דיספוריה

בדרכה לביתה מצאה עצמה דניאל משוטטת ברחובות תל אביב בסביבות משהו לפנות בוקר. פנסי הרחוב נצצו מהגשם שזה עתה פסק והאוויר היה קריר. עם כל נשימה שלה היתמר מפיה שובל אדים מסתלסל. היא הייתה עייפה והקור חדר לעצמותיה. עוד יום הסתיים בבר ללא תחתית, מלא באלכוהול זול מכל מיני סוגים. לרוב שתתה ויסקי. את השאר היא לא זוכרת ששתתה, מה שתתה או כמה שתתה. הם שתו וצחקו. צחקו על כל מה שזכרו לצחוק עליו. הם צחקו על המטומטמת שראו בכניסה לבר, לבושה חצאית מיני קצרה ללא גרביון באמצע דצמבר. היה ניכר בבירור שהיא קופאת מקור. היא התכווצה בתוך ז'קט העור הדק והשחור שלה ואת נקישות השיניים שלה ניתן היה לשמוע מבעד לזגוגית. רגליה היו לבנות כאילו לא ראו אור שמש מימיהם, והיא לבשה מגפי פלטפורמה שחורים מעור. הם השתעשעו במחשבה שהיא פרוצה, אחרת אין הסבר לבגדים שהיא לובשת. עוד רגע גם היא תישכח מזיכרונם ויחליפו אותה ערמות אחרות של בדיחות חסרות משמעות, המעידות על עוד ניסיון נואש לשכוח את היום שהיה. הם צחקו על המלצר החדש בבר, שלא ידע מה זה קמפרי ושכח יותר מחצי מההזמנה שלהם, בזמן שדניאל שתתה ושתתה, בעיקר כדי לשכוח את הצעקות של הבוסית, ואת העובדה שאין לה מושג איך תשלם שכר דירה בחודש הבא. היא הרגישה כצופה מהצד על האנשים היושבים לצידה בבר, חודרת מבעד לעננת עשן הסיגריות שיצרו באותו בר שכונתי בתל אביב, שבו העץ הבאיש מאלכוהול, השולחנות היו דביקים כאילו לא ניקו אותם מעולם ומוזיקה מוכרת התנגנה ברקע. היא ידעה בוודאות שאין שום סיכוי שעוד שנה מהיום הם עדיין יהיו בקשר. אבל זה לא משנה. העובדה שכרגע יש להם איך לשרוף את הערב ולהרחיק כל מחשבה שלא קשורה לצ'ייסר הבא שהם הולכים להזמין יצרה ביניהם קשר מיוחד. בתוך כל ההמולה, הבר העמוס, הצחוקים, הצעקות למלצר, נקישות כוסות הבירה על השולחנות והמוזיקה המאוד מוכרת שהתנגנה ברקע, היא הרגישה מנותקת. היא צחקה בלי לצחוק והנהנה בלי להסכים. העיקר שתהיה עם אנשים, שבטעות לא תזכיר לעצמה שהיא לבד, היא בלעדיו. עברו כבר חמש שנים מאז שהם נפרדו. הם מדברים מדי פעם כשמתחשק לו לדבר, וזה לא קורה הרבה. היחסים איתו היו הכי קרובים לדבר האמיתי שחוותה במהלך עשרים וחמש שנות חייה האומללות.

עכשיו הערב נגמר והיא בדרכה הביתה, ברגל, ושתויה. סוף-סוף שקט. זה הזמן היחיד שהיא אשכרה מסוגלת סוף-סוף לחשוב עם עצמה. היא אוהבת את הלבד הזה שלה, אפילו מכורה אליו. אבל גם יודעת שצריך להיזהר שלא להתמכר אליו.

בדרכה חצתה את דיזנגוף הסואן. חלפה על פני ברים שהיו, למרות השעה, עדיין מלאים. היא חייכה בעצב לעצמה כשראתה את נגן הכינור המבוגר מנגן מוזיקה עצובה, כמעט זועק אותה מעמקי נשמתו, כאילו בשבילה.

מדוע הוא כל כך עצוב, ומה עבר בחייו הארוכים שגורם לו לנגן בצורה כזו? חשבה והתבוננה מטה לכיוון הכובע הישן והמלוכלך שלמרגלותיו. היא תהתה מדוע הוא מנגן להנאתו ככה באמצע הלילה, כשהרחובות יחסית ריקים כמו הכובע שלו. בגדיו היו בלויים ומלוכלכים, שיער השיבה שלו היה מדובלל גם הוא ועיניו נראו כבויות. דניאל רצתה לתת לו כמה שקלים אבל נזכרה שהוציאה את כל המזומנים הקטנים שלה על טיפ למלצרית בבר המטופש וכעסה שהנה, יכלה להשתמש במטבעות הקטנות שהיו לה למשהו מועיל באמת. היא המשיכה בדרכה ואף שהבחינה שתכף יתחיל הגשם לרדת שוב היא לא מיהרה. אם ירד גשם, שירד. גשם זה ברכה. לא יזיק לה לשטוף מעליה את היום שעבר. ואכן הגשם הלך והתגבר. הומלסים בצד המדרכה ניסו להתגונן מפניו בעזרת פיסות קרטון. גם ה"מיטה" שלהם, חתיכת הקרטון ששכבו עליה, נספגה מים. שלא לדבר על השמיכה שלהם שנרטבה לגמרי. היא הבחינה כי רובם יחפים, ללא נעליים, בקושי גרביים. העשירים ביניהם הם אלו שיש להם זוג אחד טוב. היא הרגישה בת מזל שלה יש בית. גם אם לא נקי במיוחד, גם אם לא משופץ, העיקר שיש לה מקום יבש וחם לחזור אליו.

גבר ששוחח בטלפון חלף על פניה והיא שמעה אותו אומר בשקט משהו כמו "ואפילו לא התנשקנו..." זה מצחיק איך בצורה כזו או אחרת כולנו דומים - אותם לבטים, אותן בעיות - חשבה, בעודה חולפת בדרכה על פני חבורות שיכורים שתמכו באחד מהם כדי שלא יתרסק על הרצפה. היא ברחה משם לפני שיספיק להקיא על ידה.

כשהגיעה לרחוב שלה נשמה לרווחה. היא עלתה לאיטה. המדרגות היו מלוכלכות בעלוני פרסום מעוכים, בפרוות של כלבים, באבק ובבדלי סיגריות. אבל כל זה לא הפריע לה. כל מה שרצתה היה להיכנס לחדר החם שלה ולצנוח על מיטתה. בכניסה לבניין נתקלו מגפיה בקרטון פיצה שמישהו מהשותפים שלה השאיר. בסלון עמד ריח כבד של סיגריות, והשולחן היה גדוש במאפרות מלאות בדלים ובכוסות מלוכלכות. בלי לחשוב על כלום חצתה את הסלון היישר לחדר שלה, שעדיין עמד בו ריח קרם הגוף שמרחה אחרי המקלחת, לפני שיצאה לבר. את מנורת הלילה שכחה דולקת, והיא שמחה על כך. חשה כאילו המנורה מברכת אותה לשלום. את ערמת הבגדים שלא הספיקה לקפל ואת אלה שמדדה לפני שיצאה, כי התקשתה להחליט מה ללבוש, פינתה מהמיטה וצירפה אל הערמה הגדולה שעל הספה הקטנה שבצד החדר. היא חלצה את מגפי הז'מש השחורים, עם העקב העבה האופנתי, פשטה את השמלה השחורה בעלת הצווארון הלבן והשתחררה בקושי מהגרביון השקוף. מהצצה חטופה במראה ניבטה אליה דמותה: שערה הארוך והחום היה פרוע ועיניה היו אדומות. היא אספה אותו לגולגול, לבשה פיג'מה ונשכבה על המיטה בחבטה. להתקלח לא היה לה כוח. האלכוהול, כולל הליכה של שני רחובות מהפאב עד לביתה, הכביד על נשימתה. זה בגלל הסיגריות שהיא מעשנת. היא השתרעה על המיטה, התקפלה לתנוחת עובר ונזכרה בו. ואיך בכל פעם שהייתה מפנה לו את גבה הוא היה מצמיד אותה אליו בחוזקה, כאילו פחד שתברח. היה מסיט את שערה, חושף את צווארה ומנשק אותו בעדינות לאט-לאט, החל מתחילת קו השערות כל הדרך עד לגב התחתון. האלכוהול שפעפע בדמה הרדים אותה לפני שהספיקה להיזכר איך זה נגמר.

מישהו או משהו זמזם לה באוזן, וקטע את שנתה. היא התעלמה מהרעש וסיכמה עם עצמה מתוך שינה שהיא לא שמעה דבר. אבל הזמזום לא הפסיק, הוא הפך לרעש מציק שרק הלך והתגבר. היא התעוררה בבהלה. היא התנשמה בכבדות כאילו הייתה מתה וכרגע הוחזר אוויר לריאותיה. לקח לה כמה שניות להבין איפה היא. היא הציצה בשעון שבנייד, הזדקפה וקמה מהמיטה לאט, משתדלת שלא ליפול. היא הייתה בהנגאובר ועייפה בטירוף, אבל ידעה שהיא מאחרת לעבודה ואם היו לה דקות של חסד היא כבר ישנה אותן. בדרכה למקלחת התנחמה שכבר יום חמישי, ועוד מעט סוף השבוע מגיע. לפני שצחצחה שיניים שטפה את הכיור, שהיה מלא בזיפי זקן של אחד משני השותפים שלה. ככה זה כשגרים עם בנים.

היא נכנסה להתקלח במהירות. שערה לא הספיק לתפוס את ריח השמפו לפני שנשטף ממנה, סבון הגוף לא הספיק להקציף לפני שהייתה צריכה לשטוף אותו מעליה. כשיצאה מהמקלחת הבחינה שהליפסטיק העמיד נותר על שפתיה עוד מהלילה, והאיפור בעיניה נמס מהמים ויצר שובלים דקים שחורים על לחייה. היא התנגבה בזריזות, לבשה את החוטיני האפורים, חזיית תחרה אפורה, גרביונים שחורים שקופים, חצאית עיפרון שחורה צמודה וחולצת סאטן לבנה מכופתרת עם שרוול ארוך עד המרפקים. הכניסה את החולצה לחצאית ומשכה אותה מעט החוצה כדי שתתפוס מעט נפח. נעלה נעלי עקב שחורות, שפיציות עם סוגר, מה שהקנה למראה כולו לוק צרפתי. אחר כך קרם פנים, מייק אפ, אייליינר וסומק, ואז מחדש את הליפסטיק האדום העמיד שהיא כל כך אוהבת, ושהפך לסימן ההיכר שלה. את שערה הרטוב ניסתה לייבש ללא הצלחה, לכן קלעה אותו בזריזות לצמה. אחזה בתיק שלה, הרכיבה משקפי ראייה ממותגים, התלבטה לגבי ז'קט עור, כן או לא, בסוף לא, חטפה את צרור המפתחות ויצאה, בלי לזכור אפילו אם נעלה את הדלת, ונכנסה לרכב הקטן והלבן שלה. ההורים שלה קנו לה אותו למתנת סיום התואר הראשון. עדיין היה לו ריח חדש, אפילו את הניילונים לא הסירה. היא מתה על זה. עוד יום מתחיל.

בכניסה לחניון בירכה את השומר המבוגר, הקטן והחמוד, בבוקר טוב. על אפו משקפיים ישנים, גדולים ודורשים ניקוי בגוון חרדל. לפעמים הוא מביא לה סוכרייה על מקל, סתם כך. היא תמיד מרגישה שהיא לא מקדישה לו את תשומת הלב הראויה.

במעלית היא שוב מנסה להיזכר אם נעלה את הרכב או לא - מחשבה שנבלעה בתוך רשימת המכולת הבלתי-נגמרת שבראשה. אפילו קפה עוד לא שתתה. בקפטריה העובד כבר מכיר אותה ויודע בדיוק איך היא אוהבת את הקפה שלה: דל, רותח ועם המון קצף. המלצר בקטע שלה, היא בטוחה. הוא לא מסיט ממנה מבט ולא מפסיק לחייך ולהאדים בכל פעם שהיא מתקרבת. אבל היא מתנהגת כאילו אין לה מושג מזה. הרבה יותר קל להעמיד פנים מאשר מלהתמודד. כשהוא מסיים להכין לה את הקפה ומושיט לה אותו היא מגלה את הלב שהוא צייר מעל הקצף. היא ממהרת לסגור את הכוס במכסה הפלסטיק ולעוף משם, כמה שיותר מהר. בדרכה באופן ספייס של עובדי המשרד היא קולטת בעיניה סטיקר שאומר: "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה". כמה בנאלי. בטח כתבה אותו ילדה בת חמש-עשרה, שרק רצתה לרקוד בלי שאף אחד יסתכל.

מול צג המחשב התחיל עוד יום מטורף. מי שחושב שפרסום זה רק פאן לא עבד במשרד פרסום מימיו, הרהרה. מובן שיש יתרונות בעבודה הזאת, אבל לרוב בא לה למות. מרגע שהיא פוקחת עיניים בבוקר עד הרגע שבו היא הולכת לישון היא בלחץ. גם כשהיא מטשטשת את עצמה באלכוהול הלחץ מחלחל.

פתאום היא נזכרה שיש לה הערב דייט, וזה ביאס אותה. אין לה כוח. בטח לא אחרי יום עבודה מטורף. אין לה כוח לשבת מול מישהו בפאב או במסעדה ולהתחיל לנהל את השיחה השחוקה והמשעממת של מי את ומה את ומי אתה ומה אתה ואיך לדחוס את כל ההצלחות הגדולות של חייך לתוך ערב אחד. וזה כדי שאולי יהיה די נחמד כדי לצאת לדייט שני. ואולי, אחרי הדייט השני והשלישי והרביעי, יהיה איזשהו סיכוי למערכת יחסים. ואולי מערכת היחסים שתהיה תוביל גם למשהו שהוא מה שנקרא "לכל החיים". איך כבר הפך הברמן לבעלה? היא מתפקחת. היא יודעת שהיא צריכה לקחת את החיים שלה ברצינות בהקשר הזה של יחסים. כי בקריירה היא מסודרת, בזה אף פעם לא הייתה לה בעיה. קורות החיים שלה מרשימים מאוד בלשון המעטה, ותמיד בראיונות היא עושה רושם מדהים. לאן שלא תלך הדלתות ייפתחו בפניה. את זה היא יודעת.

הערב, החליטה, היא תעשה הכול כדי להיות היא עצמה. מצחיקה, חייכנית, זורמת וכייפית. היא לא תיתן לעייפות להרוס לה את הערב. הרי לא סתם נתנה לברמן הזה את המספר שלה. ולא, לא בגלל שהוא לא הפסיק להוציא לה שתייה חינם ולנסות לשכר אותה. גם עם כל הצ'ייסרים היא לא הייתה שיכורה במידה כזו שהיא לא ידעה מה היא עושה. היא זוכרת שהוא גבוה, עם שיער חום חלק ומסורק לאחור. היא גם זוכרת במעורפל שהוא סיפר כמה בדיחות שהיו מצחיקות. היו רגעים שנמשכה אליו. אחר כך חשבה והחליטה מה תלבש לדייט שלהם ורק התפללה שתספיק לצאת הביתה בזמן מהעבודה כדי להתקלח ולהתארגן בשקט. כי אם לא, היא תיאלץ להגיע ככה, כמו שהיא לבושה וללא מקלחת. תכל'ס, זה לא יהיה כזה נורא. היא נראית אש היום.

במהלך היום הפגישות עם הלקוחות היו מוצלחות, מה שאמר שתוכל לצאת מוקדם יותר. הבחור בדיוק שלח לה הודעה ושאל אותה איפה ייפגשו ובאיזו שעה. זה עִצבן אותה. זה אומר שהוא לא מתכוון לאסוף אותה וזה גם אומר שהוא לא חשב על מקום לדייט. היא בסך הכול רוצה שיקדישו לה קצת מחשבה. שיזמין מקום, שיאסוף אותה. זו אולי גישת מחשבה מעט מיושנת ואולי היא צריכה להשתחרר מהמחשבות על החיזורים של פעם ושכן יש מקום לשוויון. אבל במחשבה שנייה, מה הקשר בין החלטה על מקום ולאסוף את הבחורה לדייט לחוסר שוויון? זה קשור לכבוד. הוא הציע את הדייט, אז שיפעל בשבילו! זה לא יעשה אותו שוביניסט או אותה פחות פמיניסטית.

כל המחשבות הללו הורידו לה את כל החשק והיא כמעט ביטלה את הדייט אבל מיד שמעה את צעקות חברותיה כשתספר להן מה עשתה: "תפסיקי לשלול כל דבר! תנסי לפחות". אותן הבנות שכבר מכירות אותה ויודעות שהיא שונאת דייטים ומנסה להימנע מהם. הן יודעות שהיא ישר פוסלת בחור שלא מזמין מקום. הן מכירות עוד מהצבא, ואף טיילו יחד בעולם. הן ראו אחת את השנייה, ובסיטואציות הכי קשות. אז כשהצעקות שלהן עולות בראשה של דניאל היא יודעת שיש בהן מן האמת ומחליטה שאין ברירה, היא הולכת על הדייט הזה.

היא השיבה לו להודעה והציעה שם של מקום, כתובת ושעה. היא בחרה בפאב השכונתי שליד הבית שלה. אין צורך להתאמץ בשביל הגבר הזה. האמת שבחרה באחלה בר וזה שהוא קרוב לבית זה רק בונוס. היא גם החליטה שהוא לא שווה את זה שתתקלח ותחליף בגדים אפילו שהיה לה זמן לזה. למה שתתאמץ כשהוא לא עשה כלום? היא רק מקווה שהבושם ששמה בבוקר עוד תופס. אין לדעת איך יתפתח הערב. היא לקחה קצוות של שיער וקרבה לאפה. היה לה ריח סביר, לא מבושם ולא כזה שמצריך חפיפה והיא החליטה שזה מספיק.

היא התעכבה בעבודה עד שהגיעה השעה. הבר היה מלא באנשים ואפילו שזו רק תחילתו של הערב כמעט שלא נותר מקום פנוי והחלל כולו רעש. זה בסדר, ככה היא אוהבת את זה.

"דניאל! אני פה", שמעה קול מיד כשנכנסה וכשהסתובבה הוא סימן לה להתקרב. היא מיד נזכרה בו. כתפיים רחבות, שיער גולש וגון עור שזוף. אבל כשהתקרבה ונעמדה ממש מולו הוא נראה לה הרבה פחות חתיך משזכרה. היא רכנה כדי לתת לו נשיקה על הלחי, והוא לעומת זאת סובב ראשו עד שקצה השפתיים שלו נצמדו לשפתיים שלה. "אתה לא מבזבז זמן אה?" צחקה במבוכה. הוא צחק בערמומיות מטומטמת והם התיישבו.

דניאל ישבה ובהתה בו. משהו בסיטואציה החזיר אותה אחורה. היא צללה ליום שבו ראתה את בן לראשונה. זה היה היום הראשון שלה כברמנית בבר מסעדה בירושלים, במרכז העיר. היא הייתה בת עשרים, לפני הטיול הגדול של אחרי צבא, ולפני לימודים. כשהיא חושבת על זה, זה מה שכולם עשו. כמה קונפורמיסטי מצידה. אבל מה שהניע אותה היה שהיא צריכה כסף, וכברמנית עושים הרבה כסף ועוד נהנים מזה. היא זוכרת את הרגע שנכנסה, הבר שהיה עשוי כולו מעץ מלא. מדפים צפופים ומעליהם צנצנות מלאות בירקות, חצילים טריים, גדולים ומבריקים, ופלפלים בכל הצבעים. זה היה מראה מקסים. היא חיפשה בעיניה את המנהל שאיתו שוחחה אמש בטלפון ושהזמין אותה לריאיון. עמדה בכניסה והרגישה מטופשת עם תיק קטן על גבה ועם ז'קט תלוי על זרועה. מצד שמאל שמעה רעש של רגליים שיורדות במהירות במדרגות עקלקלות וצרות. עד שראתה אותו, את בן. היא זוכרת שראתה בחור צעיר, כבן גילה. שיער שטני חלק, גוף בנוי היטב, לא כל כך גבוה אבל גם לא כל כך נמוך. לשבריר שנייה חשבה שזה חייל שהכירה מהשירות הצבאי ושהיה לה קשר מיוחד איתו. מרוב התרגשות כמעט רצה לקראתו לנשיקה וחיבוק, אך ככל שהתקרבה הבינה שטעתה. היא נעמדה מולו ובתנועה לא רצונית הושיטה את ידה אליו, מחכה שילחץ אותה.

"היי", פלטה, וחייכה במבוכה. היא זכרה שהוא היה מבולבל. זה היה ניכר משפת גופו. הוא החל לנוע בעצבנות על מקומו ועיניו חיפשו אחר משהו או מישהו שיציל אותו מהבחורה שמושיטה אליו את ידה ושאינו מכיר. כשהתעשת הושיט לעברה את ידו וגם הוא פלט "היי", מהוסס. כנראה שאם הייתה לו עוד שנייה לחשוב על זה היה צוחק על כמה שהיא מטומטמת.

"אתה המנהל? דיברנו אתמול בטלפון... הזמנת אותי להגיע", גמגמה. ולרגע חשבה שאולי טעתה והוא לא המנהל. כי מה הסיכוי שמנהל מסעדה יעמוד מולה, צעיר כל כך, בטי-שירט מוכתמת וסינר אדום, כרוך ממותניו ומטה? זה בוודאי הטבח, חשבה לעצמה, ואכן הוא פלט:

"אני נראה לך כמו המנהל?" שחצן, איזה יופי חשבה דניאל.

"מה, אתה לא...? סליחה, אני אמורה להתחיל היום חפיפה בבר".

"שנייה, אקרא לו", ענה מהוסס, הסתובב ונבלע אל תוך חדר צדדי.

איך שהסתובב היא נשמה לרווחה והחלה לעכל. היא הבינה כמה שהביכה את עצמה ועד כמה הבחור שעמד מולה היה חתיך, מה שעוד יותר בלבל והביך אותה. היו לו עיניים ירוקות עם נגיעות של דבש, שיער שטני חלק עם בלורית משוכה כלפי מעלה. מאז ומתמיד אהבה בלורית. היו לו זיפים בדיוק באורך הנכון, כאלה שלא עושים אותו איש מערות וגם לא מחזירים אותו לגיל מצוות. שפתיו היו מעט עבות ולחיצת היד הקצרצרה העידה כי הוא גברי.

"דניאל!" שמעה קול שקטע את הרהוריה. בזווית העין קלטה את דמותו של המנהל, שאחרי חילופי דברים קצרים קיבל אותה לעבודה, והיא מיד החלה בחפיפה. הראו לה את סביבת העבודה שלה, איפה הכוסות לשתייה רגילה, כוסות ליין, כוסות לקוקטיילים, עמדת הניקוי, מהם הקוקטיילים שמכינים במסעדה, מה התפריט, מה הספשיילים, מה סרגל השירות ואיך סוגרים את הבר בסוף משמרת.

כשסיימו היא כבר הייתה גמורה. הרבה זמן לא עבדה כל כך קשה וכל מה שרצתה היה לעוף הביתה, להתקלח ולהוריד ממנה את ריח המסעדה. לפני שיצאה נחתה על אחד מכיסאות הבר הקרובים אליה. היא הייתה חייבת לתת לרגליה שנייה של מנוחה. היא הוציאה את הטלפון שלה, מנסה להתעדכן בכל מה שפספסה בשש השעות האחרונות. חיכו לה כמה הודעות לא חשובות ושיחה שלא נענתה מאימא שלה. כמה פתטית היא שזה מה שמחכה לה בתום שש שעות. מה שעוד יותר פתטי הוא העובדה שחשבה אחרת.

מלצר עמד בסמוך אליה ועשה פוליש לסכו"ם. מיד הבחינה שזה הבחור החתיך שקיבל אותה כשהגיעה הבוקר לריאיון. בגלל כל הבלגן של החפיפה הבינה ששעות לא ראתה דבר בגלל עומס המטלות.

"היי, אני דניאל, מהבוקר", חייכה אליו, קמה ונעמדה לצידו. "אני זוכר, אני בן ואת מוזמנת להצטרף", חייך והושיט לה מטלית קטנה כחולה להברקת הסכו"ם. היא נטלה אותה מידו והחלה גם היא להבריק במרץ. משום מה רגליה לא כאבו יותר. בן זמזם שיר שזיהתה מיד והיא הצטרפה אליו בטבעיות. הם עמדו ושרו, ואפילו הוסיפו לקולות תנועות אגן, שהלכו והתגברו כשהגיעו לפזמון. לא היה זכר למבוכה ששררה ביניהם רק לפני שעות ספורות. "אז את אוהבת את השירים שאני אוהב? זה כבר טוב", חייך אליה.

"אל תתלהב כל כך מהר, שיר אחד לא מעיד על התאמה מוזיקלית", נתנה בו מבט מתחכם, ורק מהמשפט הזה ידע בן שזו מישהי שמתחשק לו לבלות איתה יותר.

"מה נשתה?" העיר אותה "הדייט" מזיכרונותיה הרחוקים על בן. דניאל נאנחה ונתנה בו מבט מלא בוז, ספק כי קטע את חלומותיה בהקיץ, ספק כי היא צריכה להתמודד עם הגבר מולה. בתור ברמן הייתה מצפה שימליץ לה על משקה. בטח הוא היה בוחר משקה רווי אלכוהול כדי לשחרר אותה, בטח היא הייתה מהנהנת כי לא באמת אכפת לה, בטח גם הייתה מזמינה כפול. אבל נראה היה שאין לו מושג מהחיים שלו. לא אחד שיכוון את הדייט הזה.

לאחר שהתלבט בחר ב"טובורג". הלך על בטוח. והיא, כדי להיות בטוחה שתצלח את הדייט הזה, הזמינה בירה "לה שוף", עם אחוז גבוה יותר של אלכוהול. במהלך הערב הוא לא הפסיק לדבר לשנייה. לא שאל אותה כמעט כלום ודיבר רק על עצמו, ובעיקר על האקסיות שלו. הוא אפילו הראה לה תמונות שלהן, מדפדף בין פרחה אחת לשנייה. באיזשהו שלב היא התפללה שיגבירו את המוזיקה כדי שלא תצטרך לשמוע אותו בכלל. למה היא יושבת איתו וסובלת את זה? למה הוא לא מתעניין בה קצת? למה היא צריכה את שעות הפנאי שלה לבזבז על "דוש" כמוהו, נזפה בעצמה. לבסוף איבדה סבלנות וקטעה אותו: "אני יושבת פה מתחילת הערב ומקשיבה רק לך. אולי כדאי שתלמד לתת לצד השני גם לדבר!" קמה, לקחה את התיק ויצאה מהבר, בלי לטרוח לשלם את חלקה בחשבון. היא תהתה אם הבין שהוא לא בסדר, או שמדד האנוכיות שלו לא יצליח לפענח זאת.

בדרך הביתה הדליקה סיגריה בטעם מנטה, לקחה שאיפה ארוכה ושאפה את העשן החוצה אל אוויר הלילה הקריר. היא כל כך שמחה לחזור הביתה, להתקלח וללכת לישון. רק 22:30 והלילה היה עוד צעיר אבל היא רצתה רק לישון, וכלום לא עניין אותה. היא הורידה את בגדיה, התעטפה במגבת ונכנסה למקלחת. היא עמדה מתחת לזרם המים החמים ולא זזה, נותנת לאדי החום לעטוף אותה. היא הריצה בראש את כל מה שעבר עליה היום. הבוסית, הפגישות, הדייט הכושל עם הברמן שאיתו לא תדבר יותר לעולם. לאט-לאט היא הרגישה איך גופה נהיה כבד והיא מתחילה להירדם. היא סיימה, התנגבה באיטיות ולבשה פיג'מה חורפית שמצוירים עליה כבשים, שהפיצה את ריח הכביסה של הבית, משכה את הפוך מעל לראשה ונרדמה.

קרני אור ראשונות הגיחו מבעד לחלון חדרה של דניאל ופיזזו על פניה ועל עיניה עד שהעירו אותה. היא פקחה עיניים ונדרשו לה כמה שניות להבין שכבר בוקר. היא הרגישה ששמה ראש לחמש דקות. ולפני שהתהפכה והפכה צד במיטה הזדקפה בבהלה וגיששה בידה בהיסטריה אחר הטלפון, מתפללת שלא תמצא מיליון שיחות שלא נענו מהבוסית שלה ומקולגות בעבודה. היא קיוותה שהשעה מוקדמת ויש לה זמן סביר להתארגנות לעבודה. יש! התעוררתי בדיוק כמו שאני אוהבת, חשבה. חצי שעה להתארגנות ועוד חצי שעה של נסיעה לעבודה. מושלם. היא עברה על ההודעות. רובן מקבוצות וואטסאפ, כרגיל. אבל הודעה אחת שונה - ידיד טוב עוד מהתקופה שעבדו יחד בבר, תקופת לימודי התואר שלה, שאל אותה בהודעה בשתיים בלילה אם היא בקטע של מסיבת אלקטרו ואם בא לה להצטרף. אופטימי הבחור. כשהוא יצא למסיבה היא חלמה כמה וכמה שעות טובות. היא תחזור אליו מאוחר יותר. היא התארגנה בחיפזון, חטפה את המפתחות של האוטו וירדה במדרגות הבניין מהר, ככל שנעלי העקב אפשרו לה. היא נזכרה איך פעם, כשהייתה בערך בת שש-עשרה, היא והחברות שלה נהגו לעשות תחרות ריצה על עקבים והיא הייתה מנצחת בהפרש ניכר. זה הצחיק אותה.

בעבודה, כרגיל, היה הרבה לחץ. צעקות, מיילים, אנשים קצרי רוח, רעב, קפה, רגיעה, שוב טירוף, שוב קפה וסיגריה על גג המשרד. דיבורים עם כל מיני קולגות על נושאים חסרי משמעות עבורה. והיא הייתה עייפה, גמורה אפילו, ולא הפסיקה לפהק. גם קפה חמישי ושישי כבר לא הזיזו לה. היא הסתכלה על השעון בנייד ושמה לב שהשעה כבר 17:00 אחר הצוהריים. היא תשלח כמה מיילים שלא סובלים דיחוי ותלך הביתה. או שאולי תצא לשתות משהו. הפי-אוור במרכז תל אביב. שלחה הודעה לקבוצת וואטסאפ שכללה חברים שתשמח לפגוש בסוף יום מעייף שכזה. בזמן שהקלידה באינטנסיביות מייל אחרון לפני היציאה שמעה צעדים הולכים וקרבים. צעדי גבר שנועל נעלי עקב אלגנטיות, מאלה עם השרוכים הדקים. הצעדים פסקו ודניאל הרימה מבטה ממסך המחשב וסובבה את ראשה. גבר עמד מולה. היא לא הכירה אותו, אבל זה לא נדיר, כי במשרד שלה עוברים המון אנשים בכל יום. עובדים של משרדי יח"צ, מפיקים, בימאים, טאלנטים. לכן זה הגיוני שהיא לא תכיר את כולם.

"אפשר לעזור?" שאלה את האלמוני ולקולה התלוותה כרגיל נימת זלזול קלה. אבל כשהבחינה במבטו הבטוח גווע באחת הטון הזלזלני שלה.

"כן, אני מחפש את מנהל הקריאייטיב שלכם", ענה הגבר בקול עמוק ובוטח. דניאל התבוננה בו היטב. טון דיבורו גרם לה לתת בו מבט נוסף. גבר גבוה, בעל מראה חסון, לבוש בחליפת נייבי כחולה, חולצה לבנה מגוהצת. נעליים אלגנטיות, שבהחלט תאמו לחליפה. אפשר היה להבחין מבעד לחליפה בגופו המחוטב. הוא היה שרירי ברמה שנדמה היה לה שעוד הרמת משקולת אחת ומתוך החליפה ייחשף שריר ענק שכלוא בה. שערו המסורק לאחור היה מבריק. הוא היה מצויד בזיפים באורך הכי מדויק לטעמה. כל זיף במקום. נוסף לכך היה לו מעין חצי חיוך ומבט זחוח שעשו לה את זה.

"מנהל הקריאייטיב? איזה מהם? תהיה ספציפי. אתה יודע כמה מנהלי קריאייטיב יש לנו פה?"

דניאל השתדלה להעניק לקולה גוון של קוצר רוח, כי זיהתה שרק כך אולי יהיה לה סיכוי איתו. היא ידעה שבחורים מהסוג שלו אוהבים בחורות שייתנו להם קונטרה ולא יעשו להם חיים קלים. הוא נראה לה מאותם בחורים שיודעים שהם יכולים להשיג הכול וברגע. מספיק החצי חיוך הזחוח שלו והטון המתנשא כדי להבין במה מדובר. היא החליטה שתעזור לו להגיע לאן שצריך. "תגיד לי בדיוק את מי אתה מחפש ואעזור לך". דניאל לא האמינה למילים שיצאו לה מהפה. ברגע נהפכה לנחמדה כל כך, מה שלא התאים לה בכלל. אם הוא ידע מה עובר לה בראש אולי היה בורח. היא דמיינה כיצד הוא מדביק אותה לקיר ומנשק את צווארה, שומר על ידיה שלא תפריע לו לנשק אותה בחושניות כואבת. בעדינות מהולה באגרסיביות. חלום בהקיץ קצרצר חלף לנגד עיניה בזמן שהובילה אותו למנהל הקריאייטיב שחיפש. "קוראים לי אלכס, נעים מאוד". הציג את עצמו תוך כדי הליכה.

“או.קיי אלכס, יש לך חברה?" אלכס הסתכל עליה בחצי מבט מופתע, לא מבין מאיפה הגיעה השאלה הזו. "אולי נתחיל באיך קוראים לך?" שאל נבוך. מוזר שגבר כמוהו נבוך בכזאת קלות, חשבה דניאל. ״אם אגיד לך איך קוראים לי ויש לך חברה, מה תעשה עם המידע הזה? נימוס? - מיותר. לעומת זאת, אם אין לך חברה, אז שמי הופך להיות רלוונטי ולא עובדה סתמית. אז, אלכס, יש לך חברה?" אלכס הסמיק וצחקק, משפיל מבטו מטה ממבוכה. יכול להיות שהוא מצא יריבה ראויה? מישהי שמשתווה למשחקים שהוא משחק, או אף מתעלה עליהם? “לא״ ענה אלכס, "אני פנוי".

"אז אני דניאל", השיבה בחיוך.

"אתה פנוי הערב? יש בר חדש ומגניב שאשמח ללכת איתך אליו". היא הפתיעה את עצמה בישירות המתפרצת שהפגינה. באמת שלא התחשק לה לשבת שוב עם קבוצת חברים כזו או אחרת באיזה בר מוכר ולהזמין את אותן המנות ולחרוש על אותם הסיפורים. בא לה משהו אחר, מסעיר, מטלטל. היא בקושי יודעת על אלכס משהו וכבר ייחסה לו תכונות שאין לה מושג אם יוכל לעמוד בהן. אבל הוא כבר יותר מעניין ממה שתכננה לפני חמש דקות.

"אז קבענו", השיב לה חיוך ונעלם מאחורי דלת, לא לפני שביקש ממנה את מספר הטלפון שלה. כשהם אמרו "הערב" הם לא הבינו שזה בעצם בעוד כמה שעות ושניהם עדיין פה במשרד. הם סיכמו בזריזות שהיא תלך הביתה והוא יאסוף אותה מאוחר יותר.

היא לבשה שמלה אדומה קצרה, אבל לא קצרה מדי. קצת רפויה ונקשרת כקולר סביב לצווארה. היא שמה עדשות, כי משקפיים לא משדרים את מה שהיא רוצה לשדר הערב. איפרה קלות את העיניים אבל לא ויתרה על אודם בוהק שהתאים להפליא לצבע השמלה. לסיום התיזה על עצמה בושם והרבה ממנו, שלא יפספס את ריחה חלילה. צליל הודעת וואטסאפ הקפיץ אותה: "קפצתי הביתה להתקלח, אעדכן כשאהיה מוכן".

היא התבאסה. היא ציפתה להודעה שאומרת: "חמש דק' אצלך". היא שונאת לחכות, ועצבן אותה לא לדעת כמה עליה לחכות. חצי שעה הפכה לשעה ולשעתיים והוא אפילו לא הודיע מה קורה איתו. ככל ששיחקה בטלפון ישובה על הספה, יצא לה יותר ויותר החשק לצאת. מעבר לזה שהייתה עייפה אין הצדקה להתנהגות שלו, ולא משנה כמה הוא חתיך. לא מגיע לה יחס כזה. היא הרימה את עצמה מהספה שכבר קיבלה את צורת גופה ופסעה באיטיות לעבר עמדת האיפור. משכה מגבון והחלה לנקות את פניה בקדחתנות. כמעט בטירוף. אחרי כמה תנועות עצרה. האיפור, לא רק שלא ירד כמו שצריך, אלא נמרח כולו, מלבד האודם העמיד, שנשאר על שפתיה בשלמותו. עכשיו היא נראתה לא רק מאוכזבת, גם מטורפת. היא החליטה לוותר על הורדת האיפור, היא לא במצב רוח לפרטים. במקום זאת פרמה את סוגר הקולר של שמלתה שחנק אותה, לבשה פיג'מה, נכנסה למיטה והתכסתה בפוך החם שלה. היא בדקה שוב את הטלפון שלה אולי במקרה פספסה הודעה ממנו, או שקיבלה חדשה בזמן שהורידה בגדים. אבל ידעה עוד לפני שבדקה. הטלפון היה ריק מהודעות וגל של עצב שטף אותה, כזה שבא לפני בכי. ולא בכי שקט אלא בכי מכוער, כזה שכל הפנים מתעוותות והדמעות יורדות מעצמן. היא ניסתה להגיד לעצמה שהוא לא שווה את זה, לא שווה את הזמן שהיא מקדישה כדי לחשוב עליו ובטח שלא את הדמעות. אבל היא הפסידה במלחמה והבכי הגיע.

תוך כדי שהיא טובעת בדמעותיה התגנב בן למחשבותיה. בן בחיים לא היה עושה לה את זה. בן טהור. הוא האור, המפלט, הנחמה. היא צללה אל זיכרונות מהימים לפני שעוד היו ביחד. נזכרה אילו חברים טובים הם היו. כשרק הכירו הייתה לו חברה, אז הסיכוי שיקרה ביניהם משהו לא באמת היה קיים.

זו הייתה המשמרת השנייה שלה בבר. היא הגיעה למשמרת צוהריים ב-12:00. כשנכנסה למסעדה ראתה את בן מפזר מלחיות על השולחנות. "בוקר טוב" אמרה בשקט, למרות שהשעה הייתה כבר שעת צוהריים.

"בוקר טוב" ענה. היא שאלה אותו אם גם הוא רוצה קפה. הוא התבונן בה מופתע, לא ברור אם מעצם השאלה או כי הוא לא היה רגיל שנחמדים אליו.

"כן אני אשמח, אספרסו ארוך בלי סוכר", השיב.

היא קראה לו שיעשה הפסקה קצרה ויבוא לשתות איתה על הבר.

"זה בסדר אם נשב בגינה?" שאל.

היא לא הייתה מודעת לקיומה של גינה במסעדה, אבל למה שתכיר אם היא פה שנייה וחצי. "כן בטח, תוביל", השיבה בחיוך, ובן הוביל אותם לגינה אחורית שטופת שמש ומלאה בפרחים, בעיקר אדומים. במרכזו של דשא קצור עמדו כיסאות גן ושולחן מקש, שנראה היה שחיכה רק לשניהם. בן הושיט קופסת סיגריות פתוחה והציע לדניאל אחת.

"תודה אבל אני לא מעשנת"

"באמת? דווקא מתאים לך לעשן. אבל האמת היא שאני אוהב שבחורה לא מעשנת". דניאל הרגישה שזו מחמאה, על גבול הפלירטוט. הם התחילו לדבר וצלצול הטלפון של בן קטע אותם. "היי מאמי, מה איתך?" אמר בן בקול רך. היא מיד הסיקה שיש לו חברה. זה היה ברור מטון קולו. היא הרגישה מטופשת שחשה ולו לשנייה אחת שהיה ביניהם אפילו חצי פלירטוט. או שכן? למה היא כבר מייחסת לו תכונות המעידות על חוסר נאמנות?

"חברה שלך?" שאלה שסיים.

"כן, היא בצבא ואני לא רואה אותה הרבה, אז כשהיא מתקשרת אני חייב לענות. אין לה הרבה הזדמנויות לדבר".

כששאלה את בן כמה זמן הם ביחד, ענה שהוא רק בן תשע-עשרה ושחברה שלו היא האהבה הראשונה שלו. היא הייתה בהלם. הוא מה זה תינוק, חשבה. והוא בכלל לא נראה בגילו, היא הייתה בטוחה שהוא לפחות בן עשרים ושלוש. עלק, איזו אופטימית הייתה לה כשהדביקה לו את הגיל הזה. הוא עשה רושם כל כך בוגר ואפילו לא היה לו מושג עד כמה. עד כדי כך שהרגישה שהוליך אותה שולל. מעניין למה הוא לא בצבא? תהתה. הוא לא נראה לה הטיפוס שישתמט. מצד שני, מה כבר היא יודעת עליו? כלום. ממש כלום. היא גם לא במעמד לשפוט אף אחד. דניאל החליטה להניח למחשבות הללו והיא ובן התחילו לדבר על המון נושאים. על איפה היא הייתה בצבא, על ההורים, על האחים, על מכרים משותפים שאולי יש להם. זה היה נחמד. מדהים כמה הוא אוהב לדבר, חשבה, השיחה זרמה קלילה ובלי שתיקות מביכות. בלי צורך להעמיד פנים, להתפלסף או להתאמץ מדי. הכול פשוט זרם. הם סיימו את הקפה וחזרו לעבוד. ככה עבדו בטירוף כמה ימים ברצף. היא נהנתה מהקצב, ואחרי שבוע זה הרגיש לה שהיא שם מינימום חודש. הם עבדו כמו חמורים מבוקר עד לילה, ישנו קצת ועבדו הרבה. צעירים ומלאי אנרגיה, לפני הטיול הגדול. היה קיץ והמקום היה עמוס. ימי חמישי בערב היו הכי מטורפים. המסעדה הייתה בתפוסה מלאה ודניאל טבעה בהזמנות אבל היא התנחמה בכסף שהרוויחה. החיבור שלה עם בן היה מיידי. הוא תמיד היה מקניט אותה והיא מתה על זה.

היא זוכרת ערב עמוס במיוחד, שבו הייתה צריכה לשרת שורות של אנשים שפקדו את הבר. ההזמנות לא הפסיקו לזרום ולא היה לה מושג איך תשתלט על כל זה. ביד אחת היא משקשת מרגריטה ובידה השנייה מוזגת בירה תוך שהיא פונה לאנשים שכמעט נמחצים בבר ולוקחת גם מהם הזמנה. היא מזיעה, החום מכמות האנשים במסעדה היה בלתי-נסבל. שערה מרוח לה על הפנים ודבוק עליהן. היא כבר לא מרגישה את רגליה אבל ממשיכה לעבוד. אין ברירה, הלקוחות לא ישקו את עצמם. המוזיקה שניגן הדי.ג'יי התמזגה עם קולות ההמון אבל הזכירה לה איזה להיט שהולך עכשיו חזק ברדיו. מתוך ההמולה ראתה את בן, חיוור מאוד, כמעט לבן, שם ידיו על הבר כדי לא ליפול. היא הבחינה שהוא ממלמל משהו ומיד התקרבה אליו אבל לא הצליחה לשמוע כלום ממה שלחש. המוזיקה שעד לפני רגע הייתה אפקט רקע הפכה באותו רגע למחרישת אוזניים.

"בן, אני לא שומעת, מה קרה לך?" היא התקרבה אליו עוד. הוא בלע רוק בחולשה ולחש לאוזנה, תוך שהוא מנסה נואשות להחזיק ראשו שלא יישמט על דק הבר.

"תביאי לי מתוק לשתות. דחוף".

דניאל לא התמהמהה. לא היה לה אכפת שהיא משאירה שלושה ברזי בירה פתוחים שעולים על גדותיהם בכוסות, ובטח שלא היה לה אכפת מהלקוחות השואגים לתשומת ליבה כשהם מנופפים בכרטיסי אשראי, בשטרות ודוחפים אנשים שלידם מלקבל שירות. היא עזבה הכול, מילאה חצי כוס במיץ תפוזים והצמידה אותה אל שפתיו. אחר כך שלפה אותו בקושי מההמולה שמסביב ולקחה אותו לאזור המחסנים שמאחורי המסעדה. הושיבה אותו על הרצפה, השעינה את גבו על קיר, ורק כעבור רבע שעה של לגימות קטנות של מיץ, הצבע חוזר ללחייו והוא לחש לה: "תודה".

"בן, מה בדיוק קרה? לא אכלת היום? לא ישנת מספיק? אתה חול...?"

"יש לי סוכרת", קטע אותה.

היא הופתעה מהתשובה. לא לזה ציפתה. סוכרת? אבל הוא עוד ילד, וזו מחלה של אנשים מבוגרים. היא הייתה מבולבלת, ובן המשיך. "אם אני לא אוכל כמו שצריך ומאזן את רמת הסוכר אצלי אני יכול להגיע למצב הזה, על סף עילפון". הוא הרים את ישבנו השמאלי וחשף את המכשיר שמחובר אליו. "את רואה את המכשיר הזה?" והרים בידו מכשיר ריבועי קטן בצבע אפור שנראה כמו שעון דיגיטלי, ואליו מחובר חוט צינורי דק דק המוביל לתוך גופו. "המכשיר הזה מווסת את רמת הסוכר בדם ומתריע אם אני יוצא מאיזון. בתוך כל הלחץ שכחתי מעצמי והגעתי למצב הזה. חוסר אחריות מצידי, אני יודע".

מבטה היה מודאג והוא הוסיף: "אז עכשיו שאת יודעת כמה אני חולה, את תדאגי לי נכון?" וחיוך שובבי נמתח על שפתיו.

"אתה יכול לסמוך עליי", חייכה אליו ואפשר היה לראות בעיניה שהיא מתכוונת לזה. היא חשה צורך לגונן עליו ולא הבינה בדיוק למה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהוא כמו אחיה הקטן ואפילו החלה לקרוא לו "בייבי". הוא סיפר לה מה זו סוכרת נעורים ואז גם נפל לה האסימון למה הוא לא בצבא. היא הצטערה בשבילו על שלא התגייס כמו כולם, ופספס את ההזדמנות לעבור את המסלול החשוב הזה, שמבגר ומעצב. לראות את כולם מתגייסים, לעבור ממסיבת גיוס למסיבת גיוס ולא לקיים אחת כזו לעצמך. להיות לבד בזמן שכל החברים בצבא ולחכות לראות אותם רק בסופי שבוע, אם בכלל. לא פלא שהוא קובר עצמו בעבודה כדי לא לחשוב על זה. היא רק יכלה לתאר לעצמה כמה זה קשה לא להיות מסוגל לאכול מה שהוא רוצה מחשש שהגוף פשוט לא יוכל להתמודד עם זה. כמה זה קשה לדקור את עצמך כמה פעמים ביום כדי להישאר בריא. בריא חולה. ליבה התרחב כשהתבוננה בו. היא לא ריחמה עליו, להפך, היא חשה כלפיו הערכה עצומה שלוותה בצביטה קטנה בלב - כזו שמרגישים כשמתחילים להתאהב...

השעון המעורר צלצל ודניאל התעוררה בבהלה. היא גיששה בידה אחר הטלפון הנייד כדי להפסיק את הרעש הנורא הזה, ובפעם המיליון אמרה לעצמה שהיא לא מאמינה איך עדיין לא החליפה את הצלצול למשהו שיהיה נעים יותר לאוזן. היא התקשתה לפקוח עיניים, מה שלא הפתיע כי היא נרדמה תוך כדי בכי. היא שפשפה עיניה בניסיון להפריד את ריסיה שנדבקו ממלח הדמעות, והאכזבה של אמש הכתה בה מחדש. היא תמיד אומרת שדברים נראים טוב יותר בבוקר, וזה בדרך כלל נכון, אבל הפעם קמה עם אותה תחושה איומה שאיתה נרדמה. עצם העובדה שגם במהלך הלילה אלכס לא שלח לה הודעה, רק העציבה אותה. הזלזול מצידו מילא אותה זעם. למה בכתה ככה אתמול בלילה? מה פשר הבכי הזה שיצא לה, כל זה בגלל גבר? בגלל שהבריזו לה? לא ייתכן. זו לא היא שנשברת בכזו קלות. אף שאולי זה בסדר להישבר לפעמים. לבכות ולשחרר. הרי זה ברור לה שהיא לא בכתה בגלל שיחה של שתי דקות במסדרונות. בהייה ממושכת בתווי פניו לא אמורה לגרום לשיברון לב. הוא היה רק טריגר כי את הבחור הכירה לשנייה וחצי, ולא בגלל זה בוכים ככה. מטומטמת, חלשה, נזפה בעצמה.

בדרך לעבודה בהתה בכביש. לא היה לה ברור איך בכלל הגיעה. היא בכלל לא זוכרת את הדרך שבה נהגה. היא עצרה ברמזורים? צייתה לתמרורים? אחרי שנכנסה לבניין לא שמה לב אפילו אם נזכרה לומר שלום לשומר המבוגר. היא קיוותה שכן כי מגיע לו. הוא תמיד כל כך אדיב, וממש לא מגיעה לו התעלמות, לא ממנה ולא מאף אחד. במשרד התיישבה בכבדות על הכיסא, תוך שהיא זורקת את תיקה על הספה הקרובה ומניחה רגליים על השולחן. לא היה לה כוח להתחיל את היום. דקה הרגישה כנצח וכל מה שרצתה היה לצאת משם ולברוח. בעיקר מהלקוחות שהתווכחו איתה בלי סוף. היא חשה שדבריה נופלים על אוזניים ערלות ובכל פעם התעצבנה מחדש. איך יכול להיות שבעסק כזה, שבו הלקוחות שוכרים את שירותיו של משרד פרסום, הם מתנהגים כאילו הם המנהלים שלו. אם הם יודעים מה הם רוצים וצריכים, מדוע הם לא עושים הכול בעצמם? למה להם לשלם לצוות מומחים ועוד להתווכח? לא נראה לה שהם מתווכחים כך עם הרואה חשבון והעורך דין שלהם. משגע אותה שרבים מהלקוחות במשרד שלהם לוקחים את עולם הפרסום כמובן מאליו ולא רואים בהם בעלי מקצוע לכל דבר ועניין. ואולי זו היא שמאפשרת ללקוחותיה להתנהג ככה? אולי אצלה הבעיה? הרהרה בהיסוס.

חוסר הביטחון שחשה בעקבות ההברזה של אלכס אתמול בערב נדד גם לשעות העבודה וערער אותה. היא הייתה עייפה, ולא עזרו ההסברים ללקוחה עקשנית מדוע היא טועה. היא ידעה שכדי לנצח בוויכוח הזה, לא תוכן הדברים שתאמר יטה את הכף, אלא טון הדיבור ורמת האגרסיביות שתפגין. הרי אנשים נוטים להתקפל מול אגרסיביות וביטחון. אבל היא הרגישה מרוקנת. היא ידעה שכדי להתקדם היא חייבת לגייס כוחות וכך עשתה. הלקוחה השתכנעה והיא חשה סיפוק. שמחה שלא ויתרה לעצמה אף שהייתה מותשת נפשית. רק בת עשרים וחמש וכבר לא מרגישה כל כך צעירה. כולם מסביבה דואגים להדגיש לה כמה שהיא עדיין קטנה ושיש לה עוד מה ללמוד. אבל הנפש שלה תשושה מללמוד. למרות שגדלה בבית גדול עם הורים אוהבים ותומכים, שעומדים לצידה תמיד, כולל משפחה מורחבת ואוהבת. מדי פעם היא תוהה מה עשתה כל כך טוב שזכתה במשפחה כזו. בסך הכול היא חיה חיים נורמטיביים. אך לאחרונה שמחת החיים נטשה אותה. כבתה. בכל יום שעובר היא מרגישה יותר ויותר מבוגרת. יש לה אפס סובלנות. אפס סובלנות לטמטום, אפס סובלנות לאנשים שהם לא ברמה שלה ואפס סובלנות לדברים שלא נוגעים אליה. כן, היא הפכה ליהירה, כזו שמרוכזת בעיקר בעצמה, אבל משתדלת להסתיר את זה. בעיקר אין לה כוח לביקורות. גם לזה יש לה אפס סובלנות. שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

בחייה האישיים, בניגוד לחייה המקצועיים, שאפה להיות לגמרי עצמה בלי להעמיד פנים. בלי לחייך אם היא לא חייבת, בלי לצחוק אם לא באמת מצחיק לה ובלי לשמוע אחרים מזיינים את השכל וגוזלים לה דקות חשובות מחייה.

היא יושבת במשרדה בקומה הגבוהה ביותר בבניין, עם הנוף המטורף ביותר בבניין, שממנו נשקפים תל אביב כולה ורצועת החוף והים. אבל אפילו מהמקום הזה היא הרגישה נמוך. חשה ריקנות, עייפות, והגעגועים לבן התעצמו לאחרונה. היא נזכרה כיצד היה מדבר והיא הייתה מקשיבה. מקשיבה באמת כי היה לה אכפת ממנו, באמת אכפת.

היא נזכרה שאהבה להגיע לעבודה, בזכות העובדה שעבדה עם בן. הם היו עובדים ביחד כל יום וכל היום. היא זכרה כמה אהבה לשמוע את קולו על הבוקר, בעיקר כשהיה מתקשר להעיר אותה לקראת משמרת. הוא היה מצחיק אותה. היה לו כישרון נדיר להפוך כל רגע קשה למצחיק. ותמיד דאג שהיא תחייך וקרא לה "נסיכה". היא לא הבינה למה מגיע לה הטייטל הזה, במיוחד לאור העובדה שיש לו חברה. האם גם לחברה שלו הוא קורא נסיכה? שאלה את עצמה לא פעם, הרי זה תואר מאוד חם בשביל יחסי ידידות. הוא היה מכנה אותה נסיכה והיא הייתה קוראת לו בייבי. גם כי היה קטן ממנה וגם כי הרגישה צורך לטפל בו, בעיקר אחרי שכמעט נזקק לטיפול רפואי באותו ערב מטורף במסעדה, כשנודע לה שהוא חולה בסוכרת. היא החליטה מאותו ערב לדאוג לו ולא משנה כמה לחץ יהיה. היא תדאג להזכיר לו לעקוב אחר רמת הסוכר בדם ולאזן את עצמו כשצריך. גם כשהיה נחתך בידיים בזמן עבודה, דבר שהיה קורה לא מעט, הוא היה בא אליה שתטפל בו. וזה לא שהוא לא יכול היה לטפל בעצמו, הוא לא באמת היה זקוק לה לצורך הטיפול הרפואי. שוטפים, מחטאים את המקום ושמים פלסטר. כל ילד יודע לעשות זאת. אבל היא הרגישה שהוא רוצה אותה שם לידו, נעים לו שהיא דואגת לו ומטפלת בו וכמה שיותר. בכל פעם שהיה נפצע הוא היה מתבכיין באוזניה כאילו שבר רגל.

הוא היה מגיע אליה בפני גור כלבים שמבקש שיטפלו בו. השקיות מתחת לעיני הדבש בגלל חוסר שינה העניקו לו באופן מוזר חן. לא להאמין ששקיות שחורות מתחת לעיניים יכולות להוסיף חן למישהו, אבל אצלו זה לגמרי עבד. כשהיה מגיע היא הייתה נענית לו ומטפלת בו ומעניקה לו תשומת לב. כיף היה לה להרגיש נחוצה. כתובת של מישהו, הפינה החמה של מישהו. והיא הייתה מטפלת בו, מנקה לו את הפצע, מחטאת וחובשת. בזמן שהיא טיפלה בו קשה היה לה להתעלם מכפות הידיים הכול כך גבריות שלו, מהוורידים הבולטים על זרועותיו. החזות שלו כולה הפנטה אותה. מה שהיה ברור לה זה שבן לא היה מודע לאיך שהוא נראה, ולכמה שהוא יפה מבפנים ומבחוץ. היא הייתה מוקסמת אבל מדי פעם הזכירה לעצמה שיש לו חברה, שהוא תפוס, ושהיא צריכה להירגע. הוא אוהב את החברה שלו והם רק ידידים. הוא נחמד אליה כי הוא בחור טוב, והוא ככה עם כולם. אין לה זכות לרצות בו. רגע, היא רוצה אותו? ואם כן מתי זה קרה? היא סילקה את המחשבה ושכנעה את עצמה שהיא צריכה להסתפק בידידות. ובכלל, הוא צעיר ממנה בשנתיים והיא נמצאת בשלב אחר בחיים. ואילו מחשבות של חיה בסרט יש לה, ושזה על גבול הפתטי. היא תהתה אם היה פנוי הייתה רוצה אותו כל כך, ובסתר ליבה ידעה את התשובה אבל העדיפה לא לחשוב על זה יותר מדי. היא ידעה שאפילו רומן סודי וסוער ביניהם הוא לא אופציה. בן הוא לא אחד שיבגוד. לא בטוח אם כי הוא כל כך מוסרי, או שעצם המחשבה שהוא פוגע במישהי היא יותר מכפי שהוא יכול לשאת.

היא תהתה מה מצא בחברה שלו, מה גרם להם להתאהב, ובכלל, מה מחזיק אותם יחד. רוב היום בן איתה, עובד קשה. כמה כבר יוצא להם לדבר? הוא בכלל חושב עליה? מתגעגע אליה? דניאל קיוותה בשבילה שכן. מעניין אם החברה שלו חושבת עליו, מתגעגעת. מעניין אם היא מרגישה חצויה בין הרצון לשרת את המדינה ולבצע חובתה לבין הרצון העז להיות במחיצתו, לראות אותו. היא מקווה בשביל שניהם שהם אוהבים כל כך שהמרחק הזה אחד מהשני שווה את ההמתנה. להתראות בסופי שבוע, או פעם בחודש, אם בכלל. אם אפילו אחד מהם מהוסס, חבל על הזמן שהם מבזבזים אחד לשני.

אחרי העבודה הם אהבו ללכת לאכול ולשתות, להיות בכל מקום אחר שהוא לא המסעדה שהם מבלים בה יום יום, שעה שעה. אוכלים בה, שותים בה, מריחים אותה וממנה. הם היו מתים לטעום טעמים אחרים, לשתות שתייה מכוסות אחרות, לנשום אוויר אחר. הם והעובדים במסעדה היו יוצאים כמעט בכל ערב, שותים, אוכלים, ומרכלים. האמת, בעיקר מתלוננים. על הלקוחות, על בעל המסעדה, על כמה שנמאס להם. אבל תמיד, תמיד השיחה הייתה נגמרת בכך שלא משנה כמה חרא הם יאכלו במשמרת - הכסף כל כך שווה את זה. דניאל חוסכת לטיול הגדול, השלב הזה בחיים שחייבים לעשות. היא כל כך ציפתה לו, כל כך רצתה כבר לנסוע ולצבור חוויות. אבל בינתיים לא רע לה בכלל. היא עובדת בעבודה שהיא מקללת אותה כל יום אבל נהנית מכל רגע. היא אוהבת את העובדה שלא הכי נקי שם, מה שאומר שהיא גם לא צריכה לנקות כמו שצריך.

היא מצאה קבוצת אנשים שהיא מאוד מתחברת אליהם ומצחיק לה, והיא טבעית והיא מרגישה שייכת. הדבר הראשון שהיו מזמינים היה אלכוהול. הדרך שלהם להוריד את האדרנלין מהסרוויס המשוגע שעברו, או כדי לשמר אותו בעצם, הם לא היו בטוחים. הם היו משתכרים, אבל לא לשכרות מגעילה, כזו שנמרחים ממנה על אנשים ועל השולחן, או כזו שמאבדים יכולת תקשור עם הסביבה. אלא בדיוק לצחוק מתגלגל שלא יכול להפסיק. היא אהבה להשתכר איתם. במצב הזה אתה פחות מודע לעצמך, למה שאתה אומר, חושב, מתנהג וזה נהדר. אתה פשוט אמיתי. אמיתי בתחושות שלך, במחשבות האומנם אימפולסיביות אבל אי-אפשר להתכחש לאמיתותן. אצל דניאל הדברים עבדו מעט אחרת. היא מעולם לא שיכורה מדי, כלומר, גם אם תשתה המון, היא לא תגיע למצב שהיא משוחררת לגמרי. זה כאילו האלכוהול עמיד בפניה, כאילו היא ניצחה אותו. בכמויות שהיא שותה מפתיע איך היא לא מאבדת הכרה.

אבל לעומת זאת, אצל בן הדברים עבדו לפי הספר. לפחות בגזרת האלכוהול. אצל בן, מכמות מסוימת של אחוזי אלכוהול הכול כבר ידוע מראש. הפתיחות, חוסר המודעות שהוא כמעט רגע מכונן, כמעט צלילות במיטבה. חוסר השליטה על מה שיוצא לו מהפה, איך שהוא מדבר או על מה. דניאל הייתה יכולה לראות מיד שהוא שיכור, או מתחיל להיות שיכור. הישיבה שלו הייתה הופכת מזקופה לשפופה יותר ויותר ככל שהכוסות זרמו לגרונו. כמעט הגיבן מנוטרדאם. העפעפיים שלו היו מתחילים להיות כבדים יותר ויותר, וכל נשימה שלו היה הופכת לכבדה יותר. באיזשהו שלב כמעט היה מאבד את היכולת לדבר או להוציא מילים שלמות מהפה. בטח לא משפטים שלמים. זה היה חמוד. היא מתה על זה שהוא לא בשליטה, שהוא לא בפוקוס, חשוף. אז שם בבר, אחרי לא מעט צ'ייסרים של קמפרי מצידה ולא מעט כוסות של ג'ק דניאלס עם שתי קוביות קרח בינוניות מצידו, הם היו שיכורים. מאוד. ולא היה נראה שהם מתכוונים להאט בזמן הקרוב.

בן פנה למלצרית וביקש עוד כוס ג'ק, בלאו בול עם שתי קוביות קרח בינוניות. לצד זה ביקש סודה, כאילו הסודה מנטרלת את האלכוהול בג'ק או שקר כלשהו. דניאל הזמינה בירה, סטלה, וביקשה אותה קפואה. היא כבר הייתה צמאה מכל השוטים של הקמפרי והטקילה ששתתה באותו ערב, היא לא האמינה שערבבה טקילה וקמפרי, זה כל כך לא מכבד את הטקילה או את הקמפרי. בן הושיט יד לקופסת הסיגריות שלו על מנת לשלוף עוד סיגריה. הוא הצליח להוציא סיגריה אחת מהקופסה ולקרב אותה לפה, נראה היה שהוא לא מוצא את פתח הפה שלו. הוא ניסה לקרב את הסיגריה וכל פעם פגע במקום אחר בפניו - מסביב לפה, בסנטר, מעל השפה העליונה, ליד השפה התחתונה. זה היה משעשע. בן קלט שדניאל מצחקקת לו בפרצוף, כמו מה שנראה כצחוק הולך ומתגבר. באיזשהו שלב היא כמעט שאגה מרוב צחוק.

"מצחיק אותך?" שאל בן.

“מצחיק אותי?״ שאלה דניאל, ותוך כדי כך הצחוק שלה התגבר כל כך שהיא כבר השמיעה נחירות. “אתה", והפסיקה לדבר כי הצחוק הכריע אותה.

היא החליטה לנסות שוב והבטיחה לעצמה שהיא תתאפק מלצחוק עד שתגיע לסוף המשפט- “אתה שעה מנסה להכניס את הסיגריה לפה״! צעקה. הדרך היחידה לומר את המשפט בשלמותו. היא הסתכלה לעבר בן כדי לראות אם הוא מחייך או צוחק או סתם לראות תגובה ממנו. כשמבטה הגיע לעבר בן עיניהם הצטלבו. דניאל הבינה שעיניו כבר היו שם, בהו בה במעין חיוך שלו. כמעט מבט מעריץ. היא חייכה אליו בביישנות של מישהי שלא מבינה למה בוהים בה, נבוכה. ופלטה: "מה?" תוך כדי שהחיוך הנבוך שלה מתגבר עם כל אות שיוצאת לה מהפה. בן חייך אליה אפילו עוד יותר. "כלום", פלט והסיט מבטו מטה, בוהה במכנסי הג'ינס שלו, תוך כדי שהוא מחייך את חיוכו היפה, מעט שיניים, והשפתיים נוטות הצידה.

היא רצתה להמשיך לשתות וחיפשה שוב את המלצרית, עד שבן אמר לה: "את יודעת, דניאל, ממש כיף לי איתך. לא עם הרבה אני מרגיש כל כך בנוח ואיתך כן. כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה..." הוא עצר מדיבורו, ודניאל חשה שהוא עוצר את עצמו מלומר לה משהו גדול יותר. "את מבינה, אני לבד הרבה זמן. ההורים שלי נפטרו כשהייתי בן שלוש ואחי הגדול חי בחו"ל אז אני רואה אותו בפעם בשנה בקושי. יש לי רק את סבא שלי, שעבורי הוא כמו אבא ואימא ביחד. הוא תמיד שם בשבילי. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא בן שבעים, מבוגר, ועדיין הבן אדם הכי צלול וחד שאני מכיר".

דניאל, שהכירה כבר את בן כאדם פתוח ומשתף, הרגישה שהפעם היה קשה לו לשתף אותה. היא הייתה המומה מכך שהוא יתום אבל לא רצתה להעיק עליו באותם רגעים ולשאול אותו ממה נפטרו ההורים שלו. במקום זה היא הניפה את בקבוק הבירה שלה באוויר, ואמרה: "מרגע שהכרנו אין לך רק את סבא שלך. יש לך גם אותי", חייכה אליו בחום והוא הסתכל לה עמוק בעיניים, חייך והרים מעלה את כוס הג'ק שלו, עם שתי קוביות הקרח שנמסו כמעט לגמרי בוויסקי, ונקש בכוס הבירה שלה. שניהם הסתכלו זה בזה, כאילו כרתו ברית עולם.

היא התעוררה מהזיכרון המתוק ומצאה את עצמה בחדרה במשרד, צופה על העיר האפרורית מהקומה הכי גבוהה. היה לה קר פתאום למרות החימום שדלק. מעין צמרמורת חרשה את גבה. צמרמורת שהלכה והתפשטה לכל חלקי גופה, עד לקצות אצבעות הרגליים והידיים. תוך שהיא ממשיכה לבהות בנוף האפרורי החל לרדת גשם שהלך והתגבר, ומהטלפון שלה בקע צליל של הודעת סמס. זה היה אלכס. היא הייתה המומה. כמה וכמה פעמים חזרה וקראה את שמו על המסך. זה היה הוא.

"לא שכחתי אותך, חכי שאספר לך מה קרה לי אתמול ותסלחי לי. יש סיכוי שתראי אותי היום ב-19:00?"

היא חייכה לעצמה חצי חיוך. היא הייתה מסופקת. בתחילה חשבה לא לענות לו, להחזיר לו על אתמול, אבל ההודעה הייתה כנה. אולי באמת קרה לו משהו אתמול שהצדיק את ההברזה? החליטה לענות לו, בעיקר כדי להשכיח ממנה את המחשבות על בן. בזמן האחרון היא חושבת עליו יותר מדי. הוא מתגנב למחשבותיה יותר מדי פעמים ביום ובכל מיני סיטואציות. אם המחיר שנדרש כדי להפסיק עם זה הוא לצאת עם איזה דוש, אז שיהיה. היא כבר תלמד אותו לכבד אותה.

"כן", ענתה להודעה במהירות כאילו פחדה שאם לא תמהר לענות עוד תתחרט. שני ויים כחולים נראו על המסך, ואחר כך עדכון שהוא מקליד. הוא כתב לה בדיוק איפה ייפגשו ומתי. אז הוא לא בא לאסוף אותי? חשבה. בהתחשב בעובדה שהוא הבריז אתמול הוא צריך לאסוף אותי במסוק, להוציא הודעה לתקשורת על כמה הוא מתנצל שהבריז לה אתמול ורק אז אולי תסלח לו. אבל מיד התעשתה. היא חייבת ללמוד להשתחרר ולזרום. ובמקום לכתוב לו "לך תזדיין" כתבה לו שתהיה שם. שונאת את עצמה.

היא לא ידעה מה ללבוש לדייט, אם שמלת ערב או ג'ינס וחולצה. בסוף הלכה על שמלת מקסי שחורה, עם קולר וגב חשוף. אודם אדום בולט שאי-אפשר לפספס ושיער מוחלק עם מעט סלסול בקצוות, אבל לא עשוי מדי, קצת פרוע. עיצוב השיער שגורם לה להיראות סקסית בטירוף. כשסיימה להתארגן ירדה לתפוס מונית מתחת לבית. היא לא מתכוונת לנהוג עכשיו, בטח לא בשעה הזו בתל אביב, ועד שמצאה חנייה. מה גם שהיא מתכוונת לשתות הרבה הערב.

כשירדה מהמונית הבחינה שהגיעה לבניין אלקטרה, בדרך השלום. מה היא עושה פה? היא אמורה לעלות אליו? היא יודעת שמשרדי גוגל נמצאים בבניין הזה, היא הייתה שם פעם. בטח התכוון שיאכלו באחת המסעדות למרגלות הבניין. שתי המסעדות הללו הן בצ'ק ליסט שלה והיא עדיין לא סעדה באף אחת מהן. אחרי שהמתינה עשר דקות לא היה כל סימן לאלכס. גם לא הודעה או טלפון. היא שלחה לו שתי הודעות והוא לא הגיב על אף אחת מהן ואז היא התחילה להרגיש מטופשת. היא לא מאמינה שאותו בחור גורם לה שוב תחושה כזו, ועוד בטווח זמן של עשרים וארבע שעות. יותר מזה, היא לא האמינה שהיא עושה את זה שוב לעצמה. היא החליטה לתת לו צ'אנס ולחכות עוד קצת. היא כבר שם, לבושה ומאופרת ונראית ממש טוב. לא בא לה לבזבז את זה על חזרה הביתה. אי-אפשר לדעת מה הלילה טומן בחובו והיא תמיד מוכנה להרפתקאות. אבל אחרי שחלפו כבר עשרים דקות, שהפכו לחצי שעה, כבר היה לה ברור שאין אלכס. אפשר ללכת הביתה. היא הקימה את עצמה בכבדות מהספסל שישבה עליו.

היא הרגישה שהבניין הגבוה שנוצץ באדום צוחק עליה. הוא, והמסעדות שלמרגלותיו. ממש שמעה אותם לוחשים לה, ביחד עם הרוח הקרה, "הנה המטומטמת ששוב הבריזו לה..." המטומטמת. היא באמת מטומטמת. היא רצתה להשתחרר קצת מהחוקים הנוקשים שלה, שבחור חייב לאסוף אותה מהבית, לצלצל בדלת ולפתוח לה את הדלת לאוטו, היא רצתה לראות איך זה יהיה, איך זה ירגיש. ואיך זה מרגיש? חרא. למה בכל פעם שהיא מנסה להיפתח ולזרום קצת זה מכה לה בפנים? זה לא שכל היום דופקים לה בחורים על הדלת, מתחננים שתצא איתם והיא בתגובה הודפת אותם ממנה. עד שיש מישהו איך לא תיתן לו הזדמנות?

היא הלכה כמה רחובות, הטמפרטורה צנחה והקור נעשה חודר. הרוח נרגעה, אבל דניאל לא. היו סימנים שתכף יתחיל לרדת גשם והיא פנתה לכיוון הכביש הראשי כדי לתפוס מונית. על עמוד מודעות עמוס במודעות ישנות וחדשות על הצגות והופעות קרבות ראתה מודעה גדולה, "איפה הצדק?" לצד משפטי השראה שהיו מרוססים עליו כמו "הכול אפשרי אם רק תאמין", "מחשבה יוצרת מציאות", "יש כוח גדול מאיתנו, בטח בו", ועוד כאלה. דניאל קראה את המשפטים הללו והתמלאה בזעם. מה זה השטויות הללו? מי המטומטמים שכתבו את זה ומי המפגרים שמאמינים לזה.

היא הייתה עצבנית על הכול - על הערב, על ההברזה, על זה שמשפטי "השראה" על לוחות מודעות מנסים לשכנע אותה איך היא צריכה להרגיש, על זה שהיא לא מצליחה לתפוס מונית ועל זה שעוד שנייה היא תיהפך לשלולית ביחד עם הגשם שירד.

"איפה היית?" שאל נהג המונית, מציץ בה מהמראה.

"בדייט", ענתה. ממש לא היה אכפת לה לשקר.

"ואיך היה?" שאל.

"נפלא!" אמרה בקול צווחני ומזויף. תוהה אם נהג המונית קלט את זה. אם תתחיל לספר לו מה קרה הוא יחפור לה עוד יותר, ינסה למצוא דרך לעזור לה, או ינסה להציג חוכמת חיים שקרית כלשהי מעצם היותו מבוגר ממנה. הנהג התחיל לספר לה על איזה דייט כלשהו שהוא היה בו עם איזו נערה יפהפייה שכולם רצו אבל רק הוא הצליח להשיג, באיזו שנה מלפני הספירה. שנה שבה הכול היה פשוט, החוקים היו ברורים והבנים היו ג'נטלמנים. אבל דניאל לא באמת הקשיבה לו. הוא היה על שקט מבחינתה. איזה כיף לו, חשבה, הוא לא מודע לסביבה. אם הוא היה מודע הוא היה רואה שאין לה שום עניין לשמוע מה שיש לו להגיד. אולי הוא כן מודע ופשוט לא אכפת לו? הוא לא רואה שהוא מדבר לקיר? אבל יש משהו תמים, כמעט קסום, בחוסר המודעות שלו. מה שבטוח, הוא נראה יותר מאושר ממנה.

למחרת בבוקר הגיעה לעבודה לבושה אלגנטי, בחליפה לבנה, מכנסיים וז'קט, עם נעלי עקב שפיץ מז'מש, היא הייתה יותר ממוכנה להתחיל את היום. מלאת אנרגיה לתת בראש. אם החיים האישיים שלה עולים באש, לפחות היא תכסח בעבודה. שם מעריכים אותה. גם אם היא לא מקבלת פידבקים שוטפים היא מרגישה את זה, אפילו שלא תמיד הכול תותים ויש רגעים קשים והלקוחות מעצבנים. אבל לרוב היא מצליחה לפתור משברים, וזו תחושה עילאית שאין דומה לה. היא מתהלכת אחרי זה במסדרונות כמו טווס שזיין את כל הטווסות בסביבה ושקיבל מסז' אחרי זה.

היא מיהרה לעלות לקומה הכי עליונה בבניין לפגישה. בירכה את הנוכחים בבוקר טוב ושמה לב שיש על השולחן קרואסונים חמים. בטח המזכירה דאגה לכך והיא שמחה. אחד הדברים שהיא הכי אוהבת זה קרואסון חם, ואין דרך טובה יותר מלפתוח את הבוקר עם קפה חם וקרואסון טרי. ברור שהייתה מעדיפה להיות עכשיו באיזה חוף טרופי וללגום מיץ קוקוס טרי שאיזה מקומי קטף וקילף לה, אבל זו המציאות שלה כרגע והיא זרמה עם זה.

בן דאג תמיד שיהיה לה לפני העבודה קרואסון חם שהיא הכי אוהבת. זה עם החמאה והשוקולד. הוא ידע שכדי שהיא תתחיל יום עבודה כמו שצריך, או לפחות תוכל לתפקד ולדבר על הבוקר, כדאי שיחכה לה משהו לאכול לצד הקפאין, וכדאי שהוא יהיה מתוק.

הפגישה התחילה ובאמצע הפגישה היא קיבלה הודעה משון, ברמן גולש שפעם עבדה איתו ושכל מערכת היחסים ביניהם הסתכמה בעיקר בלשבת בדירה המטופחת שלו, לעשן ולהתמזמז. הוא שאל אם בא לה להיפגש הערב והיא נזכרה שיש לה הערב חתונה. מזל שסימס לה, כי אם לא אז לא בטוח שהייתה נזכרת בזה בכלל. ההודעה שלו באה לה בהפתעה. אחרי שתקופה בכלל לא היו בקשר.

כשפתחה את תמונת הוואצסאפ שלו בשנייה נזכרה איך הוא נראה. איך יכלה לשכוח. גולש טיפוסי, עיניים כחולות כמו הים, שיער בלונדיני גולש שמגיע על הכתפיים ואפשר לאסוף לקוקו, ועור שזוף, אבל לא כמו של המצילים שעל חוף הים. היא נזכרה בגוף שלו, שהוא בנוי כראוי לגולש. היא שלחה לו שהיא בחתונה בערב, ושאם יהיה לה משעמם היא תחתוך משם מהר ותעבור אצלו. האמת, לא הייתה לה שום כוונה לראות אותו, אבל מי יודע, אולי הגישה שלה תשתנה יותר מאוחר באותו ערב ועדיף להשאיר אותו על אש קטנה. הוא שלח לה שהוא יחכה לה בכל שעה, עם בקבוק יין. הוא זיין והוא יודע מה להגיד כדי לגרום לבחורה לבוא אליו. בהמשך היום הם חוו קרייסס במשרד. אחד הלקוחות דיווח למשרד הבריאות שמכר אוכל שפג תוקפו. היא הייתה צריכה לטפל בזה. המשרד היה בטירוף, המנכ"ל ישב לה על הראש, הסמנכ"ל לקוחות והמנהל האישי שלה. ולא רק הם, גם הלקוח היה בלחץ, ובטח שהלקוח יהיה בלחץ, הוא פישל ביג טיים, והיא עכשיו צריכה לטפל בכל הבלגן הזה. הם הוציאו הודעה לתקשורת, גם לעמוד הפייסבוק שלהם, ותכננו אסטרטגית כיצד יפצו את הלקוחות.

כשהלחץ ירד כבר היה שבע בערב, אבל המנהל, שידע שיש לה חתונה, שאל למה לעזאזל היא עדיין במשרד ושתלך כבר להתארגן, שלא תאחר. היא שמחה שיש לה מנהל כזה ושמחה שהיא יכולה לעוף מהמשרד ולסיים עם החרא שהתעסקה בו כל היום. בעצם היא לא כזה רצתה להגיע לחתונה. היא מכירה רק את הכלה מתקופת הלימודים שלה ולא אף אחד אחר. כלומר, היא תהיה לבד, תגיע לבד, תסתובב לבד, תאכל לבד. לא שיש לה בעיה להיות לבד, אבל זה ממש לא כיף להיות בחתונה כשאת גם יודעת שלא תפגשי אף אחד שאת מכירה. עוד לפני שיצאה החליטה שלא תישאר שם הרבה.

היא הגיעה הביתה והתקלחה זריז ואפילו חפפה. היא התארגנה ממש בלחץ ונזכרה שנוסף לכול היא עוד צריכה להוציא כסף על זה. החתונה הזו היא החתונה העשרים שהיא משתתפת בה בשלושת החודשים האחרונים, וזה לא כולל מסיבת רווקות וחלק שהזמינו אותה לטקס החינה. בחישוב מהיר היא בטוחה ששקלול של כל זה מספיק למקדמה למשכנתא על בית קטן בפרברים. ובסופו של דבר חמישים אחוז מכלל הזוגות מתגרשים בימינו. ולא, זה לא שהיא לא מאמינה באהבה, היא פשוט מודעת לנתונים, וללחצים שמובילים אנשים להתחתן. כי לרוב לא מדובר בכלל על אהבה. לרגע נבעתה מזה שאולי נהפכה פסימית לגמרי, האם החיים בתל אביב הפכו אותה צינית כלפי משהו טהור כל כך כמו אהבה, ברית נישואין? עם כל המחשבות היא יודעת שעם הבן אדם הנכון היא תרצה להתחתן, ובינתיים הכסף שלה הולך לפח כי שמעה ששני זוגות שהייתה בחתונה שלהם התגרשו לא מזמן, וזה רק נתון מהשנה האחרונה. אז מה היא אמורה לחשוב על נישואין, ועוד בגיל כזה? היא רק בת עשרים וחמש ומסביבה רובם מתחתנים, אפילו צעירים ממנה. זה צעד נכון? אולי זה נכון להם. אבל מצד שני הרבה מתגרשים, אז אולי הם לא היו בשלים? אולי הם מיהרו סתם? לא התבגרו? מצד שלישי, למה לחכות כשמאוהבים במישהו? הרי לא יורד איזשהו סימן משמיים, אין איזה סנה בוער או בת קול מאלוהים שקוראים: “זה הרגע שלכם". אז אולי אנשים בכלל לא יודעים מה הם עושים? או שהם יודעים בדיוק מה הם עושים? היא לא החליטה.

היא הייתה בטוחה שלה אין את התשובה. וכל אדם שתשאל יענה לה משהו אחר. את התשובה שלו. שהוא מאמין בה. אז מה זה משנה, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. רק חבל שה״טוב" הזה הוא על חשבונה. היא הוציאה מהכספומט סכום כסף שלדעתה מספיק לשוד הזה ונכנסה לרכבה. היא קיוותה שלפחות האוכל טוב ולא מאכזב כמו בשאר האולמות. אם היא נוסעת שעה הלוך וחזור לאולם מרוחק אז חסר שהאוכל לא יהיה טוב. היא גם קיוותה שיהיו שם חתיכים, או לפחות חתיך אחד שיהיה לו אומץ לגשת אליה ולפתוח בשיחה. אבל מה הסיכוי? מניסיונה למדה שרוב הגברים באירועים הללו כבר נשואים או עמוק בזוגיות.

הסדרן הוביל אותה לחנייה הפנויה. היא לא רצתה לצאת מהרכב. היא הרגישה כל כך מטופשת. היא ידעה שאם לא תצא בקרוב תפספס את החופה. היא נשמה עמוקות ויצאה מהרכב. כשנכנסה חמקה והגיעה מיד לבר. דבר ראשון היא חייבת לשתות משהו לפני שהחתונה הזו תתחיל. היא קלטה בספיד שיש קמפרי ואנחת רווחה נמלטה מפיה. ביקשה מהברמן קמפרי בלאו בול, עם קרח ולימון. הברמן היה חתיך ממש, לפחות יש מישהו חתיך אחד כאן, חשבה. חייכה אליו חיוך פלרטטן והלכה לצד להדליק סיגריה ולשתות. היא עדיין עצבנית. עצבנית מזה שהיא לבד, שבעה מחתונות של אחרים. עצבנית שלא נשארו לה מספיק סיגריות בקופסה כדי לצלוח בשלום את הערב הזה ועצבנית על עצמה שלא דאגה לזה מראש.

היא החליטה לפשוט על הבופה. היא חיפשה קרפצ'יו ומצאה. הוא היה טעים באופן מפתיע. היא נשארה לעמוד שם, אוכלת ברצף עוד חמש חתיכות קרפצ'יו על ברוסקטה. אחרי כן עברה לעמדת הסושי. היא לקחה לעצמה מספיק חתיכות, שיכלו להרכיב רול סושי שלם. היא מזגה עליהן מעט סויה והחלה לבלוס. אולי כך לא ישימו לב שהיא בגפה.

בסופו של דבר החתן והכלה נישאו, והיא אפילו התרגשה. בכל זאת חברה שלה. היא חמקה מאזור החופה אל אזור הישיבה, שומעת ברקע נישוקים, תלונות על רגליים סובלות מנעלי העקב, ביקורת על סידור הפרחים, צחוק של שיכורים וצביעות. הרבה ממנה. חברי הילדות של אותה חברה, שעברה משולחן לשולחן, כולה חיוכים, הודתה לדניאל שהגיעה והכירה לה את חבריה, שאלו אותה שאלות כמו איך היא והכלה מכירות, כמה זמן, מה היא עושה בחיים ואם היא אוהבת מה שהיא עושה. על הכול דניאל השיבה בקצרה. היא חששה שהם מרחמים עליה שהיא לבד. ואולי אפילו מתעניינים בה רק לבקשת הכלה. היא הסיקה שאו שהם סקרנים מטבעם או שהם רחמנים מטבעם. ראו בחורה יושבת לבד בשולחן והחליטו לבדר אותה. כאילו היא מקרה סעד. היא לא הרגישה אחת כזו. באותו רגע שמעה צליל הודעת ווטסטאפ. זה היה שון ששאל אותה, "משעמם לך כבר?"

דניאל שמחה. כן, משעמם לה כבר והיא מתה לעוף משם וכן, היא מתה לעוף אליו. זה לא כזה גרוע ללכת לבלות עם אחד האנשים הכי חתיכים שהיא זוכרת בחייה מאשר לסבול עוד שאלות מאולצות של יושבי השולחן המאולץ שהיא יושבת בו, באירוע המאולץ שהגיעה אליו. היא החליטה לעוף משם, הרגישה חנוקה, קמה והגבירה את צעדיה לכיוון היציאה, ממש רצה. שערי האולם נראו לה כמו שערי גן עדן, החוצה, מענה לכל הכאב שחשה במהלך הערב הזה. שערי האולם זרחו מרוב אור. על רקע הצמחייה העשירה שהוארה בירוק זרחני. היא פחדה שאם לא תמהר, השערים יסגרו עליה, יכלאו אותה בסיוט שאינו נגמר.

כשהגיעה אל רכבה חשה כאילו הגיעה אל הארץ המובטחת. צליל של הודעה שוב נשמע. “???״ רטן שון. היא הבינה שמרוב ששמחה על כך שמשהו גואל אותה מהחתונה הטורדנית הזו, היא שכחה לענות לו שהיא מגיעה אליו.

שון הוא חתיך בצורה לא רגילה, לא כזה שרואים בכל יום. הוא שרירי, גבוה, והוא רוצה לבלות את הלילה איתה. היא לא הבינה מה הוא מוצא בה, למה דווקא היא, שהיא לא הכי יפה שיש. גם לא הכי רזה שיש. יכול להיות שהיא האופציה הכי טובה שהצליח להשיג להערב? ברור שהוא יכול להשיג כל מי שהוא רק רוצה, הן יבואו בשנייה והוא בטח כבר עשה את זה. משום מה היה לה קשה להאמין שהוא מחבב אותה או נמשך אליה, וזה לא שיש לה ביטחון כל כך נמוך, היא בסך הכול ריאלית. די ברור שכל מה שהוא רוצה זה סקס. הרי מה עוד אפשר לרצות בשעה כזו אם לא סקס.

כשהגיעה ליעד נשארה לשבת ברכב עם שתי ידיים על ההגה. מה היא עושה? היא הרגישה מחנק בגרון, אבל ניסתה להתעלם ממנו. לפני שיצאה מהרכב נתנה עוד מבט חטוף במראה כדי לבדוק שלא תקוע לה משהו בין השיניים מכל מה שבלסה באירוע. היא חיזקה את האודם, יצאה וסידרה את השמלה, תוך שהיא צועדת לכיוון פתח ביתו, גופה מנותק ממנה, מקווה שלא הציץ בה מהחלון. היא חשה שכל צעד הוא נצח, כאילו הדרך סלולה בחול טובעני שרק גורם לה לשקוע יותר ויותר.

הדלת נפתחה ואור מופלא, צהבהב מעט, האיר את שון באופן שהפך אותו עוד יותר חתיך. כאילו שזה אפשרי. שערו היה זהוב, כמעט לבן, כמו כתר זוהר. גופו שזוף וחיוכו ממזרי. היא החזירה לו חיוך ממזרי, וקיוותה שלא יבחין עד כמה חשה פגיעה. הוא הכיר אותה בתור בחורה כיפית, זורמת, שלא מעניין אותה כלום מלבד לחיות את הרגע. אבל הרגע עבר מבחינתה. היא לא הרגישה כמו בעבר. היא כבר אחרת. סקס חסר משמעות, בלי מחויבות, מזדמן וכזה שנשכח בבוקר, זה מה שמצפה לה. הגיל הוא מספר שלא תואם את מה שהלב שלה צועק לה. אז היא נלחמת, מעמידה פנים שהכול כרגיל, שהיא בדיוק הבחורה שהוא זוכר מאז שהכירו, והלילה, ההצגה ממשיכה.

היא נכנסה לדירתו המשופצת, שני חדרים עם סטייל מטורף. רוב הרהיטים בצבע לבן, בר עם כל האלכוהול שרק אפשר לחשוב עליו, שזה לא מפתיע, הוא בטח משכר את הבנות לפני, זה חובה. על הקיר מעל הספה תלוי גלשן ישן ועליו מצויר חוף כחול, כמעט טורקיז, וחול לבן לבן. על הקיר בצד הסלון היה שעון בצורת גלשן ומבריק. פתאום הרגישה את ידיו של שון נכרכות סביב מותניה וראשו החל לחפור בשערה, מגשש אחר צווארה. זה מהיר מדי, חשבה. היא לא יודעת אם היא יכולה, בדרך כלל הם שותים קודם, מעשנים איזה ג'וינט או שניים לפני שהם בכלל נוגעים אחד בשני. כנראה שהוא כבר מתודלק באלכוהול ובג'וינטים והוא מניח שגם היא. הבעיה שהיא סאחית מדי. והקולות שהוא השמיע בשעה שהחל לינוק את צווארה ואת עורפה הגעילו אותה. היא גם נגעלה מאדי האלכוהול שעלו מפיו, ומהידיים שעטפו אותה בחוזקה. הוא ניתק יד אחת מבטנה, תפס את ראשה והצמיד אותו אליו בניסיון לתת לה נשיקה. דניאל נרתעה אבל שון היה נחוש. קירב אותה והחל לנשק אותה באגרסיביות, דחף את לשונו לתוך גרונה עד שנחנקה ממש. היא הדפה אותו ואמרה בחיוך: "אולי תמזוג לי קמפרי?"

על הספה הלבנה שלו בדירה המושלמת שלו חיכתה לקמפרי כמו לנס. "אולי יש לך משהו לעשן", שאלה, כי ידעה שכוס קמפרי לא תעזור לה לעבור את הלילה הזה, אפילו לא עשר. לשרוד את הנשיקות החונקות שלו, נשיקות של צלופח שנאבק על חייו בתוך גרונה. היא הייתה זקוקה למשהו שירגיע אותה, שישחרר, שיעזור לה לאבד את החושים, אפילו אם אפשר גם את הזיכרון.

"מולך יש כבר שניים מגולגלים שחיכו רק לך", אמר שון וחייך. ובאמת נחו להם שני ג'וינטים מגולגלים על השולחן, ארוכים ומושלמים. היא מיד לקחה אחד, נשענה אחורה, ראשה מביט לתקרה, ושאפה לקרבה שאכטה מאוד ארוכה והחזיקה. לאט-לאט שחררה את העשן עד שחשה שגופה משתחרר. זרמים שהתחילו בצוואר התקדמו ועשו דרכם אל שאר חלקי גופה, עד שנעצרו לבסוף בקצות אצבעות ידיה ורגליה. לא היה להם לאן לזרום יותר.

"את מה זה מיוחדת", אמר לה תוך שהוא מתבונן בה עמוקות. היא לא שמה לב שכבר התיישב לידה. היא מיהרה להציע לו את הג'וינט הדלוק. אבל שון לא לקח.

"אני מתכוון לזה", הוסיף, "את לא כמו כל הבחורות". דניאל פלטה צחוק מזלזל.

"בגלל זה רצית לחזור לפגוש אותי?" אמרה בטון תמים שכאילו "אכל" את המשפט המלוקק הזה שיצא לו מהפה.

"ברור, אני נהנה להיות איתך", אמר שון.

פה כבר הייתה בטוחה שהוא משקר. הרי הם בקושי מכירים. הוא לא יודע עליה כמעט כלום, היא יודעת עליו אפילו פחות. כשהם נפגשים הם לא דואגים לדעת יותר ממה שהם יודעים. מערכת היחסים שלהם, אם בכלל אפשר לקרוא לזה מערכת יחסים, היא מאוד שטחית. והריטואל קבוע: שותים, מעשנים מינימום שניים שלושה ג'וינטים ורק אז הוא מתחיל לגעת בה, כשהעיניים שלה אדומות ושני ירחים צמחו לה מתחת לעיניים. דיבורים זה לא הצד החזק שלהם. אם קיים צד כזה בכלל.

"או.קיי, אז אתה נהנה להיות איתי. נו, קח כבר את הג'וינט, הוא נשרף סתם", וצחקה. גם שון צחק. בכל פעם שהם ביחד הוא נזכר למה הוא כל כך מחבב אותה. כי היא לא מייחסת חשיבות לדברים והוא יכול להיות הוא עצמו איתה. הוא באמת התכוון לזה שאמר לה שהיא מיוחדת. הוא באמת חושב ככה. ובדיוק כשהוא לקח שאכטה מהג'וינט הוא החליט שהוא לא מתאפק יותר.

דניאל קירבה את כוס הקמפרי, אבל היא לא הספיקה ללגום לפני ששון נטל את הכוס מידה, הניח אותה על שולחן הקפה והתחיל לנשק אותה בלהט. ובלי להבין מה קורה, מצאה עצמה בזרועותיו, כשהוא מוביל אותה לחדרו, למיטתו. הוא הניח אותה על המיטה, כמעט בזריקה, והחל להתפשט. דניאל הביטה בגופו החטוב, השזוף. בשערו הארוך. הוא היה יפה כל כך - כמעט לא אמיתי מרוב שהוא משורטט. היא רצתה אותו. היא תשכב איתו הלילה. היא כבר בלי בגדים. וואו כמה שהוא מהיר. אפילו תחתונים כבר אין לה. הוא רכן ונישק את צווארה, סובב אותה על הבטן תוך שהוא מחזיק בשערה, ומשתמש בו כדי לכוון אותה מולו, לפי רצונו. הוא ציווה עליה להתכופף על הברכיים והיא עשתה את זה. הוא התחיל לחנוק אותה מאחור, תוך שהוא עדיין מחזיק בשערה ומקרב אותו אליו כך שאין לה שליטה על ראשה, והתחיל להפליק לה על הישבן. זה היה נורא. דניאל לא זכרה שהוא כל כך אגרסיבי. אין לה בעיה עם הפלקות, חניקות וכו', זה יכול להיות אפילו מהנה, אבל איתו זה הרגיש כמו עינוי. כאב לה והיא ביקשה שיפסיק. הוא לא שמע אותה בכלל. הוא היה נתון לגמרי לעצמו, עד שהוא שכח שיש עוד בן אדם איתו במיטה. ההפלקות כאבו יותר ויותר והיא הרגישה את ישבנה הופך אדום מרגע לרגע. היא ידעה שכדי שזה ייפסק היא חייבת לשחרר את עצמה. היא התגלגלה על הגב וניתקה את ידו משערה.

"שון, כואב לי!" צעקה. "אתה לגמרי בתוך עצמך ואתה אגרסיבי, ואפילו לא הפסקת כשביקשתי!"

"מה יש לך! רק התחלנו. בואי אני ארד לך קצת". שון התקרב אליה על מנת לצלול בין רגליה, אבל דניאל התעצבנה. חמקה ממנו וירדה מהמיטה.

"אולי אתה התחלת, אבל אני סיימתי", אמרה ואספה את בגדיה. היא יצאה מהסלון לכיוון דלת היציאה, כשהיא מחזיקה את בגדיה ונעליה ביד וטרקה אחריה את הדלת. לא היה לה אכפת שהיא עירומה. כל שרצתה הוא להגיע לרכב שלה, מפחדת שבעוד רגע שון יגיח מאחוריה, יתפוס בידה ויכניס אותה בכוח חזרה לדירתו. היא רצה עירומה, הבגדים שבידיה מסתירים אותה מעט. היא קיוותה שאף אחד לא רואה אותה במצב הזה. השעה הייתה לפנות בבוקר, והיא נסה על נפשה ברחוב. היא נכנסה לרכבה, התניעה ונהגה משם במהירות. לא היה סימן לשון מאחוריה. במחשבה שנייה הבינה כי הוא פחדן מדי. הוא לא ירדוף אחריה, לא מספיק אכפת לו. הוא גם לא מספיק גבר כדי ללבן איתה את הדברים. לא הלילה, לא מחר, לא לעולם.

היא לא זכרה שהתנהג אליה ככה בעבר, אחרת לא הייתה חוזרת אליו. היא תהתה אולי ערבב יותר סמים ממה שראתה, מנסה לתת הסבר הגיוני להתנהגות שלו, ואז סילקה את המחשבה הזו. מה אכפת לה ממנו? מה זה משנה למה התנהג כך? בשורה התחתונה הוא היה דוחה. היא צריכה לחשוב רק על עצמה. התנהגות אגרסיבית כזו היא לא מוכנה לקבל ולא משנה מה עובר עליו. בכל אופן היא לא זכרה שאי-פעם היה כזה אגרסיבי. ואולי שכחה? או שרצתה לשכוח רק כדי לקבל קצת תשומת לב הלילה? אבל לא ייתכן, אי-אפשר לשכוח שמכאיבים לך ככה, לפחות לא פיזית. רגשית שוכחים לפעמים, אבל פיזית? היא נגעלה ממנו, היא לא תראה אותו יותר בחיים. הגיע הזמן שתתחילי להקשיב לעצמך יותר, דיברה אל עצמה. לקול הפנימי שלך, לתחושת הבטן שלך. היא כנראה מזוכיסטית, נהנית מכאב. זה בטוח עושה לה טוב, אחרת למה היא ממשיכה לפגוע בעצמה? בתוכה ידעה שהיא לא צריכה ללכת אליו.

היא נהגה עד שרמזור הכריח אותה לעצור. היא התנשמה בכבדות כאילו רצה מרתון. פתאום היא שמה לב שהיא עדיין עירומה ומיהרה ללבוש את שמלתה לפני שרכב יעצור לידה ויפזול לחלונה. הרמזור הרגיש כמו נצח, אפילו יותר מזה. לרגע שקלה ברצינות אם לעבור באדום, לאור העובדה שאמצע הלילה ואין נפש חיה על הכביש.

הבזקים משאירע עכשיו לא עזבו את ראשה. איך ייתכן שבן אדם כה חתיך יכול להיות כל כך אטום, אפילו אכזרי? הוא בכלל מודע לכך שהוא מכאיב? שאר הבנות נהנות מזה? אולי היא הבעייתית, שסך הכול לא יודעת ליהנות מקצת סקס קשוח? אבל זה לא חרמן אותה, זה הוריד לה, כאב לה והיא סבלה. בטח עוד בנות סבלו ולא אמרו לו כלום, שמחות שבכלל נפל בחלקן להיות עם חתיך כזה. אור הרמזור כבר מזמן התחלף לירוק. היא מיהרה לפני שהרמזור יהפוך שוב לאדום. היא לא האמינה שמצאה חנייה מתחת לבית. אלוהים כנראה מנסה להמתיק לה ולו במעט את הערב הארור הזה. היא ידעה שמגיע לה עונש שהלכה למרות שידעה שאסור לה. אבל מסתבר שאלוהים הרבה יותר אדיב וסלחן ממנה כשזה נוגע אליה. היא הודתה לו בלחש תוך שהיא עולה אל דירתה, שפופה, גופה פצוע, כבד, כאוב. היא נכנסה לביתה ובאיטיות סגרה את הדלת, תוך שהיא מבטיחה לעצמה בלב - לא עוד. זו הפעם האחרונה.