האוצרות האבודים – מלחמות המלכים

אחאב הילך בחדרו שבשומרון בפנים קודרות. השמועה על התפשטותה של ממלכת אשור כלפי מערב הגיעה לאוזנו. שלמנאסר, מלך אשור, הניע את חילותיו והחל מרחיב את גבולות ממלכתו. אחאב הביט בקירות ביתו, המצופים בתבליטי שנהב, בחשש. הידיעה שממלכת אשור יכולה להביס אותו ולהחריב את כל אשר עשה בימי חייו העיבה על רוחו. ברטט, העביר את ידו על אחד מתבליטי האריות המכונפים, חש שבידו למנוע את אובדן משכיותיו. פניו לבשו ארשת נחישות, "לא יקום ולא יהיה!", אמר לעצמו בעודו פוסע בזריזות לדלת חדרו. "הגד ליהוא שישלח שליחים לכל מלכי הסביבה, ממצרים ועד לחמת, להודיעם שיגיעו אליי כדי שנטכס עצה מה לעשות נגד שלמנאסר מלך אשור!", ציווה על השומר העומד בפתח חדרו.

מבטי המלכים העידו על הפחד הרובץ על ליבם. אחאב סקר את הפנים בנחישות, מחייב את עצמו להנהיג את המערכה. "כפי שכולכם שמעתם, שלמנאסר התחיל מהלך גורף שמהווה סכנה על כולנו", הוא דיבר ללא גינוני מלכות מיותרים. "צבאו העצום כבר החל לנוע מערבה. הוא פלש לבית עדן, לגוזן, פתור, תל ברסיף, כרכמיש, ועתה הוא בדרך לחלב. ברית הנישואין המחוכמת שעשה כשנשא את בתו של נבו אפלה אידינה, מלך בבל הזקן, נותנת לו שקט מהחזית הדרומית שלו. כידוע לכולכם, ככל שהוא מתקדם הוא צובר יותר ויותר כוח. לוחמי הארצות הכבושות מעדיפים להתחבר אליו מאשר למות, כך שכוחו מתעצם לאחר כל מלחמה". המלכים הנהנו לאות הסכמה שקטה.

אחאב המשיך את דבריו: "לאף אחד מאיתנו אין את הכוח לנצח את צבאו. להערכתי, הקרב הבא שהוא מתכנן יהיה נגד חמת, ולאחר מכן ארם. אני מודע לכך שיש לו עוד כמה קרבות קשים מאוד בטרם תהיה ממלכתי נתונה בסכנה, ואולם צריך להיות שוטה בשביל לחשוב שמישהו מכם יצליח להדוף את צבאותיו. כולנו עתידים להיות משועבדים לשלמנאסר במוקדם או במאוחר, אלא אם כן נתאחד מולו". אחאב חייך חיוך עצוב, "זה לא סוד שהרבה מאיתנו נמצאים ביריבויות, ואני יודע שרובכם לא אוהבים אותי, בלשון המעטה, לפחות כשם שאני לא אוהב אתכם. אבל צו השעה הוא שנעשה מהלך משותף נגד האויב המשותף. עלינו לשים את כל המחלוקות בצד כרגע ולשתף פעולה על מנת שנוכל להמשיך ולהתקיים כממלכות עצמאיות. כרגע, המצב הוא כך: או שנתאחד או שנכלה". אחאב התיישב על כיסא השן שלו, מאפשר למלכים להפנים את דבריו.

"אם יורשה לי...", פצח הדדרימון וקם על רגליו, מביט באחאב בהערכה. "לדעתי, המלך אחאב צודק. המרגלים שלי מעידים ששלמנאסר איננו בוחל בשום אמצעים. המלכים שנופלים תחת ידיו מעונים באכזריות לפני שהוא ממית אותם. העמים הכבושים תחת ידו מושפלים ומדוכאים עד קצה גבול היכולת. המיסים שהוא לוקח מהתושבים נותנים להם את האפשרות לחיות בצמצום שבקושי מספיק להחיות את נפשם. הילדים והילדות ניתנים כבני ערובה אצל חייליו ומשמשים אותם כשפחות ועבדים. על הנשים שניתנות לחייליו אינני רוצה להרחיב את הדיבור. בקיצור, כל מה שהיינו עושים אם היינו במצבו הוא עושה, ואפילו יותר מכך. מבחינתי, אני מושיט ידי לברית נגד שלמנאסר. לאחר שנביס אותו, אם נרצה, נוכל להילחם בינינו".

"אני איתכם!", קרא מלך צור בעודו מושיט את ידו.

מלך מצרים קם על רגליו, "גם אני!".

אחאב הביט בשביעות רצון באחד עשר המלכים שהצטרפו לקואליציה נגד האויב המשותף. "עתה, צריך לתכנן את המלחמה!" סיכם את הדברים.

שנים עשר הצבאות עשו את דרכם אל עבר קרקר. הצבא המצרי, שמנה בסך הכול כאלף לוחמים, צעד כאלף וחמש מאות קילומטרים על מנת להצטרף למלחמה נגד האויב המרוחק. אחאב שלח למלחמה עשרת אלפים מבחירי לוחמיו ואלפיים מרכבות מלחמה. מלך ארם גייס עשרים אלף לוחמים ואלף ומאתיים מרכבות. מלך חמת, שהמלחמה ניטשה בממלכתו, גייס למלחמה עשרת אלפים חייל, שבע מאות מרכבות ושבע מאות פרשים. כל שאר המלכים שלחו כאלף לוחמים כל אחד, חלקם רוכבים על גבי גמלים וחלקם רגליים. סך כל לוחמי הקואליציה: כשישים ושלושה אלף לוחמים, אלף ותשע מאות פרשים, שלושת אלפים ותשע מאות מרכבות ואלף רוכבי גמלים.

קול צחוקו העמוק של שלמנאסר הרעיד את אוהל הפיקוד שבו ישב. קציניו ושריו הצטרפו לצחוקו הבטוח. "הם חושבים שיש להם סיכוי נגדי", התרברב כשהוא מעביר ידו על זקנו הארוך. "לשום אומה אין סיכוי לנצח אותי. רוב המלכים התחננו שאקבל אותם לנתינים ובלבד שלא אילחם בהם. הם החליפו בשמחה את אלוהיהם לאלוהים ששמתי במקדשיהם, כי הם יודעים שאלוהיי הוא החזק ביותר. עתה אני שומע שמלך חמת גייס את צבאו הדל להילחם בי. מה יש לו? עשרת אלפים חיילים, כמה מאות מרכבות וכמה מאות פרשים? אנחנו נעביר את הלילה בארמונו, נשתעשע עם נשיו, נשתה את יינו ונאכל את האוכל מעל גבי שולחנו!".

כל הנוכחים מחאו כפיים, מתלהבים לקראת הניצחון המובטח ומהמנוחה בארמון המלכות. קריאותיהם נמשכו דקות ארוכות בעודם מוציאים מפיהם את דמיונותיהם הפרועים.

"יש לנו מלחמה לנצח! צריכים להזדרז על מנת שנוכל להגיע לארמון בעוד היום גדול!", קטע המלך את הדיבורים, "אני מצפה בכיליון עיניים לרחוץ באמבט ראוי כשנשיו של מלך חמת מעסות את גבי". הוא קם מכיסאו בחיוך רחב, "למה אתם מחכים?! קדימה לשדה הקרב!".

צבא אשור החל להתקדם דרומה לעבר העמק. הלוחמים מגחכים על צבא חמת הדל העומד מולם. קול הלמות התופים ותרועת החצוצרות נשמעו, והלוחמים החלו רצים לקראת הקרב בצעקות. מאות מטרים ספורים הפרידו בין שני הצבאות. שופרות הריעו ממזרח, רגע קל חלף ושופרות אחרים הריעו ממערב. לוחמי אשור נעמדו במקומם, מנסים להבין את המתרחש. ענני אבק נראו במזרח ובמערב, קול צהלות סוסים ורעש מרכבות מילא את העמק.

שלמנאסר הביט במתרחש בבלבול, מנסה להבין מה קורה. "המנוולים הללו גייסו צבאות שיעזרו להם", סח בזעם לקציניו המתבוננים בו. "עוד יותר טוב!", אמר בחיוך שטני, "לאחר שנשמיד אותם, נוכל לכבוש את שאר הממלכות בקלות רבה יותר". הוא הניף את חרבו הכבדה, "קדימה לקרב!", צעק בעודו מנהיג את מרכבת המלחמה שלו אל תוך העמק. צבאות הברית וצבא אשור הסתערו זה על זה. לוחמים משני הצדדים נפלו חללים על הקרקע, מרכבות דורסות את הפצועים מבלי הבחנה. רעש נקישת החרבות הדהד לאורך העמק. צבא אשור החל נסוג מעט מלוחמי הברית. צבא בעלי הברית המשיך לתקוף, מנסה לסיים את המערכה. שלמנאסר איגד את כוחותיו ופתח במתקפה מחודשת, צבאות הברית נסוגו מהכוח התוקף. גוויותיהם של רבבות חיילים מילאו את העמק. פגרי סוסים מתים ומרכבות הפוכות היו פזורים בכל עבר. שלמנאסר הביט סביבותיו וראה כי סיכוייו לנצח את המערכה קלושים. "צווה על הצבא לסגת!", פקד על הקצין המיוזע המגן עליו. הקצין הוציא את שופרו ותקע תקיעה המורה על נסיגה. צבא שלמנאסר החל נסוג במהירות, משאיר את חלליו ופצועיו מאחור.

אחאב הביט בחיוך בצבא מלך אשור הנסוג והורה ליהוא לאסוף את הצבא וליישר את השורות למקרה ששלמנאסר ישוב לתקוף. "לדעתי, אדוני, הוא לא ישוב הנה עכשיו, הוא ייסוג וילך ללקק את פצעיו. הוא מבין שהוא נמצא בעמדת נחיתות כנגד בעלי הברית", אמר יהוא וחייך למלכו.

אחאב צחק בהנאה והשיב: "גם אני סובר כך, ואולם", הוא הנמיך את קולו על מנת שיישמע רק לאוזני יהוא, "אני לא סומך על בעלי בריתי שלא יחליטו פתאום שכדאי להם לנסות לתקוף אותנו".

"כרגיל, אדוני צודק", אמר יהוא בכבוד לאחאב, "אפילו לא התחלתי לחשוב בכיוון הזה". הוא מיהר ליישר את קו לוחמיו, להראות לבעלי בריתו את עוצמת צבא ישראל.

"אדוני אחאב", סח הדדרימון ברפיסות, "אני חייב להוריד את הכובע בפניך, התוכנית שלך הייתה מושלמת ומדויקת להפליא. כל מה שחזית התקיים במדויק. כולנו צריכים להודות לך על שאיחדת אותנו נגד האויב המשותף. אלמלא כן, היינו כולנו נמחקים בקרוב".

אחאב חייך אל אחד עשר המלכים הניצבים מולו ואמר: "אני שמח שעשינו זאת. על פי הערכתי, שלמנאסר ישוב לכיוון בית עדן לבינתיים, שם הוא יתחיל לארגן שוב את צבאו. הוא ספג כאן מכה אדירה, אף על פי שלדעתי הוא לעולם לא יודה בכך, ואולם אין זו מכה מוחצת". אחאב צחק, "לפי מה שאני מצליח להבין את האיש, הוא יבנה מצבות ענק שיפארו את שמו ויראו לעולם את גבורתו ואת ניצחונו המזהיר על שנים עשר המלכים. הוא יעלים את העובדה שהוא נמלט מכאן, וירשום רק את מספר החללים שהפיל מצבאותינו מבלי להזכיר שחלליו עלו במספרם על חללינו. הוא יצטרך כמה שנים להתאושש מזה, אבל הוא יתאושש לבסוף. אני מאמין שנשמע ממנו בעתיד הלא רחוק כל כך, ואני מקווה שאם נצטרך להילחם נגדו שוב, נדע להתאחד".

"בוודאי!", אמרו המלכים כשהם לוחצים את יד אחאב בחמימות.

"יאללה, בוא נתקפל מכאן", סח אחאב בלחש ליהוא כשהמלכים הלכו לעבר צבאותיהם, "אני מרגיש כאילו אני יושב בתוך שק של נחשים ארסיים".