דין פרוטה
ג'פרי ארצ'ר
₪ 44.00 ₪ 26.00
תקציר
הדבר המשותף היחיד למרצה למתמטיקה מאוקספורד, רופא מכובד, סוחר אמנות צרפתי ולורד אנגלי מפונק הוא שארבעתם הפסידו את כל כספם בן–לילה לנוכל אחד: הארווי מטקאלף.
מטקאלף בנה את אימפריית הרמאות הידועה לשמצה שלו במו ידיו. הוא גדל בימי השפל הגדול וכבר כילד שאף לשלוט בשוק השחור שהתנהל בבית הספר. מאז, במשך עשרות שנים, הוא עוקץ אנשים תמימים וגונב מהם סכומי עתק בשיטות מתוחכמות. הוא עשיר מופלג, אבל לא מצליח לעמוד בפיתוי כאשר נקרית בדרכו הזדמנות לרווחים קלים. חוקרי המשטרה מנסים שנים רבות לתפוס אותו, אך לשווא.
אבל הפעם הוא עקץ את האנשים הלא נכונים. נוכח אזלת היד של המשטרה, וכשלא נותר להם דבר להפסיד, ארבעת הנגזלים מחליטים לעשות מעשה: לרמות את הרמאי, ולקחת ממנו בחזרה בדיוק את הסכום שהוא גזל מהם, פרוטה אחר פרוטה.
בין בתי הקזינו של מונטה קרלו למרוצי הסוסים באסקוט, בין הגלריות האלגנטיות של לונדון לרחובות השוקקים של וול סטריט –
המשחק מהיר והמחירים גבוהים. אבל הם למדו מהנוכל הטוב ביותר, ולא יוותרו גם כשהסכנה אורבת בכל פינה.
ג’פרי ארצ’ר הוא אחד הסופרים הנקראים ביותר בעולם. ספריו נמכרו בלמעלה מ–250 מיליון עותקים בכ–100 מדינות. ‘קין והבל’, סדרת ‘דברי ימי קליפטון’ וסדרת ‘ויליאם ווריק’, שהיו לרבי–מכר בינלאומיים, הם בין ספריו הרבים שראו אור בעברית בהוצאת מודן. דין פרוטה הוא ספרו הראשון.
ספרי מתח ופעולה
מספר עמודים: 264
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
ספרי מתח ופעולה
מספר עמודים: 264
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
פרק ראשון
1
מאז ומתמיד היה קשה לצבור מיליון דולר באופן חוקי. לצבור מיליון דולר באופן בלתי חוקי היה מאז ומתמיד קל קצת יותר. לשמור על מיליון דולר לאחר שנצברו הוא אולי הדבר הקשה מכול. הֶנְרִיק מֶטֶלְסְקִי היה אחד מאותם אנשים נדירים שהצליחו לעשות את כל שלושת הדברים. אמנם המיליון שנצבר באופן חוקי בא אחרי המיליון הלא־חוקי, ובכל זאת היה למטלסקי יתרון גדול: הוא הצליח לשמור את הכול בידיו.
הנריק מטלסקי נולד בלואר איסט סייד של מנהטן ב־17 במאי 1909, בחדר קטן שכבר ישנו בו ארבעה ילדים. הוא התבגר בימי השפל הגדול והאמין באלוהים ובארוחה אחת ביום. הוריו היו יוצאי ורשה שהיגרו מפולין בתחילת המאה. אביו של הנריק היה אופה במקצועו ומצא עבודה בניו יורק כעבור זמן קצר, אצל מהגרים מפולין שהתמחו באפיית לחם שיפון שחור ובניהול מסעדות קטנות לשירות בני ארצם. אילו בחר הנריק בקריירה אקדמית היו הוריו רואים זאת בעין יפה, אך הוא לא הצטיין בלימודיו בבית הספר התיכון. כישרונותיו הטבעיים היו שונים בתכלית. הוא היה ילד קטן, פיקח וערמומי, והתעניין בשליטה בשוק השחור של סיגריות ומשקאות חריפים שהתנהל בבית הספר הרבה יותר מאשר בסיפורים המסעירים של המהפכה האמריקאית ופעמון החירות. הנריק הקטן לא האמין ולו לרגע באִמרה שנפוצה אז, כאילו הדברים הטובים ביותר בחיים ניתנים חינם. החתירה לכסף ולעוצמה הייתה טבועה בו, כפי שהיכולת לצוד עכברים טבועה בחתול.
כשהיה הנריק בן ארבע־עשרה, נער מחוטט פנים שצמח לגובה במהירות, נפטר אביו מהמחלה שנקראת כיום סרטן. אימו לא המשיכה לחיות יותר מחודשים ספורים אחרי אביו, וחמשת הילדים נותרו יתומים. הנריק, כמו שאר הארבעה, היה צריך להגיע לבית היתומים המחוזי לילדים חסרי כול, אבל בניו יורק של אמצע שנות העשרים של המאה העשרים לא היה קשה לנער להיעלם בלי להשאיר עקבות –אם כי היה קשה יותר להישאר בחיים. הנריק נעשה אמן הישרדות, ומה שלמד בבית הספר הזה הביא לו תועלת רבה בהמשך חייו.
הוא הסתובב בלואר איסט סייד, חגורתו הדוקה ועיניו פקוחות. פה צחצח נעליים, שם הדיח כלים, ותמיד חיפש את פתח המבוך שבתוכו נמצאו העושר והיוקרה. ההזדמנות הראשונה נקרתה בדרכו כשחברו לחדר, יאן פֶּלְניק, נער שליחויות בבורסת המניות של ניו יורק, יצא זמנית מכלל פעולה אחרי שאכל נקניקייה מתובלת בסלמונלה. הנריק, שהתבקש להודיע לממונה על השליחים על המקרה המצער שאירע לחברו, הפך את הרעלת הקיבה לשחפת, והצליח לשכנע את האיש למסור לו את המשרה שהתפנתה. הוא עבר לחדר חדש, לבש מדים חדשים, איבד חבר וזכה במשרה.
ברוב ההודעות שהעביר הנריק בתחילת שנות העשרים הופיעה המילה "לקנות", ורובן הוצאו לפועל לאלתר כי זו הייתה תקופת שגשוג. הוא ראה אנשים חסרי כל כישרון גורפים הון, ואילו הוא עצמו לא היה יכול אלא לצפות מהצד. חושיו כיוונו אותו אל האנשים שהרוויחו יותר כסף בשבוע אחד בבורסה מכפי שהוא היה יכול לצבור במשך כל ימי חייו כעובד שכיר.
הוא לקח על עצמו ללמוד את אופן פעולתה של בורסת המניות, צותת לשיחות פרטיות, פתח שדרים חתומים, ואט־אט למד אילו דוחות חסויים עליו ללמוד על בוריים. כשהיה בן שמונה־עשרה היה לו ניסיון של ארבע שנים בוול סטריט: ארבע שנים שהיו עוברות על כל שליח אחר בלא יותר מהתרוצצות באולמות הומי האדם, עם פתקאות ורודות למסירה; ארבע שנים שהיו שקולות אצל הנריק מטלסקי כנגד תואר שני בבית הספר למִנהל עסקים של הרווארד. הוא לא העלה כלל על דעתו שיבוא יום והוא יתבקש להרצות באותו מוסד נשגב.
בוקר אחד ביולי 1927 קיבל הנריק למסירה הודעה מהָלגָרטן ושות', חברת ברוקרים מבוססת, וכהרגלו, נכנס בדרכו לשירותים. הוא כבר שכלל את השיטה: לנעול את עצמו בתא, לקרוא את השדר שבידו, להחליט אם המידע יכול להביא לו תועלת, ואם כן, להתקשר מייד לוויטולד גרונוביץ, פולני זקן שניהל סוכנות ביטוח קטנה לבני ארצו. בדרך כלל הרוויח הנריק עשרים עד עשרים וחמישה דולרים נוספים בשבוע תמורת המידע הפנימי שסיפק. גרונוביץ, שלא היה מסוגל לפעול בבורסה בסכומים גדולים, דאג שההדלפות לא יובילו בשום פנים אל המודיע הצעיר.
בזמן שישב על האסלה הבין הנריק כי הפעם יש בידו מידע בעל חשיבות יוצאת דופן. מושל טקסס עומד להעניק לחברת סטנדרד אוֹיל רשות להשלים את צינור הנפט משיקגו למקסיקו, וכל שאר הרשויות הציבוריות המעורבות בעניין כבר נתנו את הסכמתן. השוק ידע היטב כי החברה מנסה להשיג את האישור הסופי הזה כבר קרוב לשנה, אך הדעה הכללית הייתה שהמושל ידחה אותה. על הנריק הוטל למסור את השדר ישירות לידיו של טאקר אנתוני, הברוקר של ג'ון ד' רוקפלר, ללא דיחוי. רישיון זה להנחת צינור הנפט יעניק לכל צפון ארצות הברית אספקת נפט זמינה, והרווחים עתידים להרקיע שחקים. הנריק הבין מייד כי מניות סטנדרד אויל עתידות לעלות בערכן עם היוודע הבשורה, מה גם שסטנדרד אויל כבר שלטה בתשעים אחוז מבתי הזיקוק של אמריקה.
בנסיבות רגילות היה הנריק מעביר את המידע מייד למר גרונוביץ, ואף חשב לעשות כן הפעם, כשהבחין באדם עב בשר שיצא גם הוא מהשירותים ושמט בדרכו פיסת נייר. אף אחד אחר לא היה במקום, והנריק הרים את הפתק וחזר לתאו הפרטי, בתקווה לגלות עוד מידע מועיל. זו הייתה המחאה מאת גברת רוֹז רֶנִיק, מוסבת למשיכת מזומנים.
הנריק לא קם ממקומו, אלא ישב וחשב. הוא יצא מהשירותים במהירות, וכעבור שעה קלה יצא לרחוב עצמו, לוול סטריט. הוא נכנס לבית קפה קטן ברחוב רקטור, ישב שם והעמיד פנים שהוא שותה קוקה קולה, בעודו מעבד את תוכניתו. ואז הוא קם והוציא אותה לפועל.
תחילה פדה את ההמחאה בסניף בנק מורגן בצד הדרומי־מערבי של וול סטריט, כי ידע שבמדיו ההדורים של שליח הבורסה יוכל להתחזות לבלדר הפועל בשליחות איזו חברה מכובדת. הוא חזר לבורסה וקנה מאחד הברוקרים המורשים 2,500 מניות של סטנדרד אויל במחיר 19.85 דולר למניה, וכך נותר בידו עודף של 126.61 דולר אחרי תשלום העמלה. את הסכום הזה הוא הפקיד בחשבון עובר ושב שפתח בבנק מורגן. הוא חזר והמשיך בשגרת יומו, בציפייה דרוכה להודעה על החלטת המושל, וענייני סטנדרד אויל העסיקו אותו עד כדי כך שהוא ויתר על ביקוריו הרגילים בשירותים עם ההודעות שהעביר.
שום הודעה לא הגיעה. הנריק לא היה יכול לדעת שהידיעה עוכבה עד שעת הסגירה הרשמית של הבורסה בשלוש אחר הצהריים כדי לאפשר למושל עצמו לקנות מניות ככל שתמצא ידו החמדנית. הנריק חזר הביתה באותו ערב כשהוא רועד מפחד על שגיאתו ההרסנית. הוא ראה בעיני רוחו כיצד הוא מאבד את משרתו ואת כל מה שצבר בארבע השנים שעברו. אולי אפילו יגיע לכלא.
שנתו נדדה בלילה ההוא, והוא לא הצליח למצוא מנוחה בחדרו הקטן והמחניק, למרות החלונות הפתוחים. באחת בלילה לא היה יכול עוד הנריק לשאת את המתח, והוא קפץ מהמיטה, התגלח, התלבש ויצא ברכבת התחתית לתחנת גרנד סנטרל. משם הלך ברגל לכיכר טיימס, ושם קנה בידיים רועדות את המהדורה הראשונה של 'וול סטריט ג'ורנל'. לרגע התקשה הנריק לקלוט את הבשורה, אף כי זו זעקה אליו מהכותרת הראשית באותיות של קידוש לבנה:
המושל מעניק זיכיון צינור נפט לרוקפלר
ומתחת באותיות קטנות יותר:
צפוי סחר נמרץ במניות סטנדרד אויל
הנריק המסוחרר נכנס לבית קפה הפתוח כל הלילה ברחוב 42, הזמין המבורגר גדול וצ'יפס, כיסה את הכול בקטשופ וכרסם את הארוחה כנידון למוות שאוכל את סעודתו האחרונה לפני הישיבה בכיסא החשמלי, ולא כמי שעשה את הצעד הראשון בדרכו לעושר. הוא קרא את מלוא הפרטים על הישגו של רוקפלר בעמוד הראשון ואת המשך הכתבה בעמוד 14, ובארבע לפנות בוקר קנה את שלוש המהדורות הראשונות של 'ניו יורק טיימס' ואת שתי המהדורות הראשונות של 'הראלד טריביון'. הידיעה הראשית הייתה זהה בכולן. הנריק מיהר לביתו, מסוחרר מהתרוממות רוח, ולבש את מדיו. הוא הגיע לבורסה בשמונה בבוקר ועבר כאוטומט את שגרת יומו. שום מחשבה לא הייתה בראשו מלבד השאלה כיצד יוציא לפועל את השלב השני בתוכניתו.
כשנפתחה הבורסה רשמית יצא הנריק לבנק מורגן וביקש הלוואה של חמישים אלף דולר כנגד אלפיים וחמש מאות המניות שלו בסטנדרד אויל. שער הפתיחה שלהן בבוקר זה היה 21.30 דולר. הוא הפקיד את ההלוואה בחשבון העו"ש שלו וביקש מהבנק המחאה בנקאית על סך חמישים אלף דולר לפקודת רוז רניק. הוא יצא מהבנק וחיפש במדריך הטלפון את כתובתה של הגברת שתרמה לו כסף ללא ידיעתה.
גברת רניק, אלמנה שהתפרנסה מרווחי ההשקעות שהשאיר לה בעלה המנוח, גרה בדירה קטנה ברחוב 62 – האזור היוקרתי ביותר בניו יורק, כפי שידע הנריק היטב. שיחת הטלפון מאדם לא מוכר ששמו הנריק מטלסקי, שביקש לראותה בעניין פרטי דחוף, הייתה בגדר הפתעה לא קטנה, אך כשנכנס לשיחה השם הָלגָרטן ושות' השתכנעה הגברת והסכימה לפגוש אותו במלון וולדורף־אסטוריה בארבע אחר הצהריים.
הנריק לא ביקר מעולם במלון וולדורף־אסטוריה, אבל לאחר ארבע שנים בבורסת המניות כמעט לא היו בתי מלון או מסעדות מהשורה הראשונה שהוא לא שמע את שמם בשיחותיהם של אחרים. הוא הבין כי גברת רניק תעדיף לשתות איתו כוס תה מאשר להזמין אדם ששמו הנריק מטלסקי לדירתה הפרטית, מה גם שמבטאו הפולני היה בולט יותר בטלפון מאשר בשיחה פנים אל פנים.
כשהנריק עמד על השטיח העבה באולם הכניסה של וולדורף־אסטוריה, הוא התבייש בנאיביות הבולטת שלו. הוא דמיין לעצמו שכולם מסתכלים עליו, והניח את גופו הקצר והעגלגל על גבי כורסה מהודרת באולם ג'פרסון. היו בוולדורף עוד כמה וכמה לקוחות מדושנים, אך הנריק חש כי הסיבה לעובי בשרם נעוצה ב־Pommes de terre Maitre d’Hôtel, ולא בסתם צ'יפס. עכשיו הוא התחרט שמרח על שערו השחור המתולתל כל כך הרבה שמן ושנעל נעליים שעקביהן כל כך שחוקים. הוא גירד בעצבנות את הפצעון המרגיז שהופיע ליד פיו והמתין. החליפה שלבש, שהרגיש בה כה בוטח ואמיד במחיצת חבריו, נראתה לו עתה מנקרת עיניים, מרושלת, זולה וצעקנית. הוא הרגיש חריג בנוף, לא היה לו דבר במשותף עם שאר לקוחות המלון, ולראשונה בחייו הוא חש שאינו מתאים למקום. הוא נטל גיליון של 'הניו יורקר', הסתתר מאחוריו והתפלל בליבו שגברת רניק תגיע במהירות. מלצרים אומרי כבוד התהלכו בין השולחנות העמוסים מכל טוב והתעלמו מהנריק בהתנשאות טבעית. אחד מהם, הבחין, לא עשה דבר אלא התהלך בחדר התה והציע קוביות סוכר במלקחי כסף האחוזים ביד מכוסה בכפפה לבנה: הנריק התרשם לאין שיעור.
רוז רניק הגיעה דקות אחדות אחרי השעה ארבע בלוויית שני כלבים קטנים, ולראשה כובע גדול עד להדהים. היא נראתה להנריק כבת שישים ומעלה, בעלת עודף משקל, מאופרת מדי ולבושה בהידור רב מדי. אבל חיוכה היה חמים, והיא הכירה כמדומה את כל הנוכחים, כי היא עברה משולחן לשולחן ופטפטה עם יושביו הקבועים של וולדורף־אסטוריה. בסופו של דבר הגיעה אל השולחן שלידו ישב הנריק, כפי שניחשה נכונה, והופתעה לא רק מתלבושתו המשונה אלא גם מגילו, כי הוא נראה צעיר משמונה־עשרה שנותיו.
גברת רניק הזמינה תה, ואילו הנריק דקלם את הסיפור ששינן היטב: הייתה תקלה מצערת בקשר להמחאה שלה, שהופקדה בטעות אתמול לזכות החברה שהוא משרת בבורסה. הממונה עליו הורה לו להחזיר את ההמחאה לאלתר ולהביע את התנצלותו העמוקה על התקלה. הוא הושיט לה את ההמחאה הבנקאית על סך חמישים אלף דולר, והוסיף כי הוא יאבד את משרתו אם הגברת תתעקש למצות את הדין, משום שהוא לבדו אחראי למה שקרה. למעשה, גברת רניק שמעה על אובדן ההמחאה רק הבוקר, ולא ידעה כלל שהיא נפדתה משום שפעולת הסילוק נמשכת ימים אחדים. חרדתו של הנריק, שהייתה אמיתית לחלוטין, ניכרה בו כשגמגם את סיפורו, והיה בכך כדי לשכנע מבקרים חריפים יותר של הטבע האנושי מאשר גברת רניק. היא הסכימה עד מהרה להניח את הפרשה מאחוריה, ושמחה שכספה הוחזר לה. מאחר שההמחאה המקורית נמשכה על ידי בנק מורגן, היא לא הפסידה דבר. הנריק פלט אנחת רווחה ונעשה רגוע ושמח בחלקו זו הפעם הראשונה היום. הוא אפילו קרא למלצר שחילק סוכר במלקחי כסף.
אחרי ששהה במקום זמן לא מבוטל הסביר הנריק כי עליו לחזור לעבודתו, הודה לגברת רניק על עזרתה, שילם את החשבון ויצא. על המדרכה מחוץ למלון נפלטה מפיו שריקה של הקלה. חולצתו החדשה הייתה מיוזעת (מלוחלחת, הייתה גברת רניק אומרת), אבל הוא יצא לחופשי והיה יכול לנשום שוב. המבצע הגדול הראשון שלו עלה יפה.
הוא עמד בשדרת פארק והיה משועשע מכך שהמקום שנבחר לעימות שלו עם גברת רניק היה וולדורף־אסטוריה, המלון ששמר סוויטה קבועה לג'ון ד' רוקפלר, נשיא סטנדרד אויל. גברת רניק הגיעה ברגל ונכנסה בכניסה הראשית, ואילו מר רוקפלר הגיע קודם לכן ברכבת התחתית ועלה במעלית הפרטית שלו לראש מגדלי וולדורף. רק מעטים מתושבי ניו יורק ידעו כי רוקפלר הורה לבנות לו תחנה פרטית מתחת לוולדורף־אסטוריה כדי לחסוך ממנו את הצורך לעבור ברגל את שמונת גושי הבניינים מתחנת גרנד סנטרל, שכן לא הייתה תחנה נוספת משם ועד רחוב 125 (התחנה עדיין קיימת כיום, אבל מאחר ששום בן רוקפלר אינו מתגורר בוולדורף־אסטוריה, הרכבות כבר לא עוצרות בה). בשעה שהנריק שוחח על חמישים אלף הדולרים שלו עם גברת רניק, ג'ון רוקפלר דן בהשקעה של חמישה מיליוני דולרים עם אנדרו ו' מֶלון, שר האוצר בממשל הנשיא קוּלידג', חמישים ושבע קומות מעליו.
למחרת בבוקר חזר הנריק לעבודתו כרגיל. הוא ידע שנותרו לו רק חמישה ימים למכור את מניותיו ולסלק את חובותיו לבנק מורגן ולברוקר, משום שחשבון אשראי בבורסת המניות של ניו יורק יכול להישאר פתוח רק חמישה ימי עסקים או שבוע קלנדרי. ביום האחרון עמדו המניות על 23.30 דולר. הוא מכר בשער של 23.15, כיסה את משיכת היתר שלו בסך 49,625 דולר, ואחרי ניכוי ההוצאות נותר לו רווח של 7,490 דולר בחשבונו בבנק מורגן.
בשלוש השנים הבאות הפסיק הנריק לצלצל אל מר גרונוביץ והחל להשקיע בעצמו – תחילה בסכומים קטנים, אבל הם הלכו וגדלו ככל שצבר ניסיון וביטחון עצמי. אלה היו ימים טובים, ואף שלא כל השקעותיו היו רווחיות, הוא למד כיצד לפעול בשוק הדובים, ולא רק בשוק הפָּרִים המקובל יותר.* שיטתו בשוק הדובים הייתה מכירה בחסר – נוהג שלא נחשב בדיוק הולם את כללי האתיקה העסקית. הוא השתלט במהירות על אמנות המכירה של מניות שלא היו בידו, בציפייה שמחירן ירד בעתיד הקרוב. חושיו הלכו והתחדדו הן בנוגע לקליטת מגמות הבורסה והן בנוגע לביגוד, והעורמה שרכש בסמטאות הלואר איסט סייד הועילה לו תמיד. לא עברו ימים רבים, והנריק למד שכל העולם הוא ג'ונגל – ולפעמים האריות והנמרים לובשים חליפות.
עד התמוטטות הבורסה ב־1929 הספיק הנריק להפוך את הרווח הראשון שלו, 7,490 דולר, ל־51,000 דולר בנכסים נזילים, לאחר שמכר כל מניה שהייתה ברשותו יום אחרי שיושב ראש הלגרטן ושות' קפץ מהחלון בבניין הבורסה. הנריק קלט את המסר. הכנסתו החדשה אִפשרה לו לעבור לדירה מהודרת בברוקלין, והוא החל לנהוג במכונית סטוּץ אדומה, מנקרת עיניים. כבר בילדותו למד הנריק כי הוא בא לעולם מצויד בשלושה חסרונות חשובים – שמו, מוצאו ועוניו. בעיית הכסף נפתרה, וכעת הגיעה השעה לטפל בשתיים הנותרות. לצורך זה הוא הגיש בקשה לשנות את שמו בצו בית משפט, וכשהפך להיות הארווי דיוויד מטקאלף, ניתק את כל הקשרים עם חבריו בקהילה הפולנית, ובמאי 1930 הגיע לבגרות חוקית עם שם חדש, רקע חדש וכסף חדש מאוד.
באותה שנה, במשחק פוטבול, פגש לראשונה את רוג'ר שָׁארְפְּלִי וגילה כי לעשירים יש בעיות משלהם. שארפלי, צעיר יליד בוסטון, ירש את החברה של אביו, שהתמחתה בייבוא ויסקי ובייצוא פרוות. הוא רכש את השכלתו בבית הספר הפרטי קוֹאֵייט ובמכללת דָארְטמוּת, וניחן בכל הביטחון והחינניות של האצולה הבוסטונית, שעוררו קנאה מצד שאר האמריקאים. הוא היה גבה קומה ובהיר שיער, נראה כמו צאצא של הוויקינגים, ובדומה לשאר החובבים המוכשרים, גילה כי כל הדברים באים לו בקלות – בייחוד נשים. מכל בחינה שהיא הוא היה היפוכו הגמור של הארווי, ומאחר שהשניים נמצאו בשני קטבים מנוגדים פעלה ביניהם משיכה מגנטית שקירבה אותם זה לזה.
שאיפתו היחידה של רוג'ר בחייו הייתה להיות קצין בצי ארצות הברית, אך הוא נאלץ לחזור לעסקי משפחתו אחרי שסיים את לימודיו במכללה בגלל בריאותו הלקויה של אביו. הוא עבד בחברה רק חודשים ספורים לפני שאביו מת. רוג'ר היה מעדיף למכור את החברה למגיש ההצעה הראשונה, אך אביו הוסיף נספח לצוואתו, ושם צוין כי אם החברה תימכר לפני שימלאו לרוג'ר ארבעים (אחרי גיל זה הוא לא יתקבל לצי), יחולקו ההכנסות ממכירתה שווה בשווה בין שאר קרובי משפחתו.
הארווי הקדיש מחשבה מרובה לבעיה של רוג'ר, ואחרי שתי פגישות ממושכות עם עורך דין ניו יורקי מוכשר הציע לרוג'ר דרך פעולה: הארווי ירכוש 49 אחוז מחברת 'שארפלי ובנו' תמורת מאה אלף דולר ועוד עשרים אלף הדולרים הראשונים מרווחי כל שנה. כשיגיע לגיל ארבעים ימכור לו רוג'ר את 51 האחוזים הנותרים תמורת מאה אלף דולר נוספים. במועצת המנהלים יהיו שלושה בעלי זכות הצבעה: הארווי, רוג'ר ואדם שלישי שימנה הארווי, וכך תהיה בידו שליטה מוחלטת בחברה. מבחינת הארווי, רוג'ר רשאי להתגייס לצי, ונדרש ממנו רק להשתתף באספה השנתית של בעלי המניות.
רוג'ר היה מאושר על מזלו הטוב. הוא אפילו לא התייעץ עם איש מאנשי 'שארפלי ובנו' כי ידע היטב שהם ינסו לשכנע אותו לא לקבל את ההצעה. על כך הסתמך הארווי, שהעריך היטב את טרפו. רוג'ר שקל את ההצעה רק ימים ספורים לפני שהסכים להכין את המסמכים המשפטיים בניו יורק – רחוק די הצורך מבוסטון, כדי שאיש בחברה לא יגלה מה מתרחש. בינתיים חזר הארווי לבנק מורגן, שם זכה להערכה כאדם שצפוי לו עתיד מזהיר. מאחר שהעתיד הוא עסקם של הבנקים, ניאות המנהל לסייע לו במבצעו החדש בהלוואה של חמישים אלף דולר, נוסף על הונו העצמי שהגיע לסכום דומה, וכך רכש הארווי 49 אחוז מ'שארפלי ובנו' ונעשה הנשיא החמישי של חברה זו. המסמכים נחתמו כחוק בניו יורק ב־28 באוקטובר 1930.
רוג'ר יצא מייד לניופורט שברוד איילנד והחל בהכשרתו כקצין בצי ארצות הברית. הארווי יצא לתחנת גרנד סנטרל ועלה על הרכבת לבוסטון. ימיו כנער שליחויות בבורסת המניות של ניו יורק חלפו עברו. הוא היה בן עשרים ואחת ועמד בראש חברה משלו.
מאז ומתמיד היה הארווי מסוגל להפוך לניצחון מצב שהיה נראה כאסון לרבים אחרים. העם האמריקאי עדיין נאנק תחת האיסור למכור משקאות חריפים, ואף כי הארווי עוד היה יכול לייצא פרוות, לא היה ביכולתו לייבא ויסקי. זו הייתה הסיבה העיקרית לירידה ברווחי החברה בעשור האחרון. אך הארווי גילה עד מהרה כי בעזרת מעט שוחד, שהגיע לידי ראש עיריית בוסטון, מפקח המשטרה בעיר ופקידי המכס בגבול קנדה, וכן תשלום דמי חסות למאפיה (להבטיח שמוצריו יגיעו שלמים למסעדות ולמסבאות החשאיות), אפשר להטות את רווחי ייבוא הוויסקי כלפי מעלה, ולא דווקא כלפי מטה. 'שארפלי ובנו' איבדה את העובדים המכובדים והוותיקים יותר, ואת מקומם תפסו חיות שהתאימו טוב יותר לג'ונגל שבו פעל הארווי מטקאלף.
מ־1930 ועד 1933 זכה הארווי להצלחה אחרי הצלחה, אך אז ביטל לבסוף הנשיא רוזוולט את האיסור על מכירת משקאות חריפים, נוכח התנגדות ציבורית חזקה, ואז חלפה ההתרגשות, והארווי הניח לחברה להמשיך בעיסוקיה בוויסקי ופרוות, אך הוא עצמו פנה לשדות חדשים. בתוך שלוש שנים איבד הארווי 97 שנים של מוניטין משובח, אך הכפיל את הרווחים. נדרשו לו חמש שנים כדי להגיע למיליון הראשון ועוד ארבע כדי להכפיל את הסכום, ואז הגיעה שעתו של הארווי מטקאלף להיפרד מ'שארפלי ובנו'. בתריסר השנים שבין 1930 ל־1942 עלו הרווחים משלושים אלף דולר לתשע מאות ועשרה אלף דולר. הארווי מכר את החברה בינואר 1944 תמורת שבעה מיליון דולר, שילם מאה אלף דולר לאלמנתו של אל"מ רוג'ר שארפלי מצי ארצות הברית והשאיר לעצמו 6,900,000 דולר.
הארווי חגג את יום הולדתו השלושים וחמישה ברכישת בנק קטן ומנומנם בבוסטון, לינקולן טראסט שמו, תמורת ארבעה מיליון דולר. באותה עת היו לבנק רווחים של חצי מיליון דולר בשנה בקירוב, הוא שכן בבניין יוקרתי בלב בוסטון, והיה לו מוניטין ללא רבב, אם כי משעמם במקצת. הארווי גמר אומר לשנות הן את המוניטין והן את המאזן. הוא נהנה ממעמדו כנשיא בנק, אך לא היה בכך כדי לשפר את הגינותו. כל עִסקה מפוקפקת בבוסטון וסביבותיה הייתה קשורה כמדומה בלינקולן טראסט, ואף על פי שהארווי הגדיל את רווחי הבנק לשני מיליון דולר בשנה בחמש השנים הבאות, המוניטין שלו עצמו לא זכה לכל הערכה.
הארווי הכיר את ארלין הַאנְטֶר בחורף 1949. היא הייתה בתו היחידה של נשיא פֶרסט סיטי בנק של בוסטון. עד אז לא גילה הארווי עניין של ממש בנשים. הכוח שהניע אותו היה מאז ומתמיד צבירת כסף, ואף שמצא במין השני בידור מענג לשעות הפנאי ראה בנשים מטרד. אך עתה הוא הגיע לגיל שמכוּנה בכתבי העת הנוצצים "גיל העמידה", ונוכח כי אין יורש להונו. הוא העריך את המצב והחליט כי הגיעה השעה למצוא רעיה שתלד לו בן. כמו בכל דבר אחר שרצה בחייו הייתה הערכת המצב שלו מדוקדקת ביותר.
הארווי נתקל לראשונה בארלין כשהייתה בת שלושים ואחת: נתקל פשוטו כמשמעו, כי היא הסיעה את מכוניתה לאחור ופגעה בלינקולן החדשה שלו. קשה לדמיין דמות מנוגדת יותר ממנה להארווי, הפולני הגוץ, עב הבשר וחסר ההשכלה. גובהה שלה היה קרוב למטר ושמונים, גופה היה צנום, ואף שהייתה נאה למדי, היא הייתה חסרת ביטחון עצמי וכבר התחילה לחשוב שנגזר עליה להישאר רווקה. רוב חברותיה לספסל הלימודים כבר הגיעו לגירושים השניים שלהן וריחמו עליה לא מעט. סגנון חייו הראוותני של הארווי היה ניגוד מרענן למשמעת וצרות העין הנהוגה בבית הוריה, וזו, חשבה לעיתים קרובות, הייתה האשֵׁמה בהתנהגותה המגושמת במחיצת גברים בני גילה. הייתה לה בעברהּ רק פרשיית אהבים אחת – אסון מוחלט, בשל תמימותה המוחלטת – ועד שהופיע הארווי לא נמצא מי שיעניק לה הזדמנות שנייה. הארווי לא היה לרוחו של אביה, שלא שמר את השקפתו זו בסוד, והדבר רק עשה אותו מסעיר יותר בעיניה. אף אחד מהגברים שהיא נתקלה בהם לא היה לרוחו של אביה, אלא שבמקרה זה היה הצדק עימו. הארווי מצידו הבין כי ברית נישואים בין פרסט סיטי בנק של בוסטון ללינקולן טראסט תביא לו תועלת בטווח הארוך, ולכן התכונן כדרכו תמיד למסע כיבוש. ארלין לא גילתה התנגדות יתרה.
ארלין והארווי נישאו ב־1951, בטקס שראוי להיזכר יותר בזכות מי שלא נכחו בו מאשר בזכות הנוכחים. הם השתקעו בביתו של הארווי, בעיירה לינקולן שבפרברי בוסטון, וכעבור זמן קצר מאוד הודיעה ארלין שהיא בהיריון. היא העניקה להארווי בת, כמעט בדיוק שנה מיום נישואיהם.
הם קראו לה רוֹזָאלִי, והיא הפכה למרכז עולמו של הארווי. אכזבתו היחידה הייתה שארלין לקתה בצניחת רחם שבעקבותיה נכרת רחמהּ, והיא לא יכלה ללדת לו ילדים נוספים. הוא שלח את רוזאלי לבֶּנֶטְס, בית הספר לבנות היקר ביותר בוושינגטון, ומשם היא עברה למכללת ואסאר היוקרתית ובחרה בספרות אנגלית כמקצוע ראשי. אפילו האנטר הזקן היה שבע רצון – הוא למד לסבול את הארווי והעריץ את נכדתו. אחרי שקיבלה את התואר המשיכה רוזאלי בלימודיה בסורבון, אחרי מחלוקת חריפה עם אביה בעניין חבריה הקרובים, ובמיוחד ארוכי השיער מביניהם שסירבו לצאת לווייטנאם – אם כי אין ללמוד מכך שהארווי עשה רבות במלחמת העולם השנייה, מלבד שאיבת רווחים מכל מחסור. הנתק הסופי התרחש כשרוזאלי הצהירה שמוסריות אינה רק שאלה של אורך שיער או השקפה פוליטית. הארווי התגעגע אליה, אך סירב להודות בכך בפני ארלין.
להארווי היו שלוש אהבות בחייו: הראשונה הייתה רוזאלי, השנייה הייתה אוסף הציורים שלו, והשלישית הייתה סחלבים. האהבה הראשונה החלה ברגע שנולדה בתו. השנייה התפתחה במשך שנים רבות, ותחילתה מוזרה. לקוח של 'שארפלי ובנו' עמד לפשוט את הרגל בעודו חייב לחברה סכום כסף נכבד. הדבר נודע להארווי והוא התעמת עם האיש, אך המצב היה קשה ולא נותר עוד סיכוי להציל משהו במזומן. הארווי היה נחוש בדעתו לא לצאת בידיים ריקות, וחזר עם הנכס הממשי היחיד שנותר לאיש – ציור של רנוּאר שערכו נאמד בעשרת אלפים דולר.
הארווי התכוון למכור את הציור במהירות, לפני שמישהו ישים לב שהוא לא אמור לקבל מעמד של נושה מועדף, אבל משיכת המכחול הרגישה וגוני הפסטל העדינים ריתקו אותו עד כדי כך שהוא התמלא בתשוקה לרכוש עוד ועוד ציורים. כשגילה כי לא זו בלבד שציורים הם השקעה טובה, אלא הם גם מושכים את ליבו, החל להרחיב את האוסף, ובד בבד גברה אהבתו אליו. בתחילת שנות השבעים היו בידי הארווי ציור של מאנה, שניים של מונה, אחד של רנואר, שניים של פיקאסו, אחד של פיסארו, אחד של אוטרילו, אחד של סזאן, וכן רבים מהשמות המוּכּרים אך הפחות מרשימים, והוא נעשה ידען גדול באימפרסיוניזם. הצייר היחיד שהוא התאווה לקנות יצירה שלו ולא הצליח היה ואן גוך, ורק לאחרונה הוא נכשל בקניית הציור 'בית החולים סנט פול בסנט רמי' בגלריית סותבי פארק ברנט בניו יורק, לאחר שדוקטור ארמנד האמר מ'אוקסידנטל פטרוליום' גבר עליו – מיליון ומאתיים אלף דולר היו סכום גדול במקצת להארווי.
לפני כן, ב־1966, נכשל הארווי בניסיונו לרכוש את מוצג 49, 'מדמואזל ראווּ', אצל כריסטי, מנסון את וודס, סוחרי האמנות הלונדוניים. אמנם הכומר תאודור פיטקָרְן, נציג כנסיית האל החדשה בברין אתין שבפנסילבניה, הצליח למשוך אותו אל מעבר לגבול שקבע לעצמו, אבל הדבר סייע רק להגברת תאבונו. האל נתן, ובמקרה זה האל לקח. לא רבים ידעו זאת בבוסטון, אבל בעולם האמנות כבר היה ידוע כי הארווי מחזיק באחד האוספים האימפרסיוניסטיים המשובחים בעולם – אוסף ראוי להתפעלות כמעט כמו זה של וולטר אננברג, שגרירו של הנשיא ניקסון בלונדון, שבדומה להארווי היה אחד המעטים שהקימו אוסף חשוב יש מאין אחרי מלחמת העולם השנייה.
אהבתו השלישית של הארווי הייתה נתונה לאוסף הסחלבים המעולה שלו, והוא זכה שלוש פעמים בתצוגת הפרחים האביבית של ניו אינגלנד בבוסטון, ופעמיים דחק את האנטר הזקן למקום השני.
עכשיו נהג הארווי לצאת לאירופה בכל שנה. הוא הקים חווה מצליחה לסוסי הרבעה בקנטקי, ואהב לראות את סוסיו מתחרים בלונשאם ובאסקוט. הוא נהנה גם מצפייה בטורניר וימבלדון, שעדיין נחשב בעיניו כטורניר הטניס הטוב ביותר בעולם. במקביל השתעשע הארווי בעסקים פעוטים באירופה, והרוויח עוד קצת כסף שזרם לחשבון הבנק השוויצרי שלו בציריך. לא היה לו צורך בחשבון בשווייץ, אבל הוא נהנה מהמחשבה שהוא מערים על הדוד סם.
עם השנים התרכך הארווי וחדל מעיסוקיו המפוקפקים ביותר, אך מעולם לא הצליח להתגבר על היצר שדחק בו להסתכן אם התגמול היה גדול די הצורך. הזדמנות פז כזו נפלה לידו ב־1964, כשממשלת הוד מלכותה פרסמה מכרז לחיפושי נפט ולהפקתו בים הצפוני. באותו זמן לא היה לממשלה הבריטית, ולשירות הציבורי שלה, מושג מה רבה תהיה חשיבותו של הנפט מהים הצפוני בעתיד, ואיזה תפקיד הוא ימלא בפוליטיקה הבריטית. אילו ידעה הממשלה כי ב־1973 יכוונו הערבים אקדח לראשו של שאר העולם, ואילו היו בבית הנבחרים אחד־עשר נציגים של המפלגה הלאומנית הסקוטית, הייתה הממשלה נוהגת אחרת לגמרי.
ב־13 במאי 1964 הניח שר האנרגיה לפני הפרלמנט "צו מנהלי מס' 708 – המדף היבשתי – נפט". הארווי קרא את המסמך הזה בעניין רב והחליט כי הוא עשוי לאפשר לו להשיג שלל גדול במיוחד. בייחוד ריתקה אותו פסקה 4 באותו מסמך, שבה נכתב:
אזרחי הממלכה המאוחדת והמושבות, תושבי קבע בממלכה המאוחדת או חברות הרשומות בממלכה המאוחדת רשאים להגיש את פניותיהם לפי תקנות אלה עבור:
(א) רישיון הפקה. או
(ב) רישיון חיפושים.
אחרי שהארווי עיין בתקנות במלואן הוא ישב והקדיש לנושא מחשבה מעמיקה. נדרש סכום כסף קטן למדי כדי להשיג רישיון חיפושים והפקה. כפי שהובהר בפִּסקה 6 לתקנות:
(1) על כל בקשה לרישיון הפקה ישולם סך מאתיים לירות בתוספת חמש לירות לכל גוש מעבר לעשרת הגושים הראשונים שלגביהם הוגשה בקשה.
(2) על כל בקשה לרישיון חיפושים ישולם סך עשרים לירות.
הארווי לא האמין למראה עיניו. כמה קל יהיה לנצל רישיון כזה כדי ליצור מראית עין של מפעל ענקי! כמה מאות דולרים, ושמו יופיע בצד שמות אדירים כמו שֶׁל, בריטיש פטרוליום, טוטאל, גאלף ואוקסידנטל.
הארווי עבר שוב ושוב על התקנות, כי לא האמין שהממשלה הבריטית מסוגלת לשחרר פוטנציאל כזה תמורת השקעה כה זעומה. רק טופס הבקשה, מסמך מפורט ומדוקדק, ניצב עתה בדרכו. הארווי לא היה נתין בריטי, אף אחת מחברותיו לא הייתה רשומה בבריטניה, והוא הבין שעומדת בפניו בעיה של זכות פנייה. הוא החליט כי פנייתו צריכה לקבל גיבוי מבנק בריטי, וכי עליו להקים חברה שמנהליה ייהנו מאמון מצד הממשלה הבריטית.
לכן הארווי רשם ב־1964 אצל רשם החברות של אנגליה חברה בשם 'פרוספקטה חיפושי נפט', ונעזר לשם כך בשירותיהם של מלקולם, בוטניק ודיוויס, עורכי דין, ובנק ברקליס, שכבר היה נציגו של לינקולן טראסט באירופה, כבנקאי. לורד הָנִיסֶט נעשה יושב ראש החברה, וכמה אישי ציבור ידועים הצטרפו למועצת המנהלים, לרבות שני חברי פרלמנט לשעבר, שאיבדו את מושביהם כשמפלגת הלייבור זכתה בבחירות של 1964. פרוספקטה הנפיקה שני מיליון מניות של חמישים סנט ערך נקוב, ואת כולן רכש הארווי באמצעות באי כוח. הוא גם הפקיד חצי מיליון דולר בסניף רחוב לומברד של בנק ברקליס.
אחרי שיצר כך את חברת הקש שלו ניצל הארווי את שירותיו של לורד הָנִיסֶט כדי להגיש בקשה לרישיון לממשלת בריטניה. ממשלת הלייבור החדשה שנבחרה באוקטובר 1964 לא הייתה מוּדעת לחשיבותו של נפט הים הצפוני יותר מממשלת השמרנים שקדמה לה. דרישות הממשלה להנפקת רישיון הסתכמו ב־12,000 ליש"ט לשנה בשש השנים הראשונות, מס הכנסה בשיעור 12.5 אחוז ועוד מס רווחי הון על הרווחים. אך מאחר שהארווי התכוון לקצור רווחים לעצמו ולא לחברה, לא הייתה כאן בעיה מיוחדת.
ב־22 במאי 1965 פרסם שר האנרגיה בביטאון הרשמי של הממשלה, 'לונדון גאזט', את שמה של 'פרוספקטה חיפושי נפט' בין חמישים ושתיים החברות שזכו ברישיונות הפקה. ב־3 באוגוסט פורסם הצו המנהלי מס' 1531 שהִקצה את הגושים. פרוספקטה קיבלה את הגוש "00 '50 º51 צפון, "20 '30 º2 מזרח, בסמוך לאחד האתרים של בריטיש פטרוליום.
הארווי ישב בחיבוק ידיים והמתין עד שאחת החברות שרכשו אתרים בים הצפוני תמצא נפט. זו הייתה המתנה ממושכת למדי, אבל הארווי לא חש כל בהילוּת. ביוני 1970 זכתה בריטיש פטרוליום בגילוי המסחרי הראשון ב"שדה הארבעים" שלה. בריטיש פטרוליום כבר הוציאה מעל מיליארד דולר בים הצפוני, והארווי התכוון להיות אחד הנהנים העיקריים מהשקעה זו. כעת היה בידו קלף ניצחון, והוא פתח מייד בביצוע השלב השני בתוכניתו.
בתחילת 1972 שכר הארווי אסדת קידוח נפט וגרר אותה, ברוב חגיגיות ולאור זרקורי התקשורת שהוזמנה מראש, לאתר של פרוספקטה. מכיוון שבהסכם שכירת האסדה נקבע כי החוזה יחודש אך ורק אם יהיה גילוי מוצלח, העסיק הארווי את המספר המינימלי של פועלים המותר לפי הוראות הממשלה, ופתח בקידוח לעומק אלפיים מטר. בתום הקידוח הזה שוחררו כל העובדים המעורבים בו מעבודתם בחברה, אך הארווי הודיע לרדינג ובייטס, החברה שממנה שכר את האסדה, כי הוא עשוי להזדקק לה שוב בעתיד הקרוב, ולפיכך ימשיך בתשלום דמי השכירות.
אז החל הארווי להזרים את מניות פרוספקטה לשוק, אלפים אחדים מדי יום במשך החודשיים הבאים, כולן מהתיק שלו. בכל פעם שכתב כלכלי התקשר ושאל מדוע מסתמנת עלייה מתמדת בערך המניות, היה איש יחסי הציבור הצעיר שישב במשרדי פרוספקטה בסיטי משיב, כפי שהורו לו, שהוא לא יכול להגיב כרגע, אבל יש לצפות להודעה לעיתונות בעתיד הקרוב. עיתונים אחדים חיברו אחת ועוד אחת וקיבלו חמש־עשרה. המניות עלו בהתמדה מחמישים סנט לסביבות שלושה דולרים תחת ידו האמונה של ברני סילברמן, המנהל הכללי של עסקיו של הארווי בבריטניה. לסילברמן היה ניסיון עשיר בפעילויות מסוג זה, והוא ידע היטב מה זומם הממונה עליו. תפקידו העיקרי של סילברמן היה להבטיח ששום אדם לא יוכל להצביע על קשר ישיר בין מטקאלף לבין 'פרוספקטה חיפושי נפט'.
בינואר 1974 הגיע שער המניות ל־6 דולרים, ואז היה הארווי מוכן לעבור לחלק השלישי של תוכניתו, תוך ניצולו של עובד חדש ומלא התלהבות בחברה, בוגר הרווארד צעיר בשם דיוויד קסלר, כקורבן שלא בידיעתו.
* "דוב" – סוחר בבורסה שמוכר מניות בציפייה לירידה במחירן. "פר" – סוחר שמחזיק במניות בציפייה לעלייה במחירן (כל ההערות הן מאת המתרגם).
קוראים כותבים
There are no reviews yet.