דנדליון שלי חלק א’

פרק 1

אני מחטטת בשאריות הלק המצהיב והסדוק שנותר על קצה הציפורן שלי.

אני לא זוכרת אפילו מתי מרחתי לק על ציפורניי. כמעט שלא נותר ממנו כלום.

מולי יש חלון אחד בחדר. הוא נפתח די בקלות, ואם לא, אני יכולה לזרוק עליו כיסא ולקוות שהשמשה תתנפץ במהירות.

מאחוריי נמצאת הדלת, אבל החלון... משם אני אברח.

״את מקשיבה?״ נימת קולו של אחי מעידה על ייאושו ממני.

אני מרחמת עליו.

הוא רק בן עשרים־וחמש.

ועכשיו הוא האפוטרופוס שלי.

״מ-מצטערת,״ אני מגמגמת ומסיטה את עיניי מהחלון.

הוא מכחכח בגרונו והמנהל רוכן קדימה. ״זו מערכת השעות שלך.״ הוא מחליק לעברי דף ואני מחככת את אצבעי על המשטח החלק. הוא אדם מבוגר, פניו חרושות קמטים כאילו צחק או חייך המון בימי חייו. שערו שזור אפור, אבל נותר בו עדיין הרבה מהשיער החום המקורי. הוא משלב את אצבעותיו ומניח אותן על שולחן העץ שלפניו. המחווה פוגמת בקו הישר המושלם של ערמת התיקיות שעומדת שם. אני משתוקקת ליישר את הערמה מחדש. ״אנחנו מודעים למצבך, אז עשינו מאמץ מיוחד כדי שתוכלי לבלות חמישים דקות מדי יום עם יועץ בית הספר שלנו, מר טיילור.״

אני מביטה בקיר, בתעודת הסיום מהקולג׳ הנתונה במסגרת עבה ואז בתמונה חסרת העניין של אגרטל הפרחים התלויה לצידה. איזה חדר משעמם לעבוד בו. אני הייתי יוצאת מדעתי.

״דני,״ אחי מדרבן אותי ואני שומעת את הייאוש בקולו. ״זה בסדר מבחינתך?״

זה לא, אבל בחודשים האחרונים למדתי לעשות מה שגורם לאחרים להרגיש טוב יותר. אני חושבת ששום דבר לא יוכל לרפא אותי, אבל אם זה יגרום אושר לסייג׳, אני אעשה את זה. כל הפסיכולוגים והיועצים שאיתם דיברתי בבית החולים לא הצליחו לעזור בכלל. הם ניסו, אבל הם לא ידעו איך להגיע אליי, ואני לא ידעתי איך להגיד להם שזה בלתי אפשרי.

אני מהנהנת ומשעינה את מרפקי על ידית הכיסא.

״זה בסדר.״ קולי רך, עמוק יותר מכפי שהיה בעבר. משהו חסר בו ולא הצלחתי עדיין להבין מה.

אולי התמימות.

המנהל, מר גורדון, כפי שכתוב בלוחית הממוקמת בצורה מסוכנת קרוב מדי לקצה שולחנו, מתחיל לדבר על עוד דברים, אבל אני לא מקשיבה.

לא שאני רוצה להתעלם ממנו, אבל אני נסוגה יותר ויותר לתוך ראשי. כאן אני מרגישה מוגנת יותר, אבל אני בעצם לא מוגנת כלל. אני לא מוגנת בשום מקום. המוח שלי מלא בזיכרונות נוראים, בזמן שהעולם מלא באנשים נוראים שעושים מעשים מחרידים בכל יום ויום.

המנהל גורדון מסיים את נאומו ומושיט לי ערמת דפים.

אני לא מרימה את ידי כדי לקחת אותם.

סייג׳ לוקח אותם במקומי ולוחץ את ידו של המנהל. הוא קם ואני עושה כמוהו.

״אנחנו מקווים שתיהני משהותך בתיכון אספן לייק.״

אני לא מגיבה. אני לא מאלצת את עצמי אפילו להעלות על שפתיי חיוך זעיר. האמת, אין לי אנרגיה לזה.

במסדרון הריק, סייג׳ עובר על הדפים ובוחן אותם. שערו החום הבהיר ארוך מהרגיל. בגללי, לא היה לו זמן להסתפר.

לעיתים אני תוהה מה הוא חשב כשקיבל את שיחת הטלפון שבה הודיעו לו שאני בבית החולים ושאימנו נרצחה.

היא מתה כשהגנה עליי ועל תלמידים אחרים, כשעשתה ככל שיכלה כדי להציל חיים. היא הייתה מורה, וברגעיה האחרונים היא עשתה מעל ומעבר מכל מה שמצופה ממורה לעשות.

אבינו מת מסרטן הלבלב כשהיינו צעירים. אני לא ממש זוכרת אותו, אבל סייג׳ מבוגר יותר ממני, כך שאני בטוחה שהוא זוכר אותו.

בתוך פחות משמונה־עשרה שנים, משפחה בת ארבע נפשות הפכה למשפחה בת שני אנשים.

אני לא יודעת מה אעשה אם אאבד גם את סייג׳.

״נראה שהדרך ללוקר שלך היא מכאן.״

״אני בטח לא אשתמש בו.״ אני נועצת את החרטום הלבן המלוכלך של נעלי הוואנס הצהובות שלי באריחי הרצפה.

הנשיפה של סייג’ מהדהדת במסדרון. ״רוצה לראות איפה תלמדי?״

״אני אראה כבר ביום שני.״

עיניי האגוז שלו עייפות כשהן פוגשות את עיניי – שצבען כמעט זהה לצבע עיניו, למרות שאצלי יש מעט יותר ירוק ואילו אצלו שולט הזהב.

״דני, אני ממש משתדל.״

אני יודעת שהוא משתדל. הוא משתדל ממש. הבעיה היא שאני שונאת את זה שהוא כל כך משתדל כשאני יודעת שיש לו חיים.

הוא עבר לסולט לייק סיטי, יוטה, כדי ללמוד בקולג׳, ונשאר בעיר כי מצא עבודה וחברה. העניין עם החברה לא הסתדר, אבל הוא אומר שהוא אוהב את העבודה. אני לא מאמינה לו, לא כשהוא חוזר הביתה עם מבט עייף ונראה מבוגר מכפי גילו. גדלנו בפורטלנד, אורגון, ואני תכננתי להישאר שם עד שמישהו עם אקדח קבע את גורלי בשבילי.

עכשיו אני הנערה ששרדה תקרית ירי בבית ספר. נערה עם צליעה. נערה שמתקשה לדבר.

״אני יודעת, אבל אתה מחסיר ימי עבודה.״ אני מדברת בלחש ועיניי בקושי פוגשות את מבטו.

הוא מתרכך, אוחז בקווצת שיער ארוכה בצבע חום בהיר משערי ומושך אותה בעדינות. פעם, כשהיינו קטנים, הייתי מתרגזת עליו כשמשך בשערי, אבל עכשיו אני מתענגת על המחווה המוכרת.

״אני נמצא בדיוק איפה שאני רוצה להיות. בואי.״

למרות שאני רוצה למחות, אני יודעת שהוא רוצה לעזור בכל דרך אפשרית, תהיה מזערית ככל שתהיה.

אצבעותיי מסתבכות בשולי חולצתי כשאני הולכת בעקבות סייג׳. הוא מביט בריכוז במערכת השעות ואז במפה, ופונה בכיוון כלשהו שנראה לו נכון כאילו היה כלב גישוש.

אני חושבת שטוב לו להרגיש שהוא בשליטה.

כשהייתי בבית החולים, הוא לא יכול היה לעשות הרבה כדי לעזור לי חוץ מלעודד אותי לא לוותר.

אלוהים, כמה רציתי להרים ידיים.

לעיתים קרובות כעסתי, תהיתי למה אלוהים לקח את אימי ולא אותי. למה הייתי צריכה לשאת את כאב הירי ואת הסבל שבכמעט שיתוק?

לא ידעתי אם אי פעם אוכל לעמוד שוב על הרגליים.

גם הרופאים הטילו בכך ספק.

אבל סייג׳... הוא היה נחוש בדעתו לראות אותי הולכת שוב.

פעם אלה היו החיים שלי. חשבתי שלימודיי בקולג׳ ימומנו בעזרת מלגה. אבל המצב השתנה ועכשיו אני צולעת. אני מנסה לא להניח לזה להטריד אותי, אחרי הכול התמזל מזלי לעמוד על שתי רגליי, אבל לפעמים אני מרגישה כמו ציפור עם כנף שבורה שנגזר גורלה לא לעוף עוד לעולם, וזה שוב כואב.

לוקח לסייג׳ כמעט שעה לאתר כל כיתה ולהצביע על המסלול המהיר ביותר אליה.

כשאנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה בכניסה לבית הספר, בסמוך למשרד המנהל, סייג׳ מכחכח בגרונו. ״את זוכרת איפה הכול?״

לא. ״כן, אני אהיה בסדר.״

ואני אהיה בסדר.

אני תמיד בסדר.

בסדר נראה כמו מצבי הקבוע בימים אלה. אני מתחילה להתרגל לעמימות הזו.

סייג׳ משמיע אנחה ומשפשף את הזיפים הזהובים שעל לסתו. שערו החום היה תמיד בעל גוון קרמלי־זהוב. השיער שלי, לעומת זאת, היה תמיד בהיר יותר, קצת עמום בהשוואה לשלו.

״אני רוצה שהכול יעבור בשלום בשבילך.״ קולו נעשה נמוך יותר, כתפיו נשמטות. ״את... אלוהים, דני... עברת המון.״ עיני האגוז שלו נוצצות בדמעות שהוא לא מזיל. אחי הבכור נדרש תמיד להיות חזק, להיות צוק איתן כדי להגן עליי מפני הסערות, והסדקים בו מתחילים להתגלות.

אני עושה צעד קדימה וכורכת את זרועותיי סביב מותניו. ״שנינו עברנו המון.״

אני אולי החלמתי מבחינה גופנית, אבל שנינו נאלצנו להתמודד עם הצער שבאיבוד אימנו בצורה טרגית כל כך.

הוא מחבק אותי בחזרה וזרועותיו חזקות וחמות. אני חושבת שהוא לעולם לא ידע כמה אני מודה לו על שנחלץ לעזרתי. הוא נשאר לצידי בבית החולים ועבד מרחוק כדי שיוכל להימצא לידי, עד שהחלמתי מספיק כדי לבוא איתו לסולט לייק סיטי.

״יכולת למות, דני.״ לחישתו הצרודה שוברת את ליבי, בעיקר כשמחשבותיי מפלחות אותי.

לפעמים אני מצטערת שנשארתי בחיים.