דואט נשיקה 1: נשיקת מוות

אוסטין דניאלס סוגר את הדלת לסוויטת הפנטהאוז במלון ארבע העונות. אני מביטה בשפע האדיר. נראה שפוליטיקה מלוכלכת משתלמת.

העיר שכוחת האל הזאת היא ביתי כבר כמה שבועות ואני מוכנה בהחלט להשאיר אותה מאחוריי. אני מרגישה חנוקה כשאני מוקפת בכל הבטון הזה, כאילו הוא מונע ממני לנשום כמו שצריך. בשבועות האחרונים אני מעמידה פנים שאני מנהלת עבורו את הרשתות החברתיות באינטרנט, אבל מובן שמרגע שפגש אותי הוא רוצה לזיין אותי. מניסיוני, רוב הגברים הם יצורים צפויים ופשוטים.

מבחינתם אישה היא מוצר צריכה, משהו שמגיע להם בזכות.

פנים יפות וגוף מתוח, מקום לשכוח בו את הצרות שלהם. לעין בלתי מזוינת אני פנטזיה מהלכת על שתיים, אך המציאות רחוקה מהאמת שנות אור.

הוא נע מאחוריי וידיו גולשות אל מותניי. כל אינסטינקט שיש לי שואג בתוכי ודורש ממני לפעול. שנים של אימונים נאבקות בשליטה העצמית שלי כאשר הקול שבראשי צועק עליי להרוג. זה כל מה שאני יודעת, זה כל מי שאני. אני משתיקה את הקול ופועלת לפי התוכנית. הוא מצמיד את שפתיו לכתפי ואני מטה את ראשי הצידה ומאפשרת לו לעלות אל צווארי, מתנתקת מתחושת המגע שלו בי.

"כמה שאת יפה," הוא אומר ונושף אוויר חם על עורי. אני פונה להביט בו וקולטת כל פרט בפניו. אוסטין הוא בחור יפה תואר בסוף שנות השלושים לחייו. יש לו מוטיבציה, כסף ואמביציה, אבל קצת יותר מדי. זה מה שהביא אותו לסוויטה שלו במלון, איתי – היישר אל רשת הפיתוי שלי. מזדיין טיפש ואומלל.

אני לא אמורה לפגוש גברים כמו אוסטין. כשאני נוטלת על עצמי משימה, אני לא מבררת את הסיבות. אני מבצעת אותה ומקבלת תשלום. הוא בטח הסתבך עם אנשים גרועים במיוחד אם כזה תג מחיר מתנוסס מעל ראשו. בעולם שלי, שחיתות ומוות הם בני לוויה תמידיים, עובדת חיים פשוטה, סיכון מחושב. ואני המלכה. אוסטין לא שייך לכאן, ובכל זאת הוא נכנס מרצונו למקום שבו המפלצות שמסתתרות מתחת למיטה הן אמיתיות לחלוטין. אני מכניסה את אצבעותיי מתחת לרצועות השמלה ומסיטה אותן עד שהן גולשות על זרועותיי והשמלה חושפת את שדיי.

עיניו צונחות אל חזי והוא מניד בראשו ומושיט לי יד.

ידיו חופנות את שדיי ומתחככות בפטמותיי בהתלהבות. אני מורידה את השמלה והיא נערמת למרגלותיי, ואני נשארת בנעלי העקב בלבד. הוא ממוקד לחלוטין בגופי וזה ממש פתטי.

"תעלה למיטה," אני פוקדת עליו.

אצבעותיו מסתבכות בגמלוניות בכפתורי חולצתו בעודו מנסה נואשות להתפשט. אני נאנחת וסבלנותי פוקעת. החולצה נפתחת סוף־סוף, והוא מוריד אותה ונשכב על המיטה. אני שולחת אליו חיוך חושני ומניחה רגל על חזהו, מחליקה אותה מעלה ומתחככת בפניו. זה הדבר האהוב עליי.

"תלקק אותי." קולי הוא נשימה צרודה ושטופת זימה.

הוא גונח ואוחז בירכיי, ולשונו מלקקת אותי. אני תופסת בגב המיטה בכוח עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים וציפורניי ננעצות בעץ הכבד. הוא מעביר את לשונו על הדגדגן שלי ואני חורקת שיניים. כל גופי נדרך באי־נוחות. סקס הוא לא חוויה מענגת, הוא אמצעי להשגת מטרה. יש בו כוח מסוים להחליש את הקורבן ולהפוך אותו לצייתן. הרי בסופו של דבר, דם וקליעים הם עניין מלוכלך ומסובך. אני שוקלת להרוג אותו ברגע זה, אבל שומר הראש שלו נמצא מחוץ לדלת. אני צריכה שישמע אותי גונחת ויקשיב לאוסטין נאנח. מספיק לי שיגלה פחות דריכות, כי אם הוא מאבטח טוב, הוא עדיין יפגין ערנות. מובן שאני יכולה לחסל גם אותו, אבל אני אוהבת להקפיד על עבודה נקייה.

אני פולטת גניחה מזויפת משפתיי, מניעה לעברו את מותניי ומוודאת שהוא רפוי לחלוטין, ואז שולחת יד לשערו ומושכת אותו חזק יותר אל גופי בשעה שאני בדרך לאורגזמה המדומה.

כשהוא לא מודע לחלוטין, אני זזה, מניחה את ירכיי בצידי צווארו ומחייכת אליו.

הוא משיב לי חיוך ופניו מכוסות בכוס שלי, וכשהוא פותח את פיו לומר משהו, אני מגבירה את האחיזה בשערו ומהדקת את ירכיי סביב צווארו. אני מושכת את ראשו לאחור ושומעת את קול הריסוק המענג של חוליות המפרקת הנשברות. אני לא מתיקה את עיניי מעיניו וצופה בו כשהאור נוטש אותן, מרגישה את החיים אוזלים ממנו. גופו מיטלטל מתחתיי לשנייה בתגובה לא רצונית של עצביו.

זה הכוח המוחלט, ריגוש שאין דבר שישווה לו. למוות אין נקיפות מצפון ואני שליחתו. אני נשארת כאן, מאזינה לפרץ האוויר שיוצא מריאותיו ברחש כבד, ואז העוויתות מאיטות עד שהוא דומם.

אני יורדת מגופו נטול החיים, מעבירה את ידיי על פניו ועוצמת את עפעפיו. אני רוכנת אליו ומצמידה את שפתיי למצחו. "פְּרוֹסְטִי מֵנְיָה," אני לוחשת על עורו בשפת אימי. סלח לי.

אני לא אדם מאמין. ראיתי יותר מדי רוע בעולם הזה מכדי להאמין באלוהים או במשהו גדול יותר מהחיים המחורבנים שיש לנו.

אדם יכול רק לפלס את דרכו מהביבים ומבחינתי, היה עליי להפוך הר של גופות לגרם המדרגות שיעלה אותי אל ראש הצוק המכוסה צואה. האיש הזה לא עשה לי דבר. הוא רק משימה, חוזה בתשלום שמת בגלל חולשתו. אני ממשיכה לשרוד כי אני חזקה ועושה את מה שאימנו אותי לעשות. להרוג. אני מבקשת מחילה כי אף שעליי לעשות זאת, אני לא אמורה ליהנות מזה כמו שאני נהנית. אני לא הורגת רק כדי לשרוד, אני אוהבת את זה. חיה למען זה.

כשאני נוטלת חיים של מישהו, אני מרגישה חיה מאי פעם. ריגוש המוות הפך להתמכרות שאני מזינה ברצון. ואני מצטיינת בו. אני הטובה מכולם. הרי כל אחד מאיתנו זקוק לאישור שהוא הטוב ביותר בתחום כלשהו.