האהבה של חיי 1: דף חדש לחיי

1 לנון גיל 17

“אל תשכח את הדרכון שלך,״ אני קוראת מעבר לכתף כשאני שומעת את אבא שלי במדרגות. הוא נעצר לרגע, רץ בחזרה למעלה ולא אומר מילה. אני מחייכת ומנענעת את הראש. אני לא בטוחה שהוא יצטרך אותו, אבל הוא אף פעם לא מתקן אותי.

הוא נכנס אל המטבח בדיוק כשאני מניחה את המכסה על הכוס התרמית של חיל הים שקניתי לו ליום האב כשהייתי בת חמש־עשרה.

“תודה, מתוקה.״ הוא לוקח את הכוס ומנשק אותי על הראש. “זה יום גדול בשבילך. איך את מרגישה?״

אני מושכת בכתפיי. “אותו דבר.״

“כן? את לא מרגישה מבוגרת יותר? חכמה יותר?״

אני מגלגלת עיניים וצוחקת. “אני מתחילה את כיתה י״ב, אבא, לא דוקטורט.״ הוא מגחך, ואני מסתכלת עליו כשהוא מתיישב ונועל נעליים.

“תספר לי הפעם?״ אני נשענת על הדלפק ונוגסת בחטיף האנרגיה שלי. הוא מחייך ומנענע את הראש. אסור לי לדעת, אבל אני בכל זאת שואלת תמיד. “טוב, בסדר. אני אלך על פינלנד.״

הוא מהמהם ומשפשף את הסנטר. “לא הלכנו כבר על פינלנד?״

“כן, אבל זאת אמורה להיות המדינה הכי מאושרת בעולם עם האוויר הכי נקי.״ אני מחייכת ולוגמת ממיץ התפוזים שלי. “תמיד אפשר לקבל עוד מזה.״

“אחת־אפס.״ הוא מרים את הכוס באוויר וקורץ, אבל אז פניו מרצינות. “בטוחה שתהיי בסדר?״

“אני אהיה בסדר גמור, אבא,״ אני עונה בכנות. “כמו תמיד. והפעם זה רק לשבועיים. לא סיפור.״

הוא מתבונן בי. לא משנה כמה פעמים הוא עוזב אותי לבד, זה אף פעם לא קל לו.

“בטוחה שאת לא רוצה להישאר אצל משפחת דייוויס? אני יודע שלאנדריאה לא אכפת, ולפחות תוכלי להיות עם קלייר.״

“אה, אבל יש רק בעיה קטנה אחת עם העניין הזה —״ אני לא טורחת להשלים את המשפט, והוא נאנח.

“מייקון,״ אנחנו אומרים פה אחד.

“הוא לא כל כך גרוע,״ אומר אבא שלי. הוא תמיד מגן על מייקון. “הוא פשוט קצת סוער. הוא רק צריך קצת משמעת. דמות אב.״

“אתה מתנדב?״

הוא צוחק בביטול. “אני רק אומר שתלכי קצת לקראתו. לא היו לו חיים קלים.״

“לקלייר היו בדיוק אותם חיים, אבא, והיא לא סוערת ולא צריכה משמעת.״ אני נועצת בו מבט, והוא מחזיר לי מבט משלו.

“זה היה שונה בשביל קלייר, ואת יודעת את זה.״

הכתפיים שלי נשמטות קצת. הוא צודק. אני יודעת את זה. אבל בתור נער “סוער״ לשעבר שמצא את המשמעת שהיה זקוק לה, אבא רוצה לראות רק את הצד הטוב במייקון.

שיהיה לו בהצלחה. הבחור הזה רע עד העצם.

אני משנה תנוחה ומרימה גבה.

“בפעם האחרונה שנשארתי אצל קלייר כשנסעת, מייקון התמסטל והכניס לנו חומר משלשל לקפה.״

אבא פולט נביחת צחוק ואני נושכת את השפה.

“זה לא מצחיק, אבא. מייקון מופרע. אני בכלל לא מבינה איך הוא נולד למישהי מתוקה כמו דריאה.״ אבא מסתכל עליי בעיניים מצומצמות ואני מרימה ידיים ועוצרת אותו לפני שהוא מספיק לנזוף בי. “זאת אומרת, גברת דייוויס.״

“תני כבוד למבוגרים ממך, לנון קפרי.״

“כמובן, אדוני.״

הוא מהנהן. “אם את בטוחה שתהיי בסדר כאן לבדך —״

“אני אהיה בסדר, אבא. מבטיחה.״

“אבל אם לא?״

“אז אני אלך לישון אצל משפחת דייוויס.״ אני נותנת לו את התשובה שהוא רוצה לשמוע. “או שקלייר תבוא לישון פה.״ זה מספק אותו.

הוא תמיד עושה את זה — מתנהג כאילו אני זו שעלולה להיפגע כשהוא נוסע. במציאות, אני פשוט אהיה בבית, אכין שיעורים ואעביר את הזמן עם קלייר. הוא זה שמסתובב מי יודע איפה ועושה מי יודע מה, במשימה מסוכנת וסודית ביותר.

“אני חייב לצאת,״ הוא אומר אחרי שהוא מציץ בשעון שלו. הוא בטח ייסע מכאן אל הבסיס בליטל קריק, ואין לי מושג מה יקרה איתו אחר כך. העור שלי מעקצץ כמו תמיד רגע לפני שהוא יוצא. החרדה הופכת לי את הבטן ומעוררת תחושה קלה של בחילה שאיתה אצטרך לחיות בשבועיים הקרובים.

הוא כל המשפחה שיש לי.

אני שונאת את זה. תמיד שנאתי את זה. אבל אם אגיד לו את זה הוא יפרוש, ואז הוא יהיה אומלל. אני לא טיפשה. אני יודעת שהוא צריך את זה. פרט לי, המשימות האלה, העבודה הזאת — אלה הדברים שאבא חי בשבילם. אז במקום להראות לו איך אני מרגישה בפנים, אני מזייפת.

“טוב. בכל מקרה קלייר תגיע כל רגע.״ אני ניגשת אל הכיור ושוטפת את כוס המיץ שלי, כדי שאוכל להתמקד במשהו אחר. “תשמור על עצמך, טוב? אני אחכה לך פה כשתחזור.״

“תהיי טובה,״ הוא מזהיר, ואני מגחכת. כאילו אני יכולה להיות משהו פרט לזה. “אני אחזור עוד שבועיים.״ אני מהנהנת ונושכת את פנים הלחי. הוא ניגש אליי ועוטף אותי בחיבוק הדוק, ואני חורקת שיניים ומתאפקת לא לבכות.

“היי,״ הוא אומר אל השיער שלי. “זה רק אימון.״

הוא אומר את זה כל פעם.

אני יודעת שהוא משקר.

אומנם זאת לא הצבה של חצי שנה, אבל אני יודעת שזה לא רק אימון.

אני מתרחקת ממנו ומחייכת בכל זאת. “יופי. תיהנה בפינלנד.״

אחרי שהוא סוגר את הדלת מאחוריו, הטלפון שלי רוטט בכיס החצאית. אני שולפת אותו ומסתכלת על המסך.

“מאחרת אבל בדרך,״ כתוב בהודעה של קלייר. אני בודקת את השעה. אנחנו נאחר ליום הראשון שלנו בכיתה י״ב. אני נאנחת, עונה לה “אוקיי״ וחוזרת אל החדר שלי.

אני נעצרת לבחון את עצמי מול מראת הקיר, את חצאית הקורדרוי הכחולה־כהה ואת החולצה הלבנה שלי. אני נראית יותר כאילו אני הולכת לראיון עבודה מאשר כאילו אני בדרך לבית הספר. השיער החום הכהה שלי אסוף בצמה סינית הדוקה שקשורה בגומייה לבנה קטנה, ואני מאופרת באיפור הקבוע שלי — אייליינר חום ומסקרה שחורה שמבליטים את עיניי החומות־ירוקות, סומק בגוון אפרסק וליפגלוס ורדרד. קלייר עזרה לי לבחור את פלטת הצבעים שלי כשהיינו בכיתה ח׳. מאז אני נאמנה לה. אני ממצמצת כמה פעמים אל דמותי במראה, בוחנת את החיוך שלי ואז מסתובבת.

אני כורעת על הרצפה ליד המיטה שלי, מושכת את ארגז הפלסטיק הגדול ופותחת אותו. הריח ששוטף אותי עוזר לי להרגיע את הבחילה.

נייר וצבע ואומנות וחופש.

הסיבה היחידה שאני יכולה לסבול את הנסיעות הארוכות של אבא שלי היא שכשהוא לא בבית, אני יכולה לצייר בחופשיות. כשהוא בבית אני מסתירה את העבודות שלי. אני לא רוצה לצער אותו. הוא לא אומר, אבל אני יודעת שזה מלחיץ אותו. הוא תמיד תמך בכל דבר שעשיתי, פרט לזה. ואני לא מאשימה אותו על הדאגות שלו.

אני בוהה בתכולת הארגז בחמדנות, ואז הטלפון שלי רוטט שוב. קלייר הגיעה. אני סוגרת את הארגז במכסה ודוחפת אותו בחזרה מתחת למיטה. ואז אני קמה, יורדת במדרגות במהירות, לוקחת את התיק מהמטבח, יוצאת ונועלת את הדלת מאחוריי.

אני כמעט מגיעה אל המכונית של קלייר, ואז אני רואה זוג נעלי ואנס מלוכלכות מזדקרות מהחלון האחורי, ולא מצליחה לעצור את הבעת הזעף שעולה על פניי. נביחת הצחוק של קלייר מעוררת אותי להמשיך ללכת בצעדים כבדים ועצבניים.

אני מחליקה אל מושב הנוסע במכונית של קלייר ומגלגלת עיניים בתגובה לחיוך המשועשע שלה.

“מצטערת, לן,״ היא אומרת בקלילות כשהיא נוסעת לאחור על שביל הגישה. “הייתי מזהירה אותך, אבל אז היית רוצה לנהוג בעצמך, ואני אוהבת להסיע אותך.״

נחרת צחוק עולה מהמושב האחורי. משענת הראש שלי נזרקת קדימה, מתנגשת לי בראש ודוחפת את הצמה שלי על עורפי. הוא דחף אותה בברך שלו. הוא כזה ילד קטן. אני מחניקה רטינה.

“בוקר טוב, לאונרד,״ אומר מייקון מהמושב האחורי בקול צרוד, כאילו התעורר כרגע. אני מציצה מעבר לכתף ורואה אותו שרוע על המושב, כפות הרגליים שלו תלויות מחוץ לחלון וז׳קט הבד שלו מכודרר לו מתחת לראש. הג׳ינס שלו קרועים בברכיים, החולצה השחורה החלקה שלו מקומטת ועיניו הכחולות עצומות, אבל אני יודעת שאם הן היו פקוחות הן היו מסתכלות עליי בלעג.

“למה אתה כאן?״ אני שואלת ביובש. השפתיים המלאות והטיפשיות שלו מתעקלות כלפי מעלה בצד אחד, אבל הוא לא עונה כי הוא גועלי ובטח גם מסטול.

אני שמה לב שהתלתלים הפרועים שלו, חומים־כהים כמו אלה של קלייר, ארוכים במיוחד וצונחים על גבותיו החדות. הוא לא יכול אפילו להסתפר לפני היום הראשון בכיתה י״ב? הוא לא יכול לגהץ את החולצה וללבוש ג׳ינס יפים יותר?

אני מסתובבת בחזרה בהבעת גועל.

“את כל כך מתוקה אל כל השאר, לאונרד,״ הוא אומר בהתגרות, ואז דוחף שוב את משענת הראש שלי, ואני צריכה להחניק אאוץ׳ מעוצמת הדחיפה. “למה את תמיד כזאת כלבה אליי?״

אני חורקת שיניים בדיוק כשקלייר שולחת יד אל המושב האחורי ומכניסה לו אגרוף חזק בירך. הוא נוהם ומושך את הברכיים אל החזה, מכה במשענת הראש שלי שוב ודוחף אותי קדימה. שוב. הנסיעה הזאת תעשה לי זעזוע מוח.

“מה נסגר איתך, קלייר?״ הוא נוהם, וקלייר מגחכת.

“אמרתי לך, אסור לך לדבר איתה,״ היא מסננת. “היא אורחת רצויה במכונית שלי. אתה מקרה רווחה.״

מייקון מושך את הז׳קט מתחת לראשו, מכסה בו את הפנים וממלמל משהו על מחזור ואחיות מניאקיות.

אני מציצה בקלייר מהצד.

“למה הוא כאן?״ אני שואלת שוב, והיא נאנחת. אני לא יודעת אם היא מתעצבנת בגללי או בגללו. כדאי מאוד שזה יהיה בגללו.

“הבחור המקסים הזה ‘לא רצה לדרוס דביבון׳ ונהג לתוך תעלה,״ היא מסמנת מירכאות באוויר בקטע על הדביבון.

הפה שלי נפער ואני מסתובבת במהירות לבהות בו.

הדבר היחיד שמייקון אוהב הוא המכונית שלו. הוא ממש עבד כדי לממן אותה, והוא הבחור הכי עצלן שפגשתי אי פעם. נראה לי שהסיבה היחידה שהוא עובד בסופרמרקט היא כדי לשלם על ביטוח ודלק.

“הרסת את המכונית שלך,״ אני אומרת בתדהמה, אבל הוא לא מגיב. קלייר מדברת במקומו.

“זה רק הפגוש. שום דבר נורא, אבל המכונית במוסך בשבוע הקרוב.״ הכתפיים שלי נרגעות ומשהו דמוי הקלה שוטף אותי. לפחות הוא לא איבד את הדבר היחיד שהוא אוהב.

“אל תדאגי,״ מוסיפה קלייר, “הוא יסיע את עצמו מיום שני.״

“איך לא ידעתי על זה?״ בדרך כלל קלייר מספרת לי הכול. אחד הנושאים האהובים עליה הוא תלונות על מייקון. היא מושכת בכתפיים.

“אני גיליתי רק הבוקר. כנראה זה קרה ממש מאוחר בשבת, והוא הזמין גרר וטיפל בזה בלי לספר לאימא.״

משהו בזה מטריד אותי, אבל אני לא יודעת למה, ואני לא מדברת שוב עד שאנחנו נכנסים אל מגרש החניה של תלמידי י״ב.

אני מרימה את התיק שלי שמונח לרגליי ויוצאת מהמכונית, אבל לפני שאני מספיקה להניח את כתפיית התיק על הכתף, הצמה שלי נמשכת אחורה והגוף של מייקון נצמד אליי מאחור. אני קופאת. הוא מוריד את הפנים שלו אל פניי. אני מרגישה את הנשימה שלו על צווארי. יש לו ריח מנטה של משחת שיניים, וויד ומושק.

“שיהיה לך יום טוב, לאונרד,״ הוא אומר בקול שקט, ואני מחניקה התנשמות כשהשפתיים שלו מתחככות לי באוזן. אני חורקת שיניים ומאגרפת את כפות ידיי בצידי הגוף, מתמלאת כעס לנוכח הצמרמורת שעוברת בי. ואז הוא נעלם, עובר על פניי ומצטרף אל החברים העבריינים שלו. סאם, היזיזה הקבועה שהוא נפרד ממנה וחוזר אליה בלי הפסקה, כורכת את הזרועות סביב מותניו, נועצת בי מבט קטלני ואז שואבת לו את הפנים. כנראה הם חזרו.

“הוא דוחה,״ מעירה קלייר כשהיא מתקרבת אליי. אני מהמהמת בהסכמה, ואז מקפידה למחוק את ההבעה המזלזלת מפניי. היא פונה אליי בחיוך שובב. “מוכנה, בייב?״

אני מחייכת בחזרה ומשלבת את זרועי בזרועה. “מוכנה, בייב.״

השיעורים שלי הם כמו שציפיתי. כיתת מתקדמים פה וכיתת מתקדמים שם. אותם פרצופים שאני רואה בכל סמסטר מאז כיתה ט׳, ואפילו אותם מורים. כשלומדים רק בשיעורי מצטיינים בבית ספר קטן, המעגל החברתי לא משתנה יותר מדי.

יש לי הפסקת צהריים עם קלייר, וזה כיף. אני מתחמקת בקושי מהתנגשות לא כל כך מקרית עם סאם, שהייתה יכולה להיגמר בחולצה מכוסה קטשופ מצידי, ומבחינתי זה ניצחון. בדרך כלל אין לי מזל כזה. אבל השיעור האחרון הוא זה שגורם לי לקפוץ משמחה בנעלי הבלרינה שלי.

שיעור בחירה לכל שכבת י״ב.

יש לי מספיק נקודות זכות בשביל לסיים בהצטיינות. העובדה הזאת מזכה אותי בשיעור הבחירה הנחשק. אבא חושב שהשיעור הזה משמש אותי ללמידה פרטנית. לא תיקנתי אותו.

אני הולכת אל החלק האחורי של הבניין, בכיוון אגף אומנות, ומרגישה שאני נרגעת ככל שאני מתקדמת. אני עוברת את אולם הספורט, צליל הנעליים המחליקות על הרצפה מסתנן מהדלת, אבל אני ממשיכה להסתכל קדימה. בכיתת הבישול יש ריח של עוגה שרופה. צלילים של כלי עבודה עולים מסדנת העץ. אבל מה שמושך את מלוא תשומת הלב שלי הוא ריח הצבעים, החמר ועפרונות הפחם, וצלילים של שיר רוק קלאסי שמגיעים מקצה המסדרון.

אני כמעט מדלגת מרוב שמחה כשאני מגיעה לשם.

זה לא חדר ללמידה פרטנית. ממש לא. זה הרבה יותר טוב.

“לנון,״ מברך אותי מר בילינגס — או האנק, כמו שהוא רוצה שנקרא לו — ממקומו בחלק האחורי של החדר. שרוולי חולצת הפלנל שלו מגולגלים וזרועותיו מתלכלכות ממי חמר בזמן שהוא מכין את האובניים. הוא המורה האהוב עליי מאז כיתה ט׳, אפילו שאף פעם לא למדתי אצלו באופן רשמי.

“היי, האנק!״ אני קוראת. “תודה רבה שאתה מרשה לי להעביר פה את שיעור הבחירה שלי בסמסטר הזה.״

“ברור, לנון.״ הוא מחייך וחושף שיניים עם כתמי קפה מבעד לזקן בצבע אדום חלודה. “כבר הכנתי לך מקום בפינה,״ הוא מצביע על כן ציור לצד שולחן שעליו מונחים מכחולים וצבעי מים. “אבל את יכולה להזיז אותו לאן שאת רוצה.״

אני ניגשת אל המקום שלי.

“אה, לא, זה יהיה מוש —״ אני מתחילה להגיד, אבל המשפט נקטע כשבחור מוכר עם ג׳ינס קרועים ותלתלים פרועים יוצא ממחסן החומרים שמאחורי האנק. החיוך נמחק לי מהפנים. מייקון מחזיק שני גושי חמר אפור בידיו, והעיניים שלו מצטמצמות כשהוא מבחין בי.

“אה, לנון,״ אומר האנק, “שכחתי לציין שתחלקי את השעה הזאת עם מייקון לאורך הסמסטר.״

כל החיבה שהייתה בי כלפי האנק עולה בלהבות. עכשיו הוא יהודה איש קריות. ברוטוס. בוגד. הוא מאפשר לאויב לזהם את המרחב המקודש שלי. אני לא אסלח לו לעולם.

“אתה קיבלת שיעור בחירה?״ אני מסננת ורואה שהאנק מופתע מנימת הדיבור שלי, אבל על הפנים של מייקון עולה חיוך מרושע. הוא תמיד אהב להוציא ממני את הצד הכי רע שלי.

“ואם הייתי אומר שרק רציתי להיות איתך?״

הוא מתגרה בי, הקול שלו ציני, כאילו הרעיון שמישהו ירצה לבלות איתי מיוזמתו קורע מצחוק. הפה שלי מתהדק והעין שלי קופצת. החיוך שלו גווע.

“אל תדאגי, לאונרד. בכלל לא תרגישי שאני כאן.״

אני מגלגלת עיניים ומסתובבת אל המקום שלי, מתעלמת מהשרפרף שמונח מול כן הציור ומתיישבת ליד השולחן.

“זאת עומדת להיות בעיה?״ שאול האנק באיטיות. אני רוצה להגיד שכן. קיבלתי את הרושם שזה הולך להיות הזמן שלי. אני אפילו לא מסתכלת עליו כשאני עונה.

“לא, אדוני,״ אני אומרת ביובש, בדיוק כשמייקון זורק, “לא.״

אני משתדלת ככל יכולתי לשכוח משניהם.

אני מתרכזת בדף שמולי. המוזיקה שבוקעת מהמערכת היא הצליל היחיד שהאוזניים שלי קולטות. אני רוצה לצייר היום בחופשיות, אז אני משתמשת בדף קטן ובצבעי מים ולא טורחת לרשום שום דבר לפני שאני מתחילה. אני עוברת על שפופרות הצבע, בוחרת כמה גוונים שמדברים אליי ושולפת כמה מכחולים. הרוגז שהיה בי כלפי האנק נרגע כשאני רואה שהוא כבר הכין לי שתי צנצנות מים וגליל של מגבות נייר.

אני מסדרת מולי את כל החומרים בקשת, כמו שאני אוהבת, ואז נהנית רגע מהעמדה הנקייה והמזמינה. אני מחייכת לעצמי אבל כשאני מושיטה יד אל אחד המכחולים, העור שלי בוער ואני מסתכלת על הצד של מייקון בחדר.

ובאמת, הוא מסתכל עליי במצח מקומט ובעיניים בצבע להבה בוערת. אני מטה את הראש הצידה ומתבוננת בו רגע. מייקון יושב מול האובניים והאנק לצידו. האנק מדבר על משהו, מחווה בתנועות פרועות על האובניים והחמר, ומייקון מהנהן אבל לא מוריד ממני את העיניים.

יכול להיות שמייקון לומד קדרות?

הוא מרים גבה כהה ואז משפיל את העיניים הצידה. אני עוקבת אחרי המבט ופולטת אנחת רוגז כשאני רואה את מה שהוא רצה שאראה.

את האצבע האמצעית שלו.

מייקון עושה לי אצבע משולשת. הוא כזה ילד.

אני חוזרת להתמקד בעבודה שלי ולא מסתכלת עליו שוב עד סוף השיעור.

אני מנקה את סביבת העבודה שלי חמש דקות לפני הצלצול ויוצאת מהכיתה עם “להתראות״ זריז שאני זורקת אל האנק בדיוק כשהשיעור נגמר. אני הולכת הכי מהר שאני יכולה בלי ממש לרוץ, אבל הטפיחות המוכרות של נעלי הוואנס המלוכלכות על רצפת הלינולאום נעשות חזקות יותר ככל שהוא מתקרב אליי.

אני מרגישה כמו הטרף בסרט אימה.

בתוך כמה שניות, מייקון הולך לצידי. אני מצמידה את הספרים אל החזה בדיוק כשהוא מושך לי בצמה. מנטה, וויד ומושק.

נתפסתי. אם זה היה סרט אימה, הייתי מתה.

“למה אף אחד לא יודע שאת מציירת?״ השאלה שלו יוצרת נוקשות בכתפיי.

“אני לא.״

“נראה שהיה לך מאוד נוח לשבת שם ולצייר.״ אני נועצת מבט קדימה ולא עונה, אבל הוא לא מבין את הרמז. “למדתי אומנות כל סמסטר ואף פעם לא ראיתי אותך בכיתה.״

הגבות שלי מתרוממות ואני לא מסתירה את ההפתעה שלי. “אתה לומד אומנות?״

“אף פעם לא ניסיתי להסתיר את זה. בניגוד אלייך.״

“אני לא מסתירה את זה. אף פעם לא היה לי מקום במערכת לשיעור אומנות,״ אני קובעת. זה נכון. הייתי עסוקה מדי בשיעורי מצטיינים ומתקדמים. למדתי מבוא לעיצוב גרפי כדי להשלים נקודות באומנויות, כי זו הייתה בחירה בטוחה שלא הייתה מפריעה לאבא.

הסקרנות רוטטת לי בגוף למרות הדחייה שאני מרגישה כלפי מייקון, ואני לא מצליחה להתאפק. “אז... קדרות?״

הוא מושך בכתפיים. אם העניין שאני מפגינה מפתיע אותו, הוא לא מראה את זה.

“חשבתי לנסות.״ הוא משתתק ומעיף בי מבט מהיר. “והאנק סוג של עושה לי טובה.״

אני מחכה לשמוע אם הוא ירחיב בנושא, אבל הוא לא. הוא קולט את סאם, מנופף אליה ואז מסתובב אליי.

“תגידי לקלייר שסאם תביא אותי הביתה.״ שפתיו מתעקלות בחיוך שטני. “אני הולך לזיין אותה במחסן לפני שהיא תסיע אותי.״

הפה שלי נפער בתדהמה, והוא צוחק בקול רם.

“שיט, כל כך קל איתך,״ הוא זורק בהליכה לאחור, ואני מזעיפה פנים. “נתראה, לאונרד,״ הוא צועק ככה שכולם במסדרון שומעים אותו, ואז מסתובב ורץ אל סאם. היא מרימה אליי אצבע משולשת ושניהם נעלמים.