דברי הלילות

כמנהגו מדי בוקר יום רביעי, היום היחיד שבו לא טיפל, ירד פרופסור יהושפט בן-ארי לקפה השכונתי, הזמין אספרסו ארוך ועוגת שמרים ולקח ממתקן העיתונים את המוסף שאהב. בזמן שקרא ביקורת נוקבת שהתפרסמה במדור 'ספרים' ב"הארץ", על ספר פסיכולוגיה חדש שסקר את המחקר האחרון בטיפול בנפגעי הלם קרב, הבחין באישה צעירה בשיער אסוף הלוטשת בו מבט. הוא היה רגיל בכך. לא שנחשב לגבר נאה במיוחד, אלא שהיתה לו אותה ארשת שלווה ומזלזלת, והיו תווי פניו החזקים: לסת רבועה, שפתיים עבות מלאות דם, וגוף חסון וקליל עם חזות גברית מודעת לעצמה. על אף שישים ושתיים שנותיו עדיין משכה דמותו את מבטיהן של נשים צעירות. משועשע מעט, הרים את עיניו החומות הנבונות וגרם לסומק קל לפרוח בלחייה.

ואז הועף מכיסאו. הוא חש כאב חד ברגלו השמאלית כאילו סכין ננעצה בבשרו ולהבה ליחכה את גופו. יותר מכך לא זכר. לבד מזאת שבטרם איבד הכרתו, הספיק לראות את האישה הצעירה מוטלת על הרצפה, כתם דם הלך והתפשט ממצחה וניגר אל הרצפה, צווארה שמוט בזווית לא טבעית, עיניה פקוחות ועדיין מביטות בו, אך אינן מצפות עוד לתגובה.

שבוע אחד שכב מחוסר הכרה במחלקת טראומה בתל השומר. כשהתעורר, מיהרו לסמם אותו במשככי כאבים ולאט לאט הפחיתו את המינונים. כל אותה העת לא יכול היה לדבר. הנעת שפתיו הכאיבה לפניו ואת רגלו השמאלית כלל לא חש.

חודש לאחר מכן העבירו אותו לשיקום בבית לווינשטיין והצמידו לו אחות צעירה חייכנית ומלאת גוף שתסעד אותו. חסרת ניסיון, אבל עם התלהבות רבה הסתערה עליו האחות שרי ביום הראשון לבואו כשכולו כרוך עדיין בתחבושות. הוא נהנה מתשומת הלב ומהפינוק של ידיה המיטיבות את הכר מתחת לראשו, מחיוכיה המאירים ומישבנה הנדיב.

למחרת, באיטיות זהירה הסירה את התחבושת מעל פניו תוך שהיא מדברת אליו ללא הפסק כאילו הדיבור יכול להסיט את תשומת לבו מהעווית הלא-רצונית שעלתה בפניה כשנחשפה למראה שהתגלה עכשיו, כאילו המילים הסתמיות יכולות לחפות על האימה. הוא חש שמשהו אינו כשורה כשפניה החווירו מאוד. כיוון שלא הצליח להשמיע קול, סימן ביד ימינו, הבריאה, שברצונו לראות את פניו. האחות הֵשׂימה עצמה כאילו אינה מבינה, ביקשה את סליחתו שכן, אמרה, עליה לצאת לכמה דקות ומיד תחזור.

למחרת הגיעה אחות אחרת, כבת ארבעים וחמש או חמישים, שערה שחור וגזור בתספורת קארה מדויקת, פניה נעימים אם כי כעורים, עיניה טובות. הוא הבין שהאחות מאתמול לא תשוב.

"אני סווטלנה," אמרה במבטא רוסי כבד, "אתה לא לדאוג, אני לטפל בך יפה יפה."

כשהסירה את התחבושת ראה בעיניה את האש שליחכה אותו, אך תווי פניה נותרו שלווים.

הוא סימן לה שברצונו לראות את פניו. היא לא התעלמה כמו הקודמת לה.

"עוד לא, יושי, עוד לא." היא ליטפה את שערו.

באותו השבוע כשהכאבים כבר פחתו מעט וכבר יכול היה להניע את ידו השמאלית, קם ממיטתו והתהלך מעט במחלקה, נעזר בעגלת גלגלים ובסווטלנה הצמודה אליו. תחילה התרוממה רוחו משנוכח ששוב הוא יכול ללכת. אלא שלאחר כמה צעדים התעייף מאוד וביקש לחזור לחדרו. אורח שבא לבקר את שותפו לחדר עבר לידו ומבטם הצטלב. האורח, גבר צעיר בשנות העשרים לחייו פער את עיניו לרווחה ומיהר להשפיל את ראשו. יהושפט המשיך ללכת ונוכח לדעת כי לכל מי שעבר על פניהם, חולים, מבקרים ואפילו רופאים, היה אותו מבט מהופנט, אותה עווית לא-רצונית, אותו רצון להימלט. הוא חזר לחדרו. אפילו היד שהושיט לשלום לשותפו לחדר נותרה באוויר. האיש הפנה את ראשו לצד השני ונאנח אנחה עמוקה. סווטלנה ראתה הכול.

מעטים וקשים היו הביקורים שלהם זכה: אשתו לשעבר, שניים שלושה חברים, עמית לעבודה, קרוב משפחה רחוק ושכנה אחת. כל מבקריו הזדעזעו כשראו את פניו, כולם דיברו בסיסמאות: "קראנו בעיתון..." "יהיה בסדר", "אתה חזק", "תראה, הכול יעבור", "יש היום ניתוחים מתקדמים בכירורגיה פלסטית" וגם - "מזל גדול. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע..."

איש מהם לא שב לבקר.

לאט לאט, אוסף פרט לפרט מביקורי הרופא היומיומיים, עמד על מצבו הרפואי. כל פלג גופו השמאלי נכווה קשות. כווייה דרגה ד'. מחצית פניו השמאלית וכן ידו השמאלית הושחתו כליל ומברך שמאל הוּצא בניתוח מסובך מסמר שחדר לשם מהמטען שנשא המחבל המתאבד. למרבה הצער, אמר הרופא, ייאלץ להיעזר במקל הליכה כל חייו ובאשר לכוויות, הרופא מצמץ פעמיים, "יש היום ניתוחים קוסמטיים שיכולים לתקן את המצב." הוא ניסה לדבר, אבל דומה שהשתיקה שנגזרה עליו - בתחילה, כי לא יכול היה לדבר ואחר כך, כשהצליח להשמיע מעין צווחת-קול - גזר על עצמו מרוב כעס, השתלטה עליו. הוא חש חסר אונים אף יותר מתמיד.

ערב אחד, במקום לבלוע את כל הכדורים שבכוסית הפלסטיק הזעירה שהגישה לו סווטלנה, הוא החל לבדוק אותם. שני כדורים חזקים נגד כאבים ושני כדורים נוגדי דיכאון. הוא נמלא חימה. ללא רשותו, והוא עצמו רופא, החליטו לסמם אותו בכדורים האלו. היטב הכיר את השפעתם ואת תופעות הלוואי. לא פלא שהוא מרגיש מטושטש גם בשעות שהוא ער. 45 גרם של "רמרון" יכול להרדים פיל. הוא זרק את הכדורים נוגדי הדיכאון לפח שעל יד מיטתו ובלע רק את משככי הכאבים.

סווטלנה ניגשה אליו וליטפה את זרועו הימנית הבריאה שדומה כי התחזקה עוד יותר מאז הפציעה. הוא שמט את כתפיו אבל היא לא הרפתה. "אני יודעת," לחשה, "אתה להיות דוקטור. זה קשה. אין כבוד."

הוא התבונן בה, מרוכז, וחשב לאן הולכת האישה הזאת כאשר היא יוצאת מאצלו, וכמה תפל המקום ההוא בעיניה אחרי הריגושים שהיא חווה בבית החולים.

ואז נשמע הקול:

"תודה."

קול זר בקע מגרונו. לא קולו המוכר לו.

"תודה לך, סווטלנה," ניסה שנית כילד שקיבל כלי נגינה חדש והוא מנסה שוב ושוב את מיתריו.

סווטלנה קפאה על מקומה ואז התקרבה אליו והתבוננה בו באופן שונה.

הוא הבחין בכך שמשהו קטע את תנועותיה המורגלות והמיומנות. כאילו, חשב, הופיעה רוח רפאים בחדר, והקפיאה את גופה.

שעות ארוכות שכב במיטתו והרהר בקול שהשמיע. אין זו הזיה, חשב, כיוון שאיני נוטל עוד כדורים. הוא כחכח בגרונו. שמא היתה זו צרידות חולפת? וביקש לדבר. אל מי? הוא הביט סביבו. חולה חדש הובא שלשום לחדר והבוקר התעורר המסכן והבין את חומרת מצבו. יהושפט פנה אליו: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." החולה, שדקה קודם לכן נראה כמי שקץ בחייו, נעץ בו מבט המום ולא הסיר את מבטו ממנו דקות אחדות.

למחרת הגיעה למחלקה רופאה צעירה שטרם ראה. בעלת קומה ממוצעת וגזרה נאה, הילוכה נוקשה ופניה נטולי איפור, שפתיה קפוצות, עיגולים כהים מתחת לעיניה. היא קראה את התיק שהיה קשור למיטתו, בדקה את לחץ הדם, הנשימה ואת מצב הכוויות ואמרה שהוא מתקדם יפה מאוד ושלדעתה בתוך שבוע יוכל לחזור הביתה לחייו הרגילים.

כל זאת היא אמרה מבלי להביט היישר בפניו. למדה רפואה כל כך הרבה שנים, הוא חשב כמעט ברחמים ובכל זאת, לא תגיע רחוק.

הרופאה הסבירה לו בעדינות, אם כי בקוצר רוח, את מה שכבר ידע. הנזקים ארוכי טווח. רגלו השמאלית משותקת למחצה ויהיה עליו להיעזר במקל הליכה. ובאשר למה שלפניו, ובכן, יהיה עליו, על אף שהוא עצמו פסיכולוג ידוע, לקבל עזרה נפשית. היא נעצה מבט בצילום הממוסגר שעל הקיר. כד זכוכית שקוף ובו זר ורדים קוצניים בשלל צבעים.

כמעט צחק אבל כשניסה לחייך עצר אותו הכאב. ואז דיבר ובדברו, הבחינה הרופאה, נשרו עלי כותרתם של הוורדים על מרצפות החדר והאוויר נמלא ניחוח מתקתק.

הוא לא זכר מה אמר אבל היטב השגיח ברופאה שעמדה להסתלק ולפתע עצרה באחת ונפנתה בחזרה אל החולה וכנף חלוקה הלבן מתבדר מתנועת הסיבוב הפתאומית.

"אמרת משהו?"

עדיין זר לגמרי נשמע לו קולו ורק במאמץ הצליח לאתר בתוכו שיירים של קולו הקודם.

"אני יכול ללכת הביתה מחר?"

היה זה קול אחר. חרוך, סדוק, מבוקע וצרוב. קול שמעורר בשומע תשוקה מיידית לגמוע עוד ועוד, שמרטיט את המחשבות ומרעיד את הלב. קול, שמנעדו כה רחב, עד שהוא מתנגן על כל סולם הרגשות לפני שניתן לזהות האם עצב או תאווה מציפים את המאזין. קול שמתגלגל בהרמוניה מושלמת עם השקט שבין ההברות. פּיאנוֹ עמום כשהוא לוחש, בריטון חם ועשיר כשהוא נוזף. אבהי וסמכותי, רך וכוחני. גברי ונשי בה בעת, קליל ומתחפר באוזן השומע. אבל בעיקר הבס. היה זה הבס שבקולו שהעמיק מאוד, הטון שהועצם מלווה באד מסתורי ומעושן.

הרופאה בהתה בו דקה ארוכה, והוא הבחין במאבק איתנים המתחולל בין פלג גופה העליון המבקש להימלט ובין גפיה התחתונות הנצמדות למקום ומבקשות לגמוע עוד משיקויי הקול הממכר הזה.

"...לא, לא יודעת עדיין," ושוב נעצה בחולה שלה מבט מוזר לפני שיצאה.