דירה בפריז

לונדון, שבת אחת לקראת הצהריים.

עדיין אינך יודעת זאת, אבל בעוד פחות משלוש דקות תתמודדי עם אחת החוויות הכואבות בחייך. חוויה שלא צפית, אבל תצלק אותך בכאב, כמו כוויית ברזל מלובן על עור עדין.

כרגע את משוטטת, שלווה, בקניון דמוי אטריום רומי עתיק. אחרי עשרה ימי גשם השמים נצבעו שוב בכחול עמוק ויפה. קרני השמש שמדגדגות את חלונות הראווה של החנויות הגדולות, נוסכות בך מצב רוח טוב. לכבוד בוא האביב אפילו קנית לעצמך את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות שקרצה לך במשך שבועיים. את מרגישה קלילה, כמעט עליזה. צפוי לך יום נעים: ראשית, ארוחת צהריים עם ז'וּל, החברה הכי טובה שלך, ואז מניקור של בנות, מן הסתם תערוכה בצ'לסי, והערב הופעה של פי־ג'יי הארווי בבריקסטון.

שיטוט רוגע בשבילֵי חייך הנעימים.

אלא שפתאום את מבחינה בו.

הוא ילד בלונדיני, לבוש אוברול ג'ינס ומעיל פוך כחול כהה. בן שנתיים, אולי קצת יותר. עיניים בהירות גדולות וצחקניות נוצצות מאחורי משקפיים צבעוניים. תווים עדינים מגיחים מתוך פרצוף תינוקי עגלגל, ממוסגר בין תלתלים קצרים וקורנים כמו אלומת חיטה תחת שמש קיצית. זה כמה רגעים את מביטה בו, מרחוק, אבל ככל שאת מתקרבת, את מוקסמת יותר ויותר ממראהו. פניו הן שטח בתולי, קורן, הרוע והפחד טרם הספיקו לזהם אותו. על הפרצופון את רואה רק שלל אפשרויות. של שמחת חיים, של אושר צרוף.

עכשיו גם הוא מביט בך. חיוך גלוי לב של שותף לדבר עבירה מאיר את פניו. באומץ הוא מראה לך את מטוס המתכת הקטן שהוא מטיס מעל ראשו באצבעות שמנמנות.

"ויששששש..."

כשאת משיבה לו חיוך, אוחזת בך הרגשה משונה. ארס איטי של רגש עלום מעכיר את נשמתך, מציף אותך בעצב בלתי מוכר.

הילדון פורש את זרועותיו ומתחיל לדלג סביב מזרקת האבן שמתיזה פרצי מים תחת כיפת הקניון. לרגע נדמה לך שהוא רץ לעברך, שהוא עומד לזנק אל בין זרועותייך, אבל...

"אבא, אבא! תראה, אני עושה אווירון!"

את מרימה את העיניים, ומבטך פוגש במבטו של האיש שתופס את הילד במעופו. להב מקפיא מפלח אותך ולבך עומד מלכת.

הגבר הזה, את מכירה אותו. לפני חמש שנים היתה לכם פרשת אהבים שנמשכה יותר משנה. בגללו עברת מפריז למנהטן והחלפת עבודה. במשך שישה חודשים אפילו ניסיתם להביא לעולם תינוק, שמעולם לא הגיע. אחר כך חזר הגבר לחיות בשכנות לאשתו לשעבר, שאיתה כבר היה לו ילד. עשית כל מה שיכולת כדי להשאיר אותו, אבל לא היה די בכך. זו היתה תקופה כואבת, ולבסוף, כשחשבת שכבר המשכת הלאה, הנה את פוגשת אותו, ולבך נשבר לרסיסים.

פתאום את מיטיבה להבין את ההתרגשות שאחזה בך. את מבינה שהילד הזה היה עשוי להיות שלך. היה צריך להיות שלך.

האיש זיהה אותך מיד ולא הסיט את מבטו. הבעת הצער שעל פניו מספרת לך שהוא מופתע לא פחות ממך, נבוך וקצת מבויש. את חושבת שהוא יתקרב לשוחח איתך, אבל פתאום, כאילו היה צבי ששמע נביחות כלבים, מתעורר בו רגש מגונן כלפי בנו, והוא ממהר להסתלק.

"קדימה ז'וזף, הולכים."

האב והבן מתרחקים, ואת לא מאמינה למשמע אוזנייך. "ז'וזף" היה אחד השמות ששקלתם עבור ילדכם העתידי. עינייך מתערפלות. את מרגישה תלושה. עייפות כבדה צונחת עלייך, ואת קופאת על מקומך דקות ארוכות, המומה, מאובנת, גוש חוסם את גרונך.

במאמץ רב את מתקדמת ליציאה מהקניון. אוזנייך מזמזמות, תנועותייך מכניות, איברייך שוקלים טון. בפארק סנט ג'יימס את מצליחה להרים את הזרוע כדי לעצור מונית, אבל את רועדת כל הנסיעה, נלחמת במחשבות התוקפות אותך, התובעות לדעת מה קורה לך.

ברגע שאת נועלת מאחורייך את דלת דירתך, את ממהרת למלא לך אמבטיה. את לא מדליקה את האור בחדרך. לבושה לגמרי את צונחת על מיטה. נרפית. בראשך חולפות תמונות הילד והמטוס, ועד מהרה מתחלף הייאוש שחשת למראה אהובך לשעבר בתחושת רִיק איומה. מעין היעדר שמכווץ את החזה. את בוכה, כמובן, אבל את אומרת לעצמך שהדמעות מטהרות וההתקף יעבור מעצמו. אלא שהכאב מעמיק, מתנפח ומתנפץ עלייך כמו נחשול עצום שנושא אותך ומבקיע את כל הסכרים, משחרר שנים של חוסר סיפוק, של טינה, של תקוות שנכזבו. פצעים שחשבת שהגלידו נפתחים שוב.

עד מהרה מתפתלת בין איברייך ההידרה הקפואה של הבהלה. את מזנקת לעמידה. לבך דוהר. חווית דבר דומה לפני שנים, והדברים לא הסתיימו יפה. אבל המחשבה לא מצליחה לבלום את גלגלי הבלתי נמנע. ברעד בלתי נשלט את מתנודדת לחדר האמבטיה.

ארון התרופות. בקבוקוני כדורים. את נשכבת באמבטיה — שעולה על גדותיה — בעודך לבושה למחצה. המים חמים מדי או קרים מדי, את אפילו לא יודעת ולא אכפת לך. על החזה שלך — מלחציים. בבטנך — תהום. בעינייך אופק שחור כפחם, חסום לתמיד מפאת הכאב.

אפילו לא ידעת שהגעת לשלב הזה. נכון שבשנים האחרונות קצת הלכת לאיבוד, וזה זמן רב את יודעת שהחיים שבריריים. אבל לא ציפית שתאבדי אחיזה היום, שתמעדי מהר כל כך. ובעיקר, לא ידעת שמערבולת הבוץ הזאת רוחשת בתוכך. השְׁחוֹר הזה, הארס הזה, האומללות הזאת. תחושת הבדידות הנצחית שהתעוררה לפתע ומטילה בך אימה.

בקבוקוני הכדורים צפים על פני המים כמו סירות מפרש באין רוח. את פותחת אותם ובולעת גלולות מלא החופן. אבל אין די בכך. את חייבת ללכת עד הסוף. אז את מוציאה את הלהב מסכין הגילוח המונח על שפת האמבט ומחליקה בו על מפרקי הידיים.

תמיד השבת מלחמה שערה, אבל היום דומה שאינך מסוגלת עוד, שכן יריבך אינו מרפה והוא מכיר אותך טוב ממך. כשאת מקרבת את הלהב לוורידייך, את נזכרת באירוניה באושר המופרז שחשת הבוקר למראה השמש מבעד לחלונך.

ואז משתרר רגע שלֵו ומשונה שבו את יודעת שהקוביות הוטלו, ומסעך — שאין ממנו דרך חזרה — החל. מהופנטת את מתבוננת בדמך הנמהל במים ומצייר ערבסקות שאין מילים לתאר את יופיין. כשאת חשה שאת מתרחקת, את אומרת לעצמך שלפחות הכאב ייפסק, ובאותו רגע אין דבר שישווה לכך.

כשהשטן מרים אותך אל ערפיליו הבוערים, שוב חולפת בראשך תמונת הילדון. את רואה אותו על חוף, מול הים. במקום שהיה יכול להיות יוון או דרום איטליה. את קרובה אליו. קרובה כל כך שאת יכולה לחוש את ריחו: ניחוח חול וחיטה מנחם, כמו משב רוח קל בליל קיץ.

כשהוא מרים את ראשו לעברך, את נרגשת לראות שוב את פניו היפות, את אפו הסולד ואת הרווחים בין שיניו שהופכים את חיוכו לכובש כל כך. והוא פורש את זרועותיו ומתחיל לרוץ סביבך.

"אמא, תראי, אני עושה אווירון!"