דחיה חברתית – אין מצב שמפנים את הגב

מי מאיתנו אינו זוכר את הילד או הילדה הדחויים בכיתתו, בבית הספר היסודי או בבית הספר התיכון? בתנועת הנוער או בחברת הילדים? רובנו זוכרים את השם הפרטי, אולי גם את שם המשפחה, כיצד הוא נראה, ולעיתים אנו זוכרים גם מאיזו משפחה הוא הגיע. אנו זוכרים אירועים שונים הקשורים לילד הדחוי: כיצד התעללו בו הילדים, הציקו לו, לעגו לו, וגם איך הוא הגיב ומה עשה.

"... אני זוכרת בבית הילדים בקיבוץ, הלינה הייתה משותפת ואנחנו הילדים שהינו רוב הזמן בבית הילדים. עשינו הכול ביחד, אוכל, שינה וכמובן מקלחות. בכיתה שלי הייתה ילדה שהייתה קצת חריגה בנוף הקיבוצי. היא הייתה גבוהה יותר מכולנו והתפתחה מהר יותר מכולנו מבחינה גופנית. היא הייתה ילדה דחויה הן על ידי המטפלות וכמובן על ידינו הילדים, שקלטנו את הטון שבו היו מדברות אליה המטפלות. פעם אחת, בכיתה ה', חזרתי מתורנות במקום אחר ושמעתי את כל ילדי הכיתה שלי וילדי הכיתה הנמוכה יותר צועקים וצוחקים 'יש לה וסת... יש לה וסת'. התברר שהילדה קיבלה את המחזור החודשי שלה ולא ידעה איך להתייחס לזה (לא קיבלנו שום הדרכה בנושא ממישהו מבוגר). היא זרקה את התחתונים המלוכלכים שלה לשק הכביסה (כמו שעשינו מדי יום ביומו). המטפלת שראתה את התחתונים, הוציאה אותם, זרקה על רצפת המקלחת לעיני כולם וצעקה עליה איך היא מתנהגת... התמונה שנחקקה לי בזיכרון היא הילדה הזו עומדת עטופה במגבת בקצה המקלחת ובוכה..." (זיכרון של שרה, יועצת, בת 60).

אירועי הדחייה שאותם אנו מתארים זוכים לייצוג חי ואמוציונאלי בזיכרון שלנו, בין שאנו הדוחים ובין שאנו הנדחים. הזיכרונות הללו עשירים בפרטים רבים ולעיתים קרובות יופיעו בהם תיאורים של צבעים, ריחות ותחושות.

"אני זוכר ילד מכיתה ב' בשם דניאל, שהיה שונה משאר הילדים, הוא היה גבוה מאוד ובכל הפסקה היה אוכל בננה צהובה ובשלה מדי. אף אחד לא היה חבר שלו. הילדים בכיתה נהנו לעצבן אותו, כי כשהיה מתעצבן הוא היה נושך את פנים כף היד שלו וצורח. הילדים היו מתגרים בו שוב ושוב ומביאים אותו לידי כך שהיה צורח. אני זוכר פעם אחת שציירנו בכיתה ציור וכתבנו עליו 'דניאל חמור...' מפתיע אותי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים שחלפו, זה הילד היחיד מהתקופה הזו שאני זוכר את שמו מכל ילדי הכיתה שלי" (זיכרון של יהונתן, מרצה בן 65).

לכאורה יש כאן פרדוקס, הרי הילד הדחוי היה בזמנו במעמד של חסר ערך, ובכל זאת שנים רבות אחר כך הוא תופס מקום משמעותי כל כך בזיכרון שלנו. הכיצד?

"... אני זוכר ילד בשכונה שלנו, בן גילנו, שלא למד יחד איתנו בביה"ס ובמקום זה הוא עבד בסבלות. הילדים היו לועגים לו כל פעם שעבר לידנו בשכונה, זורקים עליו אבנים וצורחים 'זאבק'ה משוגע'. הוא היה בורח מאיתנו ולפעמים הוא היה עוצר, ומתחיל לזרוק עלינו אבנים בחזרה..." (זיכרון של נחמיה, פנסיונר אשר מתנדב כיום כמורה, בן 75).

במאמר שעוסק בזיכרונות מוקדמים מבית הספר, מתארת ארואס (2004) את ההשפעה המשמעותית ולעיתים מרחיקת הלכת של אירועים שהתרחשו במרחב הבית ספרי - על נפשם של התלמידים, על התנהגותם ועל דימויים העצמי. המבוגרים שהתבקשו להיזכר בחוויות מבית הספר העידו פעמים רבות על חוויה מכוננת ומעצבת, לעיתים טראומתית (McDougall et al., 2001), אשר חוללה שינוי או היוותה נקודת מפנה בחייהם. העוצמה הרגשית והחיות שבה תוארו רבים מהזיכרונות מבית ספר, למרות השנים הרבות שעברו, מרמזת כי זיכרונות אלו עונים על ההגדרה 'זיכרונות המגדירים את העצמי'. על פי סינגר (2012), אלו זיכרונות אשר זוכים אצלנו לייצוג חי, עשיר ומלא רגש. זיכרונות המגדירים את העצמי כוללים אירועים שבהם טמון מסר או לקח, ממשי או סימבולי, לגבי המטרות שאדם תופס כמרכזיות בחייו. פילמר (2001) טוען כי הזיכרונות הללו אינם נותרים במאגר הזיכרון שלנו כתיעוד סטטי של מה שהתרחש בעבר, אלא יש להם השפעה אקטיבית מתמשכת על החיים שלנו בהווה; הם מקושרים לאירועים אחרים, וכאשר אנו נתקלים במהלך חיינו באפיזודה דומה במבנה שלה, יש הדהוד ועירור מחדש של הזיכרונות.

"אני זוכרת ילדה שהגיעה ממשפחה ענייה, היא הייתה מוזנחת חיצונית ותמיד הייתה בצד. היא הייתה בכיינית ורגישה. אני זוכרת פעם אחת שאימא שלה באה לבית הספר וכל הילדים לעגו לה אחר כך. הילדה הזו הייתה חלשה לימודית וכמעט אף פעם לא הכינה שיעורים... אני זוכרת את המורות מעליבות אותה בגלל שלא הכינה שיעורי בית. כאילו המורות לקחו תפקיד אקטיבי בדחייה שלה. הזיכרון הזה עיצב אותי כאדם בוגר והשפיע על מי שאני היום. יש לי רגישות גבוהה לילדים אשר סובלים מדחייה חברתית, ואני מייד קמה להגנתם. באסיפת ההורים הפותחת את השנה אני תמיד מציינת בפני ההורים כי החלק החברתי הוא בעל חשיבות עליונה בעיניי, ואצלי בכיתה לא יהיו מקרים של נידוי חברתי. אני כל הזמן רואה לנגד עיניי את הילדה הזו..." (זיכרון של סיגלית, מורה בת 35).

בסדנאות רבות שערכתי במשך השנים, לקבוצות של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים באומנויות השונות, יועצות, צוותי מורים וגננות, בנושא הדחייה החברתית, מצאתי כי אפשר בהחלט להתייחס לזיכרונות שלנו מהילד או הילדה הדחויים, כזיכרונות המגדירים את העצמי. רבים מהמשתתפות והמשתתפים שיתפו ברגש האשמה והבושה שהם חשים עד היום כלפי הילד או הילדה הדחויים, והתייחסו לזיכרון כמשמעותי בבחירה שלהם במקצוע חינוכי־טיפולי. הם אף ציינו כי הזיכרון של הילד הדחוי מתעורר אצלם לעיתים באפיזודות ובצמתים קשורים.

"אני זוכרת מכיתה ד' את הילדה רוחמה, היא הייתה כהת עור וגבוהה מכל ילדי הכיתה. ילדי הכיתה התרחקו ממנה, קראו לה מסריחה וטענו שנודף ממנה ריח רע. אמרו שיש לה כינים. אף אחד לא היה חבר שלה, והיא ישבה לבד בכיתה. יום אחד ביקשה המורה שמישהו מהילדים יתנדב לשבת ליד הילדה... אף אחד לא הסכים, ואחד הילדים המקובלים בכיתה הרים את היד ואמר: 'המורה, היא מסריחה אי אפשר לשבת לידה'. כל הכיתה פרצה בצחוק... אני זוכרת אותה פורצת בבכי ורצה החוצה מן הכיתה... אף אחד לא קם להגנתה... גם לא אני. עד היום אני רואה ילדים שמזכירים לי אותה, ואני דואגת ומשתדלת שאף ילד לא ירגיש כמו שהיא הרגישה אז... אני חושבת עליה ושואלת את עצמי למה הצטרפתי לילדים הלועגים... אני מרגישה אשמה..." (זיכרון של חנית, פסיכולוגית, בת 45).

כמו כן, אלו מן המשתתפים אשר חוו בעצמם חוויות משפילות של דחייה והדרה הדגישו עד כמה הזיכרון הזה צרוב בזיכרונם ועד כמה הוא משפיע עליהם עד היום בהתנהלותם כמבוגרים.

"עד היום אני שואלת את עצמי, מה היה חסר בי? למה הם לא רצו את חברתי והתרחקו ממני. התייחסו אליי כאילו אני לא קיימת בכלל. היום כשאני כבר מנהלת בית ספר, אני מתבוננת בילדים בכיתתי ואומרת לעצמי הנה זאת המלכה, וזאת את, כן זאת את... ואני מבטיחה לעצמי וגם להם שאני לא אאפשר שזה יקרה שוב, הדחייה הזאת. ואני גם מסתכלת על הבת והבן שלי כמה הם יפים ואהובים, הם עוד קטנים עכשיו, אבל החרדה הכי גדולה שלי היא שהם יסבלו כמו שאני סבלתי. אני לא אתן שדבר כזה יקרה. לפעמים אני מסתכלת עליהם, בעיקר על הבן שלי, ואומרת שאולי אולי יש לו סיכוי להיות מלך הכיתה" (ישראלה, מנהלת בית ספר, בת 41).

בעבודתי רבת השנים כפסיכולוגית חינוכית נתקלתי לא פעם בתחושה של חוסר אונים ואוזלת יד מצד הגורמים השונים (הורים, מורים, יועצים ופסיכולוגים) בהתמודדות שלהם עם דחייה חברתית. פעמים רבות שולטת ההרגשה שאין לכך פתרון. "זו דרכו של עולם", אומרים רבים, "תמיד יהיה מי שיתפוס את המקום של הדחוי. אם זה לא היה הוא, אז זה היה מישהו אחר". ספר זה הוא תוצר של עבודה טיפולית רחבת היקף בתחום הדחייה החברתית בחמש־עשרה השנים האחרונות, ומטרתו לתת מענה לתחושת אוזלת היד, להציג התערבויות אפשריות מגוונות, הן ברמה הפרטנית והן ברמה הקבוצתית, ובכך לעודד התערבויות מושכלות של אנשי חינוך ומטפלים בנושא הדחייה החברתית. אני מאמינה כי מעמדו החברתי של הילד ותהליכים של הדרה ודחייה חברתית בקרב בני גילו אינם גזירת גורל ובידינו הכוח ואף החובה לשנותם.

הספר שבידכם מונה שמונה פרקים: בפרק הראשון אציג את תופעת הדחייה החברתית וכן נתונים כמותיים המתייחסים לחברה הישראלית. בפרקים השני עד השביעי אבחן דרכים שונות, שאותן פיתחתי במהלך השנים, להתערבות ולטיפול במצבים של דחייה חברתית. בפרק השני אציג מתווה לעבודה פרטנית עם הילד הדחוי, המתמקד בפיתוח המיומנויות החברתיות של הילד. מתווה זה הוא הכלי הטיפולי הראשון שאותו פיתחתי ואשר אומץ על ידי מטפלים רבים ברחבי הארץ, והם שיתפו אותי בהצלחתו. בפרק השלישי אציג כלי טיפולי נוסף שאותו פיתחתי והוא מודל המונה 12 מפגשים של עבודה קבוצתית עם ילדים המתקשים להסתגל חברתית. גם המודל הקבוצתי יושם בהצלחה בכמה רשויות חינוכיות ברחבי הארץ, והוא אף מהווה בסיס תיאורטי בבית הספר למטפלים חברתיים 'תעצומות' שביד בנימין ובירושלים. בפרק הרביעי אעסוק במושג ה'רגישות לדחייה', זהו מאפיין ייחודי של ילדים דחויים חברתית. בפרק החמישי אתייחס לעבודה הכיתתית של המחנך עם הכיתה או הקבוצה שהוא מוביל, ושאליה משתייך הילד. הפרק השישי יעסוק בעבודה טיפולית הדרכתית עם הוריו של הילד הדחוי, ובפרק השביעי אציג עבודה קהילתית, אשר משלבת בין הדרכים השונות להתערבות וכוללת עבודה אינטגרטיבית עם בית הספר, המורים, ההורים, הכיתה והילד הדחוי. הפרק השמיני הוא הרהור קצר ומסכם של הספר. בנספחי הספר מופיעים השאלונים המוצגים בספר, כדי שיהיה אפשר לעשות בהם שימוש.

אני רוצה להודות להוצאת ספרי ניב, על הליווי הצמוד והמקצועי בתהליך המרגש של הפקת הספר. לנירה רובין על עיצוב העטיפה והעימוד שנעשו בנועם רב. תודה לשלומית איזנמן העורכת הלשונית, שאהבת המילה והאדם שלה הפכו את העריכה להנאה גדולה. ותודה לאחי המוכשר, תמיר צדוק, על הצילומים בספר ובעיקר על צילום הכריכה המרגש, בו מופיעים בני משפחתי שהם העוגן של חיי.

ברצוני להודות לאתר המקוון 'פסיכולוגיה עברית', אשר פרסם בשנים 2011–2013 את המאמרים הראשונים שלי, שחלקים מהם שימשו בסיס לספר זה. תגובות הקוראים המחישו את הצורך בחומרים כתובים בנושא הדחייה החברתית ועודדו אותי לכתוב ולהוציא לאור ספר זה.

אני מודה לד"ר אורית אלפי, מנהלת השירות הפסיכולוגי בבאר שבע וחברתי הטובה והקרובה מזה שנים רבות, אשר קראה את כתב היד והעירה את הערותיה ואשר מהווה עבורי מקור השראה ועידוד ליצירה, לנדיבות ולהתפתחות מתמדת.

תודה לתלמידיי הרבים ולמודרכיי במשך השנים, אשר יישמו בשטח את גישות ההתערבות השונות והוכיחו לי כי תמיד אפשר למצוא עוד דרכים יצירתיות ליציאה מסטאטוס הדחייה.

תודה לילדיי האהובים מכול, יובל, נועה ובועז, שהם משוש ליבי וההישג הגדול של חיי, ולאורי, אהובי וחברי הטוב, שקרא את כתב היד, תמך והאמין בי לאורך כל הדרך, עוד בתחילת דרכי המקצועית ועד לפרסום הספר הזה.

ולסיום, תודה מעומק הלב למטופלים ולמטופלות שלי, אשר שיתפו אותי בכאב הדחייה שלהם ואפשרו לי להיות עדה ושותפה לדרך ואף לסייע להם בתהליכי ההסתגלות החברתית.1

1. פרטי כל המטופלים המוצגים בספר טושטשו כדי להגן על פרטיותם.