
דד אנד
ניר רובין
₪ 39.00
תקציר
דין רוג’רס הוא אחד הזמרים המצליחים ביותר בכל הזמנים עם קריירה רבת עשורים, מכירות של מיליוני עותקים ברחבי העולם וסוללת פרסים ותארים מרשימה למדי. בשנות השבעים והשמונים כמעט כל שיר שהוציא הפך ללהיט מידבק, הוא לא היה יכול לצאת מהבית בלי שעדר מעריצים יעקוב אחריו לכל מקום, והוא התחרה ראש בראש עם שמות נוצצים כמו מייקל ג’קסון, פרינס וסטיבי וונדר.
אבל זה היה אז.
היום דין כבר לא נמצא בשיא תהילתו, וזאת בלשון המעטה – הקריירה המוזיקלית שלו דועכת, יחסיו עם בתו המנהלת אותו מתפוררים לנגד עיניו ומצבו הבריאותי מתערער. כשהוא נפטר לפתע בביתו, משטרת לוס אנג’לס מדווחת שהגורם לכך הוא מנת יתר, אולם רב הנסתר על הגלוי ודין מגלה שיש משהו שעליו לעשות בטרם יגיע למנוחת עולמים: לפענח את הרצח שלו.
דד אנד מעניק לנו הצצה מרתקת לתעשיית המוזיקה הקשוחה של ימינו, שמתעלמת מאגדות מוזיקליות מזדקנות עד הרגע שבו הן הולכות לעולמן, ומלמד אותנו שהמוות אינו רחוב חד־סטרי. ניר רובין מצליח לרקום תעלומת רצח שנונה, מבדרת ומרגשת כאחד, שבה הוא שוזר מוזיקה על־זמנית, חיצים קטלניים, חברים בלתי צפויים ויותר מדי שמות של אומנים צעירים שדין רוג’רס לא ממש להוט להכיר. לא תוכלו להניח את הספר מהיד, למחוק את החיוך המטופש מהפנים או להיות מופתעים בכל פעם מחדש.
ספרות מקור, ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 224
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
ספרות מקור, ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 224
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
פרק ראשון
לא קל להיות בן שישים ושמונה. או שמא עליי לדייק, לא קל להיות אומן בן שישים ושמונה. בגיל הזה מצופה מכם להופיע בדיוק כמו בימי הנעורים שלכם — אבל אף אחד כבר לא רוצה לשמוע את החומרים החדשים שכתבתם. באותה נשימה גם מפצירים בכם "להזדקן בחן", שזה שם קוד להשלמה עם העובדה המרה שאתם עם רגל אחת בקבר. רגע, כדי לעשות את זה כמו שצריך, אנהג לפי כללי הנימוסים המקובלים ואציג את עצמי לפני שארעיף עליכם את תלונותיי המרובות: אני דין רוג'רס — זמר, כותב שירים, שחקן, סופר, פילנתרופ ואיש משפחה (יש כאלה שיחלקו עליי ויטענו שאני לא באמת שחקן כי מעולם לא זכיתי בפרס חשוב, אבל הם יכולים לנשק לי את התחת ולנגב אותו על הדרך).
אני בטוח שכבר שמעתם עליי בנקודה זו או אחרת במהלך חייכם, וגם שמעתם כמה מהשירים שלי — ברדיו, בווקמן, באייפוד או בטלפון שתקוע לכם באונה העורפית. אה, ואם כבר מדברים על טלפונים, זה רק אני או שמדובר בהמצאה הכי דפוקה בתולדות ההיסטוריה האנושית? מי המטורלל שחשב לעצמו שזה רעיון טוב? ושלא אתחיל לדבר על טקטוק, טיקטק, טוקטוק או מה־שזה־לא־יהיה! שמישהו יוציא את הילדים המסכנים שלנו מהדבר המזעזע הזה שמקצר להם את תוחלת החיים! אומנם בתי הנפלאה ג'סיקה תחנוק אותי במו ידיה אם תגלה שהכנסתי את הנושא הזה לספר, אבל זה מה שאני חושב ובנקודה הזו בחיי לא אכפת לי אם זה מפריע לאנשים או לא. אם למישהו קשה להבין שיש לי דעה משל עצמי, הוא מוזמן לדלג על הדיסקוגרפיה שלי.
אתם ודאי שואלים את עצמכם על איזה ספר אתה מקשקש? אז הפתעה! מסתבר שאני צריך לכתוב ספר זיכרונות מטופש כדי להמשיך להקליט מוזיקה חדשה. חברת התקליטים ה"מדהימה" מחייבת אותי להוציא ספר עסיסי ורווי חשיפות שלא מהעולם הזה כדי שהוא יעובד לסרט קולנוע, בתקווה ששני הפרויקטים יצליחו להחזיר אותי לקדמת הבמה. רק אם הם יצליחו במידה מספקת, תאושר לי הוצאת אלבום חדש שאינו אוסף להיטים. בעיניי זו פשוט שערורייה, ואין דבר משפיל יותר שיכול לקרות לאומן בקנה מידה כמו שלי. אני פאקינג זכיתי בארבעה פרסי גראמי, יצרתי עשרות להיטי פלטינה (עשרים וחמישה לאלה בינינו שסופרים) ואפילו קיבלתי מדליה נשיאותית.
חבורת השמוקים המפונפנים יכלה לבקש ממני לחבר ספר עלילתי במקום זאת, כפי שעשיתי בשנת 94', אבל אני בטוח שהיא לא עשתה את זה רק מפני ש"גנבי האור" לא עמד בציפיות ההוצאה לאור. טוב, עכשיו מגיע הקטע הטיפוסי והמעצבן שבו שואלים אותי בהתגרות אה, כתבת ספר? — ובכן, אם לא הבנתם עד עכשיו, התשובה היא כן. המעריצים המושבעים שלי יודעים שתמיד אהבתי סיפורי בילוש טובים, אז בתחילת שנות התשעים אזרתי אומץ וכתבתי מותחן רצח על שלושה גנבים שנמצאו ללא רוח חיים במהלך מסיבה של אנשי החברה הגבוהה. מחרוזת היהלומים של מארחת המסיבה, הליידי אליזבת סטיוארט, נעלמה אבל לא נמצאה בכיסי הגנבים. רוצים לדעת מי היה אחראי לרצח המשולש ולגניבת התכשיט הכי יקר באותה תקופה? אתם מוזמנים לקנות את הספר ואולי להוכיח למבקרים שטעו בענק (כן, אני מדבר עליך, מר רוברט פירס! אתה חתיכת שמוק יהיר ובחיים לא תצליח לכתוב ספר בעצמך! אין פלא שאתה נטפל לאנשים כישרוניים). וואו, ג'סיקה בטח תאהב את הקידום האגרסיבי שעשיתי כאן.
אם כבר הזכרתי אותה, הגיע הזמן שאדבר עליה קצת. ג'סיקה היא בת נפלאה ומזכירה לי מאוד את מנדי, שתנוח בשלום על משכבה. היא גדלה להיות אישה חכמה, שאפתנית, יצירתית ובלתי מתפשרת. מה הפלא שהיא גם האמרגנית שלי? אני חייב לציין שלפעמים זה לא פשוט, ואין ספק שהיחסים בינינו מושפעים מכך מאוד, אבל למרות הכול אני מאמין שאין אדם מתאים וראוי יותר ממנה למשימה. היא תמיד נמשכה לכל מה שקשור במספרים ואוהבת מאוד להתעסק בנתונים על בסיס יום־יומי, תכונה שירשה מהצד של מנדי. אפשר לומר שממני היא ירשה את היכולות הוורבליות, שכן היא יודעת איך לגשת לאנשים, לדבר אל ליבם ולשכנע אותם לפעול לפי רצונותיה (זו כנראה הסיבה שהיא מנהלת אותי. היא תמיד ידעה לנגן אצלי על המיתרים הנכונים, מה לעשות).
מובן שהייתי שמח אילו היא לא הייתה ששה להסכים עם הלייבל כמעט בכל הזדמנות, אבל אני יכול להבין אותה. הכסף מהתמלוגים כבר לא מספיק כמו בעבר "הודות" לאינטרנט, עוד המצאה מחורבנת. שנייה, אבהיר את עצמי לפני שתמהרו לבטל אותי — אני לא נגד האינטרנט, ההפך הוא הנכון, האינטרנט הוא שפועל נגדי. כל האלבומים שלי זמינים להאזנה בלחיצת כפתור פשוטה, ועל כל השמעה אני מקבל כמה סנטים עלובים. ואם אני מתלונן על המצב, תארו לעצמכם אומן מהשוליים. זה פשוט אבסורדי. וזה עוד במקרה הטוב, שכן במקרה הרע והנפוץ יותר אנשים פשוט מסוגלים להאזין, להוריד ולעשות את כל מה שעולה על רוחם בצורה בלתי חוקית, ואז אני לא רואה סנט ארור מכל הדבר הזה. עכשיו אתם מבינים למה אני שונא את האינטרנט? פעם אנשים היו קונים אלבומים, היום הם גונבים אותם.
לא מאמינים לי? האלבום השני שלי, "פוראבר מיין", נמכר בארבע מאות חמישים אלף עותקים רק בשבוע הראשון שלו בארצות הברית. אתם יודעים כמה עותקים של האלבום האחרון שלי, "באק טו דה רוטס", נמכרו עד כה? קצת יותר ממאה אלף בצפון אמריקה כולה, והוא כבר יצא לפני שלוש שנים. פאקינג שלוש שנים. עכשיו אתם מבינים למה אני כל כך ממורמר?
"אבא, אתה שוב מדבר לעצמך?"
אה, שכחתי שג'סיקה אמורה להגיע. תכף נמשיך.
***"אבא?"
"אני פה במטבח, חומד," עניתי.
"מה אתה עושה?" שאלה ג'סיקה והניחה את התיק שלה על האי, אף על פי שאמרתי לה אלף פעמים להימנע מההרגל המגונה הזה. היא ניסתה להישמע משוחררת ונטולת דאגות, אולם עיני הברקת שלה סרקו את פניי והסגירו את הבלבול העמוק שהיא חווה.
"מה אני כבר יכול לעשות?" עניתי בשאלה ונופפתי במכשיר הקלטה קטן בצבע שחור.
"אה," היא פלטה אנחת רווחה, מאושרת שהיא לא צריכה לקחת אותי לבית המשוגעים הקרוב. "אני שמחה לגלות שאתה מאמץ את הרעיון של הספר."
נשענתי על השיש בכבדות. "יש לי ברירה?"
"אל תהיה כל כך שלילי, אבא. אנשים רוצים לשמוע מה יש לך לומר. היו לך חיים מסעירים למדי." היא פתחה את דלת המקרר בחיפוש אחר ביצים.
"אל תטרחי, כבר אכלתי," אמרתי בזעף. "וחוץ מזה, אל תדברי כאילו אני כבר לא בחיים."
"זאת לא הייתה הכוונה שלי," היא התקרבה והניחה יד על כתפי.
"אנשים רוצים לשמוע ממני מוזיקה חדשה, לא מה נהגתי לעשות בבית הספר היסודי. אני עדיין חושב שכל עניין הספר הזה פשוט מיותר."
"אני מצטערת לומר את זה אבל הנתונים אומרים אחרת. אתה מעוניין שאזכיר לך כמה אלבומים מכרת בשנה החולפת?"
"אה, ככה את רוצה לדבר?" עיניי הצטמצמו וחשתי בזעם עצום שגואה בי.
היא שמה לב ומשכה את ידה. "אבא, המספרים מדברים בעד עצמם. אתה כבר לא בשיא התהילה שלך, וזה משהו שאתה צריך להבין. אנשים כבר שמעו את הלהיטים הגדולים שלך, עכשיו הם רוצים לדעת אילו חוויות עזרו לעצב אותם ואת מי שאתה כבן אדם. ספרים אוטוביוגרפיים נמכרים היום כמו לחמניות חמות, ובמיוחד כאשר אייקון מוזיקלי כמוך—"
"אל תנסי להתחנף אליי! אני רואה מה את מנסה לעשות כאן, גברת צעירה!"
לחייה האדימו, אבל לא בצורה חמודה כמו כשהיא מקבלת מחמאות, אלא כמו המפלצת בעלת נעלי הספורט מהלוני טונס. היא שילבה זרועות ורקעה ברגלה. "אבא, אל תדבר אליי ככה! אני אומנם הבת שלך, אבל אני גם המנהלת שלך!"
"בזה את צודקת — הגיע הזמן שתתחילי להתנהג כמו מנהלת אחת ולתמיד! הסיבה היחידה שהאלבום האחרון שלי נכשל היא חברת התקליטים המזורגגת הזאת! אכפת להם שם רק מהאומנים הצעירים, והם לא שמים קצוץ על מי שעזר להם להיות מה שהם היום! אם היו טורחים להשתין לכיווני ולקדם את האלבום שלי באותה מידה, הוא היה מגיע בקלות יתרה למקום הראשון במצעד הבילבורד!"
"חה, אתה הוזה! הסיבה שהאלבום שלך נכשל היא שאתה לא מעניין את הדור הצעיר! אתה באמת חושב שאנשים היום רוצים לשמוע אותך עושה את השטויות שלך מפעם? אתה מיושן! אתה שייך לעבר! היחידים שמאזינים לחומרים החדשים שלך הם המעריצים שלך, שהם זקנים בדיוק כמוך, ולא הציבור הרחב!"
משכתי את שפתי התחתונה. "זה מה שאת באמת חושבת, אה?"
"לא, זה מה שהציבור חושב."
"ממש אייקון מוזיקלי," רטנתי במרירות. "טוב לדעת מה הבת שלך, שאמורה לייצג אותך, חושבת עליך."
"אני מייצגת אותך, שלא תעז לפקפק בכך אפילו לשנייה אחת," אמרה ג'סיקה בנחישות. "ואתה כן אייקון מוזיקלי, אנשים רק צריכים תזכורת לכך ואין משהו שיעשה את העבודה טוב יותר מאשר ספר וסרט. אתה יודע כמה טוב זה יכול לעשות לקריירה שלך? קח את אלטון ג'ון כדוגמה. הוא זכה בפאקינג אוסקר בגיל שבעים ושתיים! תמיד רצית אחד, לא?"
"זו לא הנקודה! בגיל הזה אני אמור ליצור מוזיקה כשאני רוצה ולא להיות כפוף לגחמות של מישהו אחר!"
"אבל כרגע אין דרישה, זו הסיבה שאתה צריך לכתוב את הספר הזה! תגרום לאנשים להזדהות איתך, להבין מי אתה כאומן ומה החיים לימדו אותך."
הנדתי בראשי. "החיים לימדו אותי שלא משנה כמה אעזור לבת שלי, היא תמיד תתקע לי סכין בגב! את באמת חושבת שאני אמור לבקש אישור לשיר בגיל שישים ושמונה? מי את שתגידי לי מה לעשות?"
"אתה מדבר שטויות. לקחת את התרופה שלך?"
שפשפתי את העורף שלי. "מה זה קשור עכשיו?"
ג'סיקה ניגשה לכיור, מילאה כוס מים והוציאה חפיסת טבליות מהמדף התחתון של אחד הארונות.
נרתעתי אחורנית. "אל תגרמי לי להרגיש כאילו אני משוגע."
"אתה עושה את זה מספיק טוב בעצמך. עכשיו תיקח," היא הושיטה לי את התרופה והמים.
"לא תשתיקי אותי. לא את ולא החברים שלך במאפיה המוזיקלית," נהמתי והתחלתי ללכת לכיוון גרם המדרגות.
"אבא, אתה צריך לקחת את התרופה שלך. שכחת מה הרופא אמר?"
נעצרתי והנחתי את הידיים על המותניים שלי. "פתאום זה אבא, אה? מה קרה שהתרככת?"
"זה לא הוגן," מלמלה ג'סיקה ושמתי לב שדמעות עומדות בקצה עיניה. זה לא טוב, אבל היא לא תשבור אותי. לא הפעם.
"תנחשי מה, גם לכתוב ספר שאני לא רוצה ולקבל בת כפוית טובה לא הוגן. אלה החיים."
"אתה חתיכת דפוק!" היא צעקה והניחה בכוח את הכוס על השולחן. במזל היא לא נשברה.
"ואת מנהלת גרועה!" צעקתי בחזרה.
"אתה לא יודע אילו מאמצים אני עושה למענך מדי יום. אלמלא ההצעה הזו שאתה כל כך מתנגד לה, הם היו מעיפים אותך לכל הרוחות. אני הסיבה היחידה שעדיין יש לך חברת תקליטים!"
"או, תודה רבה באמת! איזה מזל שיש לי אתכם!" אמרתי, הסרקזם נוטף מקולי.
"אתה בהחלט צריך להיות אסיר תודה. אף חברה אחרת לא הייתה מתקרבת אליך בחיים, ואף אחד אחר לא היה מסכים לנהל אותך."
"שטויות," גיחכתי בעצב והפניתי לה את הגב. "הגיע הזמן שתלכי."
"בשמחה," אמרה ג'סיקה. היא רצה לקחת את התיק שלה, חצתה את המבואה וטרקה את דלת הכניסה מאחוריה בעוצמה.
***הינה חזרתי, חברים. חתיכת בוקר, אתם לא חושבים?
חשוב שתדעו שאני אוהב את ג'סיקה בכל נימי נפשי, אבל עושה רושם שהיא לא מתאמצת כל כך לדאוג לאינטרסים שלי. בימים כאלה אני לא יכול שלא להתגעגע לדאג הזקן, המנהל הקודם שלי. למעשה, הוא המנהל היחיד שהיה לי מלבד ג'סיקה. חבל שהאלכוהול השמיד לו את הכבד, הוא בטוח היה יודע מה לעשות. בחור מסכן.
אחרי שנועצת הסכינים בגב עזבה, הלכתי להסתגר במקום המבטחים הקבוע שלי. אתן לכם שלושה ניחושים לגלות במה מדובר. לא, זו לא הבמה. גם לא הקבר של מנדי. ולא בית הקפה של סימונס. אני מדבר על האולפן, טיפשים! הדבר הטוב ביותר בבית העצום הזה, שתמיד גורם לי להרגיש כל כך בודד וכלוא, הוא ללא ספק אולפן ההקלטות הפרטי שלי. כדי להרגיע קצת את עצמי, נתתי למילים לזרום ממוחי וכתבתי שיר חדש. טוב, למעשה גרסה התחלתית של שיר. אבל גם זו התקדמות! ולפני שתגידו משהו, אני יודע שאסור לי להוציא שום דבר חדש חוץ מהספר המזדיין הזה, אבל אין מצב שאזנח את המוזיקה ולו לרגע אחד. אני אומן, דם מוזיקלי זורם לי בוורידים, וזה מי שאהיה עד יום מותי.
השיר עדיין גולמי ולא מלוטש אבל רוצים שאשיר לכם טעימה ממנו? לא עשיתי חימום אז אל תשפטו אותי לחומרה!
או, איך אני מתגעגע לימים הישנים והטובים
כשהיית פה ודיברנו על מלא דברים לא חשובים
כשהכול היה פשוט כמו פיס אוף קייק
ועכשיו אני יָשָן, לא טוב ולא חשוב יותר
כן, אני יודע שזה קצת דיכאוני, אבל לכתוב את מה שאני מרגיש מקל על הנפש שלי, וזה עדיף על פני שימוש בסמים. אני לא אשקר לכם — להזדקן זה חרא. אני יודע שכבר דיברנו על זה אבל חשוב שתבינו את המסר לעומק. כולם אומרים שכאשר אתה מגיע לגיל מבוגר, אתה חמוש בידע רב ויקר ערך, יודע להבדיל בין טוב ורע ומסוגל להשתמש בכלים הללו כדי לעשות את כל מה שלא הספקת לפני כן. אז תנו לי לפוצץ לכם את הבועה — זה בולשיט! אף זקן לא חושב ככה! אלו דברים שאנשים צעירים אומרים כדי לשכנע את עצמם שימי הולדת הם אירועים משמחים שכדאי לשפוך עליהם כסף וכדי למנוע מהסבים שלהם להתאבד. אם אתם מתחת לגיל ארבעים, אני מציע לכם להוציא את הראש מהטוקטוק הזה ולעשות את כל מה שאתם רוצים לעשות כמה שיותר מהר. הזמן הנכון הוא עכשיו. כשתזדקנו, הדבר האחרון שתוכלו לעשות הוא להגשים חלומות. דברים כבר לא מסתדרים כבעבר, אתה הופך לקליפה דקה ובלויה של מי שהיית פעם וכולם מתייחסים אליך ברחמים ובזלזול כאילו אתה גרוטה שנמצאת בדרכה למטמנה העירונית. תזיזו את הישבנים שלכם לפני שלא תוכלו להזיז אותם בכלל!
טוב, עכשיו כשאני חושב על זה קצת לעומק, אני מניח שאולי הייתי מעט נוקשה כלפי ג'סיקה. מוטב שאתקשר אליה כדי להתנצל, וגם כדי שתקנה קצת מצרכים. הביצים נגמרו.
אה, הינה סאץ' היקר שיש לו רק אהבה לתת1 מודיע לי שהיא מתקשרת! חכו רק רגע, אני כבר איתכם.
"היי, ג'סי! בדיוק התכוונתי לצלצל אלייך! את יודעת מה, אשים אותך על רמקול."
לעזאזל, איפה הכפתור הזה? רגע... יופי, הינה, עכשיו גם אתם תוכלו לשמוע אותה.
"היי, אבא. למה שמת אותי על רמקול? יש עוד מישהו איתך בבית?"
"לא, רק הקוראים העתידיים. ביקשת ממני לתעד הכול כדי שלא אשכח, אז בבקשה."
"לא, לא התכוונתי שתקליט גם... לא משנה. התקשרתי כדי להתנצל על החלק שלי בוויכוח שפרץ בינינו קודם. אני... לא התכוונתי לכל הדברים הקשים שאמרתי לך," אמרה ג'סיקה, קולה נשמע מלא חרטה.
"את בטוחה? נשמעת די משכנעת," אמרתי תוך שאני יורד בחזרה למפלס התחתון כי הקליטה פה לא מספיק חזקה לשיחות ממושכות.
"כן, אתה לא מיושן. טוב, אולי קצת, אבל זה לא משהו רע בהכרח. אתה לא צריך להשתנות כדי שיאהבו אותך."
גלגלתי את עיניי ושיחקתי בקישוט זכוכית שמונח בצד. "זה לא מה שבלייבל חושבים."
"הם ישנו את דעתם, בסופו של דבר. תקשיב, אני יודעת שאתה לא מתלהב מהתוכנית הנוכחית, אבל אתה חייב לסמוך עליי בזה. זו הדרך היחידה שבה תוכל להמשיך ליצור מוזיקה חדשה שבאמת תעניין את כולם."
לא עניתי. הרהרתי והמשכתי להזיז את חפץ הזכוכית המחומש בין אצבעותיי.
היא כחכחה בגרונה. "אבא, אתה כאן?"
"כן," הנהנתי ושאפתי אוויר בכבדות. "אני כאן. ואני מצטער מאוד על איך שדיברתי אלייך. זה לא היה הוגן, מקצועי או אבהי מצידי. את בת טובה ומנהלת טובה. רק רציתי שתביני איך זה מרגיש להיות בנעליים שלי."
"זה בסדר, אני לא כועסת עליך. אני יודעת שזו תקופה רגישה עבורך. יום השנה של אימא מתקרב."
"אה, באמת?"
חילצתי ממנה חיוך שאותו שמעתי בבירור מן הצד השני של הקו. "התקשרתי כי גם יש לי בשורה משמחת עבורך."
"אוקיי," אמרתי בציפייה להמשך דבריה. אבל היא לא השיבה, ורק רעשי רקע של משרד הגיעו לאוזניי. "עכשיו את לא עונה. ג'סיקה?"
"אני פה, רק אמרתי לפרד שימתין חמש דקות. אתה יודע איזה לחוץ הוא."
"כן, הוא קוץ בישבן. נו, את מספרת לי או שאת ממתינה לתופים?"
"השגתי לך משבצת בפסטיבל לולהפלוזה. אתה הולך להופיע בעוד חצי שנה מהיום!"
נעמדתי דום והעברתי את ידי בשערי. "את רצינית?"
"בהחלט. הם מתרגשים מאוד לארח אותך שוב."
הרגשתי מחנק בגרוני וגל התרגשות חמים גואה בתוכי. אבל למרבה הצער, זה לא נמשך זמן רב כי חשדות החלו למלא את ראשי. "רגע, משהו כאן מסריח."
"באמת, אבא? אתה לא יכול לשמוח פעם אחת?"
"זה לא העניין. לא אמרת לי קודם שאין דרישה למוזיקה שלי?"
"למוזיקה החדשה שלך אין דרישה, לפחות לעת עתה, אבל ללהיטים הגדולים שלך תמיד יש מקום," הסבירה.
"ובכל זאת," זקפתי גבה. "נשמע כאילו יש כאן מלכוד."
"אל תהיה פרנואיד, אבא. תגיד, כבר לקחת את התרופה שלך?"
"המממ," שפשפתי את מצחי. "אני חושב שלא."
"פשוט תבדוק אם הטבלייה נמצאת על השיש," אמרה ג'סיקה וקמצוץ של חוסר סבלנות הזדחל לקולה.
"אה, כן, הינה היא פה," אמרתי. לקחתי את כוס המים המלאה למחצה ביד אחת ואת הכדור ביד השנייה.
"מצוין. תזכור לקחת את הבאה בעוד שש שעות."
הלוואי שהיא הייתה דואגת כל כך לקריירה שלי כפי שהיא דואגת להזכיר לי ללא הרף לגבי התרופה הזו!
"אבא?"
מחיתי בידי כמה טיפות משפתיי. "כן, רשמתי לעצמי."
"טוב, נדבר אחר כך. עושים לי סימן שאני מאחרת לישיבה."
"רק רגע," התכווצתי בבהלה כשנזכרתי בפרט מידע חשוב. "אל תגידי לי שאני מופיע עם המזדיין הזה שם."
"מה?" היא השתנקה.
"אל תשחקי את עצמך כאילו לא שמעת אותי בפעם הראשונה. אני מופיע עם הג'יימי הזה, נכון? הוא הסיבה שהם הסכימו לקבל אותי?"
"אני לא מבינה... איך ידעת ש—"
הנחתי את הכוס בחוזקה על השיש וצבטתי את גשר אפי. "תגידי לי, נראה לך שנולדתי אתמול? המניאק הזה מאז ומעולם רצה להופיע איתי. סירבתי בעבר ואני מסרב גם היום!"
"אבא, הוא לא מניאק. ופעם הסכמת—"
"את יודעת טוב מאוד מה דעתי עליו ובכל זאת פעלת בניגוד לרצוני! מה בדיוק עשית כדי להבטיח לי את המופע הזה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה מופע? בטח אלה יהיו שלוש דקות קצרצרות שבהן איאלץ לשיר את 'דד אנד' בפעם המיליון, נכון? ועוד איתו מכל האנשים בעולם?"
"אבא, תירגע! ג'יימי מעריץ ענק שלך, וכולם ישמחו לראות אותך שוב על הבמה. לא הופעת מאז תחילת הקורונה!"
הנשימה שלי נרעדה. "את באמת מעיזה להזכיר לי? את חושבת שאני לא יודע את זה? כל יום שאני לא על הבמה הוא גיהינום עלי אדמות בשבילי."
"אז למה אתה מתנגד כל כך לרעיון? למה כל דבר שאני מביאה לך מקבל דחייה מיידית?"
"כי הרעיונות שלך גרועים! את גרועה!" פלטתי.
"אבא, תפסיק!"
לא יכולתי להפסיק. הפה שלי לא הרשה לי. "לא, את תפסיקי! אני סיימתי איתך ועם השטויות שלך! את מפוטרת!"
"אתה לא יכול לעשות את זה, אני—"
"אני יכול ועוד איך, ג'סיקה איילין רוג'רס! אני עומד לעשות מה שבא לי ואף אחד, לא את ולא הלייבל, לא יעמוד ב—"
לפתע הרגשתי לחץ נורא בבית החזה ונפלתי ארצה. ניסיתי לשאוף אוויר אבל שום דבר לא נכנס פנימה.
"אבא?"
רציתי לענות לה שאני לא מרגיש טוב אבל לא הצלחתי לדבר. לא מן הנמנע ששברתי משהו אבל הגוף שלי נהיה משותק בהדרגה, שריריי הקשיחו וראייתי התערפלה. זה רק אני או שהתקרה הרגע צחקה עליי?
"אבא, אתה בסדר?"
הרגשתי דם עולה מתוכי. העור שלי סגר עליי. העפעפיים שלי נפלו. בשלב הזה הבנתי שלא אצא מזה. אחסוך מכם את כל התיאורים הקשים לעיכול כי נדמה לי שכבר הבנתם את העיקרון. למות זה לא להיט.
ביום הזה העולם איבד את דין רוג'רס.
1 לואי ארמסטרונג, שכונה סאץ', ביצע גרסת כיסוי לשיר "I Can't Give You Anything but Love, Baby".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.