דברים שעושים בחשיכה

יש זמן ומקום לפטמות זקורות, אבל המושב האחורי של ניידת משטרה בסיאטל בהחלט לא היה הזמן או המקום. פאריס פֶּרְלָטַה לא חשבה לקחת סוודר לפני שעצרו אותה, אז היא לובשת רק גופייה מוכתמת בדם. כעת יולי, אחרי הכול, אבל המיזוג עובד והיא מרגישה חשופה. כשכפות ידיה אזוקות, כל מה שהיא יכולה לעשות זה להצמיד אותן ולהרים את זרועותיה כדי לכסות את שדיה. זה נראה כאילו היא מתפללת. היא לא מתפללת. כבר מאוחר מדי בשביל זה.

ראשה פועם מתחת לתחבושת שחבש אחד החובשים לפני שהכניסו אותה לניידת. היא כנראה דפקה את הראש על דופן האמבטיה מתישהו אתמול בלילה, אבל היא לא זוכרת שמעדה או נפלה. כל מה שהיא זוכרת זה את בעלה, שוכב באמבטיה מלאה בדם, ואת הצרחות שהעירו אותה הבוקר.

הבלשית בעלת הקוקו הבלונדיני שיושבת מאחורי ההגה מציצה שוב בפאריס דרך המראה האחורית. מאז שג'ימי חתם לפני שישה חודשים על הסכם הסטרימינג עם 'קוואן', המתחרה החדשה של 'נטפליקס', אנשים נועצים בה מבטים די הרבה, ופאריס שונאת את זה. כשהיא וג'ימי התחתנו היא ציפתה לחיים שקטים עם שחקן־קומיקאי בדימוס. זו העסקה שהם עשו, אלה הנישואים שהיא התחייבה להם, אבל אז ג'ימי שינה את דעתו ולא פרש, וזה היה בערך הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לעשות לה.

עכשיו הוא מת.

הבלשית שמה עליה עין כל הזמן, עיניה נעות מהכביש למראה כל כמה דקות. פאריס יכולה לראות שהאישה חושבת שהיא עשתה את זה. או־קיי, בסדר, אז זה נראה רע. היה כל־כך הרבה דם, וכשהבלשית הגיעה למקום כבר היו שלושה שוטרים בחדר השינה שכיוונו את אקדחיהם היישר לעבר פאריס מעבר לדלת חדר האמבטיה. עד מהרה היו ארבעה זוגות עיניים שבהו בה כאילו עשתה משהו נורא. נראה שאף אחד לא מצמץ או נשם, וזה כלל אותה.

"גברת פרלטה, בבקשה תניחי את הנשק," אמרה הבלשית. קולה היה רגוע וישיר כשכיוונה אליה את האקדח שלה, "ואז צאי מחדר האמבטיה לאט עם הידיים למעלה."

אבל אין לי נשק, חשבה פאריס. זו הייתה הפעם השנייה שמישהו אמר לה לעשות את זה, ובדיוק כמו קודם, זה לא היה הגיוני. איזה נשק?

ואז עיניה של הבלשית רפרפו כלפי מטה. פאריס עקבה אחר מבטה ונדהמה לגלות שעדיין אחזה בתער של ג'ימי. ולא רק שהיא אחזה בו, אצבעות ידה הימנית היו כרוכות בחוזקה סביב הידית ומפרקי אצבעותיה היו לבנים. היא הרימה אותו ובהתה בו בפליאה כשהפכה אותו בידה. השוטרים לא אהבו את זה, והבלשית חזרה על דרישתה בטון חזק ומצווה אף יותר.

כל העניין היה אבסורדי. כולם הגזימו בתגובה. פאריס לא החזיקה נשק, זה היה רק כלי לגילוח, אחד מכמה תערים שהיו של ג'ימי כי בעלה היה בחור מהאסכולה הישנה שאהב גילוח צמוד לעור. הוא אפילו לא הורשה להשתמש בתער יותר; הרעד המחמיר בידו גרם לתער להיות כלי לא בטוח, אז למה, לעזאזל, פאריס החזיקה בידה את התער בעל ידית ההובנה שהוא קנה בגרמניה לפני הרבה מאוד שנים?

הכול קרה בהילוך איטי. כשהבלשית המשיכה לדבר פאריס קלטה את הדם שניתז על אריחי השיש הלבנים, ורוד מדולל מהתערבבות עם מי האמבט. זה היה הדם של ג'ימי, והיא ידעה שאם תסתובב, תראה את בעלה מאחוריה, שקוע באמבטיה העמוקה שבה דימם בלילה הקודם.

פאריס לא הסתובבה, אבל היא כן הצליחה להציץ בעצמה במראה שמעל הכיור, שם ראתה אישה שנראתה בדיוק כמוה, לובשת גופייה מוכתמת בדם. שערה היה סבוך ועיניה היו פרועות, צד פניה מכוסה בדם שזלג מחתך מעל הגבה הימנית. בידה, התער הישן של ג'ימי אכן נראה כמו נשק.

נשק ששימש לרצח.

"גברת פרלטה, תזרקי את התער," פקדה שוב הבלשית.

פאריס זרקה אותו. להב הפלדה נחת על האריחים בקול עמום, והשוטרים נעו אליה בנחיל. אחד מהם שם עליה אזיקים והבלשית דקלמה באוזניה את זכויותיה. כשהובילו אותה החוצה מחדר השינה ומטה במדרגות, פאריס תהתה איך תוכל להסביר זאת.

לפני שנים, בפעם האחרונה שזה קרה, היא לא הייתה צריכה להסביר את זה בכלל.

"סליחה, אבל האם אכפת לך להנמיך את המיזוג?" הפטמות של פאריס נלחצות בחוזקה לאמות ידיה כמו גולות. אפילו שהיא גרה בסיאטל כבר כמעט עשרים שנה, הקנדית שבה עדיין לא הצליחה לשבור את ההרגל להתנצל לפני שהיא מבקשת משהו. "אני מצטערת, פשוט ממש קר כאן."

השוטר שבמושב הנוסע לוחץ שוב ושוב על כפתור בלוח המחוונים עד שהאוויר הקר נושב חזק פחות. "תודה," היא אומרת.

השוטר מסתובב. "עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות בשבילך?" הוא שואל, "צריכה סוכריית מנתה? רוצה לעצור ולשתות קפה?"

הוא לא שואל שאלות אמיתיות, אז היא לא מגיבה. ברמה מסוימת פאריס מבינה שהיא בהלם, ושההיקף המלא של הסיטואציה עדיין לא נקלט אצלה. לפחות האינסטינקטים של השימור העצמי שלה פעלו. היא יודעת שהיא נעצרה, היא יודעת שהיא עומדת להיכלא, והיא יודעת שהיא צריכה לסתום את הפה ולהזעיק עורך דין, אבל היא עדיין מרגישה כאילו היא רואה את כל זה מבחוץ, כאילו היא בסרט שבו מישהי שנראית כמוה עומדת להיות מואשמת ברצח.

ההרגשה הזאת של ניתוק, מילה שלמדה בילדותה, היא משהו שקורה לה בכל פעם שהיא במצב של לחץ קיצוני. ניתוק זה הדרך של המוח שלה להגן עליה מהטראומות שקרו לגופה. אומנם זה לא מה שקורה עכשיו, אבל ההפרדה בין המוח לגוף שלה נוטה לקרות בכל פעם שהיא מרגישה פגיעה ולא בטוחה. כרגע, החיים שהיא מכירה, החיים שבנתה, מאוימים. פאריס לא יכולה לרחף. היא צריכה להישאר נוכחת אם היא מתכוונת לעבור את זה, אז היא מתמקדת בנשימה שלה.

כמו שהיא אומרת לתלמידי היוגה שלה, לא משנה מה קורה, אתה תמיד יכול לחזור לנשימה שלך. היא מכווצת מעט את גרונה ושואפת שאיפה איטית ועמוקה, מחזיקה את האוויר ואז נושפת בצליל לחשוש קל, כאילו היא מנסה לערפל את חלון המכונית.

עיניה של הבלשית מזנקות אליה שוב במראה האחורית. אחרי כמה נשימות אוקיינוס, נשימות אוג'יי, פאריס נוכחת יותר ומנסה להבין איך, לעזאזל, הגיעה לחלק האחורי של ניידת, בדרכה לכלא. היא צופה מספיק בטלוויזיה כדי לדעת שהמשטרה תמיד מניחה שזה בן או בת הזוג. מובן שזה לא עזר בכלל שזואי, העוזרת של ג'ימי, הייתה זו שהצביעה עליה וצרחה את עצמה עד לצרידות 'היא רצחה אותו, היא רצחה אותו, אלוהים אדירים, היא רוצחת!'.

הם חושבים שהיא הרגה את ג'ימי, ועכשיו גם שאר העולם יחשוב ככה, מפני שככה זה נראה כשמובילים אותך אל מחוץ לבית שלך באזיקים עם דם על הבגדים, כשהחדשות על אודות מותו של בעלך הסלבריטאי מתפשטות בקהל הצופים שמצלם תמונות ומקליט סרטונים של המעצר שלך.

האירוניה היא שהקהל כבר היה במקום נוח מחוץ לבית הרבה לפני שזואי התקשרה למשטרה. פאריס וג'ימי גרים בגבעת המלכה אן, ממש מעבר לפארק קרי, שמתהדר בנופים הטובים ביותר של סיאטל. זו נקודה פופולרית עבור מקומיים ותיירים כאחד לצלם את קו הרקיע של העיר ואת הר ריינאייר, והקהל היום היה כמו בכל יום אחר, אלא שהמצלמות הופנו לעבר הבית במקום לקו הרקיע, ובדיוק כמו שלא היה זמן ללבוש חולצה אחרת, לא הייתה לה הזדמנות לנעול נעליים אחרות. פאריס שמעה מישהו צועק, "נעלי בית נחמדות!" ברגע שיצאה החוצה, אבל זו לא נשמעה כמו מחמאה.

גם השכנים שלה היו כולם בחוץ. בוב ואיליין מהבית הסמוך עמדו בקצה שביל הגישה שלהם, פניהם מלאות הלם ואימה למראה שלה. מכיוון שהם לא קראו או הציעו לעזור בשום צורה, הם בוודאי כבר שמעו מה קרה. הם בטח חושבים שפאריס אשמה.

הם אמורים להיות חברים שלה.

היא כבר יכולה לדמיין את הכותרות. 'ג'ימי פרלטה, הנסיך מפוקיפסי, נמצא מת בגיל שישים ושמונה'. אפילו שהסיטקום המוערך מאוד של ג'ימי ירד מהאוויר אחרי עשר עונות לפני יותר משני עשורים, הוא לנצח יהיה ידוע בשל תפקידו כבנו של בעל המאפייה ב'הנסיך מפוקיפסי', תפקיד שזיכה אותו ביותר מתריסר פרסי 'אמי' והביא את ג'ימי למעמד של כוכב, עד שפרש לפני שבע שנים. פאריס לא צריכה להיות יחצנית כדי לחזות שהחדשות על אודות מותו של בעלה יהיו גדולות אפילו יותר מעסקת מיליוני הדולרים שג'ימי חתם עם 'קוואן', כשהחליט לעשות קאמבק. אפילו פאריס הייתה חושבת שזה סיפור עסיסי אם זה לא היה קורה לה.

היא ממשיכה להתמקד בנשימתה, אך מוחה מסרב להירגע. שום דבר מזה לא נראה לה נכון. אפילו שלא היו לה אשליות שהיא וג'ימי יזדקנו יחד, היא חשבה שיהיה להם יותר זמן. בשנתיים שהם היו נשואים, הם קבעו שגרה קלה. פאריס עבדה בסטודיו ליוגה שישה ימים בשבוע ואצל ג'ימי תמיד קרו דברים, אבל ימי ראשון היו היום שלהם יחד. הם היו אמורים לאכול בראנץ' בעצלתיים עכשיו בדיינר הסמוך, הבעלים שם תמיד שומר להם שולחן ליד החלון. פנקייקס ובייקון לג'ימי, ופלים עם תותים לפאריס. לאחר מכן הם עשויים ללכת לפרמאונט לשוק האיכרים, או לנסוע לסנוהומיש כדי לצוד עתיקות. עם זאת, לעיתים קרובות ביותר הם היו הולכים הביתה, ג'ימי היה עובד בגינה, עודר ומנכש עשבים, בזמן שהיא פתחה ספר בכריכה רכה וקראה ליד הבריכה.

אבל זה לא יום ראשון רגיל. זה סיוט מזוין. פאריס הייתה צריכה לדעת שזה ייגמר ככה כי אין דבר כזה 'באושר ובעושר' כשאתה בורח מחיים כדי להתחיל בחיים חדשים לגמרי.

הקארמה הגיעה בשבילה.

נוצה מנעלי הבית המגוחכות שלה מדגדגת את כף רגלה. כשקיבלה אותן ליום הולדתה בחודש שעבר, לא יום ההולדת האמיתי שלה, אלא זה שרשום בתעודת הזהות שלה, הן היו מצחיקות וחמודות. המדריכים שלה בסטודיו השתתפו כולם ורכשו לה זוג כפכפי מעצבים איטלקיים יקרים במיוחד, מעוטרים בנוצות יען ורודות. נעלי הבית היו אמורות להישאר בסטודיו כדי שיהיה לה מה לנעול בין השיעורים, אבל היא לא יכלה להתאפק מלהביא אותן הביתה כדי להראות לג'ימי. היא ידעה שהוא יצחק, והוא אכן עשה את זה.

נעלי הבית לא מצחיקות עכשיו. כל מה שהן יעשו זה לשחק לתוך הנרטיב שהתקשורת כל הזמן מנסה ליצור, והוא שפאריס היא אידיוטית עשירה שחושבת שהכול מגיע לה. היא הצליחה להישאר מתחת לרדאר במשך תשע־עשרה שנים לאחר שברחה מטורונטו, רק כדי שהכול יבוטל כאשר העוזרת האמינה של ג'ימי, זואי, כללה את תמונת החתונה שלהם עם ההודעה לעיתונות על עסקת הסטרימינג. זואי לא הצליחה להבין למה פאריס נסערת כל־כך, אבל עד לאותו יום רוב האנשים אפילו לא ידעו שג'ימי פרלטה התחתן שוב. פאריס חיה באנונימיות מבורכת עם בעלה, ואז הכול הלך לעזאזל.

כפי שזואי הייתה אומרת, הנראות איומה. פאריס היא אשתו החמישית של ג'ימי, וצעירה ממנו בכמעט שלושים שנה. בעוד הפרש הגילים אף פעם לא היה בעיה עבור ג'ימי, ולמה שיהיה? זה גורם לפאריס להיראות כמו כלבה רודפת בצע שרק חיכתה שבעלה ימות.

עכשיו הוא מת.