דואט הבחירה 2: הבחורה שעוד תגיע

girl_of_one_day-11 פרק 1

"את בטוחה שאת מוכנה, מותק?" — הקוסמטיקאית שמעצבת את הגבות שלי עם רצועות שעווה חמה.

אני בוהה בלק האדום הכהה שעל הציפורניים שלי, כאשר רכב השטח מפלס לעצמו מסלול איטי באזור העסקי של לוס אנג'לס. אין אפילו חתיכה שבורה אחת שמקלקלת את פני השטח המבריקים שלהן. ברגע זה של חרדה שאי אפשר להכחיש, כשבטני מתכווצת לאגרוף והגב שלי נוקשה מרוב מתח, הנערה שהייתי לפני כמה חודשים בלתי נסבלים הייתה כוססת אותן עד שהן היו מונחות כמו עלי כותרת מדממים על מושב העור החלק.

כעת, גם אם הייתי רוצה לכסוס אותן, לא הייתי יכולה. הלק הזול, שבו השתמשתי בעבר, הוחלף בלק מקצועי, שנמשח על ידי וייטנאמית קטנטונת שבאה במיוחד אל הבית החדש שלי בפליסיידס כשהיא גוררת עגלה קטנה של בקבוקוני לק בעלי הבדלים דקים בגוונים. ימי הפדיקור באמבט פושר והמספריים הנקיים במידה מפוקפקת חלפו להם... יחד עם רוב ההיבטים האחרים שהיו פעם מזוהים כל כך עם החיים שלי.

כאן נחה קתרין פיירסטון, בעלת השיער הפרוע ומכנסי הג'ינס הגזורים, שנהגה להשאיר את המסקרה מאתמול ולשקוע בשתייה מוגזמת, שזינקה בקפיצת ראש אל החיים, עם הנגאובר ושיברון לב.

מי ייתן ותנוח על משכבה בשלום.

קתרין פיירסטון החדשה היא אדם מיושב. שערה לעולם אינו פרוע. היא אף פעם לא יוצאת מהבית עם האיפור מהערב הקודם, כי היא יודעת, מעבר לכל צל של ספק, שהעיניים החטטניות של הפפראצי אף פעם לא רחוקות. היא רגועה ואסופה. על הבגדים שלה יש תוויות של מעצבים. הנעליים שלה עולות יותר משכר הדירה החודשי של הדירה המחורבנת שבה היא גרה פעם.

היא זרה בעיניי.

אני מרגישה שמישהו מביט בי, ואני מרימה את ראשי. אני רואה את העיניים התכולות כקרח של קנט מאסטרס, המאבטח והנהג שלי, משתקפות מולי במראה האחורית. אני רואה את ידו מתהדקת במידה מזערית ממש על ההגה כשהוא סוקר את העיגולים השחורים שמתחת לעיניי, ואת המבט הרדוף שבמעמקיהן, שאני לא בדיוק יכולה להסתיר אותו, לא משנה כמה איפור יקר מצפה את העפעפיים ואת הריסים שלי.

"את מרגישה טוב היום, מיס פיירסטון?"

אני נאנחת. "מאסטרס, כמה פעמים אצטרך להתעקש על כך שתקרא לי קאט עד שתקשיב לי?"

"לפחות עוד פעם אחת."

"אתה יוצא עם החברה הכי טובה שלי," אני מציינת. "זה לא הופך אותנו לידידים דרך צד שלישי?"

"תלוי. את נותנת לכל הידידים שלך משכורת עם ביטוח בריאות?"

הגבות שלי מתרוממות בהבעת זעף.

"לא," אני ממלמלת.

"ככה חשבתי."

חיוך עולה על שפתיו כשהוא משתלב שמאלה ופונה לרחוב החד־סטרי, לעבר שדרות הוליווד. התנועה צפופה אפילו יותר מהרגיל. עכשיו שבוע לפני חג המולד. הקונים מציפים את הרחובות כעת, במיוחד בחלק הזה, הנוצץ, של העיר. תיירים עם המון זמן פנוי זורמים אל עיר המלאכים. הם מצטופפים באוטובוסים בני קומתיים ומציצים מהחלונות כשהמצלמות צמודות אל האפים שלהם בלי הפסקה, כשהם הולכים לאורך השדרות המפורסמות עם עצי הדקלים, ומצלמים אומנות רחוב תוססת מבלי לעצור אפילו פעם אחת כדי להסתכל בה בעצמם. מחליפים חוויות ממשיות בתמורה ללייקים באינסטגרם מעוקבים שהם לעולם לא יכירו.

כשהם יגיעו אל אולפני הצילום, הם ירדו מהאוטובוס וישלמו ערמת מזומנים שהרוויחו בעבודה קשה תמורת הזכות לטיול שמרדים את המוח באולפן צילום פנוי. בדרך כלל בהדרכתה של מדריכה מעצבנת שמקרקרת בדיחות נדושות לתוך המיקרופון כשהיא מציגה בפניהם בהדגשה יתרה 'פיסה מקורית של הוליווד', ואחר כך הם יגררו רגליים בחזרה אל חייהם באיזושהי עיר קטנה ונעימה, שאף פעם לא קורה בה שום דבר שערורייתי.

איך היה באל־איי? ישאלו החברים שלהם.

היה בסדר, הם יענו. רק שאני לא מבין על מה כל המהומה.

אני בוהה מבעד לחלון המוכתם שלי כשאנחנו חולפים על פני רצועת חנויות תוססת במיוחד. שלטי הנאון והמדרכות העמוסות נראים יותר כמו משהו שיצא מתוך ציור של סלבדור דאלי מאשר כמו מטרופולין מודרנית. אם אוציא את ראשי מהחלון, אוכל לראות את הצורה של המחסנים מבצבצת מרחוק. אני בולעת את הגוש בגרוני כדי לפרק אותו. הציפורניים שלי, שצבועות באופן מושלם, חופרות בורות קטנים בצורת סהרונים בתוך פיקות הברכיים שלי.

כמעט הגענו.

אני מתמקדת מחדש במאסטרס ומנסה טקטיקה אחרת. "אתה יודע, אני משלמת את המשכורת שלך, אז אתה צריך לשמוע בקולי. זאת אומרת שאם אני רוצה, אתה צריך לקרוא לי בשמי הפרטי."

"בעצם, אני צריך להגן עלייך, לא לשמוע בקולך," הוא מתקן אותי בטון אדיש. "ואת מתחמקת מהשאלה שלי."

"אה, שאלת משהו?" אני שואלת בקול תמים.

"איך את מרגישה היום?"

"ממש טוב."

עיניו מוצאות שוב את עיניי, וננעצות בהן באופן מאתגר.

"אני בסדר, מאסטרס." אני מנסה שוב לבלוע את הגוש העבה שתקוע בגרוני כמו חמאת בוטנים, אבל הוא לא מתפוגג. "באמת. אתה והארפר חייבים להפסיק להתנהג אליי כאילו אני עשויה מזכוכית. אני לא אתפרק כשאראה את... כשאראה את —"

גרייסון.

וואייט.

יחד.

באותו חדר.

בפעם הראשונה מאז...

אני מכחכחת בגרוני חזק עד כדי כך שזה כואב. "כשאחזור אל בימת הצילומים," אני מסיימת בקול חלש.

"אה־הא." עיניו של מאסטרס מתכווצות מעט. "מה שתגידי, מיס פיירסטון."

אני מציצה מבעד לחלון המכונית ומרגישה שהלב שלי פועם בהיסוס בתוך החזה שלי כשאני מזהה את המראה המוּכּר של שערי הברזל המחושל, השערים של אולפני איי־אקס־סי.

הגענו.

מאסטרס מושיט את תג הזיהוי שלו לשומר בשער האחורי, ולפני שאני מספיקה להכין את עצמי, אנחנו חונים בחניה השמורה ליד אולפן שלוש־עשרה, שם צילמנו את החלק הראשון של לא על המפה לפני שטסנו להוואי לצלם באתר. אני בוהה בצללית המרשימה של המחסן, שמתגלה לעין במלוא עוצמתו באור השמש הבהיר של הצהריים, ומנסה נואשות לזכור את כל העצות ההגיוניות שהארפר נתנה לי במהלך החודש האחרון.

אין טעם. כל ההצעות הפרגמטיות והמעשיות שלה התפוגגו מהראש שלי כמו אדים.

"מיס פיירסטון."

קולו של מאסטרס שולף אותי מתוך קהות החושים. אני מביטה ימינה ומגלה שהוא כבר כיבה את רכב השטח, הקיף אותו והגיע לצד שלי. הוא מחזיק את הדלת שלי פתוחה, ממתין שאצא.

עיניו מתרככות כשהן פוגשות בעיניי. "פשוט תנשמי. את תהיי בסדר."

אני מהנהנת, שואפת אוויר לתוך הריאות, מיישרת את כתפיי ויוצאת. הוא סוגר את הדלת מאחוריי ועוצר לידי, הר אדם שמיתמר מעליי.

"הארפר מאפרת את השחקנים בסדרה החדשה על אנשי הזאב באולפן הסמוך, כך שהיא לא רחוקה." המרפק שלו מתחכך במרפקי בדחיפה עדינה. "ואם תצטרכי אותי, את יודעת שאני במרחק שיחת טלפון. הארפר רשמה את המספר שלי בטלפון החדש שלך בשם צעצוע מין, אבל החלפתי אותו בחזרה."

אני צוחקת. "תודה, מאסטרס."

"אני מתכוון לזה. תגידי מילה ונלך. בלי שום שאלות."

"אני לא יכולה לעזוב סתם. זה היום הראשון שלי מאז שחזרתי. יש צילומים לפוסטרים של הפרסומות, ואחר כך אנחנו נפגשים אצל סלואן כדי לעבור על מסלול הנסיעות של סבב הראיונות לתקשורת בשבועות הבאים..."

"והם צריכים אותך יותר ממה שאת צריכה אותם." מבטו יציב. "אם את לא יכולה להתמודד עם זה, זו לא בושה להודות בזה. מותר לך לבקש עזרה. את אפילו זכאית לבקש עזרה."

"אני לא מתייאשת בקלות, מאסטרס."

"אף פעם לא אמרתי את זה, מיס פיירסטון. אבל גם קשוחים צריכים לפעמים הפסקה."

"אני קשוחה, אה?"

הוא מהנהן ברצינות. "לפי הספר שלי, כן."

שפתיי מתרחבות לחיוך, אך הוא לא מגיב בחיוך. אני קולטת את קו הלסת החזק שלו, את השיפוע של אפו, את התספורת הקצוצה של שערו הבלונדיני. הוא בגובה שני מטר ועשרה, כולו שרירים, תמיד בחליפה שחורה. אם יש כאן מישהו שמתאים לתואר 'קשוח', זה מאסטרס. ובכל זאת, אחרי חודש שבו הוא משגיח עליי, מנתח את האבטחה של הבית החדש שלי בפליסיידס, מארגן את כל הסדרי הביטחון לקראת ההופעות הפומביות העתידיות שלי, מוודא שהארפר ואני מוגנות לגמרי בכל פעם שאנחנו הולכות למקום קצת יותר מרוחק מאשר החצר האחורית שלי, אני יודעת בוודאות שיש בו גם צד רך. הוא פשוט לא אוהב להראות אותו.

אף פעם.

"אתה ממש רגשן ורכרוכי, אתה יודע את זה, מאסטרס?"

הוא עדיין לא מחייך, אבל הומור אורב בעיניו. "אני לא יודע על מה את מדברת, מיס פיירסטון. ועכשיו קדימה. את כבר מאחרת."

"אולי אם לא היית נוהג בצורה גריאטרית כזו..."

"תאונות דרכים הן הסיבה הרביעית ברשימת סיבות המוות המובילות בארה"ב."

"ממש מעודד."

"מדויק סטטיסטית." הוא מקפל את זרועותיו על החזה שלו. "לוס אנג'לס דורגה בשנה שעברה במקום השישי בתאונות דרכים, מבין כל הערים הגדולות בארה"ב."

עיניי מתכווצות. "אתה מתכוון לשעמם אותי עד מוות כדי שאיכנס?"

"תלוי. זה עובד?"

"אל תכריח אותי לפגוע בך."

"זה יהיה מנוגד לאינטרסים שלי, בהתחשב בעובדה שאת משלמת לי כדי להגן עלייך," הוא אומר ביובש.

אני מגלגלת עיניים, מזדקפת והולכת לעבר הדלת הקדמית, כשאני משתדלת לא למעוד על הנעליים בעלות העקב הנמוך, לגרור את שולי השמלה או להתעסק בעצבים עם הכפתורים של הבלייזר הלבן והדק שהארפר בחרה עבורי אתמול בערב.

כשהיא בחנה את ההשתקפות שלי במראה, היא הבטיחה לי שהתלבושת סקסית באופן מרומז, מבלי להתאמץ יותר מדי. הנהנתי, הודיתי לה, והתאפקתי עם התשובה העוקצנית שעמדה לי על קצה הלשון.

שתינו יודעות את האמת. אף בחירה מתוחכמת בתלבושת לא תיצור אפילו שמץ של הבדל. לבישת בלייזר מרשים ועוצמתי לא שווה לשליטה רגשית על מישהו. גם אם את היא המישהי הזו.

הדופק שלי רועם בין אוזניי כשאני נכנסת להאנגר, מאסטרס בעקבותיי, ממש צמוד. זה מרחב עצום, לפחות תשע מאות מטרים רבועים. התקרה שלו גבוהה מאוד ומזכירה לי אוהל קרקס. חוצים אותה חוטי חשמל, ציוד תאורה, מצלמות פנורמיות ומסלולי הליכה שחורים וצרים, שם הצוותים הטכניים הולכים, מטפסים וזוחלים כמו אקרובטים בזמן הצילומים הפעילים.

היום מסלולי הדוגמנות האלה נטושים, כמו גם בימת הצילומים. אני עוברת ליד המקום שבו צילמנו את סצנות הטרמינל, חולפת במהירות על פני תא הנוסעים של המטוס שבו צילמנו את צילומי הפְּנים של ההתרסקות, ולאחר מכן מקיפה את הבריכה הרדודה שבה בילינו גרייסון ואני יומיים של הליכה במים כאשר המטוס העלה עשן, רעד ושקע אל תוך הגלים שמאחורינו לפי הוראות המומחה לאביזרים.

זה מערער לחזור לכאן. כמו לחזור לתיכון אחרי שסיימת, לראות את המסדרונות שהתרוקנו, את המורים שהזדקנו. הכול נראה איכשהו קטן יותר, פחות מפחיד מכפי שהדברים נראו לפני חודשיים, כשנכנסתי לראשונה מבעד לדלתות האלה.

אבל המרחב לא השתנה. אני זו שהשתנתה.

ובכל זאת, אני לא יכולה למנוע את ההתלקחות של גחלי ההתרגשות הזעירים כשאני הולכת לאורך המחסן. זהו הרגש הראשון שהרגשתי במשך זמן רב מלבד אימה, אשמה או חרטה. אז בהתחלה אני פשוט לא מזהה אותו. אבל ככל שאני מתקרבת יותר אל המסכים הירוקים והענקיים מצידו השני של השטח, במקום שבו מתקבצת קבוצת אנשים קטנה, כך קשה יותר להכחיש את התחושה.

נשימתי נעתקת כשאני סורקת את הקהל. מחפשת.

מחפשת ויקינג גבוה עם עיניים בצבע השמיים.

מחפשת שובר לבבות עם שיער פרוע ועיני יער.

אני לא רואה אף אחד מהם כשמבטי חולף במהירות על תריסר האנשים, פחות או יותר, שהתאספו שם, שמכוונים את המצלמות ומארגנים תפאורה לצורך הצילומים. עיניי מרפרפות לעבר דמותו המוכרת של טריי, שאפילו ממרחק קל לזהות את משקפיו השחורים והכבדים ואת עור הקרמל החלק שלו. הן חולפות על פני אנאבל, שאי אפשר לטעות בחזה השופע ובירכיים העסיסיות שלה כשהיא מאזינה לאיש שמדבר עם תנועות ידיים פראיות. דמות רזה, בגיל העמידה, עם משקפי מתכת ועוצמה שגורמת לעוזרי ההפקה שלו לרכון קדימה, מוכנים ומזומנים לכל הנחיה שהוא ייתן.

סלואן סטנהופ.

האיש שזכה שלוש פעמים באוסקר. חובב יוגה. מאסטר במיצים לניקוי רעלים. במאי אגדי.

כשאני מתקרבת, הוא מסתובב ומבחין בי.

"קאט! את כאן!" הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו במחווה של התרגשות, שאף אחד מעוזרי ההפקה הרציניים שלו אינו מחקה אותה. כפות ידיו נוחתות על כתפיי ועיניו נפערות בדאגה מאחורי העדשות כשהוא קולט אותי. "את חיוורת. ויותר מדי רזה. את מרגישה טוב?"

"בטח," אני משקרת בטון הכי עליז שאני מצליחה להפיק. "אני לגמרי מוכנה לחזור לעבודה."

"בחורה כלבבי!" הוא משחרר אותי ופונה להתבונן במסכים הירוקים שמתנשאים מעלינו. האביזרים מינימליים. כמה גזעי עצים שנסחפו מפוזרים על שכבה דקה של חול לבן. עץ דקל בודד ניצב משמאל, וענפיו נעים ברוח המלאכותית שנושבת ממאווררי ענק עומדים. רוב הרקע יהיה ממוחשב, כשם שרוב הגוף שלי יעבור עיבוד בפוטושופ. יהפכו אותי לרזה, לחלקה, ולסקסית יותר, לטובת מכירת כרטיסי קולנוע. כשהם יסיימו, השחקנית הראשית בפוסטרים שעל לוחות המודעות אשר יפרסמו את לא על המפה לא תיראה בכלל כפי שאני נראית במציאות.

"כיף לחזור, נכון?" שואל סלואן. "אחרי שנכניס אותך ואת דאן לתוך התלבושות, נצלם סדרת תצלומים בתנוחות שונות. עכשיו, כשהסרט גמור ומוכן להפצה, אנחנו צריכים לשלוח את התמונות האלה לצוות השיווק שלנו בהקדם האפשרי."

"אז סיימתם לערוך?" אני שואלת. "אתה ו־וואיי —" המילים שלי מגומגמות. הן גוועות ואני משתתקת. אני לא בטוחה מדוע קשה לי כל כך לומר את שמו. "אתה ו־וואייט, סיימתם עם הפוסט־פרודקשן?"

"כמעט." מחייך סלואן באושר, אינו מודע לתחושת חוסר הנוחות שלי. "זה מסתדר נהדר. יש לי חדשות מרגשות לגבי השבועות הבאים, מרגשות מאוד. נראה לי שתהיי מרוצה." הוא שולח אגרוף באוויר, כמו נהג קטר שמושך בצופר בלתי נראה. "קדימה במלוא הקיטור, פיירסטון."

"זה אומר שקבעת תאריך להקרנת הבכורה הרשמית?"

הוא מושך בכתפיו במעורפל. "נדבר על זה אחר כך בישיבה, כשכולם יהיו יחד. אני לא רוצה להסיח את דעתך לפני הצילומים. והייתי רוצה שדאן והייסטינגס יהיו כאן כשאספר לכם, הכנתי בקבוק שמפניה כדי לחגוג את ההזדמנות."

זרם חולף בכל מערכת העצבים שלי. "איפה הוא?"

"מי, הייסטינגס?" הוא שואל בגבות מורמות. "או דאן?"

שאלת השנה, לא?

אני מתחמקת מתשובה ישירה ומושכת בכתפיי בנונשלנטיות. "כל אחד מהם. שניהם."

פיו של סלואן נפתח כדי לענות לי, אבל קול אחר מגיע לאוזניי.

"אני כאן."

המילים שלו מכות בי בכוח. אגרוף לעורף, שמטלטל את עמוד השדרה שלי וחורך את קצות העצבים שלי. אני אמורה כבר להיות רגילה לזה, אבל אני לא. לא נראה לי שאתרגל אי פעם, כל עוד אני חיה, להשפעה שיש לטונים היהירים והלוהטים של גרייסון דאן על גופי.

"דאן!" קורא סלואן ומסתכל מעבר לכתפי בחיוך. "טוב לראות אותך."

"גם אותך, סלואן."

אני מרגישה אותו מאחוריי, ממתין שאסתובב כדי לברך אותו. ממתין שאתייחס לכך שהוא הגיע. אבל אני לא מסוגלת לזוז. לא מסוגלת לנשום. לא מסוגלת לעשות דבר מלבד לחוות מחדש את הזיכרון של הפעם האחרונה שראיתי אותו, בכניסה לאחוזה שלו במאליבו בשלוש לפנות בוקר, עם שיער פרוע, מבט מנומנם ואדישוּת מייסרת כלפי הלב שלי, שמתרסק לאיטו.

לא ייתכן שזה הבחור שהתאהבתי בו בהוואי. יום אחד אולי ארגיש אחרת. יום אחד אולי אהיה מוכנה.

אני נושכת את השפה התחתונה, משתוקקת להסחת הדעת שגורם לי הכאב הפיזי כאשר השיחה האחרונה שלנו מתנגנת בראשי.

לא, גרייסון. 'יום אחד' זו הבטחה ריקה. 'יום אחד' זה שקר שאתה מספר לבחורות שאתה מנפנף, כדי לגרום לעצמך להרגיש קצת יותר טוב.

זה לא עוזר, אבל אני לוקחת שאיפה, בתקווה שהיא תייצב אותי.

קאט... חכי...

כפות ידיי מתכווצות לאגרופים.

אני לא יכולה לחכות לך, גרייסון. כי אז אחכה לנצח.

סלואן מסתובב כדי לנזוף בטריי ובאנאבל בגלל משהו. עכשיו נשארנו רק אני והאיש מאחוריי. האיש שבנה אותי ואז שבר אותי לחתיכות רבות עד כדי כך, שאחרי זה לא הצלחתי בכלל לזהות את עצמי.

אהבת נעורים. כוכב־שותף. אהוב קשוח לשעבר.

גרייסון דאן קורא תיגר על כל הגדרה.

"קאט."

מילה אחת.

היא מרטיטה כל שערה בעורפי עד שהן סומרות, אחר כך היא גולשת במורד עמוד השדרה שלי כמו יצור חי. שוקעת בתוך בטני.

אני מרגישה שהוא מתקרב צעד נוסף, הוא לא יכול להתקרב אליי, התפרים שלי ייפרמו ואני אתפרק.

אני מסתובבת כשידיי מושטות קדימה כמו מגן, כדי שהוא לא יתקרב יותר. אנחנו עומדים במרחק של כמטר וחצי זה מזה, קפואים במקום, ועינינו ננעלות מייד. ירוק וכחול מתנגשים בהתפרצות קוסמית. האוויר מתחשמל. הקולות של הצוות מתפוגגים. אנחנו לא זזים, מדברים או עושים כל דבר אחר, רק עומדים שם.

כואב לי לראות אותו. לראות שהוא יפה בדיוק כמו שזכרתי. ואולי אפילו יותר. להרגיש את הכאב הנורא של האובדן אשר כרסם בבטני כמו סרטן מאז שעזבנו את הוואי. מאז היום שבו הבנתי שאני מתאבלת על משהו שמלכתחילה לא היה שלי.

הפה שלו נפתח, נסגר ונפתח שוב, אבל אף צליל לא נפלט ממנו.

אין שום דבר שאפשר לומר.

יש כל כך הרבה דברים לומר.

אני שונאת אותך.

אני מתגעגעת אליך.

אני שונאת את העובדה שאני מתגעגעת אליך.

שישה שבועות של ריחוק. שישה שבועות של אוויר לנשימה. שישה שבועות שבהם נתתי לשיברון הלב להתפתח במסלולו עד שהוא יצא מהראש שלי, נמחק מזרם הדם שלי... ובכל זאת, ברגע זה, מבלי שהוא בכלל נגע בי, אני מרגישה כאב חד שמושך אותי בחזה, כאילו הוא מחזיק בחוט שכרוך ישירות סביב השסתומים של הלב שלי ומגלגל אותי פנימה, לא מודע לנזק שהוא גורם לאיבר השביר ביותר שלי.

הורג אותי להנאתו.

"טוב לראות אותך," הוא אומר בקול שאי אפשר לפענח אותו. "את, את נראית נהדר, קאט."

זה באמת הדבר הכי טוב שיכולת לחשוב עליו, גרייסון?

שיניי שוקעות שוב לתוך השפה שלי כדי למנוע ממני לומר משהו שאתחרט עליו. אני מנסה להיזכר בעצות של הארפר.

את קתרין פיירסטון הקשוחה.

אל תיתני לו לראות כמה הוא פגע בך.

אל תיתני לו את הסיפוק הזה, מותק.

הוא מעביר את כף ידו בשערו במחווה מוכרת. "תקשיבי, הייתי צריך... התכוונתי להתקשר אלייך אחרי... אחרי —" הוא עצבני, באופן שלא אופייני לו. לפני חודשיים, הייתי עושה סלטות באוויר בגלל דבר כזה.

יש לי כוח לגרום לגרייסון דאן לגמגם, להשאיר את הגבר הכי סקסי חסר מילים.

עכשיו, אני מרגישה פשוט חסרת תחושה כשאני מסתכלת על האופן שבו הוא מחפש תירוצים. מחפש דרך להפוך את ההיעדרות שלו לפגיעה שאפשר לסלוח לה. תמיד, תמיד, תמיד מנסה להשפיע על המצב כך שהוא יסתדר לטובתו תוך מאמץ מזערי.

"אני לא, זה פשוט —" הוא נאנח. מושך בכתפיו. מחייך באופן מקסים. "חשבתי שאולי תחפשי אותי."

בטח שזה מה שחשבת, גרייסון.

אני מביטה בו בשקט.

עיניו סורקות את פניי, מחפשות סדק באדישות הבלתי חדירה שלי.

"קאט," הוא ממלמל בקול שבעבר שרף עד אפר את כל ההגנות הקפדניות שלי.

אני סלע איתן. אני לא אזוז. לא אדבר. לא אישבר.

"הייתי צריך להתקשר. אני מבין את זה." הגרגרת שלו נעה מעלה ומטה. "השבועות האחרונים פשוט היו סיוט של —"

"אתה יודע מה?" אני אומרת בפנים מוארות, מחייכת כאילו הסנפתי הרגע שורה של פרוזק. "אנחנו לא חייבים לעשות את זה."

הוא מתכווץ. "את מה?"

"את זה. את הדבר המנומס, המביך הזה של לדבר על הרגשות שלנו." אני מושכת בכתפיי, כאילו הנוכחות שלו במרחק של מטר וחצי אינה מקיזה ממני את כל הכוחות כמו עלוקה. "בהוואי... היה בינינו רגע. הרגע ההוא חלף. בוא נעבור את הסבב הזה של הראיונות לתקשורת כמו מקצוענים ואז כל אחד ילך לדרכו. לא קרה כלום."

הוא ממצמץ לעברי כאילו אני מדברת בשפה אחרת.

"אני הולכת ללבוש את התלבושת של הצילומים," אני מודיעה לו במהירות. "טוב לראות אותך, דאן."

במילים האלה, אני מסתובבת ומשאירה אותו שם, כאילו הוא לא יותר מאשר אדם זר. מכר. ודאי שלא האיש שעקב בקצות אצבעותיו על כל חלק סודי בגופי, שפעם זיין אותי עד אובדן הכרה מתחת למפל מים, שניצח אותי בשחמט על לוח שנהרס על ידי איתני הטבע, ושרקד איתי בגרביים עם ציורי מערכת השמש בחדר במלון עד שנשימתנו נעתקה מרוב צחוק.

לא משנה כמה זמן חלף, אף פעם לא קל לפגוש מישהו שפעם נתת לו פיסות מליבך. אנחנו מכניסות את אהובי העבר לקופסאות שנמצאות בפינות החשוכות והמאובקות של זיכרונותינו, תוחבות אותן למקום הנמצא הרחק משדה הראייה וטוענות שהחלמנו, אבל זה לא הופך את המצב לפשוט יותר כאשר דרכינו מצטלבות באופן בלתי נמנע. כשאת חולקת איתם מרחב, כשאת נושמת את האוויר שלהם, כשאת מביטה בתווי הפנים שפעם חקקת בזיכרונך באור עמום מתחת לסדינים, כשאת רוצה בו־זמנית גם לנשק את שפתיו וגם לבעוט לו בדיוק בין הרגליים... קשה לשמור על המכסה של הקופסה סגור היטב.

אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה ללכת.

זה נגמר.

שרדתי.

ראיתי אותו ולא התפרקתי לחתיכות.

אני מרגישה את עיניו עליי כשאני עוברת מבעד לדלת המובילה אל חדרי ההלבשה. החיוך על פניי מאולץ, העוויה קפואה, אבל אני חייבת להודות שזו הרגשה טובה, להיות הפעם זו שעוזבת אותו. לשם שינוי, לתת לו להסתכל עליי כשאני נעלמת.

כפות רגליי מתקדמות על טייס אוטומטי כשאני עושה את דרכי לאורך המסדרון וחומקת לתוך חדר ההלבשה שלי. אני מתפשטת מבגדיי באופן אוטומטי ולובשת את התלבושת של הסרט. הבגד, שהיה פעם שמלת קיץ כחולה ושקופה, שוּנה כך שהוא נראה כאילו נהרס. מוכתם על ידי השמש והחול, קרוע בחלקו העליון כדי לגלות מספיק מהחריץ בין השדיים כדי למשוך את עיניהם של הצופים ממין זכר. מישהו במחלקת התלבושות כנראה השקיע ימים שלמים בחישוב המידה האופטימלית של חשיפת צד השד שתמשוך את ההמונים.

אני בדיוק מסיימת לרכוס את השמלה הקרועה כאשר הדלת שמאחוריי נפתחת כלפי פנים. אני שואפת שאיפה מבוהלת, מצפה במידה מסוימת לראות שם את גרייסון, אבל נרגעת כשעיניי קולטות צללית נשית מוּכּרת.

"מתחבאת כאן?" שואלת הארפר ומעבירה על כתפה תלתל של שיער בצבע לוונדר כשהיא נכנסת אל תוך החדר, גוררת מאחוריה עגלה קטנה של מוצרי איפור ושיער.

"לא." הקול שלי נשמע מתגונן. "אני רק מתכוננת לצילומים."

היא משפדת אותי במבט סקפטי.

אני נועצת את כפות ידיי על מותניי. "אל תסתכלי עליי ככה. אני בסדר. בסדר גמור. לגרייסון דאן אין יותר כל השפעה עליי."

"את מתכוונת לאידיוט הענק?"

"הארפר."

"אני קוראת לזה כמו שאני רואה את זה, מותק."

אני מגלגלת עיניים וצונחת על הכיסא שנמצא מול המראה תוך התנשפות. היא מוציאה מהתיק מסלסל שיער, מחברת אותו לשקע כדי שיתחמם ואז ניגשת וניצבת מאחוריי. כשעיניה פוגשות את עיניי בהשתקפות שבמראה, אני רואה במעמקיהן דאגה עמוקה.

"תפסיקי להסתכל עליי ככה!"

"איך?"

"כאילו את הולכת להוציא את כתונת המשוגעים." הקול שלי נעשה שקט יותר. "זה גורם לי להרגיש שאני פתטית."

"את לא פתטית, אבל זה לא אומר שאני לא דואגת לך."

"אני לא אתפרק שוב. אני בסדר."

"בשתי הדקות האחרונות אמרת את המילה בסדר כל כך הרבה פעמים שהיא כבר לא נשמעת כמו מילה."

אני מזעיפה פנים.

"אל תעשי את זה, את תמרחי את המסקרה." כפות ידיה נוחתות על כתפיי. "זה בסדר, את יודעת. אם את לא בסדר עם כל זה... איתו."

"אבל אני כן בסדר! הוא אמר שלום. אני אמרתי שלום. זה היה... מתורבת. אפילו לבבי." אני בולעת בקושי את הגוש שנוצר בגרוני. "אני יכולה לעשות את זה. אני אעשה את זה. אני אצליח לעבור את היום."

"אני יודעת שתצליחי, מותק." היא שולפת מברשת מתחתית התיק שלה. "אני יודעת שהתחמקת מהצהובונים, שלא נכנסת לאינטרנט לקרוא חדשות, אבל אני חושבת שאני באמת חייבת לספר לך על —"

"אני לא רוצה לדעת."

"אבל, קאט, כתוב שגרייסון והלנה —"

אני חושקת שיניים. "אני. לא. רוצה. לדעת."

"הרי בסופו של דבר תגלי. אולי אם נדבר על זה עכשיו, תהיי מוכנה יותר להתמודד עם זה כש —"

אני קוטעת אותה. "למה את מתעקשת לטחון כל דבר? את לא יכולה פשוט להיות אישה רגילה, שנמנעת מלדבר על הרגשות שלה, שמחליטה לדחוף אותם עמוק מתחת לשטיח אמוציונלי עד שאת מתפוצצת, או להרוס את עצמך כשאת שותה לאורך כל הדרך עד לתחתית של בקבוק וודקה?"

"כי זה כל כך הצליח לך בעבר, נכון?" היא אומרת לאט ובציניות.

הייתי צוחקת, אבל לא נראה לי שהיא התכוונה לזה בתור בדיחה.

"הארפר, פשוט תשחררי. בסדר?"

היא מברישה את שערי בתנועות ארוכות, לא אומרת דבר, אבל שפתיה מתהדקות בתסכול. היא ניסתה במשך שבועות לדרבן אותי באמצעות מידע על הכוכב־השותף שלי ועל החברה שלו לשעבר, הלנה פאטנאם. הדוגמנית היפהפייה שהפכה לשחקנית, אשר הייתה אמורה לגלם את ויולט, ושאני קיבלתי את התפקיד שלה כאשר היא הרסה את עצמה במו ידיה. פעם הייתי לועגת לה, לא הייתי מסוגלת להאמין שהיא טיפשה עד כדי כך שתתאהב בגרייסון ותסכן את הקריירה שלה. לא יכולתי להאמין שהיא תסכן תפקיד של פעם בחיים בשביל בחור...

בואו נאמר רק שהירידה מהעץ מכאיבה. מאוד.

"הארפר."

חברתי הטובה מסתכלת לעברי, פיה סגור והיא ממלמלת, "מה?" תמציתי.

"את יודעת שהצהובונים מלאים זבל. כמעט כל מה שהם מדפיסים דמיוני לגמרי. ו... אם לגרייסון יש משהו להגיד לי, אם הוא סוף כל סוף רוצה להציע איזשהו הסבר לאידיוטיות האגדית שלו... טוב, הוא יכול להגיד לי את זה פנים אל פנים. אני לא מתכוונת לקרוא על זה באיזשהו סמרטוטון רכילות. את לא יכולה להבין את זה?"

היא פולטת נשיפה ארוכה. "כן. נראה לי שאני יכולה."

"הוא גזל יותר מדי מהזמן שלי, יותר מדי מהלב שלי, יותר מדי מקום בראש שלי. אני לא מתכוונת לתת לו עוד חלקים מעצמי. לא כשהוא לא נותן כלום בחזרה חוץ מאומללות וספקות עצמיים. אני לא יכולה. נתתי כבר יותר מדי."

היא מהנהנת, אבל לא אומרת דבר. אנחנו יושבות בשקט למשך פרק זמן ארוך ובסופו של דבר אני מרגישה רגועה, תחת הברשת השיער האיטית והשיטתית שלה. היא כבר באמצע הדרך לקראת סלסול מושלם של השיער שלי, שייראה כמו גלים בחוף, כשהיא שוברת לפתע את השתיקה.

"לא ראיתי את וואייט איזה מיליון שנה. מאז המסיבה של הצוות."

הדופק שלי מזנק להילוך גבוה רק בשל האזכור של השם שלו. אני לא אומרת כלום, אז הארפר ממשיכה לדבר.

"הוא אפילו לא בא לראות את הבית החדש שלך, נכון? משהו בטח עובר עליו. נראה לך שאולי הוא התחיל לצאת עם מישהי?"

חרב של כאב חודרת אל תוך הלב שלי. אני מתעלמת מהכאב ומתנועעת במושב שלי, בקוצר רוח אבל בשקט.

הארפר נאנחת. "אני רק אומרת שזה מוזר. עברנו ממצב שבו ראינו אותו בהוואי כל יום, למצב שבו אנחנו לא רואות בכלל. והאדם הזה אוהב לתת הוראות. הוא לא יכול להתאפק, הוא מוכרח לדחוף את האף שלו לאן שלא צריך. יש לו תסביך מושיע רציני. ובכל זאת... הוא לא היה בסביבה..." האף שלה מתקמט. "כמה, בערך שישה שבועות? זה מוזר. לדעתי זה מוזר. מה דעתך?"

אני משמיעה קול של מממ לא מחייב כי נראה שאני לא מצליחה לבנות מילים. הגרון שלי חסום בסודות שאני לא יכולה לומר בקול.

על וואייט.

על הלילה שחלקנו.

על המקל שהשתנתי עליו בשבוע שעבר.

על הסיכויים לכך שאני נושאת ברחמי תינוק.

על העובדה שאני לא בטוחה מי האבא...

הארפר לא יודעת ששכבתי עם וואייט, וגם לא על התינוק. אף אחד לא יודע. אולי מפני שאם אומר את זה בקול רם, איאלץ להודות בכך שזה באמת קורה... ואיאלץ לקבל החלטות שאני עדיין לא מוכנה להתמודד איתן.

אני לא מאלה ששומרות סודות מהחברה הכי טובה. או לפחות לא הייתי כזו עד עכשיו. בדרך כלל אני ספר פתוח. בלי מסננים. במשך השנים הארפר ואני דיברנו על הכול, מפוליטיקה ועד המחזור החודשי, מאומנות ועד סקס אנאלי, ובכל זאת... זה שונה. המחשבה על כך שאספר לה מה עשיתי, שאודה בכך שהרסתי את היחסים שלי עם הגבר הטוב ביותר שהכרתי אי פעם. הוויקינג שלי... המגן שלי... מקור האור היחיד שלי בכל הצללים שאני נושאת איתי כמו גלימה.

אני לא יכולה לעשות את זה.

אני בקושי מסוגלת לעכל את הזיכרון של מה שעשיתי, ודאי שלא לומר את המילים בקול רם. הבושה אוכלת אותי.

"אני פשוט מתגעגעת לבריון הענק הזה, זה הכול. ניסיתי להתקשר אליו לפני כמה ימים, אבל הוא לא החזיר צלצול." הארפר מנידה בראשה בתסכול. "אני יודעת שהוא עסוק עם הפוסט־פרודקשן, ושבטח נראה אותו יותר עכשיו, כשסבב הראיונות לתקשורת מתחיל והצגת הבכורה מתקרבת... אבל בכל זאת. הוא היה יכול לפחות להחזיר לי צלצול."

"מממ," אני ממלמלת שוב.

"שמעת ממנו? אני בטוחה שהוא בחיים לא היה מתעלם ממך..."

ייתכן שזה יפתיע אותך, הארפר...

אני חושבת על השיחות שלי, שלא נענו, במשך החודש האחרון, על ההודעות ששלחתי באופן אקראי בשעות הקטנות של הלילה, ושכולן נותרו ללא מענה.

תתקשר אליי בחזרה בבקשה.

תן לי בבקשה להסביר.

בבקשה, וואייט.

אני זוכרת את המבט בעיניו הכחולות, שבדרך כלל מלאות כל כך באור, ובמקום זה נצצו בקרח ובאי־הבנה זועמת. אני משמיעה בראשי שוב את המילים האחרונות שהוא אמר לי, כשתפס אותי בזמן שניסיתי להתחמק מבעד לדלת הראשית של הבית שלו, עדיין המומה מהאינטימיות שנוצרה בלילה שבילינו יחד, שיכורים.

פשוט תלכי. פשוט תלכי מכאן. אני לא רוצה להקשיב לך. בכנות, אני לא מסוגל אפילו להסתכל עלייך.

הוא הבהיר בפירוש ובהחלטיות שהוא לא רוצה לראות אותי. לא רוצה לשמוע ממני.

ואני לא מאשימה אותו.

אין לי מה להציע חוץ מאומללות.

"את מסכימה שזה מוזר, נכון?" שואלת הארפר, ומסלסלת את הקווצה האחרונה בשערי. "שהוא פשוט ייעלם לנו בלי סיבה..." היא עושה הפסקה ועיניה מתכווצות. "אלא אם כן יש סיבה..."

אני ממצמצת בתמימות ושומרת על הבעה אטומה.

"... שום דבר לא קרה ביניכם, נכון? לא רבתם או משהו?"

אני לא עונה.

היא מושכת בכוח קווצת שיער כדי לזכות בתשומת ליבי. "הלו? שמעת אותי?"

"מצטערת, אולי הקפה עוד לא התחיל להשפיע." אני לוקחת שאיפה עמוקה. "גם אני לא ראיתי אותו המון זמן. בכל מקרה, השיער שלי מוכן? הוא נראה מוכן, ואני באמת צריכה לחזור אל בימת הצילומים, אז..." אני מתעלמת ממבטה וקמה על רגליי.

היא מסתכלת עליי בעיניים מכווצות. "מה עובר עלייך?"

"שום דבר."

הבהונות החשופות שלי נצמדות אל האריחים הקרים, מקרקעות אותי.

"קתרין פיירסטון, את משקרת לי ברגע זה?"

"הארפר, אין לי זמן לזה. מחכים לי על בימת הצילומים."

"אלוהים אדירים!" הלסת שלה צונחת. "משהו קרה בינך ובין וואייט."

"לא."

"משהו קרה ואת משקרת בקשר לזה!"

"אני לא משקרת," אני משקרת.

"בדיוק עשית את התנועה המוזרה הזו של הטיית הראש! את עושה את זה רק כשאת לחוצה כי את פוחדת שאתפוס אותך בשקר."

"אולי אני פשוט לחוצה כי אני אמורה לבלות יום שלם צמודה אל הגבר ששבר לי את הלב."

היא חושבת על כך בערך במשך ננו שנייה. "לא. זה לא זה."

"הארפר." אני מתחילה ללכת לעבר הדלת. "את מתנהגת עכשיו כמו פסיכית."

"לא אכפת לי." היא תופסת את זרועי כמו מלקחיים ועוצרת אותי במקומי. "מה קרה עם וואייט? ולמה את כל כך מתעקשת להסתיר את זה ממני?"

הסיכויים שלי לשכנע אותה לנטוש את השיחה הזו הם כמו לשכנע כלב שחי במגרש גרוטאות לוותר על פילה מיניון. אני פולטת אנחת כניעה.

"לא הסתרתי את זה ממך, הארפר. הייתי..." אני עוצמת בכוח את עיניי. כשאני מדברת, הקול שלי רך ושקט עד כדי כך שהוא נשמע כמו קולו של אדם זר. מישהי שבורה, ללא תקנה. "כואב לי לדבר על זה. בסדר? אפילו איתך. כואב לי אפילו רק לחשוב על זה."

"אבל —"

"לא. לא. אם אנסה לספר לך כרגע מה קרה, אתפרק לחתיכות." העיניים שלי נפתחות לסדק כדי לפגוש בעיניה. אני מקווה שהיא מצליחה לזהות את הכנות שבמבטי. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק היום. אני זקוקה לכל הכוחות שלי רק כדי להחזיק מעמד ולעבור את הצילומים האלה. אז... בבקשה. תני לי לעבור את זה. אחר כך אספר לך הכול. אני מבטיחה."

אני חושבת שהיא מתכוונת להדוף את התירוצים שלי ולדרוש תשובות, ללחוץ עליי כדי לקבל יותר פרטים למרות התחינות שלי, אבל נראה שאני לא מכירה את החברה הכי טובה שלי כמו שחשבתי, כי היא לא אומרת עוד מילה. לפני שאני מספיקה להתעשת, היא גוררת אותי לחיבוק חזק עד כדי כך שהוא מכאיב לצלעותיי.

"הארפר —"

"פשוט תשתקי, טוב?" היא לוחשת אל תוך שערי. "תשתקי ותני לי לחבק את החברה הכי טובה שלי. כי, בשיא הרצינות, היא זקוקה עכשיו לחיבוק. גם אם היא שונאת חיבוקים."

אני שומרת על שתיקה. שיניי חשוקות. הדמעות שאצורות בעיניי דוקרות אותן.

"ושלא תעזי להתחיל לבכות," היא מצווה בקול מחוספס. "בדיוק סיימתי לאפר אותך בצורה מושלמת."

"פרה."

"בהמה."

"מנוולת."

"מתחסדת."

שתינו צוחקות, עדיין מתחבקות חזק.

אנחנו עומדות ככה במשך פרק זמן ארוך. ארוך מדי. לשם שינוי, אני לא מנערת מעליי את החיבה שלה או נאבקת בחיבוק שלה. אני פשוט נותנת לכוח שלה לזרום לתוכי. ובפעם הראשונה זה יותר מחודש אני חושבת שאולי, רק אולי, ייתכן שאני לא לגמרי לבד.