דוד וגוליית: איך להפוך חולשה לכוח



פרק ראשון

וִיוֵק ראנאדיבֶה

"זה היה באמת מקרי לגמרי. אני מתכוונת, אבא שלי לא שיחק אף פעם כדורסל."

1.

כשוויווק ראנאדיבֶה החליט לאמן את קבוצת הכדורסל של בתו אנג'אלי, הוא קבע לו שני עקרונות. הראשון, שלעולם לא ירים את קולו. זו הייתה האליפות הלאומית לנערות — ליגת הכדורסל הצעירה. הקבוצה הייתה מורכבת בעיקר מבנות שתים־עשרה, והוא ידע מניסיון שבנות שתים־עשרה אינן מגיבות טוב על צעקות. הוא החליט לנהל את העסק במגרש הכדורסל באותה דרך שהוא ניהל את העסק בחברת התוכנה שלו. הוא ידבר בשלווה וברכות, וישכנע את הילדות בחוכמה של גישתו שפונה אל ההיגיון ואל השכל הישר.

העיקרון השני היה חשוב יותר. ראנאדיבה תמה על הדרך שאמריקנים משחקים כדורסל. הוא בא ממומבאי. הוא גדל עם קריקט וכדורגל. לעולם לא ישכח את הפעם הראשונה שראה משחק כדורסל. הוא חשב שהמשחק היה טיפשי. קבוצה A קלעה סל ונסוגה מיד למחצית המגרש שלה. קבוצה B הכניסה את הכדור למגרש וכדררה אותו לתוך מחצית המגרש של קבוצה A, ששם המתינה קבוצה בסבלנות. אחר כך חזר התהליך בכיוון ההפוך.

אורכו של מגרש כדורסל תקני הוא 29 מטרים. רוב הזמן הקבוצה הגנה רק על שבעה מטרים מזה, וּוויתרה על 22 המטרים הנותרים. מפעם לפעם היו קבוצות מפעילות לחץ על כל המגרש — כלומר, הן התנגדו למאמץ של הקבוצה היריבה לקדם את הכדור במעלה המגרש. אבל הן עשו זאת רק דקות אחדות בכל פעם. מתקבל הרושם, חשב ראנאדיבה, שיש קנוניה בעולם הכדורסל בנוגע לדרך שצריך לשחק את המשחק, והקנוניה הזאת הרחיבה את הפער בין קבוצות טובות וקבוצות חלשות. לקבוצות חזקות היו, ככלות הכול, שחקנים גבוהים שיכלו לכדרר ולקלוע היטב; הם יכלו לבצע בקור רוח את המשחקים המתוכננים בקפידה בתוך חצי המגרש של הקבוצה היריבה. למה, אם כן, שיחקו הקבוצות החלשות באופן שהקל על קבוצות טובות לעשות דווקא את הדברים שבהם הצטיינו?

ראנאדיבה הביט בבנות שלו. מורגן וג'וליה היו שחקניות כדורסל רציניות. אבל ניקי, אנג'לה, דני, הולי, אניקה, ובתו שלו, אנג'אלי, לא שיחקו מעולם כדורסל. הן לא היו בכלל גבוהות. הן לא ידעו לקלוע. הן לא היו מיומנות במיוחד בכדרור. הן לא היו ילדות שמשחקות בתופסת במגרש המשחקים בכל ערב. ראנאדיבה גר במַנלו פארק, בלב עמק הסיליקון של קליפורניה. הקבוצה שלו הייתה מורכבת, בניסוחו שלו, מ"ילדות בלונדיניות קטנות". הללו היו בנות של "חננות" ותוכניתני מחשבים. הן עבדו על פרויקטים מדעיים וקראו ספרים ארוכים ומסובכים וחלמו להיות ביולוגיות ימיות. ראנאדיבה ידע שאם הן ישחקו בדרך הקונבנציונלית — אם הן יניחו ליריביהן לכדרר את הכדור לאורך המגרש בלי התנגדות — הן יפסידו בוודאי לילדות שכדורסל היה לדידן תשוקה. ראנאדיבה בא לאמריקה בהיותו בן שבע־עשרה עם חמישים דולר בכיס. לא איש כמוהו ישלים עם הפסד בקלות. העיקרון השני שלו היה, אפוא, שהקבוצה שלו תגן על כל המגרש — כל משחק, כל הזמן. הקבוצה הגיעה לאליפויות הלאומיות. "זה היה באמת מקרי לגמרי," אמרה אנג'אלי ראנאדיבה. "הרי אבא שלי לא שיחק אף פעם כדורסל."

2.

נגיד שאתם מסכמים את כל המלחמות שהתחוללו במאתיים השנים האחרונות בין מדינות גדולות מאוד וקטנות מאוד. נאמר שצד אחד היה גדול מהצד השני לפחות פי עשרה במספר האוכלוסייה ובעוצמה צבאית. באיזו תדירות ניצח לדעתכם הצד הגדול? רובנו, אני חושב, יציעו מספר קרוב למאה אחוז. הבדל פי עשרה הוא המון. אבל התשובה הממשית תפתיע אתכם. כשחוקר מדע המדינה איבן ארגווין־טופט עשה את החישוב לפני כמה שנים, התוצאה שלו הייתה 71.5 אחוז. בקצת פחות משליש המקרים, המדינה החלשה ניצחה.

ארגווין־טופט הציג את השאלה בצורה שונה במקצת. מה קרה במלחמות בין החזקים והחלשים כשהצד החלש עשה מה שדוד עשה וסירב להילחם בדרך שהצד החזק רצה להילחם, והשתמש בטקטיקה לא־קונבנציונלית או בלוחמת גרילה? התשובה: במקרים אלה, אחוז הניצחונות של הצד החלש טיפס מ־28.5 אחוז ל־63.6 אחוז. אם נציג זאת בפרספקטיבה מתאימה, אוכלוסיית ארצות הברית גדולה פי עשרה מאוכלוסיית קנדה. אילו שתי המדינות היו יוצאות למלחמה וקנדה הייתה בוחרת להילחם בדרך לא־קונבנציונלית, ההיסטוריה הייתה מלמדת שעדיף להמר על קנדה.

אנחנו חושבים על ניצחונות של החלשים כאירועים לא־סבירים: זו הסיבה שסיפור דוד וגוליית מהדהד בחוזקה כל השנים הללו. אבל ארגווין־טופט אומר לנו שהם בכלל אינם לא־סבירים. נהפוך הוא. החלשים מנצחים כל הזמן. למה, אם כן, אנחנו מזדעזעים כל כך בכל פעם שדוד מנצח גוליית? למה אנחנו מניחים אוטומטית שקומה נמוכה או עוני או חוסר־מיומנות חייבים להיות חיסרון?

אחד החלשים המנצחים ברשימה של ארגווין־טופט, היה למשל, תומס אדוארד לורנס (הידוע יותר כלורנס איש ערב), שעמד בראש המרד הערבי נגד הצבא הטורקי הכובש בחצי האי ערב קרוב לסוף מלחמת העולם הראשונה. הבריטים עזרו לערבים המורדים, ומטרתם הייתה להרוס את מסילת הרכבת הארוכה שהטורקים בנו מדמשק עד מעמקי המדבר החיג'אזי.

זו הייתה משימה מפחידה. לטורקים היה צבא מודרני אימתני. לורנס, לעומת זאת, פיקד על כנופיית בדואים פרועה. הם לא היו חיילים מיומנים. הם היו נוודים. סר רג'ינלד וינגייט, אחד המפקדים הבריטים באזור, קרא להם "אספסוף לא־מאומן, רובם לא ירו ברובה מעולם." אבל הם היו קשוחים והם היו ניידים. החייל הבדואי הטיפוסי נשא לא יותר מרובה, מאה כדורים ועשרים קילו קמח, ולכן היה יכול לנוע עד 180 קילומטר ביום על פני המדבר, אפילו בקיץ. מכיוון שהיטיבו כל כך למצוא מים במדבר, הם נשאו לא יותר מחצי ליטר מי שתייה. "הקלפים (החזקים) שלנו היו מהירות וזמן, לא עוצמת ההלם," כתב לורנס. בני השבטים "המשאבים הזמינים הגדולים ביותר שלנו, לא היו מורגלים במבצעים פורמליים, אך היו להם יתרונות של ניידות, קשיחות, ביטחון עצמי, הכרת השטח ואומץ מפוכח." המצביא בן המאה השמונה־עשרה מוריס דה סאקס אמר במשפט מפורסם שאמנות המלחמה נמצאת ברגליים, לא בזרועות, והחיילים של לורנס היו כולם רגליים. במבצע טיפוסי אחד באביב 1917, אנשיו פוצצו בדינמיט שישים מסילות רכבת וחתכו כבל טלגרף בבואיר ב־24 במרס, חיבלו ברכבת ובעשרים וחמש מסילות באבו אל־נעם ב־25 במרס, פוצצו בדינמיט חמש־עשרה מסילות וחתכו כבל טלגרף באיסטאבל אנטר ב־27 במרס, פשטו על קסרקטין טורקי והורידו רכבת מהמסילה ב־29 במרס, חזרו לבואיר וחיבלו שוב במסילה ב־31 במרס, פוצצו בדינמיט אחת־עשרה מסילות בהדיה ב־3 באפריל, פשטו על מסילת הרכבת באזור ואדי דאיג'י ב־4 וב־5 באפריל, ותקפו פעמיים ב־6 באפריל.

המבצע המזהיר של לורנס היה התקפה על עיר הנמל עקבה. הטורקים ציפו להתקפה של האוניות הבריטיות שפטרלו במימי מפרץ עקבה ממערב. לורנס החליט לתקוף במקום זה ממזרח, ולעלות על העיר מהמדבר הלא־מוגן, ולשם כך הוא הוליך את אנשיו בעיקוף נועז של אלף קילומטר — מחיג'אז בדרום, צפונה למדבר הסורי, ואחר כך בחזרה דרומה לעקבה. זה היה בקיץ, בארץ צרובת שמש ומוכת רוחות שרב, ולורנס שינה כיוון לגיחה צדדית לפאתי דמשק כדי להטעות את הטורקים בנוגע לכוונותיו. "השנה נראה היה כאילו רוחש העמק נחשי צפע מקורננים, אפעים, קוברות ונחשים שחורים," כותב לורנס בשבעה עמודי חוכמה על שלב אחד במסע:

לא יכולנו לשאוב מים בקלות אחר רדת החשיכה, כי היו נחשים ששחו בבריכות או נכרכו זה בזה בקבוצות סביב גדותיהן. פעמיים חדרו פתנים מתנפחים למעגל הערני של חוג המתווכחים שותי הקפה. שלושה מאנשינו מתו מהכשת נחשים. ארבעה החלימו אחרי הרבה פחד וכאב, והתנפחות של האבר המורעל. שיטת הטיפול של החְוִיְטַאת הייתה לקשור את החלק שהוכש ברצועות מעור נחש, ולקרוא פרקים מהקראן לסובל עד שמת.

לבסוף, כשהגיעה החבורה של לורנס — כמה מאות לוחמים בסך הכול — לעקבה, הם הרגו או שבו אלף ומאתיים טורקים ואיבדו רק שני אנשים. הטורקים פשוט לא חשבו שיריביהם יהיו מטורפים די הצורך לעלות עליהם מן המדבר.

סר רג'ינלד וינגייט קרא לאנשיו של לורנס "אספסוף לא־מאומן". הוא ראה את הטורקים כמועמדים הבטוחים לניצחון. אבל האם רואים אתם עד כמה מוזר הדבר? כשיש לך המון חיילים ונשק ומשאבים — כפי שהיו לטורקים — יש לך יתרון. אבל השפע הזה שולל ממך את הניידות ומציב אותך במגננה. בינתיים, התנועה, הקשיחות, הביטחון העצמי, ידיעת הארץ, ואומץ הלב — סגולות שהיו לאנשיו של לורנס בשפע — אפשרו להם לעשות את הבלתי־אפשרי, לאמור, לתקוף את עקבה ממזרח — אסטרטגיה נועזת כל כך שהטורקים לא צָפו אותה. יש מערכת יתרונות שקשורה למשאבים חומריים, ויש מערכת יתרונות שקשורה להיעדר משאבים חומריים — ואם החלשים מנצחים בתדירות כה גבוהה הרי זה מפני שהאחרונה היא לפעמים שוות־ערך לראשונה.

מסיבה כזו או אחרת, קשה לנו מאוד ללמוד את הלקח הזה. יש לנו, אני חושב, הגדרה מאוד קשוחה ומוגבלת של המושג יתרון. אנחנו חושבים על דברים כמועילים כשבפועל אינם כאלה וחושבים על דברים אחרים כלא־מועילים הגם שהם דווקא מועילים. החלק הראשון של דוד וגוליית הוא ניסיון לחקור את השלכותיה של הטעות הזאת. כשאנחנו רואים את הענק, מדוע אנחנו מניחים אוטומטית שהניצחון ייפול בחלקו? ומה התכונות שיוצרות אדם שאינו מקבל את סדר הדברים הקונבנציונלי כנתון — כמו דוד, או כמו לורנס איש ערב, או כמו ויווק ראנאדיבה וחבורת הילדות הלפלפיות שלו מעמק הסיליקון?

3.

קבוצת הכדורסל של ויווק ראנאדיבה שיחקה בליגת הכדורסל הצעירה, בחטיבת כיתות ז'־ח' בנות שייצגה את רדווד סיטי. הבנות התאמנו בפייס פלייס, מכון כושר בסן קרלוס הסמוכה. מכיוון שראנאדיבה לא שיחק כדורסל מעולם, הוא גייס שני מומחים לסייע לו. הראשון היה רוג'ר קרייג, ספורטאי מקצוען לשעבר שעבד בחברת התוכנה של ראנאדיבה. אחרי שקרייג הצטרף לסגל, הוא גייס את בתו רומטרה, ששיחקה כדורסל באוניברסיטה. רומטרה הייתה אדם מהסוג שמציבים לשמור על השחקנית הטובה ביותר של הקבוצה היריבה כדי לנטרל אותה. הבנות בקבוצה אהבו את רומטרה. "היא הייתה תמיד כמו אחותי הגדולה," אמרה אנג'אלי ראנאדיבה. "היה נפלא שיש לנו אותה."

האסטרטגיה של רדווד סיטי נבנתה סביב שתי הגבלות זמן שכל קבוצת כדורסל צריכה לשמור עליהן כדי להחזיק בידה את הכדור. הראשונה היא הזמן המוקצה להכנסת כדור למגרש. כשקבוצה אחת קולעת לסל, שחקן מהקבוצה השנייה מכניס את הכדור לתוך המגרש ויש לו חמש שניות למסור אותו לשחקן בקבוצתו במגרש. כשהזמן הזה חולף, הכדור עובר לקבוצה השנייה. בדרך כלל אין זו בעיה, משום שהקבוצות אינן נשארות במקום כדי להתגונן מפני הכנסת כדור למגרש. הן רצות בחזרה למחצית המגרש שלהן. רדווד סיטי לא עשתה זאת. כל ילדה בקבוצה נצמדה לשחקנית המקבילה לה בקבוצה היריבה. יש קבוצות שכאשר הן מפעילות לחץ על כל המגרש, השומרת משחקת מאחורי השחקנית התוקפת כדי להפריע לה ברגע שהיא תופסת את הכדור. הבנות של רדווד סיטי, לעומת זאת, שיחקו אסטרטגיה יותר תוקפנית בסיכון גבוה. הן התמקמו לפני השחקניות היריבות כדי למנוע אותן מלתפוס את הכדור הנכנס למגרש מלכתחילה. ולא הייתה להן אף שחקנית ששמרה על השחקנית שהכניסה את הכדור. למה לטרוח? ראנאדיבה השתמש בשחקנית הנוספת כגיבוי כדי להציב שמירה כפולה על השחקנית הטובה ביותר של הקבוצה היריבה.

"חשבו על פוטבול," אמר ראנאדיבה. "הקוורטרבק יכול לרוץ עם הכדור. כל המגרש פתוח לפניו, ועדיין קשה ביותר להשלים מסירת כדור." כדורסל קשה יותר. מגרש קטן. הגבלת זמן של חמש שניות. כדור כבד וגדול יותר. לעתים קרובות קרה שהקבוצות שרדווד סיטי שיחקה נגדן פשוט לא יכלו להכניס את הכדור למגרש בתוך מגבלת חמש השניות. או שהשחקנית שהכניסה את הכדור נבהלה מהמחשבה שחמש השניות שלה עומדות להסתיים, וזרקה סתם את הכדור. או שאחת השחקניות של רדווד סיטי הייתה חוטפת ממנה את הכדור. הילדות של ראנאדיבה היו מוטרפות.

הגבלת הזמן השנייה בכדורסל דורשת מקבוצה למסור את הכדור מעבר לקו החצי לתוך מחצית המגרש של הקבוצה היריבה בתוך עשר שניות, וכשהיריבות של רדווד סיטי עמדו בהגבלת הזמן הראשונה והצליחו להכניס את הכדור למגרש בזמן, הילדות של ראנאדיבה הפנו את תשומת לבן להגבלת הזמן השנייה. הן תקפו את השחקנית שתפסה את הכדור הנכנס וחסמו אותה. אנג'אלי הייתה ממונה על החסימה. היא הייתה מזנקת ומציבה שמירה כפולה על המכדררת, מותחת את זרועותיה הארוכות לגובה ולרוחב. אולי תחטוף את הכדור. אולי השחקנית השנייה תזרוק אותו בבהלה — או תיכנס למלכודת ותאט, עד שהשופט ישרוק.

"בהתחלה, אף אחת לא ידעה איך משחקים בהגנה ואיך משחקים בכלל," אמרה אנג'אלי. "אז אבא שלי אמר במשך כל המשחק, 'התפקיד שלכן הוא לשמור על שחקנית ולוודא שהיא אף פעם לא תתפוס את הכדור שמוכנס למגרש.' זו ההרגשה הטובה ביותר בעולם לחטוף ממישהו את הכדור. היינו לוחצות וחוטפות, ועושות זאת שוב ושוב. אנשים כל כך נלחצים מזה. היו קבוצות שהיו הרבה יותר טובות מאיתנו, ושיחקו יותר זמן, ואנחנו ניצחנו אותן."

השחקניות של רדווד סיטי זינקו קדימה 0:4, 0:6, 0:8, 0:12. פעם אחת הן הובילו 0:25. מכיוון שהן תפסו בדרך כלל את הכדור מתחת לסל של הקבוצה היריבה, רק לעתים נדירות היה עליהן לנסות את הזריקות מטווח־ארוך עם אחוזי קליעה נמוכים שתובעות מיומנות ותרגול. הן קלעו מצעד־וחצי. באחד המשחקים המעטים שרדווד סיטי הפסידה באותה שנה, הופיעו למשחק רק ארבע שחקניות. בכל זאת הן לחצו על כל המגרש. למה לא? הן הפסידו בהפרש של 3 נקודות.

"ההגנה אפשרה לנו להסתיר את החולשות שלנו," אמרה רומטרה קרייג. "יכולנו להסתיר את העובדה שלא היו לנו קלעיות חוץ טובות. יכולנו להסתיר את העובדה שההרכב שלנו לא היה הכי גבוה. כי כל זמן ששיחקנו חזק בהגנה, חטפנו כדורים והשגנו בקלות צעד וחצי. הייתי גלוית לב עם הבנות. אמרתי להן, 'קבוצת הכדורסל שלנו היא לא הכי טובה בשטח.' אבל הן הבינו את התפקידים שלהן." ילדה בת שתים־עשרה תצא למלחמה בשביל רומטרה. "הן היו נפלאות," היא אמרה.

לורנס תקף את הטורקים במקום שהם היו חלשים — לאורך המוצבים הרחוקים ביותר והנטושים ביותר של מסילת הרכבת — ולא במקום שהם היו חזקים. רדווד סיטי תקפה את הכדורים המוכנסים למגרש, השלב במשחק שבו קבוצה מעולה פגיעה כמו קבוצה חלשה. דוד סירב להילחם בגוליית בקרב מגע, שבו היה מפסיד ללא ספק. הוא התייצב הרחק מאחור, וכל העמק היה שדה הקרב שלו. הילדות של רדווד סיטי השתמשו באותה טקטיקה. הן הגנו על כל עשרים ותשעת המטרים של מגרש הכדורסל. הלחץ שמופעל על כל המגרש הוא של הרגליים, לא הזרועות. הוא ממיר יכולת במאמץ. זה כדורסל בשביל אלה, שבדומה לבדואים של לורנס, "אינם מורגלים בלוחמה פורמלית, שהנכסים שלהם הם תנועה, קשיחות, ביטחון עצמי... אומץ לב."

"זו אסטרטגיה מתישה," אמר רוג'ר קרייג. הוא וראנאדיבה ישבו בחדר ישיבות בחברת התוכנה של ראנאדיבה, והעלו זיכרונות מעונת החלומות שלהם. ראנאדיבה היה ליד הלוח הלבן, ותיאר בתרשים את מורכבויות האסטרטגיה של רדווד סיטי — שמירת לחץ על כל המגרש. קרייג ישב ליד השולחן.

"הבנות שלי היו צריכות להיות בכושר טוב יותר מהאחרות," אמר ראנאדיבה.

"הוא היה מריץ אותן!" אמר קרייג, והנהן.

"אימצנו אסטרטגיה של כדורגל," אמר ראנאדיבה. "שלחתי אותן לרוץ ולרוץ ולרוץ. לא יכולתי ללמד אותן מיומנויות בזמן כה קצר, וכל מה שעשינו היה לוודא שהן בכושר טוב ומבינות את הכללים הבסיסיים של המשחק. לכן הגישה כל כך חשובה בכל הסיפור הזה, מפני שמתעייפים מאוד."

ראנאדיבה אמר "מתעייפים" בנעימה של שביעות רצון. אביו היה טייס שממשלת הודו שלחה לכלא משום שלא הפסיק להתלונן על רמת הבטיחות הירודה של המטוסים בארצו. ראנאדיבה החליט ללמוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס לאחר שראה סרט תיעודי על המוסד והחליט כי זה מה שדרוש לו. זה היה בשנות השבעים של המאה שעברה, בזמן שכדי לצאת לחוץ לארץ ללימודי תואר ראשון היה צורך באישור של ממשלת הודו להוצאת מטבע זר מהמדינה, וראנאדיבה התיישב מחוץ למשרד נגיד הבנק המרכזי של הודו עד שקיבל את כספו. ראנאדיבה הוא איש רזה וצנום, עם הליכה איטית ופנים מקרינים שלווה. אבל אסור לטעות ולחשוב את כל אלה לאדישות. הראנאדיבים הם אנשים שאינם מוותרים.

הוא פנה לקרייג. "מה היה העידוד שלנו?"

שני הגברים הרהרו רגע, ואז קראו בשמחה פה אחד: "אחת, שתיים, שלוש, אטרף!"

כל הפילוסופיה של רדווד סיטי התבססה על נכונות להתאמץ קשה יותר מכל האחרים.

4.

בינואר 1971 שיחקה נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת פורדהם נגד הנבחרת של אוניברסיטת מסצ'וסטס. המשחק נערך באמהרסט, באצטדיון האגדי המכונה דה קייג' — הכלוב, במקום שהשחקנים ממסצ'וסטס לא הפסידו מדצמבר 1969. השיא שלהם היה 11-1. כוכב הנבחרת של מסצ'וסטס היה ג'וליוס אירווינג בכבודו ובעצמו — ד"ר ג'יי — אחד משחקני הכדורסל הגדולים של כל הזמנים. קבוצת מסצ'וסטס הייתה מאוד מאוד טובה. פורדהם, מנגד, הייתה קבוצה של נערים שוחרי־קרבות מברונקס ומברוקלין. שחקן הציר שלהם קרע גיד בברך בשבוע האימונים הראשון ונבצר ממנו לשחק, כך שהגובה של השחקן הגבוה ביותר שלהם היה מטר תשעים ושניים. שחקן הפינה בחמישייה הפותחת שלהם — ושחקני הפינה הם בדרך כלל גבוהים כמו שחקני הציר — היה צ'רלי ילוורטון, שגובהו היה רק מטר שמונים וחמישה. אבל משריקת הפתיחה, הכדורסלנים מפורדהם הפעילו לחץ על כל המגרש, ולא הרפו לרגע. "כבר בפתיחה היה לנו יתרון של 6:13, וזו הייתה מלחמה עד הרגע האחרון," מספר דיגר פלפס, המאמן של פורדהם באותה תקופה. "הם היו נערי עיר קשוחים. שמרנו על לחץ לאורך כל המגרש. ידענו כי במוקדם או במאוחר נשבור אותם." פלפס שלח למגרש נערים אירים או איטלקים בלתי־נלאים מברונקס בזה אחר זה לשמור על אירווינג, והנערים האירים והאיטלקים הבלתי־נלאים יצאו בשש עבירות בזה אחר זה. אף אחד מהם לא היה טוב כמו אירווינג. זה לא שינה. פורדהם ניצחה 79:87.

בעולם הכדורסל, יש סיפורים חוזרים ונשנים כאלה על משחקים אגדיים שבהם השתמש דוד בלחץ על כל המגרש כדי לנצח את גוליית. אבל החידה היא מדוע הלחץ על כל שטח המגרש לא נעשה פופולרי. מה עשה דיגר פלפס בעונה לאחר ניצחונו המדהים על הנבחרת של מסצ'וסטס? הוא לא שב להשתמש בלחץ על כל המגרש באותה דרך. ומאמן הנבחרת של מסצ'וסטס, ג'ק לימאן, שהושפל במגרש שלו על ידי כנופייה של פרחחי רחוב — האם הוא למד מתבוסתו והשתמש בעצמו בלחץ על כל המגרש בפעם הבאה שאימן קבוצה של מפסידנים? הוא לא עשה זאת. אנשים רבים בעולם הכדורסל לא ממש מאמינים בהפעלת לחץ על כל המגרש כי שיטה זו אינה מושלמת: קבוצה מאומנת היטב עם מובילי כדור מיומנים ומוסרים חכמים יכולה לנצח אותו. אפילו ראנאדיבה מודה בכך. כל מה שקבוצה יריבה הייתה צריכה לעשות כדי להביס את רדווד סיטי היה להפעיל לחץ חוזר על כל המגרש. הילדות לא היה מספיק טובות בשביל להתמודד נגד התחבולה שלהן־עצמן. אבל כל ההשגות האלה מחטיאות את העיקר. אילו שיחקו הבנות של ראנאדיבה או המשיגנים שוחרי־המדון של פורדהם בדרך הקונבנציונלית, הם היו מפסידים בהפרש של שלושים נקודות. הלחץ על כל המגרש היה הסיכוי הטוב ביותר של דוד לנצח את גוליית. ההיגיון אומר שכל קבוצה שעולה על המגרש כחלשה יותר צריכה לשחק כך. אז למה אין הן עושות זאת?

ארגווין־טופט מצא אותו דפוס תמוה. כשחלש נלחם כמו דוד, הוא על פי רוב מנצח. אבל רוב הזמן, החלשים לא נלחמים כמו דוד. מ־202 הסכסוכים הלא־מאוזנים בבסיס הנתונים של ארגווין־טופט, החלש בחר להילחם בגוליית בדרך הקונבנציונלית 152 פעמים — והובס 119 פעמים. ב־1809 נלחמו הפרואנים עם הספרדים פנים אל פנים ונוצחו; ב־1816, נלחמו הגיאורגים עם הרוסים פנים אל פנים ונוצחו; ב־1817, בהודו, נלחמו הפינדרים עם הבריטים פנים אל פנים ונוצחו. במרד קאנדיאן ב־1817, נלחמו בני סרי לנקה עם הבריטים פנים אל פנים ונוצחו; ב־1823, בחרו הבורמזים להילחם בבריטים פנים אל פנים ונוצחו. רשימת הכישלונות היא אינסופית. בוויטנאם, בשנות הארבעים של המאה העשרים, שיגעה ההתקוממות הקומוניסטית את הצרפתים עד שבא האסטרטג של הווייטמין, וו נגויין גיאפ, ב־1951, ושינה את הטקטיקה ללוחמה קונבנציונלית — וספג מיד שורה של תבוסות. ג'ורג' וושינגטון עשה כדבר הזה במהפכה האמריקנית, ונטש את טקטיקת הגרילה ששירתה היטב את תושבי המושבות האמריקניות בשלבי הסכסוך הראשונים. "בהזדמנות הראשונה," כותב ויליאם פולק בספרו פוליטיקה אלימה, היסטוריה של הלוחמה הבלתי־קונבנציונלית, "הקדיש וושינגטון את מרצו להקמת צבא מהטיפוס הבריטי, 'הצבא הקונטיננטלי'. כתוצאה מכך הוא ספג תבוסות בזו אחר זו וכמעט נוצח במלחמה."

אין בכך היגיון, אלא אם כן ניזכר במסעו הארוך של לורנס על פני המדבר לעקבה. קל יותר להלביש חיילים במדים נאים ולהצעיד אותם לצלילי תזמורת צבאית מאשר לשלוח אותם לרכוב אלף קילומטרים דרך מדבר מוכה־נחשים על גב של גמל. קל יותר והרבה יותר מספק לסגת ולהירגע אחרי כל קליעה לסל — ולבצע משחקים בכוריאוגרפיה מושלמת — מאשר להתרוצץ בזרועות מתנפנפות, ולהילחם על כל סנטימטר של מגרש הכדורסל. אסטרטגיות של החלשים קשות הן.

האיש היחיד שקלט כמדומה את הלקחים של אותו משחק נודע בין פורדהם ומסצ'וסטס היה רכז קטן ורזה בקבוצת שנה א' של אוניברסיטת מסצ'וסטס ושמו ריק פיטינו. הוא לא שיחק באותו יום. הוא צפה, ועיניו נפקחו לרווחה. אפילו עכשיו, מקץ יותר מארבעים שנה, הוא יכול לקרוא, מהזיכרון, בשמותיהם של כל השחקנים בקבוצת פורדהם: ילוורטון, סאליבן, מאינור, צ'רלס, זמבטי. "הם הציגו את הקבוצה הלוחצת על כל המגרש המדהימה ביותר שראיתי אי פעם," אמר פיטינו. "חמישה בחורים בין מטר ושמונים ומטר ותשעים. הם כיסו את השטח בצורה בל־תיאמן. אני בדקתי את זה. הם לא היו צריכים לנצח אותנו בשום פנים. אף אחד לא מנצח אותנו בקייג'."

פיטינו נעשה המאמן הראשי באוניברסיטת בוסטון ב־1978, כשהיה בן עשרים וחמש, והוא השתמש בהפעלת לחץ על כל המגרש כדי להביא את המוסד לטורניר אליפות המכללות בכדורסל בפעם הראשונה בעשרים וחמש שנה. בפרובידנס קולג', התחנה הבאה שלו כמאמן ראשי, קיבל פיטינו לידיו קבוצה שבשנה הקודמת הפסידה ב־20 משחקים וניצחה רק ב־11. השחקנים היו נמוכים וכמעט נטולי־כישרון לחלוטין — העתק ממש של הנבחרת של פורדהם. הם לחצו על כל המגרש וסיימו במרחק משחק אחד מהאליפות הלאומית. במהלך הקריירה שלו השיג פיטינו שוב ושוב דברים מופלאים עם שבריר מהכישרון של המתחרים שלו.

"הרבה מאמנים באים אלי כל שנה ללמוד את שיטת הלחץ על כל המגרש," אמר פיטינו. היום הוא מאמן כדורסל ראשי באוניברסיטת לואיסוויל, ולואיסוויל נעשתה מקום עלייה לרגל לכל אותם דוידים שמנסים ללמוד איך לנצח גולייתים. "אחר כך הם שולחים לי דוא"לים. הם מספרים לי שאינם יכולים לעשות זאת. הם לא יודעים אם השחקנים שלהם יחזיקו מעמד." פיטינו נד בראשו. "אנחנו מתאמנים שעתיים בכל יום," המשיך. "השחקנים נמצאים בתנועה כמעט תשעים וחמישה אחוז מהאימון. אנחנו מקדישים מעט מאוד זמן לדיבורים. כשאנחנו מתקנים," — כלומר, כשפיטינו והמאמנים שלו מפסיקים את המשחק כדי לתת הוראות — "כל תיקון נמשך שבע שניות, כך שקצב פעימות הלב שלנו לא נח לעולם. אנחנו תמיד עובדים." שבע שניות! המאמנים שבאים ללואיסוויל יושבים על הדוכן וצופים בפעילות הבלתי־פוסקת ומתייאשים. כדי לשחק לפי הכללים של דוד אתה צריך להיות מיואש. אתה צריך להיות כל כך גרוע שאין לך ברירה. הקבוצות שלהם היו רק טובות מספיק בשביל לדעת שזה לא יכול לעבוד. לא היה אפשר לשכנע את השחקנים שלהם לשחק בכל כוחם. הם לא היו נואשים מספיק. אבל ראנאדיבה? כן, הוא היה מיואש. כשמסתכלים בילדות שלו, היה אפשר לחשוב שאי־היכולת השלמה שלהן למסור ולכדרר ולקלוע הייתה החיסרון הגדול ביותר שלהן. לא ולא. זה הדבר שאפשר את אסטרטגיית הניצחון שלהן.

5.

אחד הדברים שקרו לרדווד סיטי ברגע שהקבוצה התחילה לנצח במשחקי כדורסל הוא שהמאמנים של הקבוצות היריבות התחילו להתרגז. הייתה הרגשה שרדווד סיטי אינה משחקת משחק הוגן — שאסור להשתמש בלחץ על כל המגרש נגד ילדות בנות שתים־עשרה שרק מתחילות לתפוס את כללי המשחק. כדורסל ילדים, אמרה מקהלת המתנגדים, נועד מלכתחילה ללמד כישורי כדורסל. הם חשבו שהילדות של ראנאדיבה, לא ממש משחקות כדורסל. ברור שבאותה קלות אפשר לטעון שילדה בת שתים־עשרה שמפעילה לחץ על כל המגרש לומדת הרבה לקחים חשובים פי כמה — שמאמץ יכול לנצח יכולת ושמוסכמות נוצרו כדי לאתגר אותן. אבל המאמנים בצד השני של התוצאות הלא־מאוזנות של רדווד סיטי לא נטו לכיוון הפילוסופי.

"היה איש אחד שרצה ללכת איתי מכות במגרש החניה," אמר ראנאדיבה. "בחור גדול מאוד. בוודאי שיחק פוטבול וכדורסל בעצמו, והוא ראה את הבחור הרזה, הזר, שניצח אותו במשחק שלו. הוא רצה להרביץ לי."

רוג'ר קרייג אמר שלפעמים הוא נבהל ממראה עיניו. "המאמנים האחרים צעקו על הילדות, השפילו אותן, צרחו עליהן. הם היו אומרים לשופטים, 'זו עבירה! זו עבירה!' אבל אנחנו לא ביצענו עבירות. אנחנו רק שיחקנו כדורסל תוקפני."

"פעם אחת, שיחקנו נגד קבוצה מסן חוזה," אמר ראנאדיבה. "הן שיחקו שנים. אלה היו ילדות שנולדו עם כדורסל. אנחנו פשוט מחצנו אותן. הגענו למשהו כמו יתרון 0:20. לא נתנו להן אפילו להכניס כדור למגרש, והמאמן התרגז כל כך שהוא לקח כיסא והטיח אותו ברצפה. הוא התחיל לצרוח על הילדות שלו, וברור שכמה שאתה צורח יותר על ילדות בגיל הזה, ככה הן נלחצות יותר." ראנאדיבה נד בראשו. אסור לך אף פעם להרים את הקול. "לבסוף, השופט ממש זרק את האיש אל מחוץ לבניין. אני פחדתי. אני חושב שהוא התפוצץ כי כאן היו כל הילדות הבלונדיניות האלה שהיו בבירור שחקניות פחות טובות, ואנחנו מחצנו אותן."

כל התכוונת שמציינות את שחקן הכדורסל האידיאלי הן פעולות של זריזות ושל ביצוע מכויל היטב. כשהמשחק נעשה לניצחון של מאמץ על יכולת, כבר אי אפשר לזהות אותו: תערובת מזעזעת של משחקים נטולי־כללים, וגפיים חובטות ושחקנים שהם בדרך כלל יעילים שנכנסים לפאניקה וזריקות כדור מחוץ למגרש. רק מישהו מחוץ לממסד — זר שהמשחק חדש לו או נער רזה מניו יורק בקצה הספסל — יכול להיות חצוף די הצורך לשחק כך כדורסל.

לורנס איש ערב היה יכול לנצח כי הוא היה הכי שונה מקצין צבא בריטי כהלכתו. הוא לא סיים בהצטיינות אקדמיה צבאית אנגלית אליטיסטית. הוא היה ארכיאולוג במקצועו שכתב פרוזה חלומית. בפגישות עם מפקדיו בצבא, הוא התהלך בסנדלים ובתלבושת בדואית מלאה. הוא דיבר ערבית כבן הארץ, ורכב על גמל כאילו עשה זאת כל החיים. לא אכפת היה לו מה חשבו אנשים בממסד הצבאי על "האספסוף הלא־מאומן" שלו משום שלא היה לו קשר קרוב עם הממסד הצבאי. ולפניו היה דוד. הוא בוודאי ידע שדו־קרב עם הפלישתים היה אמור להתנהל על פי כללים פורמליים, עם הצלבת חרבות. אבל הוא היה רועה צאן, שבימי קדם נחשב למשלח־יד נחות. לא היה לו עניין בדקויות של הריטואל הצבאי.

אנחנו מקדישים זמן רב כדי לחשוב כיצד יוקרה ומשאבים ושייכות למוסדות אליטיסטיים ישפרו את חיינו. אין אנו מקדישים די זמן כדי לחשוב איך יתרונות חומריים כאלה מגבילים את האפשרויות שלנו. ויווק ראנאדיבה עמד על קו הצד במגרש הכדורסל בעת שהורים ומאמנים של הקבוצות היריבות חירפו וגידפו אותו. רוב האנשים היו מתכווצים לנוכח ביקורת כזאת. לא ראנאדיבה. "זה היה באמת מקרי לגמרי, אני מתכוונת, אבא שלי לא שיחק אף פעם כדורסל." למה שיהיה לו אכפת מה עולם הכדורסל חושב עליו? ראנאדיבה אימן קבוצת ילדות שלא היה להן כישרון בספורט שהוא לא ידע עליו שום דבר. הוא היה החלש והחריג, וזה מה שהעניק לו את החופש לנסות דברים שאף אחד אחר לא חלם עליהם.

6.

באליפות הלאומית, בנות רדווד סיטי ניצחו בשני המשחקים הראשונים שלהן. במשחק השלישי, היריבות שלהן באו ממחוז אורנג' שבקליפורניה. רדווד סיטי הייתה צריכה לשחק איתן במגרש שלהן, והיריבות הביאו גם שופט משלהן. המשחק נערך בשמונה בבוקר. השחקניות של רדווד סיטי יצאו מהמלון שלהן בשש לפני הפקקים בכביש. מכאן ואילך הכול הידרדר. השופט לא האמין ב"אחת, שתיים, שלוש, אטרף!" הוא לא חשב שלהפריע להכנסת כדור למגרש זה כדורסל. הוא התחיל לשרוק עבירות בזו אחר זו.

"השופט שרק על כל נגיעה קטנה," אמר קרייג. "הוא היה קטנוני." הזיכרון היה מכאיב.

"הבנות שלי לא הבינו," אמר ראנאדיבה. "השופט שרק משהו כמו ארבע עבירות שלנו על כל עבירה של הקבוצה השנייה."

"אנשים קראו קריאות בוז," אמר קרייג. "זה היה רע."

"יחס של שתיים־לאחת אפשר להבין, אבל יחס של ארבע־לאחת?" ראנאדיבה נד בראשו.

"ילדה אחת הורחקה מהמגרש בגלל שש עבירות."

"העבירות לא חיסלו אותנו. היה עדיין סיכוי לנצח. אבל..."

ראנאדיבה ביטל את הלחץ על כל המגרש. לא הייתה לו ברירה. השחקניות של רדווד סיטי נסוגו למחצית שלהן וצפו בפסיביות ביריבותיהן מתקדמות על פני המגרש. הילדות של רדווד סיטי לא רצו. הן השתהו בין כל העברת כדור. הן שיחקו כדורסל כפי שאמורים לשחק כדורסל, ובסוף הפסידו — אבל לא לפני שהוכיחו שגוליית אינו ענק כפי שהוא חושב את עצמו.