האומץ להעז

הישרתי אליה מבט ואמרתי, "אני פאקינג שונאת פגיעוּת". היא תרפיסטית, אמרתי לעצמי — היא בטח כבר התמודדה עם מקרים קשים ממני. וחוץ מזה, אם היא תדע כבר עכשיו עם מה היא מתמודדת כאן, נוכל לתקתק את הטיפול הזה ודי. "אני שונאת אי־ודאות. אני שונאת לא לדעת. אני לא יכולה לסבול את זה שאני נפתחת לאפשרות של פגיעה או אכזבה. זה ייסורי תופת. פגיעוּת זה מורכב. ואיום ונורא. זה עינוי. מבינה על מה אני מדברת?"

דיאנה מהנהנת. "כן, אני יודעת מה זאת פגיעוּת. אני מכירה אותה היטב. זה רגש נעלה". היא מרימה מבט ומחייכת, בערך, כאילו היא רואה בעיני רוחה דבר נפלא. ברור לי שאני נראית מבולבלת, כי אני לא מצליחה להעלות על דעתי מה היא רואה. פתאום אני חוששת מאוד לה וגם לי.

"עינוי, אמרתי", אני מדגישה. "ורק בשביל הפרוטוקול, חשוב לי לציין שאילולא היה המחקר שלי קושר בין פגיעוּת לבין חיים בלב שלם, לא הייתי כאן. אני שונאת את איך שהיא גורמת לי להרגיש".

"ואיך היא גורמת לך להרגיש?"

"כאילו העור שלי מתקלף. כאילו אני צריכה לתקן את מה שזה לא יהיה שקורה, ולהחזיר אותו לתקינוּת".

"ואם את לא יכולה?"

"אז בא לי להכניס למישהו אגרוף בפרצוף".

"וזה מה שאת עושה?"

"לא. ברור שלא".

"אז מה את עושה?"

"מנקה את הבית. אוכלת חמאת בוטנים. מאשימה מישהו. מנסה שכל מה שסביבי יהיה מושלם. שולטת בכל מה שאני יכולה — כל מה שלא מקובע במסמרים".

"מתי את מרגישה הכי פגיעה?"

"כשאני מפחדת". אני מרימה מבט כשדיאנה מגיבה בפאוזה מעצבנת בלוויית הנהון מהסוג שתרפיסטים משתמשים בו כשהם מנסים להוציא משהו מאיתנו. "כשאני חרדה ולא בטוחה מה בדיוק עומד לקרות, או כשאני באמצע שיחה קשה, או אם אני מנסה משהו חדש או עושה משהו שמעורר בי אי־נוחות או חושף אותי לביקורת או לשיפוט". עוד פאוזה מעצבנת. ההנהון האמפתי נמשך. "כשאני חושבת על כמה שאני אוהבת את הילדים שלי ואת סטיב, ועל זה שהחיים שלי ייגמרו אם יקרה להם משהו. כשאני רואה אנשים שאני אוהבת במצבים קשים, ואני לא יכולה לתקן את המצב או לשפר אותו. אני יכולה רק להיות איתם".

"אני מבינה".

"אני מרגישה את זה כשאני מפחדת שהכול יותר מדי טוב. או יותר מדי מפחיד. הייתי שמחה אם זה היה נעלה, אבל כרגע זה רק עינוי. זה דבר שאפשר לשנות?"

"כן. אני מאמינה שכן".

"את יכולה לתת לי שיעורי בית או משהו? כדאי שאני אעבור על הנתונים?"

"שום נתונים ושום שיעורי בית. אין לנו כאן מטלות או מדבקות כוכבים. לחשוב פחות. להרגיש יותר".

"אפשר בבקשה להתעלות בלי להרגיש נורא פגיעה בדרך?"

"לא".

"איזה חרא. פשוט מקסים".

אם טרם הכרתם אותי מהספרים האחרים שלי, מהבלוג שלי או מהרצאות ה־TED הוויראליות, הרשו לי להשלים למענכם כמה פערים. מצד שני, אם די היה באזכור של תרפיסטית כדי להפוך לכם את הבטן, תוכלו פשוט לדלג על הפרק הזה ולהמשיך היישר אל הנספח שעוסק בתהליך המחקר שלי. הקדשתי את כל חיי לניסיון לחמוק מפגיעוּת ולהתחכם לה. אני טקסנית דור חמישי, והמוטו המשפחתי שלנו הוא "נשק בהיכון", כך שהַרתיעה שלי מאי־ודאות ומחשיפה רגשית כנה מאוד (וכמו כן, גנטית). בחטיבת הביניים, בגיל שבו רובנו לומדים להתמודד עם פגיעוּת, התחלתי לפתח ולשכלל את מיומנויות ההימנעות־מפגיעוּת שלי.

במרוצת השנים ניסיתי הכול, החל בלהיות "הילדה הטובה" שעושה הכול מושלם, עבור בלהיות משוררת עם סיגריות ציפורן, אקטיביסטית זועמת ועד בליינית פרועה. במבט ראשון אולי נדמה שמדובר בשלבים התפתחותיים סבירים ואפילו מתבקשים, אבל מבחינתי הם היו יותר מזה. כל השלבים שעברתי היו סוגים שונים של שריונות, שהגנו עלי מפני האפשרות להיות מעורבת מדי ופגיעה מדי. כל אחת מן האסטרטגיות הללו התבססה על אותה הנחת יסוד: שמרי מרחק בטוח מכולם, ושתמיד תהיה לך אסטרטגיית יציאה.

לצד הפחד מפגיעוּת ירשתי גם לב גדול ונטייה לאמפתיה. כך קרה שבשלהי שנות העשרים לחיי עזבתי משרה ניהולית ב־AT&T, מצאתי עבודה במלצרות ובבר, וחזרתי ללימודים כדי להיעשות לעובדת סוציאלית. בחיים לא אשכח מה אמרה הבוסית שלי ב־AT&T כשהודעתי לה שאני מתפטרת: "תני לי לנחש. את עוזבת או כדי להיות עובדת סוציאלית או כדי להיות VJ בתוכנית המטאל של MTV".

כמו רבים מן הנשים והגברים שנמשכים לתחום העבודה הסוציאלית, מצא חן בעיני הרעיון לתקן אנשים ומערכות. אבל עד שסיימתי את התואר הראשון והשני כבר הבנתי שעבודה סוציאלית לא עוסקת בתיקון, אלא במתן הֶקשר וב"היעתרות". עניינה של העבודה הסוציאלית הוא להיעתר לאי־הנוחות שבְּמורכבות ובאי־ודאות, ולהשאיר מרחב אמפתי פתוח כדי שאנשים יוכלו למצוא את דרכם שלהם. במילים אחרות, מבלבל מאוד.

בעודי מנסה להבין איך בדיוק אפשר לבנות קריירה בעבודה סוציאלית, שמעתי מפי אחד המרצים שלי למחקר הצהרה מטלטלת: "אם את לא יכולה למדוד את זה, זה לא קיים". הוא הסביר שבניגוד לקורסים האחרים בתוכנית, כל עניינו של המחקר הוא חיזוי ובקרה. נדהמתי. זאת אומרת שבמקום להיאחז ולהתמסר לרגשות לא נוחים, אני אוכל לבלות את הקריירה שלי בחיזויים ובקרוֹת? מצאתי את הייעוד שלי.

הדבר המובהק ביותר שהבהירו לי לימודי התואר הראשון, התואר השני והדוקטורט בעבודה סוציאלית הוא זה: החיבור והקשר הם עילת הקיום שלנו. כבר מלידה אנחנו בנויים להתחבר אל הזולת. הקשרים האלה הם שנותנים לחיים שלנו תכלית ומשמעות, ובלעדיהם אנחנו סובלים. רציתי לפתח מחקר שיסביר את האנטומיה של הקשר ושל החיבור.

על פניו, נדמה היה שמדובר בעניין פשוט, אבל משתתפי המחקר שלי ניתבו אותו מיד למקום אחר. ביקשתי מהם לדבר על היחסים ועל חוויות החיבור והקשר הכי חשובות שלהם, ובמקום זאת הם סיפרו לי על שיברון לב, על בגידה ועל בושה — על הפחד שאינם ראויים לקשר ולחיבור של ממש. אנחנו, בני האנוש, נוטים להגדיר דברים על דרך השלילה. קל וחומר כאשר מדובר בחוויות של רגש.

במילים אחרות, רק על דרך המקרה התחלתי לחקור בושה ואמפתיה, והקדשתי שש שנים לפיתוח תיאוריה שתסביר מהי בושה, כיצד היא פועלת, וכיצד נוכל לפתח חוסן לנוכח האמונה שלא די בנו — שאנחנו לא ראויים לאהבה ולהשתייכות. בשנת 2006 התחוור לי שעלי להבין לא רק את הבושה, אלא גם את הצד השני של המטבע: "מה משותף לאנשים האיתנים והעמידים ביותר לבוּשה, האנשים שמאמינים בערכם־הם — האנשים שאני מכנה 'בעלי לב שלם'?"

ממש קיוויתי שהתשובה תהיה, "הם חוקרים את הבושה. כדי לחיות בלב שלם את צריכה לדעת הרבה על בושה". מתברר שטעיתי. הבנת הבושה היא רק מרכיב אחד מבין כל אלה שתורמים לחיים בלב שלם — לאפשרות לבוא במגע עם העולם מתוך תחושת ערך. בספר "מושלמים כמו שאנחנו"2 הגדרתי את "עשרת הדיברות" לחיים בלב שלם. הם מבהירים מה גברים ונשים החיים בלב שלם שוקדים לפתח, ולצד זאת, ממה הם לומדים להרפות. הנה הם:

1. לטפח אותנטיות: להרפות ממה שאחרים חושבים.

2. לטפח חמלה לעצמנו: להרפות מן הפרפקציוניזם.

3. לטפח רוח איתנה: להרפות מחוסר האונים ומהקהות.

4. לטפח שמחה והכרת תודה: להרפות מן הצמצום והחוסר, להרפות מן הפחד מפני החושך.

5. לטפח אינטואיציה ואמונה באמונה: להרפות מן הצורך בוודאות.

6. לטפח יצירתיות: להרפות מן ההשוואות.

7. לטפח משחק ומנוחה: להרפות מן התשישות כסמל סטטוס ומן הפרודוקטיביות כערך עצמי.

8. לטפח שלווה ורוגע: להרפות מן החרדה כדרך חיים.

9. לטפח עבודה משמעותית: להרפות מן הספק העצמי ומן ה"אני אמור/ה ל..."

10. לטפח צחוק, שירה וריקוד: להרפות מן הניסיון לשמור מרחק ולהיות "תמיד בשליטה".

כשניתחתי את הנתונים, הבנתי שבחיי שלי אני מגשימה בערך שניים מתוך העשרה. מבחינה אישית, זה היה גילוי מדכדך להחריד. זה קרה כמה שבועות לפני יום הולדתי ה־41, והניע משבר של אמצע החיים. מתברר שלהצליח להבין את הדברים האלה בשכל אין פירושו גם לחיות ולאהוב בלב שלם.

ב"מושלמים כמו שאנחנו" כתבתי בהרחבה מה פירוש הדבר לחיות בלב שלם, וכן על המשבר ההתעוררות הרוחנית שבאה בעקבות ההבנה הזו. אבל מה שאני רוצה לעשות כאן הוא לחלוק את ההגדרה לחיים בלב שלם, וכן את חמש התֶמות החשובות ביותר שעולות מן הנתונים, והובילו אותי אל פריצות הדרך שאני חולקת בספר שלפניכן. הנה טעימה ממה שייכתב בהמשך:

חיים בלב שלם פירושם לקחת חלק בחיינו שלנו מתוך מקום של ערך. פירושם לטפח את האומץ, את החמלה ואת הקשר והחיבור שיאפשרו לנו לקום בבוקר ולחשוב, לא משנה מה אספיק לעשות ומה לא, די בי כמו שאני. בלילה אני נכנסת למיטה וחושבת, כן, אני לא מושלמת ופגיעה ולפעמים מפוחדת, אבל כל זה לא משנה את העובדה, שאני גם אמיצה וראויה לאהבה ולהשתייכות.

ההגדרה הזו מבוססת על הרעיונות המהותיים הבאים:

1. אהבה והשתייכות הן מן הצרכים המהותיים של כל גבר, אישה, ילדה וילד. אנחנו בנויים לחיבור ולקשר — הם מה שמספק לחיינו תכלית ומשמעות. היעדר אהבה, שייכות, חיבור וקשר מוביל תמיד לסבל.

2. אם נחלק את הגברים והנשים שראיינתי לשתי קבוצות — בחלוקה גסה, אלה שמרגישים תחושה עמוקה של אהבה ושייכות, ומולם אלה המתקשים בכך — נמצא שיש רק משתנה אחד ויחיד שמפריד בין שתי הקבוצות הללו: אלה שמרגישים אהיבים, אלה שאוהבים ושחווים שייכוּת פשוט מאמינים שהם ראויים לאהבה ולשייכות. החיים שלהם אינם טובים יותר או קלים יותר, שיעור המתמודדים עם התמכרות ודיכאון בקרבם אינו קטן יותר, והם לא שרדו פחות טראומות, פשיטות רגל או גירושים. ואולם, בשעה שהתמודדו עם כל הקשיים האלה, הם פיתחו פרקטיקות שאיפשרו להם להמשיך להאמין שהם ראויים לאהבה, לשייכות ואפילו לשמחה.

3. אמונה עזה בערכנו שלנו אינה דבר שמתהווה מאליו — אנחנו מכוננים ומטפחים אותה, כשאנחנו מבינים את הדיברות כבחירות וכפרקטיקות של חיי היומיום.

4. הדבר המרכזי שמעסיק את הגברים והנשים שחיים בלב שלם הוא השאיפה לחיות חיים המוגדרים מכוח האומץ, החמלה והחיבור.

5. הנשים והגברים שחיים בלב שלם רואים בפגיעוּת זרז לאומץ, לחמלה ולחיבור וקשר. למעשה, הנכונות להיות פגיעים הסתמנה כערך היחיד המובהק ביותר המשותף לכל הנשים והגברים שתיארתי ככאלה שחיים בלב שלם. הם זוקפים הכול — החל בהצלחתם המקצועית, עבור בחיי הנישואים שלהם וכלה ברגעי הגאווה שלהם כהורים — לזכוּת היכולת שלהם להיות פגיעים.

כתבתי על פגיעוּת בספרי הקודמים; אפילו אחד הפרקים בעבודת התזה שלי הוקדש לה. מאז ראשית החקירות שלי, התמסרות לפגיעוּת הסתמנה כקטגוריה חשובה. הבנתי גם את היחסים שבין פגיעוּת לבין הרגשות האחרים שחקרתי. ואולם, בספרים הקודמים הנחתי שהיחסים בין פגיעוּת לבין מושגים אחרים דוגמת בושה, השתייכות ותחושת ערך, הם פרי המקרה. רק מקץ 12 שנה של העמקה חוזרת ונשנית בנושא הבנתי את התפקיד שיש לה בחיינו. פגיעוּת היא הליבה, הלב, המרכז של חוויות אנוש משמעותיות.

המידע החדש הזה עורר אצלי דילמה אישית משמעותית: מצד אחד, איך אפשר לדבר בצורה כנה ומשמעותית על חשיבותה של הפגיעוּת בלי להיות פגיעה בעצמך? ומצד אחר, איך אפשר להיות פגיעה בלי לערער על הלגיטימיות שלך כחוקרת? אם להודות על האמת, אני סבורה שנגישות רגשית היא טריגר של בושה בקרב חוקרים ואקדמאים. בשלב מוקדם מאוד בהכשרה שלנו מלמדים אותנו שריחוק צונן ואי־נגישות תורמים ליוקרתנו האקדמית, ושאם נהיה נגישים מדי, ייפתח פתח לערעור על סמכותנו המקצועית. ברוב ההקשרים הכינוי "פדנט" הוא עלבון — אבל במגדל השן מלמדים אותנו לעטות את הכינוי הזה כשריון.

איך אוכל להסתכן בכך שאהיה פגיעה באמת ואספר סיפורים על מסעי האישי המחותחת בנתיבי המחקר הזה, בלי להיראות משונה ומשובשת? מה יעלה בגורלו של השריון המקצועי שלי?

הרגע שלי להעז באמת, כפי שתיאודור רוזוולט דחק בנו לעשות, הגיע ביוני 2010, כשהזמינו אותי לשאת דברים ב־TEDxHuston — אחד מתוך אי־אילו אירועים עצמאיים במתכונת של הרצאות TED העוסקות בעולמות הטכנולוגיה, הבידור והעיצוב, ומוקדשות ל"רעיונות ששווה להפיץ".

האוצרים של TEDxHuston לא היו דומים לאף מארגני אירועים שפגשתי קודם לכן. רוב המארגנים נכנסים ללחץ קל כשהם מזמינים מומחית לבוּשה ופגיעוּת, ולפעמים מנסים גם לנהל מבעוד מועד את תוכן ההרצאה עצמה. אבל כששאלתי את אנשי TEDxHuston על מה הם רוצים שאדבר, הם אמרו רק, "אנחנו אוהבים את העבודה שלך. דברי על מה שמשמח אותך — תעשי מה שבקטע שלך. אנחנו שמחים לחלוק איתך את היום הזה". האמת היא שלא לגמרי ברור איך הם החליטו לתת לי לעשות מה שבקטע שלי, כי עד אז בכלל לא ידעתי שיש לי קטע.

בהזמנה הזו היה גלום חופש שאהבתי ושנאתי. היטלטלתי על גלי המתח שבין האפשרות להיעתר לאי־הנוחות לבין האפשרות למצוא מפלט לצד חברותי הוותיקות, תחזית ושליטה. החלטתי ללכת על זה. האמת היא שלא היה לי מושג אל מה אני נכנסת.

ההחלטה שלי להעז באמת לא נסמכה על ביטחון עצמי, אלא בראש ובראשונה על אמונה במחקר שלי. אני יודעת שאני חוקרת טובה, והייתי סמוכה ובטוחה בכך שהמסקנות שגזרתי מן הנתונים תקפות ואמינות. הפגיעוּת תיקח אותי אל המקום שאליו רציתי (או הייתי צריכה) להגיע. לצד כל זאת גם שיכנעתי את עצמי שזה לא עניין גדול: זאת יוסטון, לא יהיה לי שם קהל של אצטדיון. במקרה הכי גרוע, 500 איש באולם ועוד כמה צופי לייב באינטרנט יחשבו שאני משוגעת.

בבוקר שלמחרת ההרצאה התעוררתי אל הנגאובר של פגיעוּת מהגרועים שחוויתי מעודי. אתם יודעים איך זה כשקמים בבוקר והכול בסדר, עד שפתאום מסתער עליכם הזיכרון — הצורה שבה נחשפתם, והדבר היחיד שבא לכם לעשות זה להתחבא מתחת לשמיכה? מה עשיתי? 500 איש חושבים שאני מופרעת לגמרי, איזה דבר נורא. שכחתי לציין שני דברים חשובים. באמת השתמשתי בשקופית עם המילה "קריסה" בתור עזר לסיפור שלא הייתי אמורה לספר מלכתחילה? אני צריכה לברוח מהעיר.

אבל לא היה לאן לברוח. חצי שנה אחרי ההרצאה ההיא קיבלתי אימייל מהאוצרים של TEDxHuston — הם רצו לברך אותי לרגל העובדה, שההרצאה שלי עומדת לעלות לאתר TED הראשי. ידעתי שזה דבר טוב, ואפילו כבוד, אבל נמלאתי אימה. קודם כול, לקח לי זמן אפילו להתרגל לרעיון ש"רק" 500 איש חושבים שאני משוגעת. חוץ מזה, בתרבות שמלאה מבקרים וציניקנים, תמיד הרגשתי בטוחה יותר כשמסלול הקריירה שלי עבר מתחת לרדאר. בדיעבד אין לי מושג איך הייתי מגיבה לאימייל ההוא, אילו ידעתי מבעוד מועד שהופעה בסרטון ויראלי שעוסק בפגיעוּת ובחשיבות שבלהניח לעצמנו להיראות, תעורר בי תחושה כה בלתי נוחה של (למרבה האירוניה) פגיעוּת וחשיפה.

כיום ההרצאה ההיא שלי היא אחת ההרצאות הנצפות ביותר ב־TED.com, עם יותר מ־5 מיליון צפיות ותרגום ל־38 שפות. מעולם לא צפיתי בה בעצמי. אני שמחה שעשיתי את זה, אבל היא עדיין מעוררת בי אי־נוחות ניכרת.

מבחינתי, 2010 הייתה השנה של ההרצאה ב־TEDxHuston, ואילו 2011 הייתה שנה של דיבורים בדרכים — פשוטו כמשמעו. חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, ודיברתי מול קבוצות רבות ושונות — החל בחברות פורצ'ן 500, עבור במאמני הנהגה וכלה באנשי ונשות צבא, עורכי דין, קבוצות הורים ורשתות חינוך. ב־2012 הזמינו אותי לשאת הרצאה נוספת, הפעם בכנס TED הראשי בלונג ביץ', קליפורניה. מבחינתי, ההרצאה ב־2012 הייתה ההזדמנות לחלוק את העבודה שהייתה המסד וקרש הקפיצה למחקר שלי כולו: דיברתי על בושה ועל האופן שבו אנחנו נדרשים להבין אותה ולהתמודד איתה, אם אנחנו אכן שואפים להעז באמת.

החוויה של שיתוף המחקר שלי היא שהניעה אותי לכתוב את הספר שלפניכם. לאחר שדנתי עם המו"ל שלי באפשרות לכתוב ספר למנהלים ו/או להורים, ולצד זאת ספר למורים, הבנתי שצריך להיות ספר אחד ויחיד. הרי לא משנה לאן אני הולכת ועם מי אני מדברת, נושאי הליבה בעינם עומדים: פחד, ניתוק ושאיפה לעוד אומץ.

ההרצאות שלי מול חבָרות מתמקדות תמיד במנהיגות משמעותית או ביצירתיות וחדשנות. הבעיות המשמעותיות ביותר שאנשים מציפים בפני בהרצאות כאלה — ואחת היא אם מדובר במנהלות בכירות או בפקידים זוטרים — הן תמיד על רקע של נתק, של היעדר משוב, של החשש מאיבוד רלוונטיות בתקופה של שינויים תכופים ושל צורך ביעד ובתכלית ברורים. אם נרצה לעורר מחדש את החדשנות ואת התשוקה, עלינו לעשות רה־הומניזציה לעבודה. כאשר בושה הופכת לסגנון ניהול, המעורבות מתה. כאשר אסור להיכשל, אין שום אופק של למידה, של יצירתיות ושל חדשנות.

בכל הנוגע להורות, הפרקטיקה של תיוג אימהות ואבות כטובים או רעים נפוצה מאוד — והרסנית. היא הופכת את ההורות לשדה מוקשים של בושה. השאלות האמיתיות להורים אמורות להיות "האם אתם מעורבים?" ו"האם אתם שמים לב?" כי אם כן, קחו בחשבון שתעשו הרבה טעויות ותקבלו הרבה החלטות גרועות. רגעים לא־מושלמים של הורות הופכים למתנות, כאשר הילדים שלנו רואים אותנו מנסים להבין מה השתבש, וכיצד נוכל לפעול טוב יותר להבא. אין לנו מנדט להיות מושלמים ולגדל ילדים שמחים. אין דבר כזה, להיות מושלמים. וכפי שגיליתי, מה שמשמח ילדים אינו בהכרח מה שמכין אותם להיות למבוגרים אמיצים ומעורבים. כך גם באשר לבתי הספר. טרם נתקלתי ולו בבעיה אחת ויחידה, שאינה נובעת בסופו של דבר משילוב כלשהו של נתק הורי, מורי, מִנהלתי או תלמיד־י, ומהתנגשות בין בעלי עניין שונים שנאבקים זה בזה בניסיון להגדיר תכלית אחת ויחידה.

גיליתי שהאתגר הכי קשה והכי מתגמל בעבודה שלי הוא להבין כיצד להיות גם משרטטת המפות וגם הנוסעת. המפות (או התיאוריות) שלי על חוסן בפני בושה, על חיים בלב שלם ועל פגיעוּת לא שורטטו לפי חוויות המסע שלי עצמי, אלא לנוכח הנתונים שאספתי במרוצת תריסר השנים האחרונות — חוויות של אלפי גברים ונשים המפלסים לעצמם דרך בכיוון שבו אני ועוד רבים אחרים שואפים להוביל את חיינו.

במרוצת השנים מצאתי שהיכולת לשרטט מפות ביד יציבה ובקווים נמרצים, כשלעצמה, לא בהכרח הופכת אותך גם לנוסעת דגולה. אני כושלת ומדשדשת, ולעתים קרובות מוצאת שאני נדרשת למצוא מסלול חדש. אף שאני מנסה לנווט לפי מפה שאני עצמי התוויתי, לעתים קרובות משתלטים עלי התסכול והספק־העצמי, ואני מועכת את המפה ותוחבת אותה למגירת השטויות במטבח. המסע מן המעַנֶה אל המענֵג אינו קל, אבל מבחינתי הוא היה שווה כל צעד.

מה שמשותף לכולנו — מתוך שיחות שניהלתי בשנים האחרונות עם מנהיגוֹת, הורים ומחנכים — הוא האמת שבלב לבו של הספר הזה: מה שאנחנו יודעים חשוב, אבל מי שאנחנו חשוב עוד יותר. כדי להיות, יותר מאשר כדי לדעת, אנחנו נדרשים להופיע ולהתיר לזולת לראות אותנו. לשם כך אנו נדרשים להעז באמת ולהיות פגיעים. אני סבורה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבחון את תרבות ה"לא מספיק טוב/ה" הנוכחת־בכול שלנו.

2 הספר ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר, 2015.