מתרוקנות ממני. בליין, הציור, העולם שסביבי. כי אני לא רואה את הציור. אני רואה את דאמיין.

הוא עומד בדיוק איפה שדמיינתי אותו, על המדרגה העליונה, נשען בנינוחות על מעקה הברזל המעוטר ונראה במציאות נפלא עוד יותר מאשר במחשבות שלי. אולי ביליתי איתו במשך כל שעות אחר הצהריים, אבל זה לא משנה שום דבר. כל מבט שאני שולחת אליו הוא כמו שיקוי פלאים, ולעולם לא ארווה ממנו.

אני גומעת אותו במבטי, ועיני משתהות על כל תו מושלם בפניו. בלסת הרבועה שלו המכוסה בצל של זיפים. בשערו השחור המתבדר ברוח, סמיך וחלק ומוכר כל כך למגע אצבעותי. ובעיניו. העיניים המדהימות האלה, עיניים בשני גוונים, שממוקדות בי עכשיו עד כדי כך שאני מרגישה את כובד מבטו על עורי.

הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. אבל אפילו בבגדים רגילים כאלה אין שום דבר רגיל בדאמיין סטארק. הוא התגלמות הכוח, תמצית האנרגיה. ואני חוששת רק כי אני יודעת שאי־אפשר לתפוס ברק בידיים, אבל את האיש הזה אני לא רוצה לאבד.

עיניו פוגשות את עיני, ואני נרעדת לנוכח המפגש הזה. הספורטאי המפורסם, היזם, המיליארדר — כל הדמויות האלה נושרות מעליו ומותירות אחריהן רק את האדם ואת ההבעה על פניו שמלהיטה את דמי ומהפכת את קרבי מרוב כמיהה. הבעה כל כך חשופה ופראית שאילולא הייתי ערומה, אני בטוחה שכל תפר בבגדים שעלי היה מתפורר לאפר ונשרף בחום הבוקע מעיניו.

העור שלי מצטמרר ואני צריכה ממש להתאמץ כדי לא לזוז. "דאמיין," אני לוחשת, כי אני לא מסוגלת להילחם בפיתוי להגות את השם שלו בין שפתי. המילה כמו נתלית בחלל החדר, לכודה באוויר הטעון שבינינו.

בליין, שעומד ליד כן הציור, מכחכח בגרונו. דאמיין נע מעט, רק כדי להסתכל עליו, ונדמה לי שאני מזהה הפתעה על פניו, כאילו הוא שכח שאנחנו לא נמצאים לבד. הוא צועד לעבר בליין ונעמד לידו מול הדיוקן הענקי. ממקומי אני רואה את מסגרת העץ שעליה נמתחה יריעת הקנבס, ולצדה שני גברים עומדים ובוחנים ציור שחבוי מעיני.

לבי הולם בחוזקה ומבטי לא מש מפניו של דאמיין. יש משהו משולהב בעיניו, כאילו הוא מביט בחפץ קדוש כלשהו, וההערצה האילמת שלו גורמת לי פיק ברכיים. אני רוצה לשלוח יד ולהישען על מסגרת המיטה שלידה אני עומדת, אבל מפרקי הידיים שלי עדיין קשורים לי מאחורי הגב.

חוסר היכולת לזוז מזכיר לי את מצבי, ואני נאבקת להדחיק עוד חיוך — אני לא חופשייה. אני שייכת לדאמיין.

הרעיון המקורי של בליין ושל דאמיין לגבי הדיוקן היה שאעמוד בדיוק בנקודה זו כשהווילונות הדקיקים מרפרפים סביבי ופני מופנות הרחק מן האמן. הקומפוזיציה היתה חושנית אבל מרוחקת, כאילו מישהו משתוקק לאישה הזאת אבל לעולם לא יוכל לגעת בה. הדיוקן היה מדהים, אבל משהו היה חסר בו. דאמיין הציע שניצור ניגוד בין הזרימה החופשית של הווילונות שמרפרפים קלות על עורי לבין קשירה של חבל אדום כדם שירתק את כפות ידי מאחורי

גבי.

הסכמתי בלי היסוס. רציתי את האיש. רציתי להיות כבולה אליו. להיות שייכת לו. רציתי שיתבע עלי בעלות.

דמותי חדלה להיות בלתי מושגת. במקום זאת, האישה שבדיוקן היתה פרס. אֵלה שמימית שאולפה בידי גבר ראוי לשמו.

דאמיין.

אני סורקת את פניו ומחפשת בהן אחר רמזים לדעתו על הציור, אבל לא רואה שום דבר. הוא עוטה את ההבעה העסקית שלו, המסכה האטומה שהוא מסתיר בעזרתה את סודותיו. דאמיין יודע היטב להסתיר סודות.

"נו?" אני שואלת כשאני כבר לא מצליחה להתאפק. "מה דעתך?"

לרגע דאמיין לא אומר דבר. לצדו עומד בליין ונע בעצבנות. ואמנם חולפות רק שניות אחדות, אבל האוויר טעון בעול של נצח. אני כמעט מרגישה על בשרי את התסכול של בליין, ואני מבינה את הדחף שמניע אותו לומר לבסוף, "נו, בחייךָ. זה מושלם, לא?"

כתפיו של דאמיין עולות וצונחות כשהוא שואף שאיפה עמוקה ואז שולח אל בליין מבט מלא יראת כבוד. "זה לא סתם מושלם," הוא אומר, ואז פונה אלי. "זאת היא."

החיוך המאושר של בליין קורן כמו אור השמש. "אני חייב להגיד שאף פעם לא היתה לי בעיה לשבח את העבודות של עצמי, אבל זה... זה פשוט מדהים. אמיתי. חושני. ובעיקר, מלא כנוּת."

העיניים של דאמיין לא עוזבות לרגע את עיני, ואני עוצרת לרגע את נשימתי. הלב שלי דופק בקול רם כל כך, שלא ברור לי איך אני מצליחה לשמוע דברים אחרים. אני בטוחה שהשניים רואים את החזה שלי עולה ויורד, ואני חוששת שבליין מבין שאני מנסה נואשות לדכא את גל התשוקה שגואה בי ורוחש בפראות בתוכי. אני משקיעה מאמץ אדיר כדי לא לבקש מבליין שיצא מיד מהחדר ולהתחנן לדאמיין שינשק אותי. שייגע בי.

צליל ביפ חד מנתץ את הדממה הטעונה, ודאמיין שולף את הטלפון מכיסו ופולט קללה כשהוא קורא את ההודעה שקיבל. אני רואה את פניו מתקדרות בזמן שהוא מחזיר את הטלפון למקומו בלי לסמס תשובה. אני חושקת שפתיים, ועורי מתחיל לעקצץ ברפרוף קל של דאגה.

בליין, שמטה את ראשו לעבר הקנבס, לא שם לב למתרחש. "ניק, אל תזוזי. אני רק רוצה לתקן משהו קטן באור כאן, ו —"

הצלצול הרם מהטלפון של דאמיין קוטע את דבריו של בליין. אני מצפה שדאמיין יתעלם מהשיחה כפי שהתעלם מההודעה, אבל הוא מפתיע אותי ועונה. אבל לפני כן הוא יוצא מהחדר בצעדים מהירים ונחושים כל כך, שאני בקושי מספיקה לשמוע אותו פולט מהר, "מה?"

הוא לא מסתכל לי בעיניים.

אני מכריחה את עצמי לא לזוז, למען בליין, ונלחמת בגל הפחד שתוקף אותי פתאום. זאת לא שיחת עסקים. דאמיין סטארק לא מתרגז ככה בענייני עסקים. להפך, הוא פורח כשיש מרדף ומתענג על הכיבוש.

לא, זה משהו אחר, ואני נזכרת באיומים שקיבל בזמן האחרון ועל הסודות שאני יודעת שהוא עדיין שומר. דאמיין ראה אותי במערומי מכל בחינה ואופן. ועם זאת, נדמה שאני זכיתי רק להציץ בו, וגם זאת מבין הצללים.

ניקי, תתעשתי מיד. העובדה שהוא רוצה לדבר בפרטיות לא מעידה על כך שהוא מסתיר סוד. ולא כל שיחת טלפון היא קונספירציה סבוכה כדי להסוות את עברו או איזו סכנה חדשה שמרחפת על ראשו.

את כל זה אני יודעת. יתרה מזאת, אני מאמינה בזה. אבל הרציונליות השפויה לא משככת את הכאב הקטן שבלבי וגם לא את פקעת החשש שמתמקמת בבטני, ועצם העובדה שאני עומדת כך בלי לזוז, ערומה וקשורה, לא ממש מובילה אותי בדרך הבטוחה למחשבות שקולות. למעשה, היא מובילה אותי לדרך מעוּותת ומפותלת של חרדה, ופתאום אני דוהרת בדרך הזו בלי בלמים ושונאת את עצמי על הכניעה לתחושותי.

אני רוצה לחבק את עצמי, אבל מפרקַי הקשורים לא מאפשרים לי לעשות זאת.

האמת היא שאני על קוצים מרגע שהבוס הקודם שלי השמיע איומים נגד דאמיין. החברה של קרל ניסתה להציע פרויקט ל"סטארק־טכנולוגיה", וכשדאמיין דחה את הפרויקט, קרל תלה את האשמה בי. הוא גם פיטר אותי, אבל לא הסתפק בזה, ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הבטיח שינקום בדאמיין. עד עכשיו לא קרה שום דבר. אבל קרל הוא אדם נחוש ורב תושייה, ובמקרה זה משוכנע בצדקתו. מבחינתו, דאמיין חיסל את אחת העסקאות החשובות של חייו. הוא איבד סיכוי להרוויח מיליונים, וקרל הוא לא מסוג האנשים שלומדים להשלים עם אובדן של כסף או עם עלבונות מהסוג הזה.

העובדה שלא קרה שום דבר במשך יותר משבוע מטרידה אותי. מה יכול להיות פשר השתיקה שלו? חשבתי על כך שוב ושוב, והמסקנה היחידה שאני מצליחה להגיע אליה היא שקרה משהו — ושדאמיין בחר לא לספר לי על כך.

אולי אני טועה. אני מקווה שאני טועה. אבל הדאגה והפחד מכרסמים בי ולוחשים באוזני באכזריות כי דאמיין אולי חשף את כל הסודות שלי, אבל את סודותיו שלו הוא בהחלט הותיר באפלולית.

"אוי, באמת, ניקי. עכשיו את מקמטת את המצח." אל הנזיפה של בליין מתלווה צחוק קל. "לפעמים אני פשוט מת לזחול לתוך המוח שלך. אני פשוט מת לדעת על מה את חושבת."

אני מצליחה לחייך. "מחשבות עמוקות," אני אומרת. "אבל לא זדוניות."

"טוב מאוד," הוא אומר, אבל בעיניו יש סימן שאלה, ואולי אפילו רמז לדאגה. אני תוהה מה אוולין, המאהבת של בליין שמכירה את דאמיין מילדותו, סיפרה לו על העבר של דאמיין. למעשה, אני תוהה אם בליין מכיר טוב ממני את האיש הזה ששבה כך את לבי. המחשבה רק מעמיקה את קמטי הדאגה שעל מצחי.

דאמיין נעלם רק לכמה דקות, וכשהוא חוזר אני מרגישה דחף עז לרוץ אליו. "מה קרה?" אני שואלת.

"שום דבר מיוחד, וממילא הכול משתפר מיד ברגע שאני רואה אותך."

אני צוחקת, ומקווה שהוא לא שם לב שהצחוק שלי חלול. שוב, הוא עוטה את המסכה שהוא תמיד עוטה בציבור. אבל אני לא הציבור, ואני יודעת לקרוא אותו. אני נועצת בו מבט בוחן ומחכה שעיניו יפגשו את עיני. כשהן עושות זאת, אני מרגישה כאילו מתג כלשהו הופעל. הקווים הנוקשים של פיו מתעגלים לחיוך כן, ושוב אני מתבשמת מאורו של דאמיין.

הוא ניגש אלי, והדופק שלי עולה עם קצב צעדיו. הוא נעצר במרחק כמה סנטימטרים ממני לכל היותר, ופתאום אני מתקשה מאוד לנשום. אחרי כל מה שעשינו יחד — אחרי כל כאב שהוא שיכך וכל סוד שהוא חשף — איך ייתכן שאני חווה כל רגע עם דאמיין כמו הרגע הראשון?

"יש לך מושג כמה את חשובה לי?"

"אני —" אני שואפת חזק ומנסה שוב. "כן," אני אומרת. "בדיוק כמו שאתה חשוב לי."

אני לכודה בלהט מבטו וקרבתו. הוא לא נוגע בי, אבל אני מרגישה כאילו כן. אין בי ברגע זה שום דבר שאינו השתקפות של דאמיין, של הרגשות שלי כלפיו ושל מה שהוא עושה לי. אני רוצה להרגיע אותו, רוצה ללטף לו את הלחי ולהעביר את ידי בשערו. אני רוצה לקרב את ראשו אל חזי וללחוש לו מילים אוהבות, ואני רוצה להתעלס איתו לאט ובמתיקות עד שצללי הלילה ייעלמו ואור הבוקר ישטוף אותנו בצבעיו.

בליין, שעומד ליד הקנבס, משתעל בנימוס. שפתיו של דאמיין מתעגלות לחיוך בתגובה לחיוך שלי. לא עשינו שום דבר — רק נעצנו מבטים זה בזה — אבל נדמה שבליין היה עד למשהו אינטימי ועמוק.

"כן, טוב. אז אני יוצא עכשיו. המסיבה בשבת מתחילה בשבע, כן? אז אני אגיע שעתיים לפני כן ואבדוק אם צריך עוד איזה ליטוש אחרון. ואני אדאג לתלות את זה אחרי שאניח את שאר הקנבסים על הכנים."

"מצוין," אומר דאמיין בלי להסתכל עליו.

"אין מה להגיד," מוסיף בליין בזמן שהוא אורז את חפציו, "אני אתגעגע לזה."

לרגע אחד נדמה לי שאני רואה משהו מלנכולי בעיניו של דאמיין, אבל הוא חולף מיד. "כן," הוא אומר. "גם אני."

אני לא יודעת מתי בדיוק בליין הלך, אבל אני יודעת שהוא כבר לא פה, ודאמיין עדיין לידי, עדיין לא נוגע בי, וברור לי שאני אשתגע אם לא ארגיש את כפות ידיו על גופי בקרוב מאוד.

"זה באמת גמור?" אני שואלת. "אפילו עוד לא ראיתי איך זה יצא."

"בואי הנה."

הוא שולח יד, ואני מתקרבת ומפנה אליו את הגב, בציפייה שהוא יתיר את הקשר שכובל את ידי. אבל הוא לא עושה את זה. הוא מניח את ידו על כתפי ומוליך אותי לכיוון הקנבס. אני צריכה לנוע בזהירות בגלל סרט המשי האדום הכרוך סביב רגלי השמאלית, אבל הוא לא מראה כל סימן לכך שהוא עומד לשחרר אותי. והוא בהחלט לא טורח להעביר לי את החלוק שפרוש למרגלות

המיטה.

אני מעווה את הפרצוף ושולחת לעברו מבט שואל. דאמיין אפילו לא מעמיד פנים שהוא לא מבין את כוונתי. "אני מתפלא עלייך, מיז פרצ'יילד, הרי את לא מעלה על דעתך שאני אחבל בהזדמנות המופלאה הזאת שנקרתה בדרכי."

"המממ." אני מנסה להישמע קשוחה, אבל אני די בטוחה שהוא שומע את הצחוק שבקולי.

אבל הוא לא מגיב, מפני שהגענו לציור. אני עוצרת את נשימתי — זאת אני, כן. העיגול של הישבן שלי, העגלגלות של השדיים שלי. אבל זה יותר ממני. הדמות שבציור מפתה וכנועה, חזקה ועם זאת פגיעה. היא גם אלמונית, כמו שדאמיין הבטיח. בדיוקן, הפנים שלי מופנות אחורה, ותלתלי הזהובים אסופים על ראשי, מלבד קווצות שזולגות מטה ומלטפות את עורפי ואת כתפי. בעולם האמיתי התלתלים האלה כבר לא קיימים, כי שערי הארוך הוחלף לא מזמן בתספורת באורך הכתפיים.

אני מזדעפת כשאני נזכרת במשקל המספריים בידי, איך קצצתי את שערי כשבעצם רציתי לנעוץ את הלהב עמוק בגופי. הייתי אבודה אז, בטוחה שהדרך היחידה לשרוד היא להיאחז בכאב כמו בקרש הצלה.

אני רועדת. זה לא זיכרון שנעים לי לחזור אליו.

המבט שלי מופנה אוטומטית אל רגליה של הבחורה שבציור. אבל הירכיים שלה — שלי — צמודות זו לזו ונמצאות בזווית שלא מאפשרת לראות את הצלקות הגרועות באמת. את הצלקת שבצד שמאל של האגן שלי דווקא רואים. אבל בליין הצליח להפוך את האזור המצולק ההוא לחלק מהיופי שבציור. הקצוות עמומים, כמעט כאילו המבט אינו לגמרי ממוקד, והסרט האדום נוגע בפני השטח של העור הפגום, כאילו הקשירה החזקה מדי היא שגרמה לפצעים.

ואם חושבים על זה, זה בעצם נכון.

אני מסיטה את המבט ולרגע מרגישה מעורערת לנוכח האמת שנגלית לעיני, והיא שהבחורה שבציור יפהפייה למרות הצלקות שלה.

"ניקי?"

אני מציצה מזווית עיני ורואה שדאמיין מביט בי, לא בציור, ועל פניו ניכרת דאגה.

"הוא מוכשר," אני אומרת, ושפתי מתעגלות לחיוך כפוי. "זה דיוקן נפלא."

"נכון," הוא מסכים. "יש בו בדיוק מה שרציתי." בקולו אני שומעת להט מוכר, ואני מבינה הן את המילים שהוא אומר והן את אלה שהוא לא אומר.

אני מחייכת, והפעם לא מרגישה שזה חיוך עשוי מפלסטיק.

דאמיין נועץ בי מבט ואני רואה את האור השובב הניצת בעיניו.

"מה?" אני שואלת, ובקולי שעשוע אבל גם דאגה.

הוא מושך בכתפיו ומסתכל שוב בציור. "זה יהיה נס אם אני אצליח לעבוד בחדר הזה." הוא מצביע בראשו לעבר קיר האבן שמעל האח, שם הוא מתכנן לתלות את הציור. "ואין שום ספק שאני לא אזמין לכאן אנשים."

"מה?" הוא כבר הזמין אנשים למחרתיים למסיבת קוקטייל, שאמורה להיערך בדיוק בחדר הזה.

דאמיין צוחק. "נראה לי שזה פשוט לא מנומס לארח אנשים כשכל הזמן עומד לךָ."

"אז טוב, אולי היית צריך לתכנן לתלות את הציור בחדר השינה."

"בחדר השינה אני לא זקוק לו. לא אם יש לי את הדבר האמיתי."

"יש לך," אני אומרת בקול מקנטר. "שילמת בשבילו, ועסקה זאת עסקה. לפחות עד חצות, כי אז אני אהפוך לדלעת."

עיניו מתקדרות, וכל הרוח הטובה נעלמת מהן. "חצות," הוא חוזר אחרי, ואני מופתעת מהנוקשות שבקולו. הרי אני לא באמת אהפוך לדלעת כשהמשחק שלנו ייגמר. ואני בהחלט לא מתכוונת ללכת לשום מקום — אם לומר את האמת, אני לא רוצה ללכת מכאן לעולם. הדבר היחיד שישתנה הוא שכבר לא יהיו חוקים — בלי "אדוני", בלי פקודות, בלי מילות ביטחון. יהיו תחתונים וחזיות ומכנסי ג'ינס, אם זה מה שיתחשק לי ללבוש. וכן, יהיו מיליון דולר.

אבל מעל הכול, עדיין יהיה דאמיין.

"בואי אחרי," הוא אומר.

שוב אני מסתכלת על הרגל שלי, ואז מנערת קלות את ידי הקשורות. "תשחרר אותי."

הוא עומד לרגע ונועץ בי מבט, ואני רואה שאנחנו עדיין משחקים את המשחק. אני מרגישה את הדופק בכל גופי, והפטמות שלי זקורות. ידי, שקשורות מאחורי גבי, מושכות את כתפי אחורה ומרימות את השדיים שלי. אני מרגישה שהם נפוחים, זקוקים לו, ואני נושכת קלות את השפה העליונה בזמן שאני מחכה בשקט למגעו של דאמיין.

משחק, כן. אבל אני נהנית ממנו. במשחק הזה אין מפסידים.

לאט־לאט הוא מעביר את מבטו מטה על גופי. הנשימה שלי שטוחה, ואגלי זיעה קטנים מבצבצים על עורפי. אני מרגישה את הלחות בין ירכי, את הרעד מרוב צורך, ורק בקושי אני מצליחה לעמוד בדממה ולא להתחנן שבבקשה־בבקשה יזיין אותי. המיטה נמצאת במרחק כמה מטרים בסך הכול, המיטה שהוא קנה כדי שתשמש רקע לציור. לשם, אני רוצה לצרוח. קח אותי לשם.

אבל אני לא צורחת. כי אני מכירה את האיש הזה. ובעיקר, אני יודעת שעם דאמיין תמיד משתלם לחכות.

בסופו של דבר הוא רוכן למטה ופורם את הקשר שסביב רגלי, אבל כשהוא מגיע אל הידיים שלי הוא נעצר, ומשאיר אותן קשורות מאחורי גבי בעוד סרט המשי משתלשל כמו זנב.

"דאמיין," אני אומרת. אני מנסה להישמע קשוחה, אבל אין סיכוי שאצליח להסתיר את השעשוע — ואת הריגוש — שבקולי. "חשבתי שתשחרר אותי."

"עסקה זאת עסקה, זוכרת?"

"אה." ההברה הזאת בוקעת מפי כנשימה קטנטנה.

"בואי," הוא אומר ומעביר את הסרט קדימה בין רגלי, ואז מושך בקצה כאילו מדובר ברצועה של כלב. רצועה ארוטית ומגרה ביותר. המשי החלק מרפרף על הכוּס המשתוקק שלי, והחיכוך מחליש את רגלי כל כך שאני לא בטוחה שאצליח להגיע למקום שאליו הוא מוליך אותי.

המשיכה שלו עדינה אבל מפתה, וכשאנחנו מגיעים לחדר האמבטיה, שנראה כמו חדר בספא, אני כבר חלשה מרוב תשוקה. אש זורמת בגופי, ואני מסתכלת בכמיהה לעבר המקלחת בעלת שמונת הסילונים שנמצאים במיקום אסטרטגי. אני מדמיינת את דאמיין עומד מאחורי, מניח את ידיו על השדיים שלי ומרפרף בשפתיו על צווארי, והמחשבה הזאת כל כך מייסרת, שממש נפלטת לי יבבה.

לצדי עומד דאמיין וצוחק. "אחר כך," הוא לוחש. "בינתיים יש לי מחשבות אחרות."

אני מנסה בקדחתנות לחשוב על האפשרויות. כבר עברנו את המיטה. הוא ביטל בנחישות את הכמיהה שלי למקלחת. וככל שאני רואה, דאמיין לא מקדיש שום תשומת לב לאמבטיית הג'קוזי.

אין לי מושג מה הוא מתכנן לעשות — וגם לא אכפת לי. הערב הזה כבר לא סובב סביב היעד אלא סביב הדרך עד אליו. וכך, כשידו של דאמיין מונחת על כתפי וסרט המשי מייסר לי את הכוס, המסע הזה הולך ונעשה מענג בהחלט.

חדר הארונות שלתוכו הוא מוליך אותי הוא לפחות בגודל הסלון שבדירה שאני גרה בה בסטודיו סיטי עם ג'יימי. זאת לא הפעם הראשונה שאני נמצאת כאן, אבל אני עדיין מרגישה כאילו אני זקוקה למפה.

יעברו שנים עד שאצליח ללבוש את כל הבגדים שדאמיין קנה לי. ולמרות העובדה שצד שמאל של הארון מלא עד להתפקע, אני בטוחה בתשעים ותשעה אחוז שעוד בגדים נוספו לאוסף מאז הפעם הראשונה שהתלבשתי כאן.

"אני לא זוכרת שראיתי כאן את זה," אני אומרת ורומזת בראשי לשמלה כסופה שנוצצת באור העמום ונראית קטנה וצמודה כל כך שלא נשאר כל מקום לדמיון.

"לא?" החיוך שלו אטי ונינוח, והוא תואם את המבט שהוא שולח לעברי. "אני מבטיח לך שלא תהיה שום בעיה של זיכרון אחרי שתלבשי אותה. אף אחד לא יצליח לשכוח אותה אף פעם."

"ובייחוד לא אתה?" אני שואלת בחיוך.

המבט שלו מתקדר, והוא מתקרב אלי. התנועה משחררת את סרט המשי והוא נשמט מגופי. אבל האכזבה שלי על אובדן המגע מסתיימת מהר. דאמיין מתקרב אלי, עומד במרחק סנטימטרים ספורים ממני, ונדמה שהאוויר בינינו מזמזם. כל שערה קטנה על גופי סומרת, כאילו אני עומדת במרכז סופת ברקים והסכנה רוחשת סביבי. אני עוצרת את הנשימה כשהאגודל שלו מלטף קלות את קו הלסת שלי. השפתיים שלי נפשקות. אני רוצה להרגיש את האגודל שלו על שפתי, בתוך פי. אני רוצה לטעום את דאמיין. אני רוצה לאכּל אותו כמו שהלהבות הבוקעות מגופו הקרוב אלי מאכלות אותי.

"אני לא אצליח לשכוח שום דבר ממך," הוא אומר. "את צרובה לי בזיכרון. השיער שלך שנוצץ באור הנרות. העור שלך, רענן ולח כשאת יוצאת מהמקלחת. איך שאת זזה מתחתי כשאנחנו שוכבים. ואיך שאת מסתכלת עלי, כאילו אין בתוכי שום דבר שיוכל להבריח אותך."

"באמת אין," אני אומרת בשקט.

דאמיין לא אומר דבר אבל ממשיך לנעוץ בי את עיניו. הוא מתקרב אלי כך שהפטמות שלי מרפרפות קלות על בד הכותנה הרך של חולצת הטריקו שלו. המגע יוצר זרם חשמלי, ואני עוצרת לרגע את הנשימה. כל גופי מעקצץ, וכשדאמיין מלטף בקצות האצבעות את זרועי החשופה אני יכולה רק לחשוב שאני רוצה להיצמד אליו. אני רוצה שדאמיין ייכנס לתוכי. חזק, בעדינות, לא אכפת לי. אני פשוט זקוקה לו, כאן, עכשיו.

"איך?" אני אומרת, ובקושי מצליחה לשאול את השאלה בגלל הגוש החונק את גרוני.

"איך מה?"

"איך זה שאפילו במגע עדין כל כך אתה בעצם עושה איתי אהבה?"

"אני אדם רב תושייה. חשבתי שאת יודעת את זה." זווית פיו מתעקלת, ואני רואה בעיניו ניצוץ קטן של שובבות. "אולי את רוצה לראות הדגמה מרשימה יותר?"

"מרשימה." אני חוזרת אחריו. הפה שלי יבש.

"את תגמרי, ניקי היקרה שלי. בלי שהידיים שלי ייגעו בך, בלי שהגוף שלי ייגע בך. אבל אני אסתכל. אני אראה איך השפתיים שלך נפשקות, איך העור שלך מסמיק. אני אראה אותך מנסה לשלוט בעצמך. ואני אגלה לך סוד, ניקי. גם אני אצטרך להתאמץ לשלוט בעצמי."

אני שמה לב שצעדתי צעד אחד אחורה בזמן שהוא דיבר, ועכשיו אני נשענת על השולחן שמפריד בין שני החלקים של חדר הארונות העצום — החלק שלו והחלק ושלי. וטוב שכך, כי בלי התמיכה היציבה הזאת, אני בספק אם רגלי הרועדות היו מחזיקות אותי זקופה.

"מה אתה מנסה לעשות?" אני לא מבינה למה הוא אומר שאני אנסה לשלוט בעצמי. למדתי הרבה דברים בתקופה שביליתי עם האיש הזה, ואחד מהם הוא שכשאני נמצאת עם דאמיין מותר לי להיות חופשית ופראית ככל שאני רוצה. אז למה שארצה לרסן את זה? למה שהוא יצפה ממני לעשות את זה?

הוא לא עונה על השאלה, ואני מוצאת את עצמי נושכת את שפתי התחתונה ובוחנת אותו מבעד לעיניים מצומצמות ומנסה להבין איזה רמז באשר לכוונותיו. הוא מתרחק ממני כמה צעדים, ואמנם אני בטוחה שאלה רק תעתועי הדמיון שלי, אבל אני ממש מרגישה שהאוויר מתקרר ככל שנפער בינינו מרחק. הסרט שנשמט לרצפה מתרומם עכשיו. דאמיין נעמד במרחק כחצי מטר ממני אבל עדיין מושך בסרט ומרים אותו כך שהוא נתחב בין רגלי. הוא נע לאט, אבל מהר מאוד אני מרגישה את זה שוב. אני כל כך מגורה שאני עוצרת את הנשימה כשהסרט נוגע בי, וגופי רועד בגל שהוא כמעט אורגזמה אבל עדיין לא ממש.

עיני מוצאות את דאמיין, ואני רואה את חיוך הניצחון שלו. "אל תדאגי, מיז פרצ'יילד," הוא אומר. "אני מבטיח שיהיו עוד כאלה."

הוא מתקרב אלי ועדיין מושך את הסרט כך שהבד לא מתנתק מגופי. כל תנועה שלו מזיזה מעט את המשי הקלוע על גופי, ואני עוצמת את העיניים ומתרכזת בניסיון לא לנשוך את שפתי ולא לחכך את ירכי. אני לא יודעת איזה מין משחק דאמיין משחק כאן, אבל יודעת שאני רוצה שהמשחק הזה יימשך.

אצבעותיו מרפרפות על צווארי, ועיני נפקחות לרווחה. אני מטה את הראש כדי להביט בו אבל הוא לא מישיר אלי מבט. הוא מרוכז במשימה שלו.

הוא מרוכז בקשירת הסרט סביב הצוואר שלי.

אני בולעת רוק והרגשות סוערים בתוכי. אני נרגשת, כן, אבל הריגוש הזה מהול בפחד. לא ברור לי בדיוק ממה. אני לא פוחדת מדאמיין. לעולם לא אפחד מדאמיין. אבל, אלוהים, למה הוא קושר לי את הצוואר? ועד כמה הוא יהדק את הקשר?

"דאמיין," אני אומרת, ומופתעת מכך שקולי נשמע רגיל. "מה אתה עושה?"

"מה שאני רוצה," הוא עונה, ואמנם מילותיו לא עונות על שאלתי, אבל גל של הקלה שוטף אותי, ואחריו מגיעה ציפייה מענגת.

ככה הכול התחיל בינינו, בשלוש המילים הפשוטות האלה. ורק אלוהים יודע כמה אני לא רוצה שמה שיש בינינו ייגמר.