דברים במדבר

1

"נו, כבר נכנסתם לכוננות ספיגה?" הוא שואל כשאני מתיישב מולו.

"על מה אתה מדבר, נבו?"

"הנה, תראה מה שוּש שלח לי." הוא מקיש על מסך האייפון הישן שלו ומחליק אותו לכיווני על השולחן. "הכתבה על הספר, תסתכל פה למטה."

ברשימת הספרים החדשים, באיזה מגזין תרבות שאני לא מכיר, אני מבחין בכותרת "בעין שפן: סדום ועמורה בחוג לארכיאולוגיה".

"עין שפן. חתיכת נוסטלגיה," אני אומר, וממשיך לקרוא, "סיור סטודנטים בדרך הבשמים מתגלה כסיוט בדרך הסמים. מה שהתחיל בממשית מסתיים בתקיפה מינית, וסטודנטית שנעלמת מחדרה לפנות בוקר..."

שם הסופר, אור קדמי, מופיע בשורה הבאה ולא אומר לי דבר. בטח עוד אחד מהסופרים החדשים שצצים פה בכל יום, כמו בתי קפה בתל אביב.

"אז מה? לקנות לך שכפ"ץ?" נבו שואל בקריצה.

"תקנה לי זמן פנוי, שאוכל לקרוא ספרים בשביל הכיף." זה כמובן לא יקרה בעתיד הנראה לעין, לא עם המרוץ שאני מנהל בימים אלה נגד הזמן, עד הדיון הקרוב בקביעות שלי. עכשיו אני קורא רק מאמרים.

"כשאתה תעשה משהו בשביל הכיף, אני כבר אהיה בפנסיה," הוא מקניט, "ככה זה כשנתקעים בתקופת הברונזה."

"אתה קודם תדאג לקבל קביעות, כדי שתהיה לך בכלל פנסיה. עתידן בלי עתיד," אני מחזיר עקיצה, כמו תמיד.

סטודנטים צעירים מציפים את המנזה בנחיל קולני, מפזרים סביבם שמחה כמו נתזי צבע בציורי גרפיטי. אנחנו החריגים בשטח, בטח נראים להם כמו זוג הקשישים מהחבובות.

"אז מה אתה אומר על הספר?" נבו ממשיך בשלו.

"נשמע מגניב."

"מה מגניב?! תתעורר אח שלי. הספר הזה הולך לעשות שמח אצלכם בחוג. הדברים שעשינו כשהיינו סטודנטים צעירים, והתגאינו בכינוי ארכי־פרחים, היום נחשבים להטרדה מינית, תקיפה, ניצול."

"אבל כאן מדובר בסתם מותחן דמיוני," אני אומר ומרים את כוס הקפה לשפתיי, ובדיוק כשאני לוגם ממנה, משהו חובט בגבי, והנוזל הרותח ניתז על לשוני.

"אאוץ'!" אני מביט לאחור ומבחין בתיק כחול שמתרחק ממני על גבו של סטודנט ארוך שיער. "היי! אולי תיזהר?!" אני קורא אחריו, אבל הוא כבר נעלם בין חבריו.

נבו לא שם לב. הוא עסוק במלאכת חפינת האטריות וגלגולן על מזלגו. "פיקשן זה לא, אחי! כתוב במפורש שזה מבוסס על סיפור אמיתי." את הפרט הזה כנראה פספסתי. "אבל גם אם זה לא היה, הסיפור נשמע לי ריאלי לגמרי. שנינו מכירים את מורשת הקרב של החוג, ושנינו זוכרים את השנים שבהן הבנות היו הפרס לבחורינו המצוינים. מה שבטוח, זה נגמר."

כמו תמיד כשנבו מתלהב, הוא מתחיל להגזים וחוזר לדבר צה"לית מצויה, כאילו רק אתמול השתחרר מגולני, ולא לפני יותר מעשרים שנה.

"מה קרה נבו, רבת עם האישה? היו לך סיוטים בלילה? קצת נסחפת."

"אני אומר לך, ארי, זה לא הסיוט שלי, אלא של כולנו. הנה, אלעד, החבר שלי שעובד בפריגוטק, זוכר אותו?"

ברור שאני זוכר את השחצן מההיי־טק. "נו?"

"אז הוא רצה לפטר עובדת מהצוות שלו, איזה ילדונת שרק עשתה לו נזקים. היא, בתמורה, פנתה לאחראית משאבי אנוש והאשימה אותו בהטרדה מינית. ומה לדעתך יצא מזה?"

אני מרים את כוס הקפה, ומוודא שאין מאחוריי חובטים נוספים לפני שאני לוגם. מספיקה לי כווייה אחת בלשון. "נו?"

"היא נשארה בצוות, ואלעד עכשיו מחפש עבודה! אתה קולט? אף אחד לא רוצה להעסיק מטרידן."

"ברור."

"מה ברור?! לא היתה שם שום הטרדה! התנהלות הכי הרגילה. אולי היתה איזו בדיחה פה ושם, אולי טפיחה על השכם. אבל היא — רק שמעה פיטורים, ישר עשתה מזה סיפור."

נראה לי שהתמונה קצת יותר מורכבת, אבל אין לי חשק להתווכח איתו.

"אני כבר החלפתי דיסקט, אח שלי, ומציע גם לך. לא מקבל יותר סטודנטיות בחדר סגור, תמיד משאיר דלת פתוחה, לא נותן להן מחמאות, לא הערות, שום דבר. כלום. לך תדע מאיפה זה ייפול עליך."

אני נושף על הקפה ולוגם בזהירות. הנכווה ברותחין נזהר בלוגמין.

"כלומר, גם אם אתה בוטח באללה, כדאי לך לקשור את הגמל," אני מחייך אליו.

"בול! ומה העניינים אצלך? קיבלת כבר את הקביעות?"

אני שוקל איך לענות לו בלי לנופף בהצלחה שלי בפניו. בתור עתידן הוא היה אמור לחזות את המצב, כשבחר תחום נטול בית באוניברסיטה. עכשיו אין מי שיציע לו מסלול לקביעות, ועושים לו טובה כשנותנים לו להיות מורה מן החוץ. סוג של זונה אקדמית.

אם זה היה קורה לי, הייתי מת.

אבל הוא שאל אז אני עונה, "רשמית עדיין לא, אבל זה סגור. ועדת המינויים תתכנס לדון בתיק שלי ממש בקרוב. עניין של שבועיים־שלושה."

אני לא מספר לו שאני אמור לקבל בו זמנית גם את הפרופסורה. אין צורך לתקוע לו עוד אצבע בעין.

"טוב, אתה תותח. אבל כמה שנים אתה כבר עובד על זה? עם הכישרון וההשקעה שלך היית אמור לקבל קביעות מזמן. לפחות כמו ידידתנו, קטי, שעכשיו, שהיא ראש החוג לסוציולוגיה, לא מוכנה להציע לי תקן, או אפילו לא חצי תקן בשיתוף עם המחלקה להיסטוריה. מעניין איך פעם, כשלמדנו יחד, נמצאתי מוצלח מספיק כדי לעזור לה בלימודים, שלא לדבר על ראוי מספיק כדי לבלות יחד בלילות. אבל עכשיו אני כבר לא עומד בסטנדרטים של הוד מעלתה."

אף פעם לא ראיתי אותו ממורמר כל כך. מה עובר עליו? "טוב, היא לא תישאר ראש חוג לנצח. זה הרי תפקיד ברוטציה. שנה־שנתיים ויהיה ראש אחר, אולי ידידותי יותר," אני מנסה לנחם.

"בחייאת ארי, תרים את העיניים מהחרסים שלך, ותראה מי מנהל את העניינים. חוץ מאצלכם, עם הדינוזאור הזה, שם־טוב שמנהל את החוג מאז תקופת הברזל ב', בראש רוב המחלקות עומדות נשים. אגב, קטי, חשבת פעם איך היא התקדמה כל כך מהר?"

"על מה אתה מרמז, נבו? אתה לא מתכוון ש..." כבר רצות לי כל מיני השערות בראש.

"לא מרמז כלום. אני מודיע לך, והרי התחזית — נשים הן העתיד! הכוח העולה. תראה את האישה הפרטית שלך, איך היא מפרקת גברים לארוחת בוקר ו —״

"נו, אז?" אני קופץ להגנתה, "יעל בסך הכול עושה את העבודה שלה." יש לו מזל שאני יודע שהוא מת עליה.

"באררור. אני לא בא בטענות. אישה פצצה יש לך. מנהלת אותך יופי." הוא שולח חיוך מתגרה, "אבל שיהיה ברור, הן, הנשים, הולכות וכובשות עוד ועוד טריטוריות, ואנחנו רק בתחילתה של המהפכה."

תוך כדי דיבור הוא מרכז בהקפדה את שאריות הארוחה, הכוס החד־פעמית הריקה ושקיק סוכר למרכז צלחת הפלסטיק, ואומר, "בגלל זה אני שונא לאכול פה. כל הפלסטיק הזה. רבאכּ, זה אוניברסיטה! עוד לא שמעו כאן שפלסטיק זה השטן?!"

אני מסכים איתו ומזכיר לעצמי, שוב, שצריך לעשות משהו בעניין. לדבר עם מחלקת המשק, או מי שלא אחראי על יירוּק הקמפוס.

"תשמע לי," הוא קם ונעמד מולי, "הפטריארכיה כבר מתפוררת. כמו בסופה של כל אימפריה. ומי מאיתנו שלא ייזהר ימצא את צווארו מונח על הגיליוטינה." הוא משליך את צרור השאריות לפח הקרוב,

"יאללה, אני חייב לרוץ. תשמור על עצמך," הוא אוסף את התיק שלו ממסעד הכיסא ושולח אליי חיוך. "שלום, חבר."