דואט הבית הלבן 1: אדוני הנשיא

שרלוט

אנחנו בסוויטה במלון ג'פרסון, שם בנטון קרלייל, מנהל הקמפיין, מעשן ליד החלון הפתוח את החפיסה השנייה של סיגריות הקאמל. 1.3 קילומטר מכאן, הבית הלבן מואר לקראת הערב.

כל טלוויזיה בסוויטה מכוונת לערוץ אחר, שם הקריינים ממשיכים לדווח על הליך ספירת הקולות של הבחירות לנשיאות. שמות המועמדים מושלכים מסביב כהשערות – שלושה שמות, למען הדיוק. המועמד הרפובליקני, המועמד הדמוקרטי והמועמד העצמאי הראשון בהיסטוריית ארצות הברית שבאמת יש לו כוח – בנו של נשיא לשעבר ובקושי בן שלושים וחמש, המתמודד הצעיר ביותר בהיסטוריה.

הרגליים שלי הורגות אותי. אני לובשת את אותם בגדים שלבשתי מאז שיצאתי מהדירה הבוקר, הלכתי לקלפי והכנסתי את הפתק שלי. כל הצוות שעבד ביחד על הקמפיין בשנה האחרונה נפגש כאן בצהריים – בסוויטה הזו.

אנחנו כאן כבר יותר משתיים־עשרה שעות.

האוויר סמיך ממתח, במיוחד כשהוא נכנס לסלון אחרי ההפסקה שלקח, ומתקדם אל אחד מחדרי השינה כדי לדבר עם סבו, שהתקשר מניו יורק.

הדמות הגבוהה ורחבת הכתפיים שלו מגיחה בפתח.

הגברים בחדר קמים, הנשים מזדקפות.

יש בו איזה משהו שפשוט מושך את העין – הגובה שלו, מבטו החם והחזק אך המערער, החספוס המצוחצח שרק גורם לו להיראות גברי יותר בחליפת עסקים, והחיוך המידבק שלו, כזה אמיתי וכובש עד שחייבים לחייך בחזרה.

עיניו מתעכבות עליי, מודדות במבט את המרחק בינינו. יצאתי לשליחות ובדיוק חזרתי, וברור שהוא שם לב.

אני מנסה לשמור על שליטה עצמית. "הבאתי לך משהו לזמן שאתה מחכה." אני מדברת בצורה הכי חלקה שאני יכולה, ומתקדמת אל אחד מחדרי השינה כשבידי שקית חומה וסגורה לחלוטין, שנועדה להיראות כמו שקית אוכל. הוא בא בעקבותיי.

הוא לא סוגר את הדלת – אני מבחינה בזה – אבל הוא דוחף אותה כך שנשאר רק סנטימטר פתוח, שמעניק לנו את מרב הפרטיות האפשרית.

אני מוציאה ז'קט גברים שחור ורענן ומוסרת לו אותו.

"שכחת את הז'קט שלך," אני אומרת.

הוא מוריד את מבטו אל הז'קט, ואז עיני האספרסו הכהה היפות בעולם מתרוממות אל עיניי.

מבט אחד. שפשוף אחד של האצבעות. שנייה אחת של אישור.

קולו נמוך, כמעט אינטימי. "זה יכול היה להיות קשה להסביר."

העיניים שלנו נעולות זו בזו.

אני כמעט ולא מצליחה לעזוב את הז'קט והוא כמעט לא רוצה לקחת אותו.

הוא מושיט יד ולוקח אותו, החיוך שלו רך ועגום ומבטו מהיר תפישה. אני יודעת בדיוק למה החיוך הזה עגום, למה הוא רך ועדין. כי אני בקושי מחזיקה מעמד הלילה ואין שום דרך שהאיש הזה – האיש הזה שיודע הכול – לא יודע את זה.

מתיו המילטון.

אולי הנשיא העתידי של ארצות הברית.

הוא מניח את הז'קט שלו בצד ולא עושה שום צעד כדי לצאת מהחדר, ואני מציצה מבעד לחלון בניסיון לא לבהות בכל תנועה שלו.

דרך החלון הפתוח, משב ריח של גשם טרי מעורבב עם ריחן של הסיגריות של קרלייל מרפרף אל תוך החדר. די. סי. נראית שקטה מהרגיל הלילה, העיר כל כך דוממת עד שנראה שהיא עוצרת את הנשימה יחד עם שאר המדינה – יחד איתי.

בשקט אנחנו פונים אל הסלון ומצטרפים לאחרים. אני משתדלת לתפוס מקום בחדר שיהיה כמעט ממול למקומו – אינסטינקט. הישרדות עצמית אולי.

"אומרים שלקחת את אוהיו," קרלייל מעדכן אותו.

"כן?" שואל מאט, מרים גבה, ואז הוא מביט בחדר ושורק לג'ק, הרועה-גרמני-לברדור המעורב השחור מבריק שלו, שיבוא. הכלב טס בחדר וקופץ על הספה, מסדר לעצמו מקום בחיקו של מאט ונותן לו ללטף את הראש שלו.

"...אכן כך, רוג'ר, הקמפיין של מאט המילטון הביא הישגים מרשימים השנה עד, ובכן, התקרית..." הקריינים מתדיינים. מאט תופס בשלט ומכבה את המכשיר. הוא מציץ בי לרגע חטוף.

עוד חיבור אחד, עוד מבט שקט.

החדר משתתק.

מניסיוני, גברים אוהבים לדבר על עצמם ועל ההישגים שלהם.

מאט, לעומת זאת, נמנע מכך. כאילו נמאס לו לטחון את הטרגדיה של סיפור חייו.

הסיפור שעמד במרכז תשומת הלב התקשורתית מאז שהקמפיין התחיל.

את יכולה לזהות כל מיני רמות של כבוד בקולם של אנשים כשהם מדברים על נשיא אמריקני מסוים. אצל כמה נשיאים אין זה קיים, והטון דומה יותר לבוז. אצל אחרים, השם הופך למשהו קסום ומעורר השראה, וממלא באותה תחושה שאמורים לקבל כשמסתכלים בדגל אמריקני אדום, לבן וכחול: גאווה ותקווה. כך זה היה כשהנשיאות הייתה בידיו של לורנס המילטון – הממשל שהקים אביו של מאט לפני כמה כהונות.

אבא שלי, שעד אז תמך במפלגה השנייה, הפך מייד לדמוקרטי נלהב, נסחף אחרי הכריזמה של הנשיא המילטון. החיבור המדהים של האיש עם העם התפשט לא רק ברחבי האומה אלא גם מעבר לים, ושיפר את היחסים הבינלאומיים שלנו. הייתי בת אחת־עשרה כשהכרתי בפעם הראשונה את הקסם האגדי של המילטון.

כבר כשאביו של מאט המילטון החל את הכהונה הראשונה היה למאט הכול, והעתיד שלו היה מבטיח. אני, מצד שני, עוד הייתי די נערה ולא ממש ידעתי מי אני או לאן אני הולכת.

אפילו עכשיו, יותר מעשור אחר כך, אני מתמודדת עם תחושת הכישלון על שלא חייתי למען משהו בעל חשיבות. עבודה עם משמעות ובחור שאני אוהב, זה מה שרציתי. ההורים שלי רצו ממני יותר, פוליטיקה. במקום זה הלכתי לעבוד בשירותים החברתיים. אבל לא משנה לכמה אנשים עזרתי, או כמה פעמים אמרתי לעצמי שלהיות בוגרת פירושו להצליח לשנות משהו באמת, לא יכולתי אלא להרגיש שלא רק שלא הצלחתי למלא את הציפיות של ההורים שלי כלפיי, אלא גם את מה שאני רציתי מעצמי.

כי ברגע זה, כשאנחנו מחכים שיכריזו על הנשיא הבא של ארצות הברית, שני החלומות שלי עוד תלויים באוויר – ואני מפחדת שכשיגיעו התוצאות, שתי התקוות שלי יהפכו לכלום.

אני ממתינה בשקט בשעה שהגברים משוחחים, ולפעמים קולו של מאט מגיע אליי.

זה בלתי אפשרי להתעלם ממנו, אבל זה כל מה שאני מסוגלת היום.

הסוויטה רחבה, מעוטרת לטעמם של אלה היכולים להרשות לעצמם חדרים שעולים אלף דולר ללילה. מסוג המלונות ששמים לך סוכריות מנטה על הכרית, ומנהלי המלון היו עוד יותר אדיבים מהרגיל כלפינו כי מאט הוא סלבריטי. הם אפילו שלחו בייגלה מצופה ביוגורט, אחרי שהתקשורת וידאה שכולם יודעים שזה המאכל האהוב עליו.

היה בקבוק שמפניה בקירור. מאט ביקש מאחד מאנשי הקמפיין שייקח אותו מהחדר. כולם הופתעו, הם הרגישו שזה אומר שמאט חושב שהם הפסידו בבחירות.

אני יודעת שזה לא ככה, מתוך אינסטינקט. אני פשוט יודעת שאם התוצאות הן לא מה שהוא קיווה לו, הוא לא ירצה את השמפניה הקרה הזאת יושבת שם, מזכירה לו את ההפסד.

הוא משאיר את ג'ק על הספה, פוסע באי נחת ברחבי החדר, מתיישב ליד מנהל הקמפיין שלו ליד החלון, ומדליק סיגריה. זיכרונות מתנגנים בראשי. של השפתיים שלי עוטפות את אותה סיגריה שהייתה על שפתיו.

אני מביטה בג'ק, בעיני הגור החמות שלו ובזנב המכשכש בקלילות, כדי להימנע מלהביט בו. הכלב מרים את ראשו בדריכות כשמארק נכנס לחדר, חסר נשימה, עיניו רחבות, כאילו הוא לא יכול להאמין למה שקרה עכשיו – או למה שקורה. הוא מיידע את הנוכחים שהספירה הסתיימה. ובעוד הוא מכריז את שם הנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, מבטו של מאט ננעל על שלי.

מבט אחד.

שנייה אחת.

שם אחד.

אני עוצמת עיניים ומורידה את ראשי לשמע החדשות, ותחושת ההפסד מציפה אותי.