דברים שרואים מכאן

הפרוזה העברית של שנות התשעים של המאה העשרים ושל תחילת המאה הנוכחית ייצרה ומייצרת יבול ספרותי עשיר ומגוון. בין אם אנו מתבוננים בסופרים וסופרות ותיקים יותר, כמו עמוס עוז או א.ב. יהושע, שהתחדשו וכתבו בז'אנרים או על נושאים בהם לא כתבו או עסקו קודם־לכן, בין אם אנו עוסקים בצעירים יותר, כמו אמיר גוטפרוינד או אלונה קמחי, שפרצו דרכים עצמאיות משלהם, ובין אם אנו עוסקים בסופרים שבאמצע רצף זה, כמו אלה בהם אעסוק בספר זה, אנו עדים לשפע, גיוון וייחוד אינדיבידואלי נדירים בעולם הספרות.

ברצוני לעסוק ביצירותיהם של שלושה מן הסופרים המרכזיים של דור זה, הדור שפרץ אל מרכז השיח הספרותי והתבסס שם בשנות התשעים של המאה הקודמת. דויד גרוסמן, אורלי קסטל־בלום ומאיר שלו הם כמעט בני דור ספרותי אחד. ספרו הראשון של גרוסמן, רץ, יצא לאור ב־1983, אך הרומן שמיקם אותו במרכז התודעה של קוראי הספרות העברית, עיין ערך: 'אהבה', ראה אור ב־1986 (ספר הדקדוק הפנימי, שנחשב עד היום בקרב קוראים רבים כרומן המייצג של גרוסמן, ראה אור ב־1991.); ספרה הראשון של קסטל־בלום, לא רחוק ממרכז העיר, יצא לאור ב־1987, אך הרומן הראשון שלה, היכן אני נמצאת ראה אור ב־1990 (דולי סיטי, שביסס את מעמדה כסופרת מרכזית בדור, יצא לאור ב־1992.); הרומן הראשון של שלו, רומן רוסי, ראה אור ב־1988. אפשר, אם כן, לומר, ששלושה יוצרים אלה, למרות ההבדלים ביניהם בגיל, רקע ודרך הכתיבה, הם יוצרים שתפסו מקום מרכזי בסיפורת הישראלית בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה העשרים; יחד עם זאת, הם ממשיכים להפתיע ולגוון גם במאה הנוכחית: בגוף אני מבינה של גרוסמן (2002),1 טקסטיל של קסטל־בלום (2006) ויונה ונער של מאיר שלו (2006) הם מן הספרים המרכזיים שפורסמו בשנים האחרונות. יתר־על־כן, כל אחד מן הרומנים האלה אינו מובן מאליו לאור הרומנים הקודמים של היוצרים. בין אם המדובר במרכזיותו, כמעט בלעדיותו, של הקול הנשי אצל גרוסמן, במה שכונה ה"ריאליזם" המפתיע של קסטל־בלום בשני הרומנים האחרונים שפרסמה, או בצמצום מספר קווי העלילה, מספר הגיבורים ורמת החירות הפנטסטית שנוטל לעצמו מאיר שלו, אין ספק שלא מדובר ביוצרים שקפאו על שמריהם.

שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הן השנים בהן התבסס השיח על פוסטמודרניזם בספרות העברית. אמנם באירופה ובארצות הברית תפסו הפוסטמודרניזם והשיח עליו מעמד מרכזי לפחות כעשור קודם־לכן, אך בעברית התמהמה העיסוק בנושא. ספרו של דוד גורביץ' פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה־20 יצא לאור ב־1997 (דביר); בסקירה המקיפה שהוא עורך למהלך הפוסטמודרני בכלל, ולמהלך זה בספרות העברית בפרט, קל לראות שמראי המקום בעברית לקוחים רובם ככולם מטקסטים וביקורות משנות התשעים.

מטרתו של ספר זה היא הארת יצירותיהם של שלושה יוצרי פרוזה מרכזיים אלה, תוך כדי בדיקת מעמדם ועמדתם ביחס לפוסטמודרניזם. הבחירה בשלושה יוצרים אלה מאפשרת לי לבדוק את מידת היתכנותו של הפוסטמודרניזם בספרות העברית בת זמננו לא רק על־פי היוצרים הנחשבים פוסטמודרניסטים מובהקים, כמו קסטל־בלום או יואל הופמן, אלא גם לפי יוצרים הנוטים להיתפס כמודרניסטים (גרוסמן, למעט עיין ערך: 'אהבה'), או כאלה שנעים בין המודרני לפוסטמודרני (מאיר שלו). אקדים את המאוחר, ואטען את הטענה המרכזית של הספר כבר בשלב זה: מרכיב מרכזי אחד המאפיין את הפוסטמודרניזם האירופי והאמריקאי (צפון ודרום אמריקאי גם יחד) נעדר בפרוזה הישראלית, פוסטמודרנית ככל שתהיה; אחד ממאפייניו הקבועים של הפוסטמודרניזם הוא הטלת הספק בכול: בסיפור, בדמות, ב"אני", בכוחן של המילים לספר ובכוחנו להסיק מן המילים סיפור. הספק ממנו נובעים כל הספקות האחרים הוא הספק ביחס לאפשרות קיומה של אמת אחת. אם אין אמת אחת, הרי ברור שאין גם סיפור אחד (או נרטיב אחד), ודי ברור גם שה"אני", הדמות האנושית והפסיכולוגיה האנושית שעל מרכזיותן מבוסס חלק כה ניכר מהפרוזה המודרניסטית, הוא סיפור אחד מיני רבים, סיפור שאנו מספרים לעצמנו, אך יכולנו לספר אותו גם אחרת, מישהו אחר יכול היה לספר לנו ועלינו סיפור אחר. ספק מרכזי זה הוא, ככל הנראה, מסוג המותרות שהפרוזה העברית, ובעיקר הפרוזה הנכתבת בעברית בישראל, אינה מתירה לעצמה.

ברור שהכרזה זו טעונה בירור, הדגמה והוכחה. לכן אני מתכוונת להקדיש את הפרק הראשון של הספר לניסיון לתאר, על סמך הגדרות והתמודדויות קיימות, את הפוסטמודרניזם כדרך כתיבה וכדרך התבוננות בעולם. אתייחס למספר תיאורטיקנים מרכזיים המנסים לאפיין את הפוסטמודרניזם, ולמי שניסה להגדיר ולתאר פוסטמודרניזם בפרוזה העברית. רק מן הפרק השני ואילך אעסוק בקריאה מפורטת יותר של הטקסטים של היוצרים המרכזיים בהם אתמקד בספר זה. הפרק השני יוקדש לרומנים מרכזיים של דויד גרוסמן. הפרק השלישי יוקדש לרומנים מרכזיים של אורלי קסטל־בלום. הפרק הרביעי לרומנים של מאיר שלו. בסיום אנסה לגעת במספר יוצרים נוספים, כאלה שתוארו כפוסטמודרניסטים על־ידי הביקורת. פרק זה יציג מחדש את הטענה שהעליתי כאן, טענה שיש לקוות שתישמע מבוססת יותר לאחר הקריאות ברומנים של שלושה יוצרים אלה.

1. אפשר להזכיר בהקשר זה גם את דבש אריות של דויד גרוסמן, שיצא לאור ב־2006, ובו מאמץ גרוסמן סוגה חדשה בכתיבתו: קריאה יצירתית בטקסט מקראי.