האביב של בנות ספרינג

aviv-bnot-7

מרידית'

"חג המולד לא יהיה אותו דבר בלי מתנות," הכריזה ג'ו ממקום מושבה על השטיח.

שערה הארוך היה פרוע כתמיד, והיא ישבה למרגלותיה של מג, אחותה הבכורה. היא הבת החזקה שלי. היחידה מבין בנותיי שלא נהגה להתנחל בחדר האמבטיה. אצבעותיה העדינות, מרוחות לק שחור וסדוק על הציפורניים, מרטו בלי משים את שוליו המהוהים של השטיח האפגני. האריג השחור־אדום, שנטווה ביד, היה פעם עז־צבעים ויפהפה, ונזכרתי בדיוק מתי בעלי שלח אותו לביתנו בטקסס מהבסיס שבו היה מוצב בקנדהאר שבאפגניסטן.

בראשי אני שומעת את קולה הצרוד של דניס, מזכיר לי להשתמש במונחים צבאיים הולמים: הבמ"ק של בעלי בקנדהאר. הבסיס המבצעי הקדמי הגדול ביותר באפגניסטן, היא היתה מוסיפה מיד כמתחייב. דניס תמיד ירדה עליי. ועכשיו, כשאני חושבת על זה, היה לה אפילו מה להגיד על השטיח כשקיבלתי אותו. היא אמרה שהוא יכול היה לשלוח אותו לבסיס, ללא תשלום.

דבר מזה לא הזיז לבנות שלי. מרגע שהשטיח הגיע, הן אהבו אותו ממש כמוני. כשפתחתי את החבילה שהגיעה מאבא שלהן, שהיה במשך שמונה חודשים בצד השני של העולם, הבנות — וג'ו במיוחד — התרגשו מהעובדה שקיבלו אוצר יפהפה ועתיר־תרבות ממקום כל כך מרוחק. בעיני מג מצאה חן העובדה, שיש לנו עכשיו בביתנו הפשוט פריט אמנות עשוי בעבודת יד. היא תמיד היתה הבת החומרנית ביותר שלי, אבל תמיד גם ידעתי, שאם אצליח ללמד אותה כהלכה, היא תתעל את חיבתה לחפצים נוצצים ותהפוך את חייה למשהו קסום ורב־ערך. איימי היתה צעירה מכדי להתעניין בכלל בשטיח, ובת' כמובן ידעה מראש על בואו, כי אבא שלה ידע שהיא בת ספרינג היחידה היודעת לשמור סוד. זאת ועוד: ברמה המעשית יותר, ובהתחשב בכך שבת' בעצם למדה מהבית, פרנק ידע שהיא תוכל להמתין לבואו. בהמשך יסביר לי, כי רצה שהחבילה תישלח ישר הביתה, כדי שהשטיח יפתיע אותנו על מפתן הבית ולא יהווה מטלה נוספת — משהו שצריך לנסוע לאסוף מהבסיס. אני לא בטוחה שאילו הייתי מסבירה את כל זה לדניס,היא היתה מבינה.

לאחרונה השטיח היפהפה שלנו כבר אינו יפהפה. נעליים מלוכלכות וגופים כבדים גרמו לו להתרפט, והצבעים התמזגו זה בזה לתערובת בוצית חומה, אשר חרף מאמצי הניקוי שלי לא חזרו להיות כשהיו.

אבל אהבנו אותו בדיוק באותה מידה, אפילו לא טיפה פחות.

"אומרים שיירד שלג בניו אורלינס. זה מרגיש לי כמו חג המולד," אמרה מג, מעבירה את אצבעותיה בשערה החום. הוא הגיע עד כתפיה, ולאחר ה"אוֹמְבְּרֶה", שהיא עצמה הדריכה את ג'ו איך לעשות לה, הוא נראה עכשיו כאילו יש בו שורשים כהים וקצוות בלונדיים. באותה שנה היה כל כך קר, שהכבישים כוסו קרח ונדמה היה כי בכל יום מתרחשת תאונת דרכים שסותמת את הכביש הראשי היחיד המוביל אל העיר הזאת. המספר על השלט מחוץ לבסיס הצבאי, שציין את מספר הימים שחלפו ללא הרוגים בכבישים, חזר וירד לאפס כמעט מדי יום, במקום שיחלפו שבועות בין פעם אחת לשנייה. המספר הרב ביותר של ימים ללא הרוגים, שנמנה אי־פעם בשלט של פוֹרט הוּד, היה שישים ושתיים.

באותו בוקר היתה תחושה כאילו קר פחות מכפי שחזו בערוץ 45. תהיתי אם אחותי תגיע אלינו או תנצל איכשהו את מזג האוויר כתירוץ לבטל את בואה. תמיד היו לה תירוצים. בעלה נשלח למשימה מעבר לים יחד עם בעלי, והכביסה המלוכלכת שלהם התפזרה לכל עבר — החל מבדיחות על משקלה, שהשמיע באוזני קבוצת חיילים זוטרים, וכלה בכך ששכב עם חובשת בחודש שעבר.

"דודה חנה כבר התקשרה?" שאלתי את הבנות שלי.

היחידה שהסתכלה עליי היתה בת', שהשיבה, "לא."

מאז שעברה לפוֹרט סַייפְּרוּס בקיץ הקודם, הספיקה חנה להתארס פעמיים, להתחתן פעם אחת וכבר לעלות על מסלול מהיר לגירושים. אני מתה על אחותי הקטנה, אבל לא אגיד שהצטערתי כשלפני כמה חודשים עברה לגור קרוב יותר לעיר. היא מצאה עבודה כברמנית בסופי שבוע בבר קטן בשם "סְפִּיריטְס" ברחוב בורבון, שהגישו בו קוקטיילים בגולגולות מוארות וכריכי "פּוּ' בּוֹי" טעימים. יש לה אישיות שמתאימה לברמנית.

"היא מגיעה?" שאלה ג'ו ממקום מושבה על הרצפה.

הסתכלתי בעיני השוקולד של ג'ו. "אני לא בטוחה. אתקשר אליה עוד מעט."

איימי השמיעה הממ גרוני קטן, ואני בהיתי בטלוויזיה הכבויה.

לא רציתי לדבר עם בנותיי על עניינים של מבוגרים. רציתי שיישארו צעירות זמן רב ככל האפשר, אבל עם זאת שיהיו מודעות. סיפרתי להן על דברים שהתרחשו סביבן. דיברתי איתן על ענייני אקטואליה, על המלחמה המתחוללת סביבנו. ניסיתי להסביר את הסכנות ואת הברכות בלהיות אישה, אבל זה נעשה קשה ככל שהן התבגרו. נאלצתי להסביר להן כי לפעמים דברים יסתדרו בקלות רבה יותר לנערים ולגברים שסביבן בלי שום סיבה ראויה. היה עליי ללמד אותן להגן על עצמן, במקרה שאחד מאותם נערים או גברים ינסה לפגוע בהן. גידול ארבע בנות בגילאים שתים־עשרה עד תשע־עשרה היה התפקיד הקשה ביותר שאותו מילאתי אי־פעם — אך גם המשימה החשובה ביותר שביצעתי. המורשת שאשאיר לא תהיה היותי אשתו של איש צבא, אלא שגידלתי ארבע נשים קטנות מהימנות, אחראיות ובעלות יכולות, שיוכלו להסתער על העולם.

הרגשתי מחויבות עמוקה; יותר מכול רציתי שיידעו לשאת בגאון את עוצמתן, ומאידך גיסא, — את טוב לבן ואת חמלתן.

מג היא הנסיכה של המשפחה. היא היתה תינוקת הנס שלנו, שהגיעה אחרי שני כישלונות כואבים וסוחטים נפשית. היא הגיחה לעולם בערב חג האוהבים — ולנטיינ'ז דיי. ולא שפרנק ואני היינו באמצע דייט רומנטי עם גביעי יין מרלו מיקב יֶלוֹ טֵייל, במחיר עשרה דולר הכוס, כשהרגע הגדול הגיע; ממש לא — פרנק בדיוק ישב אז מאחורי שולחן בבניין מפקדת הפלוגה שלו והתאמץ מאוד להישאר ער. פעם בשעה היה עליו לעשות סיבוב בבסיס, בשטח שמאחורי הבניין. נדמה כאילו תמיד הוטל עליו להיות קצין תורן (ק"ת, כפי שדניס היתה מציינת).

הוא שנא את התורנויות האלה וכך גם הבנות, אבל הצבא דרש תורנות אחת כזאת מדי חודש. באותו לילה נאלצתי להתקשר ארבע פעמים לטלפון של הפלוגה עד שמישהו סוף־סוף ענה ואיתר את בעלי. הוא הגיע הביתה בדיוק כשהצירים נעשו בלתי נסבלים, ומיד מיהרנו למכונית שלו. כבר חשבנו שהיא תיוולד במכונית, בשברולט לומינה מודל 1990. נעצתי עיניים בצמד קוביות המשחק השעירות, שהתנדנדו קדימה ואחורה על המראה האחורית. ספרתי והשתדלתי מאוד להתעלם מהריח הקלוש של סיגריות המרלבורו שפרנק נהג לעשן במכונית לפני שגילינו שאני בהיריון. פרנק אחז בידי, סיפר לי בדיחות וכל כך הצחיק אותי, שבכיתי מרוב צחוק והתאמצתי מאוד לא להשתין על כיסויי המושב השחורים השעירים. היינו אז כאלה מגניבים.

כשהגענו לבית החולים הייתי כבר בשלב כה מתקדם בלידה, שלא יכולתי לקבל זריקת אפידורל. רק בקושי לא הצטרפתי לצרחות של מג, כשהגיחה לחדר הקטן בבית החולים. אבל הצורך הזה לצרוח היה רק לילה אחד, רק רגע אחד. כשנהפכתי לאימא, משהו עמוק בתוכי השתנה; הרגשתי את פיסות חיי הפזורות נאספות למקומן ומתחברות, וידעתי שיש לי עכשיו תפקיד חדש.

ג'ו היתה הבאה בתור, והלידה שלה גבתה ממני מחיר גופני. היא שכבה במנח עכוז וסירבה לסובב את גופה הקטן והעיקש, לכן הרופא הוא שקבע את מועד הלידה.

בת' הגיחה בקלות, אחרי שלושים דקות של לחיצות בסך הכול. הלידה שלה היתה שלווה כמוה, והיא גם החלה לינוק בקלות רבה יותר משאר בנותיי.

אחרונה ולא מתוכננת היא איימי הקטנה שלנו, שהפתיעה אותנו בארוחת הטאקו הקבועה של ערב שלישי, כשקלטתי שהבטן שלי כבר אינה חברה של טאקו, אם כי שאר הוויותיי כן. אחרי איימי ביקשתי מהרופא שלי לנקוט צעדים, שיבטיחו כי לא יהיו לנו הפתעות נוספות.

איש לא דיבר במשך דקות אחדות, ואני הסתכלתי על בנותיי ולמשך כמה שניות העמדתי פנים שפרנק נמצא כאן, יושב בכורסת הטלוויזיה הישנה שנודדת איתנו מבית לבית מאז הדירה הראשונה שלנו. בעיני רוחי ראיתי אותו שר עם הרדיו. הוא אהב לשיר ולרקוד אף על פי שהיה גרוע בשניהם.

"ראיתי ברשת, שבית הספר 'וַוייט רוֹק' שוב מצמצם את תוכנית לימודי המוזיקה," אמרה בת' והחזירה אותי בבת אחת לקרקע המציאות.

"ברצינות?" שאלה מג.

"כן. מבאס לתלמידים. גם ככה היא בקושי היתה קיימת, ועכשיו היא פחות או יותר איננה. אין כלים חדשים, אין יותר טיולים. שום דבר."

איימי הסתכלה באחיותיה הגדולות וניסתה לעקוב אחר שיחתן.

"את צוחקת עליי?" ירקה ג'ו. "אני חוזרת ברגע זה למשרד של גברת וִויט. איזה בולשיט הם –"

"ג'וזפין, תשמרי על הפה," אמרתי והמשכתי להביט באיימי. ג'ו תמיד ניבלה את הפה, אם כי טענה שהיא מתאמצת מאוד להימנע מכך. כיוון שהיא כבר כמעט בת שבע־עשרה, איני יודעת מה אני יכולה לעשות בנידון.

"מצטערת, מרידית'."

היא גם התחילה משום־מה לפנות אליי בשמי הפרטי.

בצדו השני של החדר החל הטלפון המחובר למטען לצלצל; איימי זינקה לענות.

"מה כתוב ב'זיהוי מתקשר?" שאלתי.

איימי רכנה ומצמצה. "...בנק משהו. הבנק הלאומי פורט סייפרוס."

הרגשתי התכווצות בחזה. בערב חג המולד? באמת? הבנק הזה היה מושחת גם כך בגלל שיעורי הריבית הגבוהים שלו ואמצעי השיווק מפוקפקים. הם נודעו לשמצה, משום שהציבו בפתח חנויות שקם ו־וולמרט נשים יפות, שפיתו חיילים לפתוח אצלם חשבון באמצעות חיוך והבטחות שווא לביצוע הפקדות ישירות ומהירות מהצבא.

"תני לזה לצלצל," הוריתי.

איימי הנהנה והשתיקה את הצלצול. היא עקבה אחר הבהוב הנורית האדומה עד שחדלה להבהב ואז שאלה, "מי מתקשר מהבנק?"

הדלקתי את הטלוויזיה.

"באיזה סרט נצפה?" שאלה מג. "אני חושבת..." אצבעותיה, עם ציפורניים מעוטרות בקישוטים, רפרפו על מדף הדי.וי.די שלרגליה, והיא הקישה על אחד מהם. "מה דעתכן על 'הזלזול'?"

הייתי אסירת תודה למג על שינוי הנושא. היא תמיד הצטיינה בקריאת מצבים וביצירת סיפורים אמיתיים־לכאורה וליטושם. הם נועדו להסיח את הדעת, להקסים ולנטרל מישהו.

"אני שונאת את 'הזלזול'," התבכיינה איימי והביטה בי בתחינה.

זה לא היה מצחיק, כשמג הלבישה את ג'ו כמו הנערה בסרט, שמטפסת במעלה הבאר. בכלל לא צחקתי. טוב, אולי קצת, ובכל זאת כעסתי על בנותיי הבוגרות שהתעללו באחותן הקטנה.

"באמת?" שאלה ג'ו בנימה מרתיעה, כאילו ניסתה להפחיד את אחותה. היא שלחה יד לדגדג את איימי, שנרתעה ממנה.

"אימא, בבקשה, תגידי לג'ו שאנחנו לא צופות ב'זלזול'!" משכה איימי במכנסי הטריינינג שלי.

"מה לגבי 'סודות נעולים'?" הציעה בת'. זה הסרט האהוב עליה. בת' אוהבת כל סרט עם קייט הדסון, והחיים בפרברי ניו אורלינס הפכו את הסרט למפחיד במיוחד.

"ג'ו, במה את רוצה לצפות?" שאלתי.

ג'ו התקדמה על ברכיה אל מעמד הדי.וי.די. בדרך מחצה את בהונותיה של איימי, שבתגובה צווחה.

"'קדחת הבקתה' או..." היא אחזה ב"ראיון עם ערפד".

הרגשתי שאני אימא מגניבה, כשהבנות שלי פיתחו חיבה לסרטים שאני עצמי אהבתי בנעוריי. "ראיון עם ערפד" היה הסרט האהוב עליי במשך כעשרים שנה. עד היום אן רייס היא הסופרת היחידה שאת כל כתביה קראתי.

מג אמרה בקול שקט, "הסרט הזה מזכיר לי את ריבֶר..."

עצם אמירתו בקול של שם הנער גרם לבטן שלי להתהפך, כאילו גלגל ענק עולה באש. למרבה המזל, נטייתן של בנותיי לדרמה הסיטה מיד את תשומת לבי. איימי קמה על רגליה, חטפה את הסרט מידי ג'ו והשליכה אותו אל מתחת לעץ חג המולד. ג'ו הזדעקה ב"היי!" זועם, ומג שלחה לאיימי נשיקה.

"ג'ון על הקו!" קראה מג ונעלמה מהחדר עוד לפני שהטלפון שלה החל לצלצל.

"אז הסכמנו על 'קדחת הבקתה'," אמרה ג'ו ולקחה את השלט מהשולחן.

בעוד ג'ו משחקת עם נגן הדי.וי.די, איימי רצה לשירותים ובת' נעלמה אל המטבח. הבית היה שקט, למעט צפצוף המיקרו והזמזום החרישי שבא בעקבותיו כשבת' הכינה מה שהכינה. הבית שלי אינו שקט כל כך בדרך כלל. כשפרנק היה בבית, התנגנה תמיד מוזיקה או שהוא נשמע צוחק או שר... או משהו.

הדממה לא עמדה להתארך, וגם לא הייתי בטוחה שאני רוצה בכך, אבל נהניתי ממנה כל עוד נמשכה. עצמתי את עיניי, ובתוך זמן קצר התחלתי לשמוע צליל התפצחות גרעיני תירס ולהריח ניחוח מושחת של חמאה.

ג'ו ישבה בשיכול רגליים ליד הטלוויזיה, מבטה מושפל אל גרביה המפוספסים בצבעי סוכרייה על מקל. זר שהיה מביט בה היה טועה לחשוב כי היא עצובה בגלל שפתיה המשורבבות בזעף ועיניה המושפלות; אבל אני ידעתי שהיא רגועה. היא נראתה כמי שהוגה במשהו חשוב. השתוקקתי לקרוא את מחשבותיה, לעזור לה ולהקל ולו במעט את המשא שרבץ על כתפיה. כבר לא הייתי מעוניינת בדממה.

"איך מתקדם המאמר?" שאלתי אותה. לא היו לי הרבה הזדמנויות לבלות ביחידות עם ג'ו, מאז החלה לעבוד בעבודה שנדמה היה שהיא אוהבת. היא אף מקדישה לה זמן רב.

ג'ו משכה בכתפיה. "הוא טוב. אני חושבת." היא שפשפה את ידיה על לחייה והביטה בי. "אני חושבת שהוא טוב. אני חושבת שהוא ממש טוב." חיוך מבויש אך מסנוור התפשט על פניה, והיא כיסתה את פיה. "כמעט סיימתי. כדאי לי להשתמש בשמי האמיתי?"

"אם את רוצה. את יכולה גם להשתמש בשם נעוריי. מתי אוכל לקרוא אותו?" חיוכה נמוג במהירות רבה אף יותר משהפציע. "או שלא," הוספתי בחיוך, לאותת כי איני כועסת. הבנתי מדוע היא עדיין אינה רוצה שאקרא את עבודתה. מובן שנפגעתי קצת, אבל ידעתי שיש לה סיבות משלה ואף פעם לא רציתי להכביד עליה.

"את יכולה לשלוח אותו לאביך," הצעתי.

היא חשבה על כך רגע. "את חושבת שיש לו זמן? אני לא רוצה לגזול מזמנו."

לפעמים היא נשמעה בוגרת מדיי, לטעמי.

במסדרון נפתחה דלת חדר האמבטיה. איימי חזרה לסלון, גוררת אחריה את השמיכה שלה. הוריי נתנו לי אותה במתנה ללידתה של איימי, ועכשיו היא כבר היתה מהוהה. הטלאים הצבעוניים שהרכיבו את שמיכת הטלאים הקטנה כבר דהו מעט.

איימי, עם תשוקתה הבלתי נגמרת לליפ־גלוס ועם שערה הבלונדי, התאמצה לגדול מהר מדיי. יותר מכול רצתה להידמות לאחיותיה הגדולות, אבל זו היתה נטייה טבעית של האחות־הכי־קטנה. אחותי היתה אותו דבר, ונהגה תמיד להשתרך אחריי ולנסות להשתוות לי. איימי לומדת עכשיו בכיתה ו', שהדעות חלוקות אם היא הכיתה שקשה יותר מכול לצלוח. אני עצמי לא זוכרת הרבה מחוויותיי בכיתה ו', לכן זו לא היתה, כנראה, שנה גרועה במיוחד בשבילי. לעומת זאת את כיתה ט' אני בהחלט זוכרת.

ג'ו הרבתה להקניט את איימי ולהזהיר את אחותה הקטנה כי עליה להתחיל כבר עכשיו להתכונן לתיכון. אבל איימי היתה בגיל המכריע הזה, שבו חשבה כי היא יודעת הכול. היא גם היתה בשלב הגמלוני מבחינת המראה שלה, השלב שבו טרם התגבשו והתפתחו לגמרי תוויה הגופניים. הילדות הקטנות והמעצבנות בכיתתה אהבו לצחוק על המבנה הגרום שלה ועל העובדה שטרם קיבלה מחזור. רק בשבוע שעבר היא נכנסה הביתה ושאלה מתי ארשה לה לגלח את הרגליים. הכלל שלי היה תמיד גילוח רגליים כשהן מקבלות מחזור. אבל כשאמרתי את זה לאיימי, היא הרביצה התמוטטות־בנות־שתים־עשרה קלאסית באמבטיה. האמת היא שאין לי מושג מאין הבאתי את הכלל הזה, מן הסתם, כנראה, מאימא שלי; אבל בהתחשב במה שאיימי עוברת, עזרתי לה עוד באותו יום לגלח את רגליה.

מג לא היתה רק המבוגרת מכולן אלא גם השנייה בהיררכיית השלטון בבית שלנו, בית שהיה רכוש ממשלתי. לפעמים היה קל להעמיד פנים שזה הבית שלנו, עד שקרה משהו — כמו, למשל, כשקיבלתי דוח על כך שהדשא צמח יותר מדיי. הצצתי בעד החלון וראיתי בחצר הקדמית שלי גבר כפוף מודד את אורך הדשא. כשיצאתי החוצה, הוא נמלט אל מכוניתו רגע אחרי שהגיש לי את הדוח. נראה כי למשרד האחראי על הדיור לא היה שום דבר חשוב יותר לעשות מאשר למדוד את גובה הדשא במדשאות הדיירים.

קיוויתי שיום אחד נוכל לקנות בית משלנו, אולי אחרי שפרנק יפרוש מהצבא. לא ידעתי באיזו מדינה נחליט להתגורר כשיפרוש סופית, אבל אמצע שום־מקום באזור ניו אינגלנד נשמע לי טוב. פרנק דיבר לעתים קרובות על מעבר לעיירת חוף מנומנמת, שאפשר להסתובב בה כל הזמן בכפכפי אצבע. הכול כמובן יהיה תלוי גם בשאלה היכן יגורו בסופו של דבר הבנות שלנו. איימי לא תצא מהבית עוד שש שנים, ובת'... טוב, לא הייתי בטוחה אם בת' תרצה אי־פעם לצאת מהבית, וגם זה היה בסדר.

בת' הביאה שתי קערות של פופקורן, וכולן התמקמו בנוחות בחדר הקטן. אני נשארתי בכורסה של פרנק, איימי ישבה על הספה בין בת' למג, וג'ו נותרה על הרצפה סמוך לטלוויזיה.

"כולן מוכנות?" שאלה ג'ו ולחצה על כפתור ההפעלה בלי להמתין לתשובה.

ובעוד הסרט מתקדם, חזרתי להרהר כמה מהר גדלו בנותיי. ייתכן כי זו השנה האחרונה שבה כולנו נבלה יחד בחג המולד. קרוב לוודאי שבשנה הבאה מג תבלה עם משפחתו של ג'ון בּרוּק בפלורידה, או היכן שנמצא בית הנופש שלהם. לפעמים איני מצליחה לעקוב. לא שמג יצאה עם רבים, אבל היו לה אי־אילו חברים. בשונה מאמי, אני מקפידה להשגיח על בנותיי ולשים עין על הבחורים שאותם הן מביאות, אם כי עד כה הדברים נוגעים בעיקר למג. פרנק לקח הכול יותר קשה ממני, אבל אני ידעתי מיד־ראשונה שגוֹננוּת־יתר על הבנות עלולה להזיק יותר, ועדיף לוודא כי יקבלו את כל המידע הדרוש על יציאה עם בחורים ועל מערכות יחסים.

כשמג היתה בת שש־עשרה, לקחתי אותה לגינקולוג כדי שתתחיל לקחת גלולות למניעת היריון, מה שזיכה אותי בהרצאה משונה מאימא שלי.

ולא שהיא יכלה לתת למישהו עצות בנושא — היא עצמה היתה אם לשני ילדים לפני שמלאו לה עשרים ואחת.

הטלפון הקווי צלצל שוב, וג'ו רכנה להשתיקו.

אחריו צלצל הטלפון של מג בנעימת שיר פופ, שאיימי מיד הצטרפה אליו.

"טכנולוגיה, בנאדם," העירה ג'ו מהרצפה.

"זאת גברת קינג," נאנחה מג וקמה על רגליה.

ג'ו נטלה את השלט ועצרה את הסרט. מג נעלמה אל המטבח.

איימי השתרעה על הספה במקום שבו מג ישבה, אף כי ידעה כי תצטרך לשוב ולקום כשאחותה תחזור. "אני עדיין צעירה מכדי לעבוד, אבל כשאגיע לגיל שבו אפשר להתחיל, אני אעבוד במקום טוב יותר מבית קפה או מחנות קוסמטיקה."

"את מגעילה," אמרה ג'ו.

"את מגעילה," חיקתה אותה איימי בקול דומה להפליא.

בהיותה הצעירה מכולם ניצלה איימי כל הזדמנות להצביע על מגרעותיהן של אחיותיה. היתה לי הרגשה שאיימי משלמת מחיר כבד על כך שנאלצה להתקיים בצלן של שלוש אחיות, שבעצם העריצה בדרכה. אהבת אחיות כזאת היתה בעייתית, כי היא אהבה את אחיותיה יותר מכול — אבל באותו זמן גם קינאה בכל אחת מהן כמעט על כל דבר. ירכיה הרחבות של מג, הביטחון העצמי של ג'ו, כישורי הבישול של בת', הכול וכל דבר...

כשמג חזרה לסלון, שבה ג'ו והפעילה את הסרט.

"היא כבר שילמה לך?" שאלה בת' והדהדה בכך את מחשבותיי.

לא הפריע לי שמג עבדה אצל גברת קינג, אף כי האישה הטילה עליי מורא עם ביתה העצום ועם כלביה הגזעיים הזעירים. מעולם לא פגשתי את מר קינג, אבל בהזדמנויות שונות פגשתי את שלושת ילדיהם. למג היתה משיכה אמיתית לבן, שִיָה, והבנתי בדיוק למה. הוא היה נחמד, בעל לב רחב ולהט אינסופי. חשבתי שאם יש גבר שיוכל להתמיד לצד מג, שיה קינג יהיה הגבר הזה. לא ידעתי הרבה על מה שהתרחש ביניהם, אבל הנחתי כי אם מג תרצה שאדע אני אדע.

מג משכה בכתפיה. "עדיין לא. אני לא יודעת למה."

ג'ו גלגלה עיניים והטילה את זרועותיה לאוויר. בתגובה נעצה בה מג עיניים.

"נו, ולא שאלת אותה?" אמרתי.

"כן, אבל היא היתה נורא עסוקה."

"במה? בארגון מסיבות?"

מג נאנחה. "לא." היא הנידה בראשה לעומתי. "זו תקופת החגים, היא עסוקה."

"אני מתפלאה שאת מסכימה לזה. חשבתי שאת יותר קשוחה," אמרה ג'ו.

"אני בהחלט קשוחה."

"נכון, היא קשוחה. אבל את לא קשוחה כמו ג'ו — ג'ו קשוחה כמו בן!" צחקה איימי.

ג'ו זינקה על רגליה. "מה אמרת?"

נאנחתי בכיסא שלי. "איימי." אמרתי את שמה בחומרה מספקת כדי שתסב אליי מיד את מבטה. "מה אמרתי לך על זה?" שטויות כאלה לא יהיו בבית שלי. הבנות שלי יכולות להתלבש איך שהן רוצות.

"אמרתי שאת מתנהגת כמו בן." איימי הזדקפה על הספה והתחמקה מניסיונה של מג להושיב אותה בחיקה. ידעתי שאצטרך להתערב אם הוויכוח יתלהט, אבל רציתי לתת לבנות הזדמנות לפתור את העניינים בעצמן — בדיוק כמו ביחס למג ולגברת קינג, אם כי החוצפה של האישה לא לשלם בעבור עבודה שנעשתה בהחלט עלתה לי על העצבים.

"ומה בדיוק הכוונה, איימי? כי אין דבר כזה שבנים חזקים יותר מבנות!" קולה של ג'ו היה רם ואצבעותיה סימנו מירכאות באוויר. "להיות קשוח לא קשור ללהיות בן. האמת —"

"לא נכון! את יכולה להרים אותו משקל כמו בן?" התריסה איימי.

"את לא רצינית." פיה של ג'ו היה קו נוקשה.

מג הניחה את ידיה על כתפיה הצנומות של איימי והידקה את ציפורניה הפרחוניות אל כתונת הלילה התכולה של אחותה. איימי שחררה אוויר בנימה עקשנית, אבל השתרעה לאחור והניחה למג לשחק בשערה.

ג'ו המתינה, ידיה על מותניה.

הסרט המשיך להתקדם ברקע.

"בואו נהנה מחופשת החורף. זה עדיף על שיעור מתימטיקה, נכון?" שאלה בת'. בת' המתוקה שלי ניסתה תמיד לתקן דברים. במובן זה היא דמתה לפרנק יותר מכולן. לג'ו היה הלהט הפוליטי והחברתי של אביה, אבל בת' היתה המטפלת הטבעית.

במשך רגעים אחדים נעצו בת' וג'ו מבטים זו בזו, עד שג'ו ויתרה והתיישבה בשקט על הרצפה.

אך לא חלף זמן רב, לפני שאיימי התחילה שוב בנושא החביב עליה בימים האחרונים. "אה, זה לא הרבה יותר טוב משיעור מתימטיקה. זה לא הוגן. אתן לא מבינות שכל הבנות בבית ספר שלי יחזרו מהחופשה עם מלא בגדים חדשים, טלפון חדש, נעליים חדשות." היא מנתה את הפריטים על אצבעות ידיה והניפה את הטלפון הנייד שלה באוויר. "והנה אנחנו, בלי שום מתנות תחת עץ חג המולד."

לבי נקרע, לבי הוצף רגשי אשמה.

הפעם היתה זו בת' שדיברה ראשונה. "אנחנו מרוויחים יותר ממחצית הבנות בבית הספר שלך. תסתכלי על הבית שלנו לעומת הבתים שלהן. ועל המכונית שלנו. כדאי שתסתכלי סביבך ותזכרי מה היה המצב לפני שאבא נהיה קצין." דבריה של בת' היו חדים מתמיד, ונדמה כי חלחלו באיימי, כי היא משכה בכתפיה ועיניה התרוצצו בין קירות הסלון הצבועים בגוון קרם לבין מסך הטלוויזיה השטוח, שגודלו חמישים אינטש. קנינו אותו בשקם, פטור ממס כמובן.

איימי הסתכלה בעץ חג המולד. "בדיוק מה שאמרתי. יכולנו —"

אבל אז קטעה ג'ו את איימי בתקיפות — כפי שקרה לעתים קרובות בחופשה — כדי להזכיר לכול שהמקור לכל הכנסה נוספת במשפחה היה תקופות שירות בחזית, אשר בהן פרנק חמק מקליעים וממטעני־צד בעיראק, ועל כן עלינו לכבד זאת ולא לנהוג בקלות דעת אופורטוניסטית על חשבון הסיכונים שנטל.

אני שונאת כשהן מדברות בפרטנות כזאת; זה קצת יותר מדיי. תהיתי אם יש לי עדיין במקרר את הבקבוק ההוא של ביילי'ס. הייתי די משוכנעת שכן.

"וחוץ מזה," המשיכה ג'ו שכבר צברה תנופה, "כל הבנות בשכבה שלך בין כה וכה גונבות את כל הדברים האלה. את באמת חושבת שהמשפחה של טיאָרָה דיוויס יכולה להרשות לעצמה לקנות לה משקפי שמש של שאנל? רק קצינים יכולים, ובשכבה שלך אין ילדים של קצינים, חוץ מהילד הזה שעבר הנה מגרמניה, מה שמו?"

איימי כמעט נהמה את שמו. "ג'וֹפְרי מרטין. הוא דביל."

ג'ו הנהנה. "כן, הוא כזה. אז אל תקנאי. לאף אחד כאן אין כסף, אלא אם כן התאריך הוא האחד או החמישה־עשר בחודש."

"למעט משפחת קינג," לאטה מג חרש.

דבריה הביעו יותר מאשר תסכול על כך שלא שילמו לה. כל יושבות החדר הבחינו בקלות בכמיהה שבקולה לתענוגות החיים, כאלה שמשפחת קינג היתה משופעת בהם. השמועות אמרו שיש להם אפילו אסלות מזהב בטירה הענקית שלהם, אף כי מג אמרה שמעולם לא נתקלה באחת.

ידעתי שמג אהבה את עבודתה כעוזרת האישית של גברת קינג. לא בדיוק ידעתי איך תצליח נסיכתי מג לציית להוראות במשך ימים שלמים. אבל כיוון שגברת קינג היתה זו שקטפה את מג ממשרתה ב"סֶפוֹרָה" והציעה לה לעבוד אצלה, היא טרם פיטרה אותה. מהות תפקידה של מג לוט עד כה בערפל, מעבר לכך שהוא כולל את איפורה של גברת קינג והוצאת כלביה הקטנים והנבחניים לטיולים. בשבוע שעבר מילאה מג את המדיח, אך סיפרה לי כי גברת קינג הורתה לה לעולם לא לגעת יותר בכלים מלוכלכים. לא הייתי בטוחה שהמסר מאחורי ההוראה מוצא חן בעיניי, אבל מג בת תשע־עשרה, ועליי להניח לה להחליט בעצמה איזו מין אישה היא רוצה להיות.

"אף אחד בין כה וכה לא סובל את משפחת קינג," אמרה איימי.

"את טועה," הגנה עליהם מג.

"בסדר, את אוהבת אותם. זה לא אומר הרבה. זה כמו להגיד שאנשים אוהבים את איימי," הקניטה ג'ו; אבל איימי לא שתקה לה.

היא זינקה כמו זיקוק וצעקה על אחותה, "ג'ו תמיד —"

מג הניחה יד על החזה של אחותה ושבה והשכיבה אותה בחיקה. "איימי, זאת היתה מחמאה... בכל אופן, גם ג'ון ברוק עומד להיות קצין בעוד כמה שבועות, כשיסיים את לימודיו ב'ווסט פוינט'."

הרגשתי כמו מתבגרת, כשגלגלתי עיניים בתגובה מול מג. "אל תזרקי דרגות באוויר ככה סתם. את נשמעת סנובית."

מה שמג לא אמרה היה שלא ממש אכפת לה להיות סנובית, אם פירוש הדבר שיהיו לה משקפי שמש של שאנל או בריכה בחצר כמו לגברת קינג. שמעתי אותה אומרת לאיימי אותו דבר בדיוק בשבוע שעבר.

"כן, מג," הוסיפה איימי.

"תשתקי, איימי."

"מרידית', את יודעת כמה הם עשירים?" שאלה מג.

הנדתי את ראשי. ידעתי רק שמר קינג מסייע לתאגידים להיחלץ מתביעות משפטיות. לא הוקסמתי ממשפחת קינג כפי שנראה שבנותיי הוקסמו. ביחס הפוך לבתי הבכורה אני ממש שונאת אנשים, שחושבים כי הם טובים מאחרים — תופעה שמתרחשת לעתים קרובות מדי בקהילת הצבא. לפני שפרנק קיבל את הקידום האחרון שלו, הרגשתי ממש בבית בין שאר נשות החיילים. כולן היו בודדות באותה מידה, לחוצות באותה מידה בגלל המלחמה וטרודות במשקי הבית שלהן. חלק מנשות החיילים אפילו עבדו, וזה מאוד מצא חן בעיניי. היתה לי קבוצת חברות קטנה, אחת מהן אישה צעירה שזה עתה ילדה את תינוקה הראשון, ואישה בגילי, שמשפחתה הועברה זה עתה מפוֹרט בְּרָאג לפורט סייפרוס.

אחרי שפרנק נהיה קצין, חדלתי להיות מקובלת בקרב קבוצת הנשים של בעלי הדרגות הנמוכות ממנו, אך גם לא ממש נהפכתי לחלק מקבוצת נשות הקצינים. מאשת קצין נדרשו מחויבויות חברתיות נוספות שפשוט לא רציתי בהן. גם ככה היו לי ארבע בנות לגדל ובעל לתמוך בו בהיעדרו.

דניס הַנְצ'בֶּרג, שעמדה בראש הוועד למען המשפחות, היתה פעם חביבה; אבל עם הכוח — המועט — שהעניק לה תפקידה, נעשתה יותר ויותר מרושעת ומטורללת. שיגע אותי לראות אותה מנצלת לרעה את סמכותה־לכאורה כדי להתעמר בנשים הצעירות יותר. בכל פעם שנזפה בי או לגלגה על אחת הנשים האחרות מאחורי גבה, הייתי מלקקת בדמיוני את קצות אצבעותיי ומוחה ברוק את גבותיה המצוירות של האישה האיומה הזאת מעל פניה מדושני העונג.

לפעמים, כשהרגשתי קטנונית במיוחד, שקלתי לספר לדניס — שהתנהגה כאילו מעמדה בוועד למען המשפחות שקול להיותה מנהיגת העולם החופשי — שבעלה שכב פעמיים עם החובשת בפעם האחרונה שבה הגדוד יצא למשימת שטח. כשדניס נופפה מול פניי את אצבעה הקטנה באירוע התרמה, מפני ששכחתי להביא לחמניות לנקניקיות, כמעט אמרתי לה. אבל ידעתי להתאפק. אני חכמה מכדי לעשות מעשה טיפשי כזה. זה דבר נורא להרוס ככה משפחה, שלא לדבר על הגבר שיחטוף על הפה הגדול של אשתו. לכן עליה לנהוג בבגרות, כמעט באצילות.

מנשות קצינים ציפו להתנהגות שונה מאשר מנשות חיילים, ולא יכולתי לעשות דבר כזה לפרנק. לעתים הרגשתי בפורט סייפרוס כמו דג באחד האקווריומים המוצגים לראווה ב"וולמרט": יותר מדיי דגים, מעט מדיי מזון, ואין לאן לברוח למעט לצד השני של אותו מיכל מים עכורים.

גם מבנותינו היתה צפייה שישמרו על שמן הטוב. כלומר טוב ככל שארבע נערות מתבגרות מסוגלות. בכל בסיס צבאי נפוצות שמועות במהירות רבה ממהירות האור, והבנות לבית ספרינג הפיצו זרעי רכילות בכל רחבי העיר.

בעודי מהרהרת בדניס, השתנה משהו בשיחה, כי מה שהחזיר אותי היה דבריה של איימי, "ולאבא יש ג'וב בטוח יותר מאשר לכל האחרים. הוא אפילו לא צריך לשאת נשק."

אף אחת לא חלקה עליה.

סיפרתי לה פעם את השקר הקטן הזה כדי לשפר את הרגשתה. כלומר מה לעזאזל, הייתי אמורה לומר לבתי בת השבע, ששאלה אם אביה הולך למות?

ג'ו מצדה השתדלה להתעלם מהרובה הגדול שהיה תלוי ב"הצלב" על חזהו של אביה בכל תמונה שהעלה לפייסבוק. ג'ו שנאה רובים ואקדחים והביעה את שנאתה זו לעתים קרובות. היא תשמח מאוד אם לעולם לא תצטרך לאחוז נשק בידיה. אני בדיוק כמוה.

"לא הייתי מגדירה שהות בבסיס באמצע מוסול כבטוחה," אמרה ג'ו ולא טרחה להסוות את הנימה האפלה בקולה. היא כבר מזמן ויתרה על העמדות פנים.

למעט אי־ידיעת הפרטים של איימי, בנותיי ידעו היכן אביהן נמצא וכמה מסוכן המצב בעיראק. הן ידעו כי גברים, משני הצדדים, נהרגו שם. גברים כמו אביה של הלנה רייס, למשל. הוא עזב יומיים לפני שהחלה את שנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון ונהרג עוד לפני חג המולד. הלנה ואמה חזרו עכשיו למקום שממנו באו לפני שהצבא הורה להן היכן להתגורר. נתנו להן תשעים ימים בלבד לפנות את ביתן שבבסיס.

זה היה נורא. פשוט נורא.

"זאת ההצבה הכי בטוחה," אמרה איימי.

עוד שקר שסיפרתי לה.

"לא –" פתחה ג'ו, אך אני קטעתי אותה כשקראתי בשמה.

לפתע חשתי עייפות. היו לי לפעמים רגעים כאלה, שבהם השתוקקתי שפרנק יהיה כאן כדי לעזור להסביר לבנותיו דברים קשים כגון אלה.

"מרידית'," ירתה ג'ו בחזרה אליי, אך שפת גופה התרככה מעט, כשחשה במבטה של בת' ננעץ בה.

"בחייך, ג'ו. בואו פשוט נצפה בסרט."

ישבתי במקומי, אבל הייתי עייפה. רציתי לקום ולבדוק את המקרר.

"מתנצלת, בת', שהדאגה שלי לחיי אבא שלנו מפריעה לך לצפות בסרט," ירתה ג'ו ושילבה את זרועותיה על חזהּ.

לו היתה מפנה את המשפט אל איימי, אל מג או אפילו אליי, היא כבר היתה שומעת תגובה חריפה או נאום, ומאיימי אולי גם היתה סופגת חבטה; אך בת' לא אמרה מילה. חלפו שניות אחדות, ואז ג'ו הגבירה את עוצמת הקול בטלוויזיה. הרגשתי את המתח מתפוגג מכתפיה יחד עם התפוגגות המתח שלי.

כולנו פשוט התגעגענו לפרנק, זה הכול.

הבנות לבית ספרינג עברו שלבים בגעגועים לאביהן: מג התגעגעה אליו הכי הרבה, כשהחבר שלה הראה לנערים אחרים בבית הספר תמונות שלה, שנועדו לעיניו בלבד. ג'ו הכי התגעגעה אליו, כשנבחרה לשמש כעורכת עיתון בית הספר הצעירה ביותר בתולדותיו; ואחר כך התגעגעה אליו אף יותר כשהתואר נלקח ממנה. בת' התגעגעה אליו יותר מכול, כשניגנה ולא הצליחה למצוא את התו הנכון. איימי התגעגעה לאביה יותר מכול, כשרצתה שישיר לה את שירי דיסני האהובים עליה במיוחד. ואחרונה חביבה אני אימא, שהתגעגעה לבעלה כשהחיים הכבידו עליה קצת יותר מדיי.

חמישתנו התגעגענו לקפטן שלנו, כל אחת מסיבותיה שלה, וכולנו ציפינו בכיליון עיניים לשובו בחודש הבא. התחושה היתה שהוא נעדר הרבה יותר משנה, והשבועיים־חופשה הצפויים לא יספיקו כלל.

באותם שבועיים־חופשה הוא תמיד השתדל לדחוס שנה של זמן עם הבנות. בשנה שעברה נסענו במכונית מלואיזיאנה לפלורידה ובילינו שבוע בדיסניוורלד. הרגשתי את מפלס החרדה של פרנק עולה עם כל פיצוץ של זיקוקים ברקיע מעלינו. הוא עזב באמצע המופע, ולנצח אזכור את מראהו, כשהלך חזרה למלון וכתפיו נרעדו עם כל פיצוץ של אש צבעונית, שהאירה את השמים הכהים. הפיצוצים הקסימו את ג'ו, שעיניה נקרעו לרווחה בהתפעלות. איימי הגיבה בחיוך ענקי. לי האיצו קולות הנפץ את הדופק בדאגה לבעלי, שלא יכול היה לשאת את המולת פיצוצי הצבע.

כשפרנק נבלע בקהל הסואן רצתי בעקבותיו, ומג, כך התברר, מינתה את ג'ו כאחראית ומיהרה בעקבות נער, שפגשה בתור לסיור בטירת סינדרלה.

ג'ו חייכה ורכנה לאוזנה של אחותה. לא שמעתי מה היא אמרה, ואני בטוחה שגם לא הייתי רוצה לשמוע את הדברים.

התנור במטבח צפצף, ובת' זינקה ממקומה. האחרות התנהגו כאילו לא שמעו את הצפצוף. בת' בילתה זמן רב במטבח. באחרונה היה לי פחות ופחות חשק לבשל, ובת' היתה היחידה מבנותיי שהבחינה בכביסה כשהצטברה.

"אנחנו צופות בסרט או מה? כולכן — תפסיקו להסתובב ולדבר!" קראה איימי, וג'ו גלגלה בתגובה את עיניה.

בכל שנה הכרחתי את בנותיי לצפות יחד בסרט אימה. זו מסורת, שהחלה בחג המולד הראשון שפרנק ואני בילינו בו לבדנו. היינו מוצבים בלאס וגאס, ואני התגעגעתי הביתה. בשנות התבגרותי היה הַלוֹאִין החג האהוב עליי. אימא שלי חגגה איתו עד הסוף, ואני אימצתי את אהבתה לחג. כשחיפשתי באותו ערב דברים מנחמים שהזכירו לי את הבית, גיליתי מרתון סרטי מפלצות. מאז שמרתי על המנהג ושיתפתי בו גם את בנותיי.

הבנות היו גם הן בעניין הלואין ודברים מפחידים. אבל מאז שעברנו לניו אורלינס, בת' ואיימי החלו משתעשעות יותר ויותר ממעשיות וודו ומאגדות אורבניות הקשורות בניו אורלינס. תמיד התגאיתי בכך שהבית שלנו היה המפחיד ביותר בשכונה, ולא משנה היכן התגוררנו. העליתי זיכרונות מילדותי וסיפרתי סיפורים על רוחות רפאים ועל מקומות רדופים בעיר שבה גדלתי במערב התיכון. כשהייתי קטנה, נהגנו חבריי ואני לבלות את סופי השבוע בסיורים במקומות "רדופים" בקרבת העיירה הקטנה שלנו, ואלה נהפכו לזיכרונות הטובים המעטים שהיו לי מהמקום ההוא. לכן אפשר לומר, כי המזל שיחק לטובתי כשבאותו ערב חג המולד נתקלתי במקרה במרתון אימה בטלוויזיה — ולא, למשל, במרתון סרטים על אזורי כפר דיכאוניים ועל אלכוהוליזם.

ג'ו הצביעה אל המסך. "אני מתה על החלק הזה."

בכל שנה נהגה לבחור אותו סוג של סרט ומאותה תקופה — תמיד סיפור אימה הקשור באיזה וירוס או בזומבים. בשנה שעברה זה היה "28 יום אחרי". מג תמיד בחרה סרטים לפי השחקן הראשי. בשנה שעברה היא היתה דלוקה על טום הארדי, ונאלצתי להסכים איתה בעניין... מה שהיה מוזר יותר מקטשופ על טאקו.

"גם אני," אמרה איימי.

תפסתי את ג'ו מחייכת אל איימי ושמחתי בלב.

שקט רגוע ירד על הבית, למעט הצרחות שבקעו מהטלוויזיה.

2