האוצרות האבודים – ימי השופטים

האוצרות האבודים: ימי השופטים

 

פרק א המנהיג החדש

גדות נהר הירדן רוחשות תפילה. הנהר הגועש בתחילת ימי האביב נשמע כממאן אף הוא להינחם על הסתלקותו של אדון הנביאים מעַם השם. ההכרה כי הגואל אשר הוציא את העם ממצרים הלך ולא ישוב עוד, החלה לחדור אל תוך תודעת ההמון. העובדה כי השאיר משה אחריו מנהיג שהוא סמך את ידיו עליו, הייתה נחמה פורתא בראות האנשים את ההבדל התהומי בין הרב לתלמידו. "פני משה כפני החמה, ופני יְהוֹשֻׁעַ כפני לבנה", אמרו הזקנים בצער, "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".

אנשים שבאו לפני יְהוֹשֻׁעַ כדי לברר את ספקותיהם בימי האבל על משה, נדחו בחוסר מענה מספק. שלושת אלפי הלכות נשאל יְהוֹשֻׁעַ מעמו ולא ידע מה להשיב.

"כנראה תקפה אותי שכחה מפני שציערתי את רבי כאשר שאלני אם יש לי שאלות אליו", חשב יְהוֹשֻׁעַ בצער, "אסור היה לי לענות לו בצורה שעניתי, הייתי צריך לבקשו שיחזור בשבילי שוב על הלימוד ולא לומר לו שלא זזה ידי מידו ושהראיה לכך היא כי הוא אמר עליי: 'ומשרתו יְהוֹשֻׁעַ בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל'. נסכלתי ועתה אין לי תשובות לעם השם. למזלי, עָתְנִיאֵל בן קְנַז, אחיו הקטן של כלב בן יפונה מצד אימו, מתוך כוח פלפולו העצום ודבקותו בתורה השיב לאנשים על ספקותיהם, אלמלא הוא, בוודאי היו מבקשים להורגני".

יְהוֹשֻׁעַ יושב לבדו באוהלו, חש בבדידות ההולכת וגוברת בהיותו מרוחק מרבו, מקור חייו. השקט מעיק על הלב בהרגישו את החיסרון העצום והשיממון שבו הוא נתון. כאב פולח את ליבו בהכירו כי אינו יכול למלא את מקומו של האיש הנערץ שאיננו. צער אוחז את נפשו בהרגישו בודד ויחיד בעולם ללא אישה ובנים. השנים הנפלאות שבהן שירת נאמנה את רבו מבוקר עד ערב, בהדירו שינה מעיניו ובשתייתו בצמא כל דיבור שיצא מפיו הקדוש של רבו, העלימו ממנו את הרצון לבנות לעצמו קן משפחתי. מילוי הנפש בדבקותו ברבו העלימה ממנו את הרצון לשאת אישה וללדת בנים. "מה עליי לעשות כעת?", שאל את עצמו, חש איך חוסר האונים מפעפע בתוכו, "שלושים ימי האבל מסתיימים היום. מי ינהיג אותי? מי ידריך אותי איך להנהיג את העם הרב שעליו הופקדתי?". יְהוֹשֻׁעַ מוחה דמעה מעינו, מנסה למצוא מזור לנפשו. בעיני רוחו עולה דמותו של אהרון הכהן, חיוך רחב נסוך על שפתיו ופניו מחייכות. זיכרונות עבר מציפים את ליבו בראותו בעיני רוחו את אהרון כמדבר אליו: "וכי כך לימדתי אותך יְהוֹשֻׁעַ חביבי? היכן השמחה והחדווה? איפה האופטימיות והתקווה? האם שכחת את לימודך? אם השם בחר בך למלא את מקומו של רבך הרי שיש בכוחך לעשות כן! עליך לנסוך לתוכך שמחה ואושר, רק כך תוכל למלא את הייעוד שלך ורק כך תוכל להנהיג את העם. יש לך יכולות עצומות ותקווה גדולה! תן חיוך! נגן לעצמך איזה ניגון עליז! תספר לעצמך בדיחה טובה! אסור לך לשקוע בעצבות, עליך לרומם את נפשך למען תוכל למלא את ייעודך ולהנהיג את עם השם". יְהוֹשֻׁעַ רואה בליבו את אהרון צוחק בחדווה, "קום ידידי על רגליך, רקוד ריקוד, נגן ניגון שמח, רק כך תוכל לקבל את רוח השם בקרבך".

יְהוֹשֻׁעַ קם על רגליו כמצוות רבו, מזמזם ניגון עליז חרישית, הניגון מתעצם, חודר לנשמה, הרגליים מתחילות לרקד למקצב הניגון, הרוח מתחילה לנסוק בקצב הנגינה המשחרר. החיוך שב לפנים שהיו רציניות וקודרות בחודש האחרון, הנשמה שחשה כי לא תוכל לסבול את המשא הכבד שהוטל עליה החלה להשתרר ולהתרומם...

יְהוֹשֻׁעַ התיישב על הכר באוהלו, ידיו אוחזות בספר התורה באהבה, מידבק בכור מחצבתו. הוא חש איך עיניו נעצמות קמעה, מרגיש את הרוח הניסכת בקרבו וממלאת את ישותו. "משה עבדי מת", אמר הקול בליבו של יְהוֹשֻׁעַ כמצטער על דאבדין ולא משתכחין, "ועתה, קום עבור את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן לבני ישראל".

ואומנם, החשש מקנן בקרבו טרם כניסת העם לארץ אל תוך שדה המלחמה הנכון להם.

"אל תחשוש, כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו, כאשר דברתי אל משה", אמר השם, מרגיע את המנהיג החדש של בניו. "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החיתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם".

"האוכל להנהיג את בניך כנגד האומות הרבות האוחזות בארץ חמדה? האם ראוי אני להחליף את רבי משה?" שאל יְהוֹשֻׁעַ בחשש מה.

"לא יתייצב איש לפניך כל ימי חייך, כאשר הייתי עם משה אהיה עימך, לא ארפך ולא אעזבך. חזק ואמץ ללמוד את תורתי ולהנחילה לעם, ובכוח התורה תזכה להנחיל לעמי את הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם לתת להם", הרגיעה הנבואה. "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".

יְהוֹשֻׁעַ קם ממקומו מעודד, שש על ההבטחות שניתנו לו מהבורא, מוכן למשימה הגדולה המוטלת על כתפיו.

עָתְנִיאֵל בן קְנַז נעמד מול יְהוֹשֻׁעַ מוכן למלא את פקודותיו.

"עָתְנִיאֵל, אסוף לי בבקשה את כל שוטרי העם. עלינו להתכונן, בעוד שלושת ימים אנחנו עוברים את הירדן אל עבר הארץ המובטחת לאבותינו מקדמת דנא", אמר יְהוֹשֻׁעַ בחיוך.

"אדוני, אם יורשה לי לשאול", פני עָתְנִיאֵל נראו תמהות, "האם לא כדאי שנחכה לכלב בן יפונה ופינחס בן אלעזר, אשר שלחת לתור את הארץ?".

יְהוֹשֻׁעַ חייך לעָתְנִיאֵל, "מחילה ידידי, אבל אני לא שלחתי אותם לתור את הארץ כי אם לרגל אותה. האנשים ששלח משה רבנו זכרונו לברכה הלכו במטרה לראות איך הארץ? בדעתם היה לברר אם אפשרי לנצח את העמים הנמצאים שם והיכן נמצאות הנחלות הטובות במידה שיצליחו לנצח אותם. לכן דרשו העם כי יישלח נציג מכל שבט שאמור לנחול את הארץ, ולפיכך לא נשלח איש משבט לוי כי להם אין נחלה בארץ הקדושה", הסביר יְהוֹשֻׁעַ לעָתְנִיאֵל. "ואילו אני שלחתי שני אנשים בלבד, פינחס בן אלעזר משבט לוי, אשר אין להם נחלה בארץ, וכלב בן יפונה, אשר כבר הובטחה נחלתו בעיר חברון מפני שמסר נפשו והלך לשם כדי להשתטח על קבורתם של אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב. פינחס וכלב לא אמורים לומר לנו אם ניתן לכבוש את הארץ ולנצח את העמים היושבים שם, את זה כבר הבטיח לנו השם, כי אם להודיע לנו מאיפה יהיה הכי נוח לכבוש את הארץ. אני מאמין כי בתוך שלושת הימים הללו יחזרו ידידינו עם המידע הנצרך לנו. אבל בין אם ישובו בשלושת הימים הללו ובין אם לא ישובו, הרי אנחנו נכנסים אל המקום אשר אמר לנו השם אלוקינו, והוא, הטוב בעיניו יעשה".

עָתְנִיאֵל חייך בגיל ליְהוֹשֻׁעַ, "אדוני, אני רוצה לומר לך כי מתרגש אני מאוד. כל כולי משתוקק להגיע למקום אשר הבטיח לנו השם".

"גם אני מתרגש מאוד", אמר יְהוֹשֻׁעַ, חש כי ליבו מחסיר פעימה מהמחשבה כי בעוד ימים מספר ייכנסו אל הארץ המובטחת. "אף שזכיתי להיות בה, כבר עברו קרוב לארבעים שנה מאז, אך עדיין חש אני את ההבדל שיש בין הגלות לארץ אבותינו. אפילו שלעין אדם נראה כי ארץ רגילה היא ככל שאר הארצות; אדמה, עצים, נהרות וכיוצא בזה, המציאות הרוחנית שבה שונה בתכלית", אמר בגעגוע פנימי.

"אני רץ לאסוף את כל שוטרי העם, אדוני", אמר עָתְנִיאֵל ורץ לדרכו.

שוטרי העם נעמדו מול מנהיגם החדש. יְהוֹשֻׁעַ סקר את האנשים, אשר רובם ככולם היו מוכרים לו מבית מדרשו של משה. הספק שמא יש בהם יחידים אשר לא ששים לקבל את מרותו התפוגג בראותו את הפנים המעידות על מוכנות לקבל את כל אשר יורה להם.

"ידידיי היקרים", פנה יְהוֹשֻׁעַ לקהל הגדול העומד מולו. "בעוד שלושת ימים אנחנו עוברים אל הארץ המובטחת. עברו בקרב המחנה, אמרו לגברים כי יכינו את כלי נשקם לקראת המלחמה, ולנשים כי יכינו מזון וצידה למספר ימים. אני יודע כי המן שבכלים נשאר כביום שבו נסתלק מאיתנו משה רבנו, אולם מהמזון שקנו האנשים מתגרי האומות הנמצאים סביבותינו יכינו את אשר ירצו, כי הננו נכנסים אל ארץ כנען ועוזבים את המקום הזה".

האנשים הנהנו בחיוב בראשיהם ופניהם מהורהרות, חשש מה נראה בעיניהם ביודעם כי לפניהם מלחמות ארוכות וקשות. הרגשת חסרונו של משה, שנלקח מאיתם בזמן כה גורלי, הכתה בלבבות.

יְהוֹשֻׁעַ פנה אל שוטרי ראובן, גד וחצי שבט מנשה במבט חודר. "זכרו את אשר הבטחתם למשה רבנו!", אמר בסבר פנים קשות, "נשיכם, טפכם ומקניכם ישבו פה ואילו אתם תעברו חלוצים לפני כל גיבורי החיל ונלחמתם את מלחמתם, עד אשר יניח השם לאחיכם ככם, וירשו גם המה את הארץ אשר השם אלוקיכם נותן להם, ורק אז תשובו אל הארץ אשר הנחיל לכם משה רבנו בעבר הירדן".

נשיא שבט ראובן הביט ביְהוֹשֻׁעַ במבט תקיף אך כנוע, "כל אשר תאמר לנו נעשה, ולכל מקום אשר תשלח אותנו נלך. כמו שצייתנו למשה נציית לך, ובלבד שתמשיך ללכת בדרכו של משה רבנו", סייג את דבריו. "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע לדבריך לכל אשר תצוונו, יומת! רק חזק ואמץ ללכת בדרכו של משה רבנו".

יְהוֹשֻׁעַ חייך באהבה לאנשים, "אם כן, ידידיי, עלינו להזדרז, יש הרבה מה לעשות. עוד שלושה ימים עוברים אנו אל הארץ המובטחת".