האדמה למי

המאבק על הבעלות על הקרקע היה ליבת הסכסוך בין היהודים לבין ערבים וממנו השתרגו ענפים אחרים של העימות בין שתי תנועות לאומיות יריבות. השאלה "האדמה למי?", שהיא הסוגייה הקרקעית, הפכה למוקד חריף של המאבק בין היישוב היהודי הצומח, לבין תושבי הארץ הערבים בתקופת השלטון המנדטורי שקדם להקמת מדינת ישראל.

בקורות מפעל ההתיישבות היהודי בארץ ישראל נשזר כתב פלסתר ערבי חמור המרשיע את היהודים בנישול עובדי אדמה ערבים ובגזלת נחלותיהם. זהו מקור האשמה הבסיסית הערבית, החוזרת ונשנית בנימות שונות, ותמציתה: אובדן המשאב הקרקעי יוצר מעמד של אנשים חסרי קרקע. המחסור כופה עליהם לנדוד מהכפר אל העיר בה הם נידונים לא אחת לחיי מצוקה כלכלית, ולתנאים של תת דיור. סוגיית הבעלות על הקניין הקרקעי הפכה לאחד מסמליו המובהקים של הסכסוך המר בין שני העמים.

הרובד העמוק של ההתנגדות הערבית לציונות נובע מראיית הגידול הדמוגרפי, תולדת העלייה, והצבר ההולך וגדל של קרקע בידיים יהודיות. הקרקע היוותה נדבך חשוב בדרך להתהוות גרעין למדינה יהודית עתידית. תהליכים אלה טומנים בחובם פגיעה אנושה בזהות הערבית של אוכלוסיית ילידי הארץ. המסקנה הנגזרת מרכישות של אדמה על ידי היהודים הייתה שכל הפסד נכסים קרקעיים ערבים לא ישוב עוד לידיהם. משמעות הדבר- רווח טריטוריאלי ליהודים ושלילת אופייה הערבי –מוסלמי של הארץ בה הם חיים על אדמתה מאות שנים. העימות רב השנים עם הציונות נועד להבטיח את ההגמוניה הערבית של הארץ ולשמור על צביונה שהתפתח במשך דורות. כך הפכה שאלת הבעלות על הקרקע לשאלה פוליטית שעמדה בלב הסכסוך בין ערביי הארץ לבין היישוב היהודי המתחדש בה. לגרסת הצד הערבי, הפעילות להשגת בעלות על הקרקע, לא נועדה אך ורק לצורך פיתוחו הכלכלי של היישוב היהודי אלא המחשה לקו הציוני שיסודו במגמה השתלטות טריטוריאלית – לאומית, המובילה לשליטה מדינית.

עוצמת ההתנגדות הערבית לציונות באה לידי ביטוי בשלושה סלעי מחלוקת שיצרו "משולש": שלילה מוחלטת להמשך העלייה, איסור גורף על רכישות קרקע על ידי יהודים והקמת מועצה מחוקקת שתבטיח את שליטת הרוב הערבי בארץ.

הצלע הראשונה היא דרישה ערבית נחרצת ועקבית להשהות היתרי עלייה ליהודים. ממדי העלייה עוררו בקרב היישוב הערבי חרדה שלא ירחק היום בו היהודים, שהיוו כבר במחצית שנות השלושים של המאה ה-20 שליש מתושבי הארץ יהיו בה רוב. "האויב העיקרי היא העלייה. בלעדיה לא תוצף הארץ ביהודים וההון היהודי לא ירכוש אדמות", הכריז המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. בשנת 1931 היו היהודים 17% מכלל תושבי הארץ. בשנת 1936 הגיע מספר היהודים לכ-400,000 נפש שהם קרוב כ-30% האוכלוסייה. בשנת 1948 מנה מספר היהודים כ-650,000 אלף נפש שהיוו כשליש מתושבי הארץ. חוסייני הזהיר, שהיהודים יחצו את קו השוויון, ויחתרו להשגת רוב בה.(1)

הערבים ראו עצמם אדוני הארץ כולה זה דורות על גבי דורות ועתה באים היהודים ובאמצעות עלייה מבקשים להשתלט על ארץ לא להם. המשך המאמץ הציוני לשנות את ההרכב הדמוגרפי של הארץ משמעותו לגבי הערבים שהם הרוב הברור בה אובדן בכורתם הלאומית. בדרך זו יהפכו במרוצת הזמן מרוב למיעוט. ההתיישבות קשורה בטבורה עם העלייה וטומנת בחובה סכנה גדולה לערבים. התיישבות גדלה, מתרחבת וצומחת, ממחישה כי היהודים אינם זמניים בארץ, אלא פולש קולוניאלי שמכה בה שורש.

הטיעון הציוני התבסס על התפיסה שלכל יהודי זכות טבעית לחזור לארץ אבותיו. במשך אלפי שנים, לאחר שפוזרו בין העמים, לא חדלו בני העם היהודי לשאוף לשוב לביתם הלאומי. עלייה והתיישבות הן שתי אבני פינה ערכיות ויסודיות במשנה הציונית. נימוק מעשי להמשך העלייה נבע מהמציאות הקודרת שהתהוותה באירופה: אנטישמיות גואה, עליית הנאציזם בגרמניה והפשיזם באיטליה כשאליהם נלוותה מצוקה כלכלית של קהילות היהודים במזרח אירופה. העלייה לארץ ישראל הודגשה בצירוף עם השיבה לעבודת האדמה, כמנוף מרכזי להגשמת החזון הציוני.

הצלע השנייה- קניית קרקעות על ידי יהודים, קנייה שמשמעותה אובדן האחיזה הערבית על אדמות הארץ כדרך לקביעת עובדה מדינית וקיומית.

הצלע השלישית במשולש הייתה תביעה ערבית להקמת מועצה מחוקקת שתשקף נאמנה את ההרכב דמוגרפי של אוכלוסיית הארץ. הארץ שייכת לרוב ברור של תושביה. המועצה אמורה לבנות בסיס למוסדות השלטון העצמי, גוף מייצג של האוכלוסייה שבה רוב ערבי מובהק. את הרעיון ליסוד מועצה מחוקקת משותפת לערבים וליהודים, הגה הנציב הבריטי הראשון הרברט סמואל.(2) הרכב המועצה על לפי הצעות שונות (הספר הלבן של צ'רצ'יל, 1922, הספר הלבן של פספילד משנת 1931, ושוב בשנת 1935) כלל 14 ערבים, 7 יהודים, 2 אחרים וכן 5 נציגי השלטון הבריטי. שעה שהנציגים הערבים דרשו מפתח שיבטא את הרכב האוכלוסייה.

הערבים יכנסו למועצה מחוקקת רק אם תבחר על ידי כלל תושבי הארץ. כך מסרו מנהיגים ערביים בארוחת ערב שערך ראש עירית ירושלים ראג'ב נאששיבי (1920-1934), לנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, (1912-1932)(3) "רעיון השוויוניות בייצוג היה נגוע לדעתם של הערבים, בחוסר הגינות, והוא מנוגד לעקרונות דמוקרטיה. אין זה הוגן שמיעוט, בן עם אחר, ייהנה מזכויות שוות לאלה של הרוב".

לעומת העמדה הערבית תבעה ההנהגה הציונית יצוג שווה במועצה של נציגים יהודים וערבים. הקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935 הביע התנגדות לעצם הקמת מועצה מחוקקת בתקופה בה מגיעה עליה יהודית משמעותית לארץ. בהחלטה שקיבל הקונגרס נאמר כי מועצה מחוקקת נוגדת את כתב המנדט, שכן ארץ ישראל איננה עניין רק ליהודים שחיים בה אלא לעולם היהודי כולו. הקמת מועצה מחוקקת תנציח את הרוב הערבי ותיצור ליהודים מעמד של מיעוט, שזכויותיו יפגעו, ויסכן את התפתחות הבית הלאומי.(4) "הבטחת בסיס שוויוני פוליטי ימנע שעם אחד ישתלט על השני" אמר יו"ר הועד הלאומי יצחק בן צבי.(5)

סוגיה זו צפה ועלתה לסירוגין ללא הסכמה הדדית ונגוזה עם פרסום תכנית חלוקת הארץ בשנת 1937 שבבסיסה היתה הקמת שתי מדינות נפרדות: יהודית וערבית. כך בא הקץ לרעיון המועצה מחוקקת משותפת.

לסוגיית הקניין הקרקעי הואצל ממד דתי, הגנה על קודשי האיסלם, שהתסיס את הציבור הערבי הרחב, ועורר אותו למאבק אלים. לארץ יש מעמד מיוחד בתפיסה המוסלמית. סמלים דתיים וסיסמאות, כהגנה על קודשי האיסלם ועל מוקדי פולחן הנתונים בסכנה, הסעירו רבדים רחבים בציבוריות הערבית והביאו לפעילות אלימה נגד היישוב היהודי. קו חריף זה התבטא במאורעות קיץ 1929, וביתר שאת בשלוש שנות המרד הערבי בשנים 1936-1939.

הרעיון למנוע רכישת אדמות בידי זרים -יהודים -הפציע עוד בשלהי מאה ה-19. עצומה שדרשה לאסור על יהודים מרוסיה לקנות אדמות בפלשתינה, שוגרה מירושלים בשנת 1891 לווזיר הגדול באיסטנבול. חתומה עליה קבוצת אנשי ציבור מוסלמים.(6) הקטרוג הערבי בנושא הטריטוריאלי – לאומי התמיד כל שנות המנדט והטיל צל כבד על מגמות ההתיישבות היהודית. המחאה הערבית בדבר הוצאת אדמות המעבדים הערבים מרשותם על ידי היהודים, הושמעה בתדירות רבה. הערבים ראו בקניות הקרקע בידי יהודים לא רק שאלה חומרית אלא הפסד לאומי שמטרתו לפלס דרך להגשמת חזון הקמת מדינה יהודית בארץ שזהותה ערבית.

ההנחה הבסיסית היתה שמי שבידיו בעלות על המשאב הקרקעי הוא שיהיה במשך הזמן אדוניה האמיתי של הארץ.(7) "הערבים מבינים כי כל דונם שעובר לידינו, פירושו חיזוק עמדותינו המדיניות, ובזה הם אינם רוצים" - אישר ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות ד"ר ארתור רופין.(8) ההתיישבות היהודית הואשמה בהקמת יישוביה על חורבותיו של היישוב הערבי. "כפרים ערבים נהרסו, מסגדים ובתי קברות נמחו ובמקומם קמה מושבה ציונית"- דברי ג'מאל חוסייני בפני וועדת החקירה האנגלו-אמריקנית בשנת 1946.(9)

חודה של ההתרסה הערבית כוון כלפי היהודים אולם הוסט גם נגד הממשל הבריטי. הממשל הואשם בהטיה לאומית עדתית לטובת מפעל הקולוניזציה היהודי באמצעות מתן רישיונות עליה וסיוע להתבססות העולים בארץ. בריטניה הואשמה בעידוד התיישבות היהודית, ובהענקת רכוש לא לה לקולוניאליסטים זרים. ממשלת המנדט הוקעה כמשמרת את רוח הצהרת בלפור ונטען שלאורה היא מנהלת מדיניות ארוכת טווח שמבטיחה את התחזקותו והתבססותו של היישוב היהודי. כך היא תורמת לשינוי אופייה האתני של הארץ בה הרוב הערבי תובע את שימור מעמד הבכורה שלו. התמיכה בבית לאומי יהודי עומדת בסתירה להבטחת הנרי מקמהון, הנציב הבריטי במצרים, לשריף חוסיין ממכה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ב-24/10/1915.(10) מנגד, לאחר בדיקה יסודית של כל התעודות, טוען פרופסור ישעיה פרידמן כי נוסחת המכתבים מעורפלת . "פלשתינה" לא נכללת בהבטחות הנציב במצרים מקמהון לשריף חוסיין ואין בנמצא כפל הבטחות.(11)

טענת הנישול העמידה בסכנה את הרקמה המוסרית היהודית. העמדה היהודית דחתה את הטיעון הערבי מיסודו ועשתה מאמצים רבים להפריכו. מענה חזור ונשנה: את האדמות רכשו הקונים היהודים בכסף מלא ממוכרים שרצו בכך מאוד. היהודים לא עקרו את אנשי המקום על ידי כיבוש או גירוש. הם קנו אדמה כדין ואין לפקפק בלגיטימיות שלה. "קניות האדמה לא הביאו אף לנטישת כפר ערבי אחד. המוכרים נשארו לרוב במקומות מגוריהם ומצבם הכלכלי שופר" הסביר אברהם גרנובסקי (גרנות) חבר דירקטוריון הקרן הקיימת ומשנת 1945 יו"ר הדירקטוריון שלה, שהוכר כבר סמכא בתחום הקרקעי גם על ידי הבריטים.(12)

תקבולים ממכירות עודפי קרקע היוו מקור עיקרי להון העומד לצרכי פיתוח המשק הערבי. רווחת הפלח אינה מותנית דווקא בגודל כברת האדמה שברשותו אלא ביכולתו להפיק ממנה את מירב התועלת.(13) השגת קרקע להתיישבות היתה בעיני ההנהגה הלאומית היהודית נדבך מרכזי בבניית בית לאומי. מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת, קובל על אזלת היד היהודית ברכישות קרקעות. "מעשרים ושבע מיליוני דונם הנמצאים בארץ ישראל המערבית, רכש העם היהודי כולו: קרן קיימת, הברון רוטשילד, פיק"א, אגודות ויחידים, במשך ששים שנה, רק מיליון וחצי דונם, דהיינו, חמישה אחוזים מאדמת הארץ. זהו חטא היסטורי נורא"(14) יו"ר הנהלת הסוכנות דוד בן גוריון העביר מסר דומה לנציב העליון: "זוהי שאלת חיים או מוות. שובנו לארץ פירושו - שובנו לאדמה (15)

המערכת השלטונית הבריטית דגלה בשיתוף פעולה עם תושבי הארץ הערבים בהסתמכה על "המחויבות הכפולה", אולם לא עמדו לרשותה כלים כספיים לביצוע תכניות פיתוח נרחבות. חלק מפעולות פיתוח המשק הערבי ניזון ממיסים שנגבו מהמגזר היהודי. המנהל השתדל באמצעות חקיקה למתן את הבעיה הקרקעית ולהטיל את פתרונה על שכם שני הצדדים. חקיקה ותקנות נועדו להגביל את היקפי המכירה, להכביד על הקונים ולהגן על האריסים. אולם למרות האמצעים הללו התוצאה שהושגה בפועל היתה במקרים רבים מאוד, הפוכה. תהליך המכירה זורז שכן בעלים לא יכלו לעמוד בתנאי המיסוי ובתשלומי הריבית על ההלוואות שנכפו עליהם. עלויות אלו גרמו לצמצום הכנסותיהם ולהצרה ניכרת בחופש פעילותם הכלכלי. שיאה של המעורבות הממשלתית בנושא הקרקעי היה עם פרסום הספר הלבן של מלקולם מקדונלד במאי 1939 ותקנות הקרקע משנת 1940, שהשלימו אותו. התקנות הנגזרות ממנו מגבילות מאוד את אפשרויות הרכש הקרקעי היהודי. ההגבלות הוטלו כמענה לטענות הערביות והם בטאו את המדיניות הפייסנית הבריטית כלפי הערבים באגן הים התיכון כשברקע מלחמת העולם השנייה.