דנדליון שלי חלק ב’

פרק 1

למחרת סייג׳ נכנס לדירה ומקלל בשקט. הדלת נטרקת מאחוריו ואני מרימה את עיניי מהספה שעליה אני מכורבלת עם הספר האחרון שלוקלן השאיל לי.

״מה קרה?״ אני הודפת הכול מעליי וממהרת אליו במחשבה שאולי הוא נפגע.

הוא יצא מהעבודה לפני יותר משעה, ואין ספק שאם היה נפצע הוא היה נוסע לבית החולים ולא חוזר הביתה. אבל יכול להיות שהוא חולה.

הוא מרים את ידיו באוויר. ״הגשתי את התפטרותי ופוטרתי. בן זונה מטומטם, פאקינג נאד נפוח!״ הוא זועם והודף את המכתבים של היום הקודם מהדלפק של המטבח. הוא אוחז בדלפק ומתנשף ונשימותיו רדודות. ״ההתבגרות היא מלכודת. תישארי ילדה, פרח.״

״הכול יהיה בסדר.״

הוא מהדק את שפתיו. ״זה בטוח,״ הוא אומר אחרי רגע, ״אבל עכשיו אני פאקינג כועס.״ הוא מניח את ידיו על מותניו ומטה את ראשו הצידה. ״אני אחליף בגדים וניסע לאיזה מקום.״

אני מביטה החוצה מבעד לחלון ורואה את פתותי השלג. ״אבל קר.״

סייג׳ מגלגל את עיניו. ״את מתנהגת כאילו מעולם לא ראית חורף בחייך.״ הוא צועד לאורך המסדרון וקורא לאחור, ״לכי להחליף בגדים.״

אני מביטה במכנסי האימונית ובסווטשירט שלי ומקדירה פנים. אני לא רוצה ללבוש בגדים ״אמיתיים״. אני רוצה להרגיש נוח ולהישאר בבית. אבל אני יודעת שסייג׳ לא יעזוב אותי במנוחה עד שלא יוציא אותי מהבית.

אני נסגרת בחדרי ולובשת ג׳ינס, סוודר עבה ומגפי חורף. כשאני יוצאת, סייג׳ כבר עומד ליד דלת הכניסה ותוחב את זרועותיו לתוך מעילו. אני מורידה את מעילי מהקולב ועושה כמוהו.

״לאן אנחנו נוסעים?״ אני שואלת אותו כשאנחנו יוצאים לפרוזדור.

״אין לי מושג.״ הוא מחייך – חיוך לגמרי מטורלל. ״זה כל היופי שבזה.״

**

״מדהים, לא?״ אני מתלהבת כשאני יוצאת מהמוזיאון לאומנות אל האוויר הקפוא.

״זה... משהו.״ תגובתו של סייג׳ צפויה.

אני תוקעת את מרפקי בזרועו. ״בחייך, זה מרהיב. אני לא מאמינה שאף פעם לא ביקרת כאן.״

הוא מחייך חיוך קטן. ״אני לא בדיוק טיפוס אומנותי. איך את מצפה שאדע בכלל שהמקום הזה קיים?״

״אנסל–״

הוא מרים את ידו. ״זה מספיק.״

אני צוחקת ונכנסת למכונית. ״אנסל לא צריך להדאיג אותך. הוא חבר טוב, זה הכול.״

הוא מתיישב מאחורי ההגה ומתניע את המכונית. ״את יכולה להגיד לי את זה מהיום עד מחר, אבל הוא בחור, ויש לו פין.״

אני מגלגלת את עיניי. ״אחים.״

״אחיות.״

אנחנו מחליפים בינינו חיוכים זהים. כשהוא מתחיל לנסוע, אני אומרת, ״הספקת לחשוב על טיפול פסיכולוגי לעצמך?״ רשימת מטפלים שלוקלן נתן לי נמצאת אצלי בטלפון, כדי שאוכל למסור לסייג׳. הפסקתי גם להכריח את עצמי לחשוב עליו כמר טיילור. הוא לוקלן בשבילי ושום דבר לא ישנה את זה. גם אם זה לא הדבר החכם ביותר.

״לא במיוחד,״ הוא מודה וממצמץ בעיניו. ״אני מניח שעכשיו שיהיה לי זמן, מפני שאני מובטל וכל זה. זה בטח יהיה רעיון טוב, לא?״ הוא מביט בי בחיפוש אחר חיזוקים.

״לא רציתי לדבר עם הפסיכולוגים שלי, אבל מר טיילור ממש עזר לי.״

למרות שאני מאוהבת בו, ומה שהתפתח להרבה יותר מכך, אני חושבת שהעובדה שנאלצתי לפגוש את לוקלן חמש פעמים בשבוע עזרה לי לחצוב בקירות ההגנה שהקמתי סביבי, במחשבות, בפחדים. למדתי להכיר אותו וזה מקל עליי לחלוק איתו דברים.

״אני חושב שאפנה למישהו,״ סייג’ אומר בשקט, כאילו אם לא יגיד את הדברים בקול רם זה לא יהיה מפחיד.

״יש לי... אה... רשימה של פסיכולוגים שמר טיילור הציע – בשבילי, לאחר סיום הלימודים,״ אני משקרת כשגבותיו מתרוממות, מפני שאני משערת שיהיה לו קל יותר לבלוע את הגלולה אם יאמין שהרשימה נועדה לי.

״אה, יופי. תעבירי לי אותה אחר כך.״

״בסדר.״

אני מביטה החוצה מבעד לחלון ובוחנת את הבניינים החולפים על פניי. צבעי הלבנים והאבן מתערבבים אלה באלה ולעיתים נקטעים על ידי גרפיטי.

״שקועה במחשבות?״ הוא שואל אחרי כמה רגעים.

אני מנענעת בראשי. ״מרוקנת לגמרי ברגע זה, ומאושרת.״

כשעיניו נעות מהכביש אליי, אני יודעת שהוא מבין שאני משקרת, בעיקר בגלל מה שקרה אתמול.

ואכן הוא אומר, ״את בטוחה בזה?״

אני שקטה. ״כן,״ אני אומרת לבסוף. זה לא שקר בדיוק, פשוט הכנסתי את עצמי למקום שבו לא חשבתי על שום דבר; אבל זה עבר.

״שנעצור לקפה לפני שאנחנו חוזרים הביתה?״

״כן.״ אני מושיטה את ידי קדימה ומסדרת את פתח החימום. ״זה יהיה נחמד.״

אחרי עצירה בווצ׳טאוור, אנחנו חוזרים לבסוף לדירה.

״אני הולך לצפות בסרט,״ הוא מכריז. ״רוצה להצטרף אליי?״

״לא.״ אני מנענעת בראשי. ״יש לי שיעורי בית.״

למרות שבית הספר בוטל לקראת החופשה, יש לי עדיין דברים שאני צריכה לגמור לעשות, ואני בטוחה שאצטרך להגיש אותם ביום שנחזור ללימודים.

״אני אצפה ברובוטריקים,״ הוא מדקלם ומזכיר את אחד מסרטי הילדות האהובים עליו, שאליו התמכר אחרי שנמאס לו לצפות בסרטי ברבי שלא הפסקתי לדרוש.

״ברצינות, אני חייבת לגמור כמה דברים.״

״בסדר.״ הוא מרים את השלט וצונח על הספה.

אני לוקחת את הקפה ההפוך עם הקינמון שלי לחדרי, מוציאה מתיקי את הספרים ואת לוח המטלות שלי ועוברת על מה שעוד נותר לי לעשות. אני מתיישבת באנחה על המיטה ומתחילה לעבוד תוך כדי לגימות מהקפה. הדירה קטנה כל כך שאני שומעת את הסרט מתנגן ברקע, אבל אני לא מרגישה צורך להשמיע לעצמי מוזיקה כדי להטביע את הרעש.

לאחר כשעתיים, כשאני גומרת להכין את שיעורי הבית, סייג׳ תוחב את ראשו בדלת. ״החברים שלי הזמינו אותי לבירה. יפריע לך אם אצא?״

״לא. אתה לא זקוק לרשות ממני.״

״רציתי לשאול. לא הרגשתי בנוח לצאת בלי להגיד לך משהו. את תהיי בסדר?״

״אני בסדר, צמח.״

הוא צוחק. ״בסדר, בסדר, פרח. אז אני יוצא.״

אני מסדרת את ציוד הלימודים שלי בתיק ומניחה אותו בתחתית הארון. אני לא אצטרך אותו בשבועיים הבאים.

״ביי!״ סייג׳ קורא רגע לפני שהדלת נסגרת.

מאחר שהוא איננו, אני מחטטת בארון במסדרון ומחפשת את עץ האשוח שהיה לו – אני יודעת מפני שראיתי תמונות ששלח אז לאימא.

אני מוצאת אותו בפינת הארון וגוררת אותו לסלון. אני שמחה שמצאתי אותו שם, מפני שהמקום הנוסף היחיד שהייתי יכולה לחשוב עליו הוא ארון חדר השינה שלו, ולשם אני לא הולכת. שם עלולים להימצא התחתונים המסריחים שלו. לא, תודה.

אני מודאגת במידה מסוימת ויודעת שאני צריכה לחכות לסייג׳, מפני שזה משהו שאנחנו צריכים לעשות יחד. האשמה מכרסמת בי כשאני חושבת על חגי המולד שבילינו בתור ילדים, כאשר שלושתנו קישטנו יחד את העץ בזמן ששתינו שוקו חם כששירי חג המולד מתנגנים ברקע.

הטלפון שלי רוטט וקוטע את מחשבותיי.

סשה: עורכים טקס הדלקת נרות לכבוד התלמידים ואנשי הסגל שנפצעו אתמול. אני הולכת. רוצה לבוא?

אני קופאת וקוראת את ההודעה שלה שוב ושוב. אין שום דבר לא ראוי בדברים שהיא כותבת, אבל זו תזכורת נוספת לכל מה שאני מנסה להתמודד איתו. אנסל היה יודע שזה לא משהו שצריך לשאול אותי, אבל לא סשה, מפני שלא סיפרתי לה עדיין על החלק הזה שמגדיר אותי.

אני: לא.

סשה: K.

התשובה הקצרצרה שלה מצליחה איכשהו לעצבן אותי. אני לא מבינה אפילו מה מרגיז אותי כל כך. אני מניחה שזה בגלל כל מה שקרה אתמול. כל הדברים שקורים בבתי ספר, בבתי תפילה, בבתי קולנוע, והרשימה עוד ארוכה מאוד, הופכים בסופו של דבר למשהו מופשט כל כך כמו אות חסרת משמעות, ״K״.

אני משליכה את הטלפון על הספה כדי להרחיק אותו ממני לפני שאתרגז ממש ואחבוט אותו בקיר.

הערב אני גומרת לקשט את העץ, עם סייג׳ או בלי סייג׳.

**

גמרתי לקשט את העץ בלי שוקו חם או שירי חג המולד. עיטרתי אותו בנורות צבעוניות, בנצנצים ובקישוטים שאימא שלנו נתנה לסייג’ כשהוא עבר לדירה משלו.

סרט משודר עכשיו בטלוויזיה, אבל אני לא מתייחסת אליו.

כשהדלת נפתחת לבסוף, השעה כבר אחרי אחת־עשרה בלילה. בגדול, השעה לא מאוחרת מדי, אבל כשמדובר בסייג׳, זה כאילו חמש לפנות בוקר.

״היי,״ אני קוראת כשהוא נועל את הדלת.

הוא נכנס לסלון ומחייך למראה העץ. ״הוצאת את העץ.״ הוא מצביע עליו. עיניו נעות אל קומץ המתנות העטופות בפשטות מתחת לעץ – דברים שהזמנתי עבורו.

״כן, חשבתי שאנחנו זקוקים לאווירה חגיגית.״

הוא זורק את המפתחות על הדלפק בקול נקישה. ״אני הייתי צריך להוציא את העץ בתחילת החודש.״

״טוב, אבל לא עשית את זה,״ אני מכריזה בפשטות. ״אז אני עשיתי את זה.״

״במה את צופה?״ הוא שואל ונוגע ברגלי בקלילות כדי שאוריד את רגליי משולחן הקפה והוא יוכל לעבור. זה לא שהוא יכול להקיף את שולחן הקפה או משהו.

״באיזה סרט חג מולד דביק,״ אני מודה. ״אני לא ממש צופה בו, אבל אני בטוחה שמדובר באיזה גבר עירוני חסר לב שיוצא עם אישה עירונית. ואז האישה מהעיר מוצאת את עצמה תקועה בעיירה רחוקה ומתאהבת בגבר שמייצר למחייתו רוטב ראנץ’ או מוכר סוסי עץ. ובטח יש גם כלב בסיפור. והגבר העירוני מאבד את האישה בסופו של דבר.״

הוא מיד צוחק ומנענע בראשו לעברי. ״אוי, דני. רוטב בוקרים, הא?״

״למה לא? זה לא בלתי סביר. אה, וטכנית אפשר להגיד שאתה גבר עירוני חסר לב, שעובד במחשבים וכל זה.״

הוא מרים גבה. ״אני מקבל נקודות בונוס בזכות זה שהתפטרתי? טוב, בעצם פוטרתי,״ הוא מתקן.

אני חושבת לרגע. ״בטח, אבל בוא נהיה מציאותיים, אתה חנון ותשיג עבודה אחרת במחשבים. רק אל תשכח איך לדבר עם נשים. הייתי רוצה שיום אחד יהיו לי אחיינים ואחייניות.״

אני נשבעת שהוא נחנק מהרוק של עצמו. ״קחי את זה בחזרה. אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה עכשיו. אני צעיר מדי.״

״בקרוב תהיה בן עשרים־ושש,״ אני מזכירה לו.

הוא מביט בי בהבעה נחרדת כאילו תפס אותי בועטת בכלבלב או משהו. ״כן, וזה פאקינג צעיר מדי לחשוב על ילדים, דנדליון.״ הוא נרעד – נרעד באמת; כל גופו מפרכס בעווית וצליל מוזר בוקע משפתיו.

כל כך כיף לי עכשיו. אני מחייכת ומרגישה שהוקל לי מאז החדשות של אתמול. ״אני אעשה להם בייביסיטר.״

הוא קופץ ונעמד מולי. ״סתמי, סתמי, סתמי,״ הוא מדקלם ומתרחק כשידיו נחות ברפיון על אוזניו. ״אני לא רוצה לשמוע את השטויות האלה.״ אני פותחת את פי והוא צועק, ואז תוחב את אצבעותיו לאוזניו. ״לה, לה, לה. אני לא שומע אותך.״

הוא נבלע במורד המסדרון ובחדרו ואני חוזרת אל הסרט והפעם מקדישה לו תשומת לב. מתברר שהגבר לא מכין רוטב ראנץ’ למחייתו, אלא שיש לו מחלבה. לא טעיתי בהרבה.