דלתיים סגורות לרווחה

מאז תחילת שנות התשעים אני מעורבת במאבק נגד הוצאת ילדים מהבית ולמען שינוי מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים ונוער בסיכון, או "ההשמה החוץ ביתית", בשפת מערכת הרווחה. תחילת הפעילות הייתה בפנייתה של ורדה שוורץ ז"ל, עיתונאית במקומון חדשות נתניה. ורדה הכירה אותי מפעילותי הפמיניסטית, שהחלה עם הקמת תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים, ב־1989, שהייתה אינטנסיבית מאוד באזור השרון ובפרט באזור נתניה. היא הפנתה אליי אישה בשם קרן סמיט, לאחר שפרסמה כתבה על טיפולה הכושל של מחלקת הרווחה בעיר בתלונתה על חשד לפגיעה מינית של גרושה בבתם המשותפת בת השנתיים. לאחר פנייתה של ורדה נפגשתי עם קרן לשיחה ממושכת שלאחריה באו שיחות רבות ויום־יומיות ששאבו אותי למעורבות גורפת בסיפורן של קרן ובתה. פגשתי אישה צעירה בתחילת שנות העשרים, שערה בהיר ומתולתל ועיניה כחולות. אישה חיננית בגובה בינוני עם נטייה לעגלגלות, בעלת הומור ציני. קרן הייתה עולה חדשה מדרום אפריקה, שהגיעה בגיל תשע־עשרה לארץ ללא משפחה. היא נישאה לגבר מקיבוץ בדרום הארץ ולשניים נולדה תינוקת. הם התגרשו כשנה לאחר נישואיהם.

הגננת דיווחה לקרן: "היא [הילדה] סיפרה שזה התחיל מאמבטיה, שאבא רוחץ אותי ואני רוחצת את אבא, אנחנו מתרחצים יחד. הוא רוחץ לה את הטוסיק. כשהיא נגעה באיבר המין של אחד הילדים בגן שאלנו למה היא עושה זאת והיא ענתה שהיא עושה זאת גם לאביה, ואבא אוהב אותה... האוננות הייתה גם עם חפצים זרים. היא ניסתה להחדיר חפצים לאיבר מינה... היא מספרת שהוא [האב] נוגע לה באצבע בפיפי, וכששאלנו אותה אם זה כואב היא אמרה 'באצבע לא אבל עם הבולבול כן'".

ורדה סברה שלאחר פרסום הכתבה היא לא תוכל לסייע עוד לקרן, ולפיכך פנתה אליי בהנחה שאתגייס למאבק של קרן למען בתה. הביקורת שהשתמעה מכתבתה של ורדה על טיפול כושל בתלונה הכעיסה, כך נראָה, את מחלקת הרווחה. עובדות המחלקה בעיר ניסו להוכיח שהיא 'אם לא ראויה' ו'אם מכה' וביקשו להכריז על הילדה כ'קטינה נזקקת'. בסופו של דבר, בדיון שהתנהל בבית המשפט לנוער בתל אביב החליט השופט חיים פורת על העברת הילדה לחזקת אביה. כך, אף שחוות הדעת של חוקרת הנוער (שהיא עובדת סוציאלית המבצעת חקירות ילדים) הצביעה על אפשרות שהילדה עברה אירוע מיני ואף שחוות הדעת של הפסיכיאטרית הצביעה על אפשרות שהאב מסוגל לאבד את תפיסת הגבול בין 'מותר' ל'אסור', בקשריו עם הילדה.

סיפורה של קרן התברר לי בהמשך כפרשה המייצגת מגמות ותהליכים כלליים מעבר למקרה הפרטי של קרן ובתה. בעת שישבתי בדיון שהתנהל בבית המשפט והאזנתי לשופט חיים פורת כשפרש את השיקולים העולים מחוות הדעת ומההמלצות שהיו לפניו, נראָה שהחלטתו תהיה להשאיר את הפעוטה במשמורתה של קרן. אך משהגיע לסיכום דבריו השמיע החלטה שהדהימה אותי ואשר עמדה בסתירה בולטת לרוח הדברים שאמר קודם לכן. בהחלטתו קבע פורת כי הילדה תעבור למשמורת אביה משום שהוא ובת זוגו מגלים יתר מודעות למצבה של הילדה ולקשיים הכרוכים בטיפול בה. במרוצת השנים הבנתי שלנגד עיניי התנהלה תפנית מכוונת של השופט פורת, שהיה, בפועל, ממובילי שינוי חברתי מגדרי במערכת המשפט: ערעור על זכות האמהות כמובנת מאליה.1

השופט פורת קבע, בהתייחסו להמלצות פקידות הסעד ותוך התבססות על חוות דעת פסיכולוגית של ד"ר אביגיל גולומב, שהאם סובלת מתסמונת הסימביוזה (הרחבה תבוא בהמשך) ולפיכך רואה בילדה חלק מישותה ומזיקה לה. כמו כן, הוסיף, בהמשך לחוות דעתה של הפסיכולוגית, קרן אינה מודעת לבעיותיה ולפיכך אינה מסוגלת לשנות את היחסים בינה לבין בתה. לעומתה, הוסבר בחוות דעתה של הפסיכולוגית, האב ובת זוגו מבינים את הקשיים ולפיכך מסוגלים יותר להתמודד איתם.

בשיחותינו הרבות היה דיבורה של קרן שוטף ולעתים נשמעו דבריה מעט מבולבלים. היא הייתה נסערת וכואבת. בציטוט דבריה של קרן בכתבה של ורדה שורץ בעיתון, נכתב: "הם פשוט אומרים לי בפנים שאני מדמיינת ושגם בתי מדמיינת והציעו לי לעבור בדיקות פסיכיאטריות" (חדשות נתניה, ינואר 1991). התקשיתי להבין למה רוצים לקחת את בתה של קרן ממשמורתה ולהעבירה למשמורת אביה ובת זוגו. במשך חודשים הייתי גם אני נסערת ומבולבלת.

מאחר שלמדתי לתואר שני בעבודה סוציאלית ואף עבדתי במשך כשלוש שנים (בין 1979 ל־1982) עם משרד העבודה והרווחה בפיתוח שירותי כוח עזר לצד עובדים סוציאליים, במסגרת ארגון א.ס.י,2 היה בי אמון במשרד הרווחה ובעובדיו. לכן סברתי שחייב להיות הסבר למעשיהן של עובדות מחלקת הרווחה בנתניה ולתמיכתן בהוצאת הפעוטה מחזקת אמה. יותר מכך, במהלך שנות עבודתי ב־א.ס.י, הרביתי לפגוש אנשים בתפקידי ניהול בכירים במשרד הראשי בירושלים, במשרדים המחוזיים ובמחלקות הרווחה המקומיות. התיידדתי עם חלקם ואף רחשתי להם הערכה. על רקע זה לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שאנשים אלו פעלו באופן שנראה כעומד בסתירה למערכת הערכים שעליה התחנכו ושלה הם מחויבים. יותר מכך, את מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה כיום (מאז 1998), שהייתה מנהלת מינהל החינוך והרווחה באותה תקופה, הכרתי בראשית שנות השמונים, כאשר במסגרת עבודתי כאסיסטנטית של ד"ר הלל שמיד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ביקרתי במחלקות רווחה ברחבי הארץ כדי ללמוד על צורכי השתלמות של עובדים סוציאליים. פגשתי אז את מרים, שהייתה עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בנתניה, כשהצטרפה לפגישתי עם מנהל המחלקה. זמן־מה אחר כך השתתפתי במפגש נשים, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, אשר בפניהן הופיע יואל אלרואי, שהתמודד על ראשות העיר נתניה.3 שאלתי אותו אם בכוונתו למנות את מרים פיירברג, שהיא עובדת בולטת במחלקת הרווחה, למנהלת המחלקה אם ייבחר לראשות העיר. לאחר שאלרואי נבחר לראשות העיר נתניה הוא מינה את מרים למנהלת מחלקת הרווחה, עם או בלי קשר לשאלתי. בתקופה מאוחרת יותר (ב־1988) מינה אלרואי את מרים לראש מינהל חינוך, רווחה ובריאות בעיריית נתניה. רקע זה משמש כדי להבהיר שההיכרות הראשונה שלי עם פיירברג עוררה בי הערכה כלפיה. לכן, כאשר שמעתי את סיפורה של קרן התקשרתי למרים ואמרתי לה שאני רוצה להבין מה עומד מאחורי העמדה העוינת של המחלקה כלפי קרן והכוונה להוציא את הילדה מחזקתה. מרים ענתה לי בקור שהדברים הם חסויים ושאני מנועה מלהתערב. השבתי שאני לא יודעת מה ערכה של ההתערבות שלי, אבל בכוונתי להתערב. באותם ימים עוד האמנתי שביכולתי להשפיע על החלטות של עובדות מחלקת הרווחה ולו רק בזכות יחסי הידידות והאמון שהיו לי איתן.

זמן־מה לפני הדיון המשפטי אצל השופט פורת, קרן ואני פנינו לד"ר יצחק קדמן, שהיה אז מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בתקווה שיתגייס לסייע לקרן במאבקה למניעת הוצאת ילדתה ממשמורתה. את קדמן הכרתי משנת 1977. באותה עת שימשתי חברת מועצה והנהלה במפלגת ד"ש, בראשות פרופ' יגאל ידין.4 ביום ההצבעה במועצה על מינויו של ד"ר ישראל כץ לשר הסעד (הוא לא היה חבר כנסת) קיבלו כל חברי המועצה, ואני ביניהם, מברק מקדמן, שהיה אז מזכ"ל איגוד העובדים הסוציאליים, הקורא לחברי המועצה לתמוך במינויו של ישראל כץ לשר הסעד.5 בעקבות לחצם של אנשי קבוצת 'עודד', שהצטרפו לקבוצת תומכי יגאל ידין כשהקים את התנועה הדמוקרטית ושפעלו בשכונות ובעיירות הפיתוח למען קבוצות ממוצא מזרחי במצוקה, שילב אותי כץ במשרדו. ד"ר יצחק בריק, שהיה באותה עת משנה למנכ"ל משרד הרווחה, קיבל אותי לעבודה. הקמתי וניהלתי את עמותת א.ס.י, שלהקמתה היו שותפים משרד הרווחה והג'וינט ושבהנהלתה כיהנו עמי ברגמן ז"ל, נציג הג'וינט, ואריה גרבר ז"ל, מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים, נציג משרד הרווחה. כבעלת תודעה חברתית חשתי הערכה לתמיכתו הפעילה של קדמן במינויו של כץ כשר העבודה והרווחה בממשלת בגין (שאליה הצטרפה מפלגת ד"ש). באתי במיוחד למשרדו בבית הוועד הפועל כדי להביע את הערכתי על התמיכה הפעילה במינויו של ד"ר כץ לשר הסעד. לכן, כאשר נוכחתי לדעת שהישועה לא תבוא מעובדות המערכת, בכירות ככל שיהיו, הצעתי לקרן שנפנה ליצחק קדמן. הצעתי לה לגולל את הסיפור באנגלית, שפת האם שלה, כדי שתוכל לתאר את הדברים בפירוט ובבהירות. קרן כתבה מכתב ארוך של יותר מעשרה עמודים ושלחה אותו לקדמן. חלפו יותר משבועיים, אך תשובה לא הגיעה. לפיכך התקשרתי למשרדי המועצה לשלום הילד וביקשתי לדבר עם קדמן. על הקו הייתה מזכירה שסירבה לקשר אותי עם קדמן. בסופו של דבר קדמן היה על הקו. שאלתי אותו אם קיבל את המכתב של קרן. הוא השיב בחיוב ואמר שבדק את הנושא אל מול חוקרת הנוער בנתניה (אף היא עובדת סוציאלית), שעל שיקול דעתה הוא סומך לחלוטין, ושהיא הבהירה לו שהנושא מטופל היטב ושאין חשש לשלומה של הילדה. הוספתי ושאלתי את קדמן מדוע לא השיב על המכתב של קרן ואז הוא טרק בפניי את הטלפון. מעבר ל'בדיקה' אל מול חוקרת הנוער לא הייתה כל התערבות נוספת בנושא מצד קדמן. וזו הייתה הפעם האחרונה במשך שנות פעילותי הרבות שפניתי אל יצחק קדמן. במשך השנים סיפרו לי הורים שפנו אליו שאף הם לא זכו להסתייע בו ובמועצה לשלום הילד.

במקביל לשליחת המכתב לקדמן פניתי לעדנה גרוס, שהייתה מנהלת מחוז תל אביב והמרכז במשרד הרווחה ושהכרתי היטב מעבודתי ב־א.ס.י. נפגשתי איתה כמה פעמים כאשר בחנתי את היישובים המתאימים להיכלל בפרויקט ניסוי של המשרד והג'וינט, שהובלתי במסגרת העמותה. מטרת הפרויקט הייתה 'לאגם' בתוך מערך אחד את כל סוגי העובדים, למעשה עובדות, הסמך־מקצועיים (חונכות, סומכות, מטפלות בזקנים ועובדות שכונתיות), כך שכולן יוכלו לקבל בסיס הכשרה משותף ולהשתלב בסוגי טיפול שונים, ולא להיות מוגבלות רק לסוג מסוים של עבודה עם 'לקוחות' של מערכת הרווחה. עדנה נחשבה אז בעיניי אישה נבונה והגונה. על רקע זה התקשרתי אליה והסברתי לה עד כמה אני מתקשה להבין את המתרחש בעניינן של קרן ובתה הפעוטה. שאלתי אם יש איזה הסבר לדברים וביקשתי ש"תעשה משהו". היא הציעה שקרן תכתוב לה מכתב שבו היא תפרט את הדברים. מאחר שקרן התקשתה בכתיבה בעברית, סייעתי לה לכתוב את המכתב. חלפו כמה שבועות ולא התקבלה כל תשובה מעדנה. התקשרתי אליה לשאול מדוע היא אינה מגיבה על המכתב. עדנה אמרה שבדקה את העניין וש"הכול בסדר. אין מה לדאוג. אולי נעשה עוול לאם, אז היא יכולה לפנות לבג"ץ". ימים ספורים לאחר מכן התקשרה אליי קרן וביקשה שאקשיב לבתה. הילדה, שהייתה כבר בת שלוש, תיארה בלשונה פגיעה מינית של אביה.

כניסתי לנושא 'בזכות' המקרה של קרן ובתה לימדה אותי במהירות דברים רבים שבמשך השנים התרבו הדוגמאות להם וכך התרחבו ההתעניינות והתובנות שלי בנושא.

כל ציפיותיי מהאנשים הבכירים במערכת הרווחה ובסביבתה, שאליהם פניתי, נכזבו. מאחר שהכרתי אנשים אלו בהקשרים חיוביים, הנחתי שיפעלו לתיקון המצב. קיוויתי גם שבשל ההיכרות האישית הם ייענו לפניותיי, יבדקו ביסודיות את המתרחש וינקטו צעדים כדי לתקן את העוול. אך כולם הגיבו בחוסר עניין, בהתנשאות ובאטימות. הדבר עורר בי תמיהה עמוקה וכעס. בהמשך, כשהגיעו אליי פניות נוספות, הבנתי יותר ויותר שאין מדובר בהתנהגות מקרית של אנשים שהכזיבו אלא בהתנהגות ובדפוסים עקביים של מי שמחויבים למערכת שבתוכה הם פועלים ושממנה הם משתכרים. יותר מכך, התברר לי כי מדובר בהתנהגות טיפוסית ל'פקידים', בעלי כוח ושליטה בגורלם של אחרים. כך התבררה לי העובדה שאנשים אלו, בתפקידים ובמעמד בכירים, או בעלי סמכויות נרחבות, יכולים להתעלם מפניות של 'לקוחות' שלהם. אך ההתעלמות אינה רק ביחס לבעלי מעמד חלש, התלויים בהחלטותיהם של אנשי המקצוע ובעלי התפקידים. היא התגלתה גם ביחס אליי, על אף שהייתי בעבר קולגה וידידה ואף על פי שאיני מזוהה עם אוכלוסייה חלשה. הגעתי למסקנה כי ההתנהגות המאכזבת של אנשים אלה צומחת מתחושת כוח ועליונות, התנהגות של אנשים שלא חלים עליהם כללי התנהגות 'רגילים', למשל להתייחס לפניות אליהם, ללא קשר למעמד החברתי של הפונים. תמהתי פעם אחר פעם על יכולתם של הפקידים הסוציאליים ליצור מרחק מאנשים הפונים אליהם ולתפוס אותם כ'מטרידים'. תהיתי איך מייצרים העובדים חיץ רגשי בינם לבין אחרים, התלויים בהחלטותיהם. חיפשתי הסבר לכך שאנשי טיפול, המחויבים לערכי תמיכה וסיוע לנזקקים, עושים מעשים הפוגעים פגיעה עמוקה באחרים תוך הצדקת המעשה כ'עזרה', כמעשה צודק ומיטיב. גם היום, לאחר שלושה עשורים של פעילות וכתיבה על הנושא, אני מתקשה להבין את מעשיהם של אנשים במערכת הרווחה, המתחנכים על ערכים של רגישות חברתית ומחויבים לאכפתיות ביחס לאנשים הנזקקים לעזרתם, ובאופן מיוחד מקבוצות מוחלשות. הקושי להבין מתעצם עוד יותר בשל העובדה שמדובר בנשים, המתחנכות להיות 'נחמדות', סובלניות, מבינות, מכילות ורגישות לסבלו של הזולת, שהוא לעתים קרובות אישה כמותן.

במרוצת השנים נתקלתי בפליאה ובחוסר אמון של אנשים רבים, שאיתם שוחחתי על הדברים, גם בעלי מודעות ואכפתיות חברתיות, ביחס להשלכות ההרסניות של החלטות עובדי הרווחה ושל מעשיהם. הליווי של קרן לאורך זמן ובאופן אינטנסיבי עורר בי את הצורך להבין את פשר האדישות, ההתנכרות והאטימות של בני אדם כלפי זולתם. הפורמליות, שמאחוריה ניצבו אנשים שהכרתי כבני אדם סבירים ולמעלה מזה ושל אנשים המזדהים עם מחויבות לצדק חברתי ודאגה לזולת, התגלתה בהתייחסותם לקרן ולרבים אחרים כמאפשרת להם לגרום עוול משווע לאנשים שנאלצו להזדקק להתערבותם, כנציגי הרשויות.

1. כך מתברר, למשל, ממאמר של דניאל גוטליב (2004), המתבסס על הרצאתו בכנס על 'תסמונת הניכור ההורי' שקיימה המועצה לשלום הילד ב־2002, בבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב. שם הדגיש את חלקו המרכזי של השופט (בדימוס) חיים פורת (שגם הוא נשא דברים באותו כנס) בעיצוב ההנחיות שניתנו למומחים בתיקי משמורת ואשר אומצו על ידי שופטים אחרים.

2. אס"י — אגודת סמך־מקצועיים בישראל, הוקמה על ידי ב־1979 כדי לפתח כוח עזר בשירותי הרווחה. להקמתה היו שותפים משרד העבודה והרווחה והג'וינט. האגודה פיתחה קורס המשלב את מקצועות העזר: חונכות, סומכות, מטפלות בזקנים ועובדות שכונתיות ובעקבותיו הועסקו העובדות בתחומי טיפול אלו בהנחיית עובדים סוציאליים.

3. יואל אלרואי נבחר לראשות העיר נתניה בשנת 1983 וכיהן כראש העיר עד לשנת 1993.

4. מפלגת ד"ש הוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב־1977. עם הקמתה של 'התנועה הדמוקרטית' בראשות פרופ' יגאל ידין בנובמבר 1976 חברו אליה תנועת 'שינוי', בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין, וקבוצות נוספות, כמו יוצאי 'המרכז החופשי' בראשות שמואל תמיר וקבוצת עודד. מפלגת ד"ש, שקמה על בסיס התנועה הדמוקרטית לשינוי, זכתה ל־15 מנדטים בבחירות והתפרקה בהמשך לשני מרכיביה המרכזיים.

5. ד"ר ישראל כץ חולל שינויים מרחיקי לכת במדיניות החברתית של מדינת ישראל. בשנים 1973-1968 הוא כיהן כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, ומאוקטובר 1977 ועד אוגוסט 1981 כיהן כשר העבודה והרווחה בממשלתו של מנחם בגין. בין השינויים שכץ הכניס למשרד לאחר מינויו היה מיזוג בין משרד הסעד למשרד העבודה ושינוי שם משרד הסעד למשרד העבודה והרווחה. כץ הביא לשינוי יסודי בתפיסת הרווחה בישראל מגישה של מתן סעד, המבוססת על שיקולים של פקידים, לגישה המבוססת על קריטריונים אוניברסליים, המבטיחים רווחה בזכות ולא בחסד. בהמשך לגישה זו דאג לחקיקת חוק הבטחת הכנסה, שהעביר את הטיפול הכספי בנזקקים לסיוע מלשכות הסעד למוסד לביטוח לאומי (ביוגרפיה נרחבת על חייו של ד"ר ישראל כץ ותיאור עשיר של פועלו הרב, ראו בספרו של אריה אבנרי, החלוץ החברתי, 2014).