דלה ורן 1: הנער וסרט המשי הכחול

 פרק 1 רֶן **** 2000

"עצור! וילֶם, תירה בו. אל תניח לו לברוח!"

ברחתי כל עוד נפשי בי מבית החווה עם התריסים שהצבע מתקלף מהם והמרפסת המתפוררת. הטלתי את תרמיל הגב הגדול על כתפיי וחציתי בזינוק את המרחק הקצר בין הגיהינום לארץ.

משקל התרמיל לא היה מאוזן ועפתי קדימה.

מעדתי והקרסול שלי התעקל מעט. רגליי חסרות התועלת, של ילד בן עשר, זעקו שבלתי אפשרי להימלט מקליע שירתה אשתו של רוצח ומשעבד, בעיקר עם משא כבד כל כך על הגב.

גם אם זה נראה בלתי אפשרי, הייתי חייב לנסות.

"חזור לכאן, ילד, ואני לא אקטע לך אצבע נוספת!" קולו הרועם של מר מקלארי פילח את הלילה הלח ורדף אחריי כמו שיניים המאיימות להיסגר עליי. זינקתי אל העלווה הצפופה והתקדמתי, מתפתל כמו תולעת בין צמחי התירס שגובהם כפול מגובהי.

אגרופיי הזעירים נקפצו כשחשבתי על האפשרות לחוות שוב את הכאב הזה.

האיום שלו רק דרבן אותי להוסיף ולברוח - גם אם קליע יינעץ בגבי ואמות באמצע שדה התירס שלהם. לפחות הסיוט הנורא הזה יסתיים.

"הרוג אותו, וילם!" קולה של גברת מקלארי צווח כמו העורבים שבהם אהבה לירות מחלון המטבח, ברובה המטונף שלה. "מי יודע מה הוא גנב ונושא איתו בתיק שלו!"

מאחוריי נשמע רעש. בכי פתאומי שחדר את הדממה.

אולי חיה?

חתול?

לא היה לי אכפת.

רצתי מהר יותר, השפלתי את ראשי והשתמשתי בכל טיפת אנרגייה, כאב ותקווה שנותרו בגופי התשוש והצנום. התרמיל התפוח משך אותי מטה. משקלו היה רב מכפי שזכרתי שהיה לפני שני לילות, כשהטלתי אותו על כתפיי במהלך החזרה שביצעתי לקראת הבריחה.

תכננתי את זה במשך שבועות. חרצתי את נתיב הבריחה שלי בלוחות הרצפה המאובקים מתחת למיטתי ושיננתי את מקומם של שימורי השעועית והגבינות הקשות בחווה כדי שאוכל לקחת אותם במהירות בחשכה.

הייתי זהיר כל כך, והייתי בטוח שאוכל להיעלם מן המקום המצחין הזה שאליו נמכרתי.

אבל לא הייתי זהיר מספיק, ולא נעלמתי.

באנג.

גבעולי תירס נרעדו מולי בגובה ראשי ונעו, סדוקים, במקום שבו הקליע חלף. הבכי נשמע שוב, קצר וחד וקרוב.

גמעתי אוויר, רכנתי תחת השמיים הסמיכים והכרחתי את רגליי לפצוח בריצה מהירה. התרמיל קיפץ וננעץ בכתפיי, לוחש לי שעליי להשליך את כל האספקה שלקחתי ופשוט לברוח.

אבל כדי שאוכל לשרוד מעבר ליום או יומיים של חירות, נזקקתי לכל זה.

לא היה לי לאן ללכת. לא היה איש שיעזור לי. בלי כסף. בלי כיוון. נזקקתי למזון ולמעט המים שגנבתי, כדי שלא למות במרחק של קילומטרים עלובים בלבד מאותו בית חווה שממנו ברחתי.

באנג.

קלח תירס התפוצץ ממש מול פניי. קולו של מר מקלארי פלט את מילותיו בנהמות מתנשפות, בעודו רודף אחריי בשדה היקר שלו. הצלצול החריש את אוזניי, מנע ממני לשמוע בכי נוסף והגביר את צליל פעימות ליבי המהירות.

עוד קצת ואגיח אל הכביש.

אמצא דרך מילוט מהירה יותר על פני המשטח הסלול ואולי אפילו אצליח לקרוא לעזרה מעובר אורח תמים.

אולי מישהו מהאנשים הללו שחלפו שם מדי יום במכוניותיהם, חייכו למראה בית החווה הכפרי והתענגו למראה הילדים השקועים בעבודתם, יפקח סוף־סוף את עיניו ויראה את סחר העבדים הנורא שהתרחש ממש בקרבם.

באנג!

השתופפתי וצנחתי על ברכיי.

התרמיל מחץ אותי אל הקרקע וקצותיו החדים ננעצו בגבי, אבל היה שם קול נוסף שרדף אחריי. הייתי חזק לגילי, אז למה נשיאת התרמיל מתישה אותי כל כך?

התעלמתי מן המחשבות המעכבות האלו וזינקתי שוב על רגליי כשאני מתנשף, בעוד ריאותיי הקטנות והמטופשות אינן מצליחות להעניק לי די חמצן. איבריי בערו והתכווצו. התקווה הלכה ואזלה מתוכי. אבל כבר הכרתי היטב את הכאב וזינקתי היישר לתוכו.

זה היה הסיכוי היחיד שלי.

זה היה עניין של חיים או מוות.

ואני בחרתי בחיים.

*

השחר הפציע באופק, צבעי הוורוד והזהב שלו מעיזים להתגנב אל מתחת לצמחייה שלתוכה החלקתי לפני שעות ספורות.

היריות פסקו. הצעקות פסקו. קולות כלי הרכב ובני האדם נעלמו מזמן.

לא הייתי צריך לרדת מהכביש ולהיכנס אל היער. ידעתי. ידעתי את זה ברגע שזינקתי מן הנתיבים הסלולים והמרתי אותם בעפר, אבל מר מקלארי רדף אחריי למרחק רב משציפיתי והייתי רעב, מוכה ולא מוכן למסור את חיי באמצעות ריצה במקום גלוי, שבו יכלה להבחין בי כוונת הרובה שלו.

במקום זה, חמקתי אל תוך השיחים, אל האדמה הפרטית הלא מעובדת, ונלחמתי בתשישות עד ששערות עורפי כבר לא סמרו באימה והמחשבה על קליע שיינעץ באחורי ראשי כבר לא מנעה ממני להירדם.

סבך השיחים היה מפלט ושקעתי בשינה ברגע שבו התחפרתי מתחת לשיח, אבל לא השחר הוא שהעיר אותי משנתי.

זה היה התרמיל שלי.

בכי עמום, יללני, שב ונשמע. קול חי שאינו דומה לרעשי מים וגבינה.

הרעש היה מוכר. שמעתי אותו בעודי בורח, אבל הייתי מרוכז מדי בלהישאר בחיים מכדי לשים לב שהקול עלה ממש מתוך הדברים שגנבתי.

הפריטים המעטים שלקחתי מילאו חלק קטן מאוד מהתרמיל, ועם זאת, הוא היה מונח שם בעפר, תפוח ומלא.

יבבה נוספת גרמה לי לעבור מייד לתנוחת כריעה, מוכן לזינוק.

רכנתי קדימה בידיים רועדות, פתחתי את הרוכסן בבת אחת ונפלתי לאחור.

שתי עיניים כחולות ענקיות הביטו בי.

עיניים כחולות מוּכרות.

עיניים שלא רציתי לראות שוב לעולם.

התינוקת נשכה את שפתה ובחנה את פניי בתשומת לב נחושה. היא לא הגבירה את בכייה. היא לא התפתלה או צווחה. היא רק ישבה בתוך התרמיל שלי, בין קופסאות השעועית והגבינה המעוכה והמתינה ל... משהו.

איך היא נכנסה לתיק שלי, לכל הרוחות?

אני לא הכנסתי אותה לשם. ובוודאי לא גנבתי את בתם הביולוגית של מר וגברת מקלארי. היו להם שישה־עשר ילדים שעבדו בחווה ורק הילדה שמולי הייתה בשר מבשרם. כל השאר, ואני ביניהם, נקנו כמו בני בקר, הוחתמו בצריבה כמו החיות בעדר והוכרחו לעבוד עד שהתחננו להישלח לבית המטבחיים.

התינוקת התנועעה באי נוחות, תחבה את האגודל לפיה ולא הסירה ממני את עיניה.

"למה את בתרמיל שלי?" קולי נשמע צורם ורם מדי באוזניי. יצור קטן ומבוהל מיהר לצאת מתוך התיק על רגליו הזעירות. רכנתי לעברה והיא נרתעה לאחור. על מבטה הסקרן האפילה עננה של חשש ופחד. "מה לכל הרוחות אני אמור לעשות בך?"

רחש מים זורמים נשמע לא רחוק, בתוך הצמחייה. הצמא גרם לפי להתמלא ריר בעוד המעשיות האכזרית גרמה לי לחשוב על שימושים אחרים שאני יכול לעשות בנהר.

לא יכולתי להשיב אותה אל החווה, ולא יכולתי לקחת אותה איתי.

לא נותרה לי ברירה.

יכולתי להשאיר אותה לבדה כדי שתשמש ארוחה לחיית פרא או לחסל אותה בצורה אנושית יותר על ידי טביעה בנהר, ממש כפי שהוריה הטביעו ילד לפני שלושה שבועות משום שלא נעל את השער והניח לשלושה כבשים לברוח.

היא כרכה סרט משי כחול דהוי סביב אגרופה הזעיר, כאילו היא עצמה בוחנת את האפשרויות. האם היא יודעת שאני חושב להרוג אותה כדי להקל על מנוסתי? האם היא מבינה שאנהג בה באותה אכזריות שבה הוריה נהגו בי?

כרעתי, רפוי איברים, בין השרכים מתחת לשיח שבחרתי ונאנחתי בכבדות.

את מי אני משקר?

אני לא מסוגל להרוג אותה.

לא הייתי מסוגל להרוג אפילו את העכברושים שחלקו איתנו את האסם.

איכשהו, היא זחלה אל תוך תרמיל הגב שלי. ובטיפשותי ברחתי איתה, למרות שהרגשתי שמשהו לא בסדר. וכעת המשימה הבלתי אפשרית שלי להישאר בחיים הפכה קשה עוד יותר.