האחיות וורד 1: ממוקד

פרק 1 מוֹלי

אם הייתי יודעת שהבוסית החדשה שלי היא קרואלה דה ויל, הייתי מתאימה את צבעי הבגדים שלי לעבודה באותו יום. היא התאימה את הופעתה בצורה מושלמת לצבעים הרשמיים של הוושינגטון וולבז — קבוצת הפוטבול האגדית. היא הייתה כולה ברק וזוהר עם השמלה השחורה, הז׳קט הלבן, הנעליים האדומות, השפתיים האדומות והתספורת הקצרה והכסופה שהגיעה בדיוק אל מתחת לסנטרה החד כתער.

"מולי וורד, נכון?" שאלה בשקט. שקט מהסוג שמרגישים אחרי שעונים תשובה שגויה. היא לחצה על כפתור ונפלתי דרך דלת סתרים סודית.

הנהנתי. "ברוכה הבאה לוושינגטון, מיס קלי. חיכיתי בכליון עיניים לפגוש אותך."

גבה מטופחת ומושלמת התרוממה כאילו נמשכה באיטיות רבה על ידי מישהו שמשך חוט. לרגע קצר היא הביטה במשהו שהיה מונח על שולחנה, חוזה ההעסקה שלי, כנראה. "את כאן כבר לא מעט זמן."

חייכתי. "כמעט כל החיים. אבל בתור עובדת בתשלום, ארבע שנים."

חיכיתי שביאטריס קלי, מנהלת השיווק החדשה של הוושינגטון וולבז, תשיב לי חיוך, אבל זה לא קרה.

עמדתי מול שולחנה, אצבעותיי הלחוצות התפתלו יחד מאחורי גבי והיא אמדה אותי בגלוי. עיניה האפורות (כי אפילו עיניה תאמו להופעתה) נדדו מראשי אל כפות רגליי שהיו נתונות בנעלי עור שטוחות בצבע חום.

באופן אישי, נעליים נוחות הן סקסיות לגמרי בעיניי, כי בסוף היום לאחר חליצת הנעליים אני מסוגלת ללכת ללא כאבים.

משום־מה, הנעליים האלה פגעו בה. הבנתי את זה ברגע שמבטה נח על הבוהן המעוגלת ועל קשת העור הזעירה במרכז.

השפלתי מבט, כאילו הנעליים יסבירו לי מה פשען ולמה אנחנו בצרות מול הבוסית החדשה שלי.

אני מתגעגעת לאווה, חשבתי בפעם האלף וליבי התכווץ בעקבות עזיבתה של הבוסית הקודמת שלי, אווה הוקינס. למה שמישהי תעבור דירה לצד השני של ארצות הברית, רק כדי לגור בקרבת משפחתו של בעלה? פשוט נשגב מבינתי.

"שבי," אמרה ביאטריס ולא הורידה את העיניים מהנעליים שלי. התיישבתי בכיסא שחור עם גב גבוה ושילבתי את ידיי בחיקי. השתוקקתי למשהו שיעסיק אותן. כל חיי הייתי פוכרת הידיים האיומה ביקום בזמן לחץ. והרגע הזה נכנס בקלות לאחד מעשרת הרגעים הגרועים בחיי. "ספרי לי מה את אוהבת בעבודה שלך, מולי וורד."

המוח שלי דהר לשמע השאלה הלא־צפויה. הרגשתי כאילו אני נבחנת באמת מידה בלתי נראית. בניגוד לכל היגיון, רציתי ללטוש מבט בנעליים שלי כאילו הן הכניסו אותי לצרה הזאת.

"אני אוהבת המון דברים בעבודה שלי, מיס קלי," אמרתי בכנות. "אצטרך כמה שעות כדי למנות את כולם."

היא המהמה. "אז ניהול קשרי לקוחות זה תחום שמתאים לך?"

"בהחלט." נשמתי עמוק כי היה לי ברור שכשמדובר בבוסית מפחידה שמקפידה על התאמת בגדים לסביבה, צניעות מעושה לא תוביל אותי לשום מקום. "אני יודעת לעבוד עם אנשים. הם מרגישים איתי בנוח ואני יודעת לזהות את הצרכים שלהם היטב. לכן כשסיימתי את ההתמחות שלי, אווה ידעה שאצליח לטפל במפרסמים שלנו ואני חושבת שאכן הצלחתי. בארבע השנים האחרונות יצרתי קשרים חזקים עם מפרסמים שלנו, ולא איבדתי אף ספונסר מאז שקיבלתי את התפקיד הזה. הם סומכים עליי וזכיתי באמון הזה ביושר."

לשבריר שנייה הבחנתי בניצוץ ספקני בעיניה שגרם לי לעצור את נשימתי מחשש שהגזמתי. ידיי חסרות המנוחה ביקשו להתרומם אל שערי ולסדר את הפקעת בפעם האלף. חבריי לעבודה תמיד צוחקים שאפשר לזהות שאני לחוצה אם התסרוקת שלי משתנה יותר מפעמיים במהלך היום. הבוקר, כשידעתי שאפגוש את הבוסית החדשה שלי, עיגנתי כל קווצת שיער כהה בנחישות למקומה כך שרק מפעיל עגורן יוכל להזיז אותה.

"האם תרשי לי לדבר בכנות, מולי וורד?"

"כמובן." וגם, למה היא חוזרת שוב ושוב על שמי המלא?

ביאטריס התרווחה בכיסא העור הגדול שלה והתבוננה בי שוב. "לא חיכיתי בקוצר רוח לפגוש אותך."

שמעתם פעם אוויר יוצא מבלון? רחש אוויר איטי ועצוב שיוצא, עד שמה שנשאר הוא רק גומי מקומט ורפוי? כן, עכשיו דמיינו שזה קורה לבחורה תמימה בת עשרים וחמש שלהוטה להכיר את הבוסית החדשה שלה.

"אה," נשפתי. "בסדר?" ברגע שהמילים יצאו רציתי לחזור בי.

זה לא היה בסדר. לא בסדר בכלל. הכרתי את המסדרונות ומגרשי האימונים והמשרדים מגיל ארבע־עשרה. כולם כאן אהבו אותי! אני מולי פאקינג וורד. הצטיינתי בעבודה. לא, הפגזתי בעבודה. "למען האמת," אמרתי לאיטי ואזרתי אומץ כדי להרים את הסנטר, "אני מצטערת לשמוע, כי אני דווקא חיכיתי בקוצר רוח לפגישה איתך. אני אוהבת את הארגון הזה. אני אוהבת את העבודה שלי ואני מעולה בה. אבל אם עשיתי בעבר משהו שאני יכולה לשפר, תגידי לי ואתקן."

בום. ראיתי את ניצוץ ההערכה נדלק בעיניה בעל־כורחה, מופיע ונעלם כמו הבזק ברק.

"את לא סקרנית לשמוע למה לא רציתי לפגוש אותך?" שאלה והניחה את ידיה נטולות התכשיטים על השולחן לפניה.

לא במיוחד.

אוקיי, טוב. זה היה שקר. אם הייתי יודעת, הייתי עושה הכול כדי לשנות את תפיסתה לגביי. באוניברסיטה הייתי סטודנטית מצטיינת. כל אנרגיה לא ממוקדת שבזבזתי בתיכון הפכה לקרן לייזר אדומה זוהרת שכוונה להגיע לרשימת מצטייני הדיקן בכל סמסטר. לא נדרש לי זמן רב להבין שגם אם לא אהיה הכי חכמה בחדר, אוּכל להיות החרוצה ביותר, וזה הכניס את שמי לרשימה בכל פעם מחדש.

נשמתי עמוק והנהנתי. "קצת."

שפתיה הארגמניות התעקלו בחיוך קל, משהו שבהמשך למדתי לזהות אצל ביאטריס בתור סימן מובהק לשעשוע. "את כנראה לא מתקשה לגרום לאנשים לחבב אותך, נכון, מולי? אני מתארת לעצמי שזה קורה לך בקלות רבה."

האומנם?

אני מניחה שזו הייתה תמימות מצידי לחשוב שהיא לא גיבשה כבר תשובה לשאלה הזאת.

"זה לא תמיד כל כך קל," שמעתי את עצמי אומרת.

כעת זוויות חיוכה קפאו בפניה שהיו כמעט נטולות קמטים, למרות הצבע שבשערה. "אני בטוחה שלא קשה לך לרכוש חברים. את יפהפייה. מקסימה. מיוחסת. אחיך הוא אגדת פוטבול, ועכשיו מאמן מהולל במקום הזה ממש. גיסתך, פייג׳, הייתה בעברה דוגמנית־על, והיא יכולה לצעוד בשבוע האופנה בניו יורק מחר, אם רק תרצה. מיד בתום הלימודים השגת עבודה שוותיקות עם עשר שנות ניסיון בתעשייה היו רוצחות כדי לקבל. ברור שאת עושה משהו נכון, מיס וורד."

ההדגשה של שם המשפחה שלי גרמה לי להזדקף בכיסא.

כאילו היא יושבת על כתפי, שמעתי את קולה של גיסתי, השטן בהתגלמותו עם שיער ג׳ינג׳י בוער, זו שתמיד נאבקה למען אחיותיי ולמעני כשמישהו תקף אותנו.

שהכלבה תלך להזדיין. היא לא מכירה אותך והיא ממש לא מכירה את המשפחה שלך, לחשה פייג׳. פייג׳ שבתוכי לא טעתה.

אבל על הכתף השנייה ישב אחי, לוגן, האיש שלמעשה גידל את שלוש אחיותיי הצעירות ואותי לאחר שאמא שלנו נטשה. וידעתי מה הוא היה אומר לי לעשות. תפגיני כבוד. תבצעי את המשימה. תוכיחי לה שהיא טועה, בדרך הראויה.

גם לוגן שבתוכי לא טעה.

"אני יודעת איך אני מצטיירת בעינייך," אמרתי לביאטריס. "איך החיים שלי מצטיירים בעינייך. אבל רק עכשיו פגשת אותי, מיס קלי. אני חרוצה, אחרת לא הייתי מקבלת את התפקיד הזה, לא משנה מה שם המשפחה שלי."

"עוד נראה," היא הרהרה.

תשומת ליבה שבה אל משהו שהיה מונח על שולחנה ושיניי הטוחנות חרקו לשמע העוקצנות שבקולה. היא הרימה תיקייה והעבירה לי אותה על פני השולחן המבריק. הלוגו של הוולבז בצבעי שחור ואדום היה מוטבע בחזית ופתחתי אותה ברגע שהגיעה לידי. עיניי סרקו במהירות את העמוד הראשון וגבותיי הזדקרו בהפתעה.

"אמזון?" שאלתי. "זה... ענק."

"בהחלט. קיבלתי את העבודה כאן כי אני מביאה איתי את הפרויקט הזה." היא התמקמה בנוחות והתבוננה בי. על אף שרציתי לעלעל בדפים ולקבל עוד מידע, הקדשתי לה את מלוא תשומת ליבי.

"איך אוכל לעזור?"

"אמרת לי שאת טובה בפיתוח קשרים. שאת צופה בעיות מראש ומעלימה אותן. שאנשים מרגישים בנוח בחברתך. אני זוכרת הכול נכון?"

הנהנתי לאיטי.

"אני חושבת שישבת מאחורי שולחן יותר מדי זמן."

נשמתי עמוק והתלהבות עקצצה לאורך אצבעותיי שאחזו בתיקייה. "לאן את רוצה להעביר אותי?"

ביאטריס הצביעה על התיקייה. "הכול מופיע בעמוד 2. אני מציעה לך הזדמנות אדירה להוכיח את המילים שלך במעשים, מיס וורד. אבל אני נותנת לך עשרים וארבע שעות לענות לי."

עיניי נעו במהירות, אבל כשפתחתי את פי היא קטעה אותי.

"לא, אני מתכוונת שאני לא רוצה לשמוע ׳כן׳ או ׳לא׳ למשך יום אחד לפחות. אם תיעני בחיוב, זו תהיה ההזדמנות היחידה שלך להוכיח לי שאת כאן לא רק בגלל שם המשפחה שלך. ברור?"

הדחקתי את ההסכמה המיידית שלי. "אני מבינה."

עיניה הישירו אליי מבט נוקב. "זה חשוב מאוד. עבודה עם חברה כמו אמזון פותחת דלתות שלא נפתחות כל יום, מולי. המשרה דורשת הרבה אותיות קטנות שתצטרכי לקרוא היטב, ולכן אני רוצה שתיקחי את הזמן."

השבתי את עיניי אל המסמכים שבידי וראיתי הרבה מונחים מוכרים. אבל מצאתי גם מושגים חדשים.

אין ליצור קשרים זוגיים עם משתתפי התוכנית.

סעיף התנהגות בתום־לב.

תשומת ליבי שבה אליה. "לא ידעתי שבתקנון הוולבז יש לנו מדיניות האוסרת על יצירת קשרים זוגיים."

"אין לנו," ענתה ביובש. "אבל כאן יש. אני מתעקשת עליה אצל כל מי שמקבל משימה בקנה מידה כזה ונדרש לדווח לי. אני מכירה אנשים שהקריירות שלהם נהרסו בגלל הרבה פחות ולכן אני רוצה שתתייחסי לכך ברצינות." ביאטריס הרימה את ידה. "זה גם להגנתך, אם תסכימי."

"הבנתי."

היא התבוננה בפניי. "תגידי ׳כן׳ רק אם את יודעת, בוודאות מוחלטת, שתוכלי לבצע את העבודה הזאת. אני לא מאמינה בשלושה ניסיונות, מולי. בחיים מקבלים הזדמנות אחת בלבד להרשים, ולעיתים רחוקות זוכים להזדמנות נוספת."

כעבור שעה וחצי עצרתי בשביל הגישה של לוגן ופייג׳ והמוח שלי דהר כמו רכבת משא. הוא לא עצר מהרגע שעלעלתי בדף השני.

הגעתי ראשונה לארוחת הערב המשפחתית שלכבודה התכנסנו מדי שלישי בערב, ללא יוצא מן הכלל. ערכנו את הארוחות בימי שלישי כי במהלך העונה זה היה היום ה"חופשי" של אחי, אם אפשר לומר. בתור מתאם ההגנה של הוולבז הוא עדיין עבד אלף שעות בשבוע במהלך העונה, אבל יום אחד בשבוע הוא בכל זאת הצליח להגיע הביתה לפני שש וחצי, כדי שכולנו נסעד יחד.

לפני שנכנסתי לבית — אותו בית שבו גרתי מגיל ארבע־עשרה עד שיצאתי ממנו רשמית בתום הלימודים — נדרשה לי שנייה להרגיע את עצביי המשתוללים.

המשפחה שלי תגיב לכך בצורות שונות.

האחיות שלי יחשבו שזה נהדר. התאומות ליה וקלייר יצאו מכליהן כי מדובר באמזון. איזבל אחותי האמצעית תנסה להאפיל עליי יומם וליל בגלל האובססיה שלה לכל מה שקשור לסרטי תעודה בנושא ספורט.

פייג׳ תתרגש בשבילי ברגע שהיא תתגבר על הצורך לחנוק את הבוסית החדשה שלי.

ולוגן? גנחתי. אחי הגדול ישנא את זה. ללא עכבות וללא היגיון. הוא ידרוש ממני לסרב וירצה שאחכה לבוסית אחרת או להזדמנות אחרת.

נשפתי בכבדות לפני שפתחתי את דלת הכניסה.

צרחות קידמו את פניי וגם ריח השום ועשבי התיבול. הצרחות לא הבהילו אותי כלל והריח גרם לי לנשום עמוק.

״הגעתי,״ קראתי על רקע הכאוס. ״תחביאו את הפחמימות כי עבר עליי יום ארוך.״

מכיוון המסדרון שלפניי, המסדרון שהוביל למטבח הגדול והרחב עם הסלון וחדר האוכל, נשמעה ההמולה המתעצמת.

״מולי! אנחנו תחת מתקפה, קדימה! קדימה! קדימה!״

נצמדתי לקיר והושטתי יד כדי לחבק את הגוף הקטן שחלף על פני רצפת העץ. ״תאט, חייל.״ אמרתי לתוך שערו של אחייני ונישקתי אותו במהירות. ״מי תוקף אותנו?״

אמט הרים אליי את עיניו הכחולות הענקיות. לחייו הסמיקו בגלל הריצה. ״הזומבים,״ לחש בדרמטיות. ״הם כבר תפסו את אבא. הוא מת על הספה.״

ליבי התכווץ נוכח הדברים החמורים שאמר, כפי שרק ילד בן שמונה יכול להגיד כשמדובר במתקפת זומבים דמיונית. ״אה, אוקיי. ריססתי ספריי נגד זומבים לפני שנכנסתי אז אני יכולה להתקדם?״

זרועותיו הצנומות חיבקו אותי חזק לפני שיצא שוב לדרך. ״כן!״ הוא קרא לאחור ואז נעלם בפינה.

אחי לוגן קם מהספה כשנכנסתי לחדר המשפחה ונשקתי לראשו. ממש כמו שנישקתי את בנו שהיה למעשה כמו אחי הקטן ופחות כמו אחיין. ״איך הלך? איך היא?״

העוויתי את פניי. ״אני צריכה יין לפני שאני מספרת לכם.״

״עד כדי כך?״

״בוא נגיד שזה היה... לא צפוי.״

הוא הביט בי בעיניים בוחנות מכפי שרציתי. אבל זה לא הפתיע אותי. לוגן גונן עליי מאז ומתמיד. כשנולדתי, לוגן היה בן תשע־עשרה. זה מה שקורה כשאבא שלך מתחתן בשלב מתקדם בחייו עם אישה צעירה ממנו בכמה עשורים.

כעבור ארבע־עשרה שנים אבא נפטר מהתקף לב ואמא הבינה שחיים של אלמנה צעירה עם ארבע בנות אינם החיים המהנים ביותר שתוכל לבחור לעצמה. לכן היא החליטה לפרוש. אופציית לאכול, להתפלל, לאהוב התאימה לה יותר מאשר הורות, אז לוגן הפך לדמות האב שלנו במובן המשפטי, אם כי בפועל, הוא קיבל את התפקיד הרבה קודם.

״תגידי לי אם אצטרך להתערב ולדבר עם מישהו, נכון?״

גלגלתי עיניים וניסיתי להסתיר את סומק המבוכה המרגיז. ההערה שלו הייתה בדיוק הסיבה שבגללה ביאטריס חששה ממני. ״כן, המאמן.״

כתפינו התנגשו בחיבה כשנכנסנו למטבח.

״איך עבר עליך היום?״ שאלתי אותו. ״שמעתי דיבורים על החלפות אבל הייתי עסוקה מדי עם ביאטריס ולא עקבתי אחרי הפרטים.״

העבודה שלי הייתה מנותקת בדרך כלל מפעילות השחקנים, ולכן לא הושפעתי מכך.

כך ליתר דיוק היה עד עכשיו, חשבתי כשקלטתי שוב כמה לוגן לא יהיה מרוצה מההתפתחות החדשה.

פייג׳, אשתו מזה תשע שנים והאדם הכי מגניב עלי אדמות, ערבבה את הפסטה המהבילה בסיר. היא חייכה אליי כשמזגתי כוס יין. ״איך היה?״

״לא כדאי שאחכה עד שהשלוש האחרות יגיעו לכאן ולא אצטרך לחזור על עצמי?״

״לא,״ ענו.

התיישבתי בכיסא ולגמתי לאיטי מהיין. ״היא... שונה מאווה. מאוד...״ חיפשתי את המילה הנכונה שלא תגרום להם לשנוא אותה מיד. ״היא טיפוס שלא סובל בולשיט. כמו מריל סטריפ בסרט השטן לובשת פראדה, אבל לא לגמרי. היא לא כזאת מאיימת אבל קרובה.״

פייג׳ המהמה. ״כן, כן, אני מבינה מה את אומרת.״

״אני לא,״ אמר לוגן ושילב את זרועותיו על חזהו. ״מי השטן?״

״הכרחנו אותך לצפות בו שלוש פעמים,״ אמרתי לו. ״הסרט על המתמחה במגזין אופנה.״

״כנראה התת־מודע שלי דחה את זה. או שזה נמחק על ידי קפטן תחתונים והרובוטריקים.״

כולנו צחקנו מהאובססיות הנוכחיות של אמט. אי־שם במרחק, הוא שאג על הבסת האל־מתים.

״היא מוצאת חן בעינינו?״

״יש מצב,״ עניתי והעברתי את מבטי בין שניהם. ״היא מקדמת אותי. או מציעה לי הזדמנות לקידום, אפשר לומר.״

קידום. מבחן. שיהיה.

לוגן חייך. ״זה נהדר, מול.״

״ממש נהדר,״ אמרה פייג׳. ״מה העניין?״

שתיתי עוד מהיין. ״היא שכנעה את אמזון להסכים לכלול את וושינגטון באחד מסרטי התעודה שלהם בסדרה הכול או כלום.״

פייג׳ שרקה. ״פאק.״ לוגן דחף לעברה את צנצנת הקללות והיא הוציאה חמישייה מהארנק והכניסה. ״הנה, אני מכוסה להערב.״

לוגן הביט בי שוב. ״לא סיפרו לנו על זה. את מי הם מצלמים?״

״הם עדיין מתלבטים. אני מניחה שאלי וקמרון יודעים על זה,״ אמרתי והתייחסתי לבעלת הקבוצה — חברתה הטובה של פייג׳ — ולמנהל התפעול הראשי. "וכמובן גם המאמן, מחר תתקיים ישיבה שבה יספרו לשאר צוות האימון לפני שיחליטו אילו שחקנים הם מצלמים."

אחי עיכל את המידע בשקט ופייג׳ שלחה אליי חיוך מעודד, אף שידעה שבעלה יתעצבן מכל מה שעלול להפריע לאימונים. לפנינו פחות מחודש מתחילת קדם העונה, ואף ששינויי הרכבים לא היו עניין יוצא דופן, הדבר הלחיץ את צוות האימון.

הוולבז לא זכו באליפות מאז שלוגן שיחק, על אף שהנתונים שלהם נשארו טובים. זכינו במוקדמות, אבל בשנים האחרונות לא הצלחנו לעבור את הפלייאוף למרות הגנה קשוחה ומתקפה צעירה.

"זה הרבה כסף לוושינגטון," אמרה פייג׳, "לקבל משהו כזה."

"נכון. והזדמנות ענקית להכנסות נוספות בזכות המרצ׳נדייז." הנחתי את הכוס. "זה עוזר כמעט בכל היבט — קשרי קהילה, חשיפה ברשתות החברתיות והזדמנויות חדשות לחסויות. שחקנים מקבלים חשיפה לקהל חדש שאולי לא יודע עליהם הרבה מלבד הנתונים שלהם במגרש. זה מלהיב."

לוגן הנהן. "אני מבין. אני לא צריך לאהוב את זה, בעיקר אם המצלמות יגרמו לשחקנים שלי למעוד במהלך האימון."

"הם לא, אני מבטיחה."

חיוכו היה רפה. "כן? את תהיי אחראית עליהם?"

"בערך?" חייכתי. "אני צריכה לקחת יום־יומיים לשקול את ההצעה, אבל מולכם יושבת מנהלת הקישור לפרויקטים מיוחדים. אני אשת הקשר בין וושינגטון ואמזון. אני אהיה אחראית לוודא שהכול זורם חלק. שלצוות הצילום יש כל מה שהם צריכים, שהשחקנים מוגנים ושאף אחד לא מפריע לאף אחד."

"מולי, זה מדהים," התלהבה פייג׳. היא הקיפה את האי וחיבקה אותי חיבוק חזק. "היא לא כזאת נוראית אם היא סמכה עלייך בדבר כזה."

לוגן נראה מהורהר. לא נלהב אבל גם לא ממורמר. "ואת רוצה לעשות את זה?"

הנהנתי. "אני רוצה. ולוגן, אני יודעת שמצא חן בעיניך שלא הייתי צריכה להיות בקשר עם השחקנים, אבל אני אהיה בסדר. יש לי ניסיון של שש־עשרה שנים בניהול ספורטאים עקשנים."

פייג׳ צחקה.

אחי גלגל עיניים.

"מעניין אם השינוי בהרכבים השפיע על ההחלטה של אמזון," תהתה פייג׳.

לוגן הביט ברצפה אבל לא אמר דבר.

"יכול להיות. ביאטריס אמרה לי שהם בוחנים כמה גישות, ואחת מהן היא לעקוב אחרי שחקנים חדשים כשהם משתלבים בקבוצה ותיקה, ברמת מכללות וברמה מקצוענית." משכתי בכתפיי. "אבל זו רק אפשרות אחת."

לוגן מלמל משהו בשקט. פייג׳ צמצמה את עיניה לעומתו.

הרמתי את ראשי לעברו. "מה אמרת?"

הוא צבט את גשר אפו. "אמרתי שנדמה לי שאני יודע את מי הם רוצים לצלם. לעזאזל."

פייג׳ דחפה את צנצנת הקללות חזרה לעברו של בעלה, אבל הוא התעלם ממנה כשהישרתי אליו מבט.

"את מי?"

לוגן ליקק את שיניו בלשונו והישיר אליי מבט. "זה רעיון איום ונורא ואת צריכה לדחות את הקידום."

"אההה... לא. למה שאעשה דבר כזה?"

"מולי."

"לוגן," שילבתי את זרועותיי. "מה הבעיה שלך?"

"עבדת כל כך קשה, ילדה," אמר, וזרועותיי נשמטו לשמע הרצינות הפתאומית בקולו. "כל כך קשה, ואני גאה בך מאוד."

פייג׳ העבירה את מבטה בינינו ואני משכתי בכתפיי.

"את מי החתמנו ולמה זה מבהיל אותך כל כך?" שאלה.

הוא שפשף את עורפו ועצם את עיניו למשך דקה ארוכה.

לקחתי את הטלפון. "בסדר, אחפש בגוגל."

"נואה," אמר. "החתמנו את נואה גריפין הבוקר. רוב כלי התקשורת עוד לא שמעו על זה."

פייג׳ איכשהו פלטה, "אההה שיט," אף שפיה הפתוח חלקית בקושי זז.

הטלפון נפל מידי והתיישבתי על הכיסא.

"כאילו ה-נואה?" הצבעתי על הבית מאחורינו. הבית שהוא לא גר בו כבר שנים. "הנואה הזה?"

המבט של לוגן היה אישור מספיק. פייג׳ כיסתה את פיה ביד אחת.

אחותי הקטנה איזבל הופיעה עם חטיף בריאות חצי אכול בידה. "מה עם נואה?"

כולנו הבטנו בה אבל לא ענינו.

שמטתי את ראשי אל ידיי.

"מה עם נואה?" חזרה איזבל. "שמעתי שמיאמי זרקו אותו בגלל איזו דרמה בחדר ההלבשה. וזה מוזר כי הוא... רובוט פוטבול אנושי. אני לא חושבת שראיתי אותו מחייך כבר שלוש עונות." היא התלהבה, "אבל לעזאזל, הנתונים שלו בתור קוורטרבק מטורפים. אין דברים כאלה."

איזבל יודעת. היא מומחית הספורט שלנו.

וקודם היה נדמה לי שהמוח שלי דוהר. ממש חמוד.

"מולי," אמר לוגן בשקט. "קדימה, תחשבי על זה. אם הם באים לצלם אותו, העבודה שלך תהיה לדאוג לו. את חושבת שזה חכם?"

הרמתי את הראש. "אני כבר לא ילדה, לוגן."

"מה קורה פה, לעזאזל?" צעקה איזבל.

פייג׳ דחפה את הצנצנת לעברה ואילו לוגן התעלם מהכול והתרכז בי.

"מולי..." הוא אמר שוב.

"לא," קטעתי אותו. "אני לא מסרבת לזה. הייתי בת שש־עשרה בפעם האחרונה שנפגשנו. זה היה מזמן. אני בטוחה שהוא שכח הכול, בדיוק כמוני."

פייג׳ כחכחה בגרונה בהגזמה, כי כולנו הבנו שאני מקשקשת.

כאילו אי־פעם אצליח לשכוח את נואה גריפין.

את מי שהיה השכן ממול, הסטודנט שהייתי דלוקה עליו שנתיים לפני שהתגנבתי מהבית, עליתי אל חלון החדר שלו וניסיתי לפתות אותו עד שאבא שלו תפס אותנו. אותו סטודנט שיכולתי להרוס אם אבא שלו היה נכנס קצת יותר מאוחר, ומישהו היה מגלה ששכב עם קטינה בזמן שלמד על מלגת פוטבול מלאה.

כן, נואה גריפין הזה.

הבטתי סביבי ושמתי לב ששלוש הפנים קפאו בהבעות שונות שכולן אומרות זה רעיון גרוע.

"תקשיבו," אמרתי. "אני מבינה את זה לחלוטין. הם כנראה בכלל לא יבואו לצלם אותו. אנחנו יכולים לבחור עוד שלושים ואחד שחקנים. הכול יהיה בסדר."

איזו טעות.