דיאנה ודויד

ערב אחד התחלתי לחשוד שלדויד יש מאהבת. זה היה יום שישי, סוף חודש יולי, ישבנו שלושתנו לאכול סביב השולחן. בשמונה ועשרים הסלולרי של דויד, שהיה מונח בין הצלחת שלו לבין הקערה של הביף בוֹרגיניוֹן, החל לצלצל, והוא מיד השתיקו. שאלתי אותו מי זה, והוא ענה, פציינטית. פציינטית? ביום שישי בערב? הוא משך בכתפיו וביקש מאורן להעביר לו את הפירה. לא חלפו שלוש דקות, והטלפון צילצל שוב. ניסיתי לזהות את השם שהופיע על המסך ולא יכולתי; דויד ואני ישבנו בשני הקצוות הרחוקים של השולחן המלבני, ואורן ישב בינינו. דויד התנצל וביקש את סליחתנו וקם מהשולחן. ויצא עם המכשיר לגינה. הוא סגר מאחוריו את דלתות הזכוכית והתרחק כך שלא יכולנו לראותו. כשחזר, פניו היו סמוקות. שאלתי אותו לָמה פציינטית מתקשרת אליו ביום שישי בערב. הוא אמר שיש לה בעיה עם גבולות.

מלבד שיחת הטלפון ההיא, לא נתקלתי עד הרגע ההוא בשום סימן לאישה אחרת. לא מכתב אהבה, לא שערה, לא בשׂומת זרה או כתמי שפתון. ובכל זאת, משום־מה, תחושה עזה — בעצם, ידיעה — שלדויד יש מאהבת, הכתה בי פתאום בערב ההוא.

גם ההיגיון שלי, לצערי, אותת לי שאין אפשרות אחרת, ושלמעשה הדבר בלתי נמנע. הרי תקופה ארוכה הייתי מנומנמת, עסוקה בלספר לעצמי סיפורים על הזוגיות שלנו, במקום להתבונן בנו באמת. תשע־עשרה שנים מלאו בעת ההיא לקשר שלנו, ועיקר שיחותינו נסוב אז סביב הרטיבות בקיר המטבח. שכבנו, במקרה הטוב, פעם בשבועיים, ובכל מעשה אהבה שלנו האגן המסורבל שלי נע כמו האגן של הבולדוג שלנו, שייקספיר, ועור הבטן שלי השתרבב כמו שפתיו.

בימים שבהם רק התחלנו לצאת, הגוף שלי היה בראש רשימת מעלותי: התאמנתי בנבחרת הטניס של האוניברסיטה והופעתי ללימודים בנעלי ספורט. נהגתי לאסוף את שערי השחור, שהיה אז ארוך ומלא, בלי להסתרק ובלי להביט במראה. וכל כך זריזה הייתי, שדויד הצמיד לי את הכינוי בִּיש. שזה, בצרפתית, אם אני זוכרת נכון, איילה. והנה עם הזמן הכול השתנה. אמנם הוא עדיין כינה אותי בּיש, אבל במקום איילה היה לו בולדוג. ביש מזל.

אם אני הולכת לאחור, לאותם ימים שבהם הכרנו — אך זו כמובן חוכמה שבדיעבד — הרי שכבר בערב ההיכרות שלנו החלה התרמית. אני נזכרת ברושם שהותרתי בו באותו ערב, ומרגישה אשֵמה. נוכלת, אפילו. הרי גם אם הכול אז היה אמיתי ונכון מאוד לרגע ההוא, על פני ציר הזמן היה הערב ההוא סוג של סטייה. קצת כמו לפגוש אדם באימון ראשון למרתון, ולהסיק מכך שהוא רץ מרתונים. הרי שום דבר ממה שדויד ראה בי אז לא המשיך להתקיים בי אחר כך.

נפגשנו בעיר מונפליה שבצרפת. דויד התגורר שם; אני הייתי בסוף לימודי הקולנוע, והסרט הקצר שכתבתי וביימתי התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע בעיר. קיבלתי הזמנה וכרטיס טיסה וחדר במלון, והלב התמים שלי דפק כמו משוגע מתוך חרדה שחלום חיי — לזכות בהכרה כבמאית סרטים — מתגשם כבר בגיל עשרים וארבע. הערב שבו פגשתי את דויד היה ערב ההקרנה. זה היה בחודש אוקטובר, מזג האוויר היה קריר, ורוב הזמן היוצרים הצעירים, ואני ביניהם, שָהִינו בקוֹרוּם, בית האופרה של מונפליה שבו התקיים הפסטיבל. אני זוכרת רצפה שכל כולה שטיח אדום. כורסאות עור, קירות מחופים עץ. הרבה אנשים יפים. אני עצמי, כפי שהתבקשתי, לבשתי אז שמלת ערב שחורה, שקניתי בקסטרו במיוחד לאירוע, עם תלושים שקיבלתי מאחותי. זו היתה שמלה פשוטה מאוד, אבל היו לה כתפיות דקות ומבריקות שהבליטו את כתפי הטניס שלי. את השיער אספתי לפקעת גבוהה, ולאוזנַי ענדתי עגילי פנינה שקניתי שעתיים לפני ההקרנה במדרחוב ליד המלון.

זה היה פסטיבל הקולנוע הראשון מחוץ לישראל שהסרט שלי הוקרן בו. וזה היה גם הפסטיבל הראשון — ובדיעבד היחיד — שבו הסרט זכה בפרס. דויד, שחי אז כאמור במונפליה, ביקר בפסטיבל כאורח. בין היתר הוא צפה גם בסרט שלי, ובתום ההקרנה ניגש אלי להחמיא לי על העבודה. הוא אחז ספר בצרפתית תחת זרועו ודיבר בעברית עם מבטא קל, כשהציג את עצמו כפסיכולוג קליני. הוא אמר שהתסריט — נערה שנלחמת בשֵד דמיוני — מצוין. הוא היה גבוה ממני בראש, למרות נעלי העקב שנעלתי. היו לו לא מעט שערות לבנות, ועור פניו היה מעט רפה. הנחתי שהוא מבוגר ממני, אך עדיין לא ידעתי אז שההפרש בינינו הוא שתים־עשרה שנה. עמדנו בתוך אולם ההקרנה, סמוך לבמה שעליה הציגו אותי קודם לקהל. דויד שאל אותי מהם מקורות ההשראה שלי, ולפני שהספקתי לחשוב על תשובה — מוזר שעד הרגע ההוא לא חשבתי על זה — המפיקה, שרצתה להמשיך להקרנה הבאה, אמרה לדויד שמחר בצהריים יתקיים מפגש עם היוצרים לשאלות ותשובות. דויד הינהן, והתנצל על כך שהוא עיכב אותנו. הוא שלף את הספר מתחת לזרוע כדי להניף את ידו באוויר במחווה של שלום ותודה, ואמר שיבוא למפגש מחר.

אני זוכרת שבתום הקרנות הסרטים בערב ההוא, ישבתי בחדר הבמאים הצעירים ואמרתי למתחרַי שלא יכולתי לסבול את הסרט שלי על המסך. שהוא הגעיל אותי. שהתביישתי בו. רובם היו במין היפר לא נורמלי, קולניים, שיכורים, מצלמים זה את זה במצלמות הדיגיטליות שעדיין היו אז חידוש טכנולוגי, והפנים שלהם נותרו מופתעות וסקרניות לנוכח אמירתי. הם ניסו להבין לְמה התכוונתי — דיסגסטינג? לייק ווֹמיט? לייק שיט? — ואף לא אחד מהם הזדהה עם התחושה הזאת. כך למדתי שאני חריגה. שלא רק כותרות הסרט שלי, עם התקציב הנמוך של החוג לקולנוע — פונט לבן ורוטט וחסר מעוף — היו שונות, אלא שגם אני עצמי הייתי שונה, עם הבחילה שנתקפתי בגללו. על כל פנים, במהלך השיחה איתם הבחנתי שאני מודעת יותר מהרגיל לשמלה שלבשתי, לתסרוקת, להבל הפה שלי. היתה בי איזו דריכות, אני זוכרת, שהיתה קשורה משום־מה דווקא לפסיכולוג ההוא. קיוויתי שבאמת יופיע למחרת למפגש עם היוצרים. הפָּנים שלו — או מה שהצלחתי לזכור מהן: משקפיים במסגרת מתכת כחולה, ועיניים עם עיוות בולט אך חינני של עין קטנה ועין גדולה — הפנים האלה ליוו אותי גם כשענדתי שוב, לקראת המפגש המדובר, את עגילי הפנינה ההם.

אבל הפעם הבאה שבה ראיתי את דויד היתה רק אחרי שלושה ימים, בבוקר שלמחרת הטקס שבו הוכתר הסרט שלי כזוכה בתחרות הסרט הקצר. כי למפגש ההוא עם היוצרים, שבו ציפיתי לראותו, הוא לא הגיע. אני זוכרת שחיפשתי אותו בקהל המצומצם לכל אורך המפגש, והתאכזבתי שהוא לא שם. ובכל פעם שדלת העץ הכבדה נפתחה, ומישהו נכנס לחדר — הלב שלי בעט בי בתקווה שזה הוא. ידעתי שאני מצפה לו, כן, ידעתי גם ששוקע בי עלבון לא רציונלי מכך שהוא לא בא. פירשתי את אי־הגעתו אז כאילו נחשפת בפנַי האמת הקשה, המעליבה, שאין אפשרות לחמוק ממנה: הסרט שלי לא באמת נגע באף אחד. בשלב ההוא לא רק שלא העליתי בדעתי שהעולם השתגע ושיומיים לאחר מכן הסרט הטיפשי הזה יזכה בפרס, אלא חשתי אפילו אשֵמה על כך שהוא סתם תופס מקום בתחרות, על חשבון סרטים טובים ממנו. את הפנייה הראשונה של דויד אלי, מיד אחרי ההקרנה, פירשתי אפוא כלא יותר ממחווה של נימוס, ונזכרתי במבוכתו כשאותה מפיקה הזמינה אותו למפגש עם היוצרים: הוא היה חיוור, חשבתי שנזכרתי, וללא ספק גימגם בצרפתית תשובה חסרת כוונה.

על רקע הלך הרוח הזה אפשר להבין עד כמה הייתי המומה בהמשך, עם הודעת הזכייה. הסרט שלי, עם הכותרות העלובות, שצולם בפילם 16 מ"מ ולא ב־35 מ"מ כמו שאר המתחרים, ושנראה בהשוואה אליהם, על המסך הגדול, כמו שארית של משהו, היה לסרט הקצר הטוב ביותר באותה שנה. רגע אחרי שהוכרז שמי — דיאנה שריינר — במבטא צרפתי שהקשה עלי לזהותו, עברו בי רעידות. הפה שלי יבש, הצוואר שלי שרף, המעיים הורעלו בהרגשה איומה שהנה, עוד רגע, הקהל הצרפתי באולם, שמוחא כפיים וצועק בראבו! עומד לערוף את ראשי בגיליוטינה. ובלילה שאחרי הזכייה, לראשונה מאז שהייתי בת ארבע, מצאתי את עצמי מרטיבה במיטה. התעוררתי בין סדיני המלון שהוזמן בשבילי, כשהם ספוגים בשתן. צררתי אותם זה בתוך זה, מילאתי אמבטיה והטבעתי אותם שם. את המזרן הפכתי, וליתר ביטחון פרשתי עליו שתי מגבות, ונשכבתי עליהן ושקעתי בשינה עמוקה, חסרת הכרה, כמו חייל אחרי קרב.

בבוקר שלמחרת הטקס — הבוקר שבו פגשתי את דויד בפעם השנייה — נקראתי שוב לקוֹרוּם, לריאיון ולצילומים לצורך יחסי ציבור. שאלו אותי מה הלאה, ועניתי שהלאה, לסרט הבא, שיהיה סרט באורך מלא. שאלו אותי אם גם הסרט הבא יעסוק במלחמה ביצרים, ושתקתי. אמרו שהשֵד בסרט שלי מסמל יצרים, וחיכו לאישורי. אבל לא יכולתי לאשר משהו שלא חשבתי עליו בכלל. הוקל לי כשהריאיון הסתיים. ברחתי משם החוצה. דויד חיכה לי — ממש חיכה לי, בזה כבר לא היה לי ספק — מחוץ למתחם שבו התקיימו הראיונות. הוא פנה אלי בתור כבוד הבמאית, כלת פרס הסרט הקצר הטוב ביותר, ושאל אם אסכים להצטרף אליו לארוחת צהריים במסעדה הטובה ביותר במונפליה.

היום, כשאני נזכרת בכל זה, ולמרות שבהמשך הִסביר את היעדרותו מהמפגש עם היוצרים בכך שפציינט שלו בלע כדורים, אני שוב לא בטוחה אם באמת העריך את הסרט שלי בעקבות הצפייה בו, או רק בגלל ההכרה הפומבית שלה זכה הסרט פתאום. רוב הזמן, אם לומר בכנות, אני נוטה לשער שאלמלא זכה לא היינו היום יחד. ומכאן גם אותה תחושה איומה שמלווה אותי לאורך הקשר שלנו: שבלי כוונה שיטינו זה בזה למן הרגע הראשון. הוא שיטה בי מפני שנמשך לזוהר הרגעי שלי בפסטיבל, ולא לסטודנטית בנעלי ההתעמלות, ואני שיטיתי בו בגלל שמלת הערב השחורה ועגילי הפנינה והזכייה החד־פעמית. אחרי מונפליה, הסרט השתתף בכמה תחרויות אבל לא זכה בכלום. ואת אותו סרט באורך מלא שהצהרתי שאעשה זנחתי כבר בשלב כתיבת התסריט.

שנים אחר כך, כשהייתי כבר אשתו ונטשתי לחלוטין את עולם הקולנוע, התמחיתי בתיווך נדל"ן. נפטרתי מתשוקת היצירה הכוזבת שתיעתעה בי בצעירותי והסבה לי רק סבל, והשקעתי את עצמי בבניית העסק, המשפחה והבית שלנו. פה ושם, ברגעים של קִרבה, דויד ואני המשכנו להיזכר בימי ההיכרות שלנו שם, במונפליה, ולשחזר את הדייט הראשון ההוא במסעדה הכי טובה בעיר. זאת היתה הפעם הראשונה שבה סעדתי עם מישהו שאוכל לובסטר, ובזמן שהוא פיצח את השריון הכתום, שיתפתי אותו בבחילה שעלתה בי במהלך ההקרנה ובחרדת הגיליוטינה שתקפה אותי בטקס הסיום. הרגשתי כל כך נוח לשתפו בחיי האישיים, שעוד רגע אחד, עם כוס היין השלישית, גם הייתי משתפת אותו במקרה ההרטבה במלון, שאירע בלילה שלפני אותה ארוחה. דויד הקשיב לי כבר אז קשב רב, ולא שפט, ולא התנשא, ולא ניסה לחשוף בפני שום מנגנון הרסני שפועם בי, ולא אמר שאתגבר על הכול בעזרת יצירה. להפך, הוא רק האזין ושתק, מה שגרם לי אז לחשוב בטעות שהוא רומז לכך שעשיית סרטים באמת לא טובה לי. שהיא מסוכנת לי, רעה, שעלי להתרחק ממנה ככל יכולתי. תקופה ארוכה אחרי מונפליה סיפרתי לעצמי שטוב שנחלצתי בזמן מהצרה הזאת, ושעלי לקבל יחד עם דויד בהכנעה את העובדה שאני לא מי ששנינו חשבנו; שעלי להסתפק בעסקאות הנדל"ן, באורן, בננו היחיד — דויד שבא מחינוך אירופאי שיכנע אותי שמספיק לנו ילד אחד — בחופשות סוף־שבוע באיטליה ובמריחת קרם נגד קמטים.

וכך נוצר בינינו פער, כן. ואם אני מעיזה להתבונן בו — הפער הזה הולך ומתעצם משנה לשנה. כי בניגוד אלי, האישה שרחוקה היום שנות אור מהבחורה שבה דויד התאהב, הרי שהוא, דויד, נשאר כל השנים קרוב לעצמו, לדי־אן־איי של אישיותו, ונראה שבעוד רגע אחד הוא יחגוג את שיא מימושו העצמי במופע זיקוקים.

הוא לא נעשה יותר צעיר, כמובן. השיער שלו, שבתחילת היכרותנו עוד היו בו שרידים של צבעו השחור, אמנם סמיך עדיין, אבל עכשיו הוא לבן כולו. הוא עדיין מסרק אותו מדי בוקר לאחור ולצד, מקבע אותו עם מייצב השיער שאמו שולחת לו מפריז, וחופף אותו עם שמפו רפואי נגד סבוריאה. יש לו קמטים מצדי העיניים, והעפעפיים שלו צונחים. העין הקטנה שלו, שאיתה הוא קורץ, נרמסת עכשיו תחת העפעף ושוכבת בתחתית המשקפיים המלבניים. מבנה הפנים שלו לא היה יפה אף פעם: מצחו רחב יותר מלסתו, וראשו נראה כמו פירמידה הפוכה. ואף על פי כן, איכשהו, במין מעשה קוסמוּת צרפתי, המראה שלו מאז ומתמיד הוא מראה של שחקן קולנוע. נשים מסובבות אחריו את הראש. הן מחייכות אליו חיוכים פלרטטניים, נוגעות כביכול בטעות בגבו. כן, אני מבחינה בפרטים האלה.

עד העת ההיא, כלומר, עד השיחה שקיבל ביום שישי בערב, אותה שיחה ששינתה את הכול, הייתי לפעמים מרשה לעצמי לומר לו משהו על כך. הייתי מעמתת אותו — רק בצחוק, כמובן — עם מה שהוא היה רואה בעצמו אך מעמיד פנים שאינו מבחין בו. כמו, למשל, איך אשתו של פול, חברו מילדות שעלה לארץ בעקבותיו, נמרחת עליו תמיד בנוכחותי; או איך חברותי צוללות איתו לשיחות עמוקות מדי בנפש וקרובות מדי בגוף. לעתים הייתי אוזרת אומץ ואומרת לו משהו גם על הפציינטיות, שבאופן לא מפתיע היוו את מרבית המטופלים בקליניקה שלו, ונשארו נאמנות לו גם כשעבר לקליניקה החדשה, נטולת החניה, בסמוך לפארק הירקון. כבר בראשית דרכנו המשותפת למדתי שהפציינטיות שלו מאוהבות בו, ושהוא, דויד, מודע לכל זה. הוא לא הסתיר את ההתאהבויות שלהן ממני, אלא דווקא שיתף אותי בכול. פעם פציינטית סיפרה לו, למשל, שבכל פעם שהיא שוכבת עם בעלה היא מפנטזת את דויד במקומו ומתפעלת מאיברו. דויד צחק כשהוא סיפר לי את זה, וגם אני העמדתי פנים שאני צוחקת. אבל במידה חבויה של רוע ציינתי לעצמי שטוב שהיא לא ראתה אותו עירום: איבר המין של דויד קטן ודק וחסר נוכחות גם בעת זקפה, וודאי שלא מעורר התפעלות. אף פעם לא דיברנו על כך, אבל מאז שהכרתי אותו הבחנתי שהוא לובש את תחתוניו תמיד בחופזה ותמיד במין כיפוף של הסתרה, ושאפילו הוא, האינטלקטואל, סובל מרגשי נחיתות פרימיטיביים בנוגע לאיבר שלו. מכל מקום, גם באמצעות שיתוף הסיפורים וגם באמצעות ניתוח ההתאהבויות, דויד ביקש לנטרל חששות כלשהם שהיו לי. הוא היה חוזר ומסביר לי, לעומק, שהפציינטיות שלו רק עושות השלכה; שבעיניים שלהן הוא לא דויד האדם — תמיד הגה את שמו במלרע, בהדגשה יתרה של הד' האחרונה — אלא דמות שהראש שלהן המציא כחלק מהתהליך שהן עוברות; שלפעמים הוא אבא שלהן, לפעמים הוא ילד שלהן, לפעמים הוא אמא שלהן, ולפעמים — כן, אפילו הוא, הרכרוכי — האביר שלהן על הסוס הלבן, הגבר האידיאלי שהן כביכול מייחלות לו.

האזנתי להסבריו בהכרת תודה — הוא באמת התכוון למה שאמר, ראיתי את זה בעיניים שלו — ואף על פי כן לא נרגעתי. כי גם אם האמנתי שהוא עצמו מוגן היטב מפני אותן נשים, ובאמת רואה את הסיבוכים הנפשיים במקום את ניסיונות הפיתוי, סבלתי מתופעת לוואי אחת רעה בעקבות אותם הסברים: ההבנה שגם הקשר שלנו, של דויד ושלי, התחיל מדמות מסוימת שהוא דמיין שאני, ולא ממי שהייתי באמת. הרי הוא עצמו ראה בי אז קולנוענית צעירה מלאת פוטנציאל, שעתידה לכבוש יום אחד אפילו את אולפני גומונט הצרפתיים. ורק את התחושה הזאת שלי, שהוניתי אותו למן הרגע הראשון שבו נפגשנו, לא חשפתי בפניו מעולם.

דויד כאמור נהג לשתף אותי תמיד בסיפורי הזימה של המטופלות שלו, וכך, באותה עת, שמתי לב שבמשך כל השנה האחרונה הוא לא סיפר לי שום סיפור מהסוג הזה. האם יכול להיות שהפציינטיות שלו לא חולמות עליו יותר? לא מתאהבות בו? קשה היה לי להאמין. המחשבה על כך שפציינטיות שלו עדיין מתאהבות בו, אבל, משום־מה, הוא לא מספר לי יותר עליהן, אוששה אף היא את המסקנה האכזרית שלדויד יש מאהבת.