האחים ביירן 2: ברית מושחתת

1

רואן

במשך אלפי שנים אנשים כבר לא ניצודים כמו טרף, ועם זאת, משהו בדי־אן־איי שלנו זוכר זאת. מעין יצר הישרדותי. אפילו כשהמוח לא מזהה את הסכנה, החושים מכירים בקיומה.

למשל, תחושת אי־הנוחות המעקצצת שהתפשטה בצווארי אחרי שנכנסתי לבית הוריי. המקום היה אמור להיות ריק. אימא ואבא עדיין לא חזרו הביתה. האורות היו כבויים. הזמזומים העדינים של מכשירי החשמל היו הצלילים היחידים שנשמעו בחלל הדומם המואר באור השמש.

בדיוק התחלתי לחטט במקרר כשהרגשתי את זה – מודעות ברורה שחיממה את הגב שלי.

מישהו עמד מאחוריי.

והתבונן.

אלפי מחשבות חלפו במוחי ברגע אחד. אימא ואבא היו מודיעים על כך שחזרו ולא אורבים בצללים, לכן אלה לא הם. המאבטח של אבא? בתור מושל ניו יורק, תמיד התלווה אליו שומר ראש. אולי הוא חזר הביתה כי שכח משהו?

ובמקום זאת הוא החליט לעקוב אחרייך?

סביר להניח שלא. הכרתי את מרבית חברי הצוות שאיתם הוא עבד וכולם היו בחורים נחמדים. אז מי זה? האזעקה עדיין פעלה כשהגעתי. האיש הזה ידע את הקוד או שהוא הצליח לפרוץ לבית בלי להפעיל את האזעקה. איזו מבין האפשרויות זו הייתה? הייתה רק דרך אחת לגלות.

קצב הלמות ליבי התגבר.

הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר בלי להסתובב לאחור, פסעתי הצידה ופתחתי את הארון העליון כדי לקחת כוס. במקביל, הכנסתי את היד השנייה למגירה שליד מותניי, הוצאתי סכין קצבים והנחתי אותה על הדלפק. רק לאחר מכן הסתובבתי.

איך החושים ידעו? הם זיהו את הסכנה באופן מדויק. תהליך ההתפתחות של האדם היה מרשים בעיניי, אבל לא על הנושא הזה הייתי אמורה לחשוב. הגבר הזר שנשען על מסגרת הדלת בקצהו השני של החדר היה מאיים להחריד. נראיתי זעירה לעומת גופו השרירי המעוטר בקעקועים שבצבצו מצווארון חולצתו הצמודה. אבל יותר מכך – נוכחותו שידרה שלווה פראית, כאילו העולם נועד לנוח לרגליו, ואם לא, הוא ישרוף אותו עד אפר.

הייתי אמורה לפחד. כך אישה נורמלית מגיבה כשהיא נתקלת בטורף אכזרי שכזה. אבל לא הייתי נורמלית. פחדתי רק מדבר אחד, והוא לא היה הגבר הזה.

"הלכת לאיבוד?" שאלתי בקול יציב. אדרנלין חלחל לזרם הדם שלי, תגובה פיזיולוגית שממנה לא יכולתי להימנע. פחד היה מפלצת מסוג אחר. פחד אמיתי היה כמו חול טובעני שחנק את האדם מבפנים. יצא לי להכיר את התחושה, ובאותו הרגע, לא פחדתי.

האיש הטה את הראש מעט. אולי רק במעלה בודדת, אבל מספיק כדי שאבחין בכך, ויכולתי להישבע שהוא נראה מסוקרן. הוא חשב שאני משעשעת.

סקרנותו הייתה חסרת חשיבות בעיניי.

"לא, רק מחכה," הוא ענה לבסוף. קולו נשמע גס ועם זאת רך, כמו רטט מהדהד של חתול פרא רעב.

"לאבא שלי?"

"כן."

"אנשים בדרך כלל קובעים פגישה. פתרון טוב יותר מפריצה."

"אנשים בדרך כלל מפחדים כשהם פוגשים איש זר בבית שלהם." הוא התקדם לעברי.

"זה לא הבית שלי." השענתי את המרפקים על הדלפק מאחוריי וקירבתי את ידיי ככל יכולתי לסכין שהסתרתי בלי לחשוף את כלי הנשק.

"הבית של ההורים שלך, אותו הדבר."

כשהוא התקרב, הבחנתי בגוון הטורקיז העשיר של עיניו. הוא היה יפה מכדי להיות פושע – קו לסת מוגדר היטב, שיער עבה בלונדיני כמו חול, ופנים סימטריות להפליא שכל שחקן בהוליווד היה מייחל להן. הוא בטוח ידע שעם חזות כזאת, לא היה שום צורך בפריצה. עם קסם כמו שלו, הוא בטח היה מצליח להיכנס גם לבית הלבן. למה הוא הרגיש צורך לפגוש את אבי דווקא בדרך כזו?

"איך קוראים לך?" הסקרנות שלי גברה עליי.

זוויות שפתיו התעקלו. "קייר."

לא אמרתי את שמי והוא גם לא שאל. הייתה לי תחושה שהוא כבר ידע איך קוראים לי. "אם באת לפגוש את אבא שלי, אתה בטח רוצה ממנו משהו. אתה גם בטח יודע שזו לא הדרך. ואם באת לפגוע בו, כדאי שתדע שהוא תמיד מוקף במאבטחים."

"אני רק רוצה לדבר."

"על מה?"

"עסקים."

נראה שהאיש לא מרבה במילים.

הוא הגיע לאי השיש ונעמד במרחק שלושה מטרים ממני. לסתי התהדקה. משהו באיש עורר בי סקרנות וקיבלתי את הרושם שהתחושה הדדית. אבל לא נהניתי לדלות ממנו מידע. מדוע הוא לא היה מוכן להגיד לי מה הסיבה שהוא הגיע לכאן? אבי לא היה טיפוס שנטה לשמור סודות ואי אפשר היה לשחד אותו, לכן על מה קייר רצה לדבר איתו שהיה דרמטי כל־כך?

"למה את לא מפחדת?" הוא שאל בנימה שקולה והתחיל להקיף את האי.

"אתה רוצה שאפחד? זה מה שמדליק אותך?" פלטתי בתגובה, באותה נימה כמו שלו.

"את לא אוהבת לענות על שאלות."

צעד.

"גם אתה לא."

צעד.

עיניו, שנראו בהירות כמו הים הקריבי, טיילו על פניי כמו בניסיון לשנן את תוויהן. לא הרגשתי בנוח תחת מבטו הבוחן.

"לא כדאי שתתקרב," הזהרתי לבסוף, הפעם בקול מתנשף במקצת.

צעד.

"למה לא?"

הוא כבר היה במרחק חצי מטר ממני. מקרוב, הוא נראה גדול עוד יותר. לא שהייתי קטנה במיוחד, בגובה מטר שישים וחמישה סנטימטרים, אבל הוא התנשא מעליי. גובהו היה לפחות מטר תשעים, אבל זה לא היה רק עניין הגובה. גופו היה רחב כשל ספורטאי מקצועי בעל שרירים עבים וחטובים. הוא נראה כבן שלושים. בטוח בעצמו. מחושב. קטלני. טורף אמיתי.

הוצאתי את הסכין מאחורי הגב בתנועה מהירה אחת ואחזתי בה באגרופי. "כי יש לי את זה, ואני אשתמש בזה."

עיניו של קייר התבהרו עוד יותר. "ולמה שתעשי דבר כזה?" הוא התקרב.

"כדי להגן על עצמי?"

הוא התעלם לגמרי מהסכין והמשיך להתקרב עד שהלהב נגע בחזהו. "לא, למה שתוציאי נשק, כשאת לא באמת מתכננת להשתמש בו?"

"מי אמר שאני לא מתכננת?" הרמתי במהירות את הסכין אל גרונו והקצה נצמד אל העור.

הוא רכן מעט קדימה עד שהלהב הקיז טיפת דם. "כי אני עדיין נושם," הוא מלמל.

לא הספקתי להגיב.

רגע אחד הצמדתי את הסכין לגרונו, וברגע הבא הוא אחז בידי, סובב אותי לכיוון הדלפק והכריח אותי להצמיד את הסכין לגרון שלי. לא הצלחתי לזוז. זרועותיו נכרכו סביבי כמו קורות פלדה בזמן שגופו הנוקשה נצמד אל גבי. הייתי נתונה לחסדיו.

"אם את לא משתמשת בנשק, היריב שלך עלול להשתמש בו נגדך." שפתיו היו קרובות כל־כך לאוזן שלי, כך שכל מילה נשמעה כמו ליטוף רך. צמרמורת חלפה בעורי, גופי הזדעזע מבפנים וכל חושיי התבלבלו. זה היה ההסבר היחיד לפרץ הכמיהה שפילח את גופי. איך ייתכן שהמצב הזה עורר בי תשוקה? הוא לא, כנראה החיווט במוח שלי פשוט התקלקל.

הוא חתיך כל־כך, רו.

ומסוכן! אמרתי בסלידה לקול השובב שבראשי.

"אף פעם לא טענתי שאני לוחמת," אמרתי בתעוזה. "רק שלא אברח בבכי." עמדתי במקום בלי לזוז. גם מפני שקצה הסכין איים לחתוך את עורי, אבל גם מפני שלא היה טעם להיאבק בו. אם הוא לא התכוון לשחרר אותי, לא הייתה לי שום יכולת לחמוק ממנו.

כלפי חוץ, נראיתי רגועה לגמרי, אבל בפנים, ריגוש משכר חושים הציף את ורידיי. כמו המפלצת של פרנקנשטיין שפגע בה לראשונה ברק, גופי התעורר לחיים. המצב היה מסוכן. לא הייתי צריכה ליהנות ממנו, ועם זאת, חלק בתוכי רצה להיאחז בהרגשה ולא לשחרר לעולם.

"אני מניח שלא הרבה דברים יגרמו לך לבכות," קייר אמר כאילו לעצמו.

הלהב נדד בעדינות לאורך צווארי ונעצר ליד נקודת הדופק הפועמת. נשימותיי נעשו שטחיות ותכופות יותר, ובכל פעם שאפתי את ניחוחו משכר החושים – עור ישן ושמן מנועים עטופים בבושם יוקרתי. שילוב מוזר של ריחות שמשום מה התחברו בצורה מושלמת.

"אני בטוחה שתצליח, אבל מעדיפה שלא."

נהמה מסוקרנת בקעה מגרונו לפני שהוא הזיז את ידו, שחרר את ידי ואחז בזהירות בלהב. הוא פרק אותי מנשקי בצורה שדרשה את הסכמתי ולא אילצה את כניעתי. יכולתי להסתער ולחתוך את אצבעותיו כיוון שידית הסכין עדיין נותרה בידי. אבל פעולותיו רמזו על כך שהוא לא התכוון לפגוע בי, לכן נעניתי לו ועזבתי את הנשק.

הוא זרק את הסכין על הדלפק, שחרר אותי באיטיות והתמקם ביני לבין הסכין. כשהמגע ניתק, אוויר קר אפף אותי.

"אם לא רצית לפגוע בי, למה לא פשוט המשכת לעמוד שם? או שאתה נהנה לענות אנשים?"

קייר נעץ בי מבט. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות כמוהו וניסיתי לבחון את הגבר שניצב מולי וערער את ביטחוני.

"אם הייתי רוצה, לא הייתי מסתפק בלענות אותך."

"אז למה?"

דממה.

"כי אני יכול." העיכוב בתגובותיו היה משחק כוח אסטרטגי. עשה רושם שהוא היה רגיל להיות בעמדת כוח ולשלוט בקצב השיחות.

סירבתי לשחק לפי הכללים שלו.

"לא." נענעתי בראשי. "עשית את זה כדי להראות לי שאתה יכול. יש הבדל."

הוא הנהן קלות. "קיבלת את התשובה שלך."

אולי, אבל התשובה לא שפכה אור על המצב. האיש היה אפוף מסתורין. רציתי לקחת את הסכין ולחתוך את המסכה שלו כדי לחשוף את מה שנמצא מתחתיה.

הסקרנות שלי עצבנה אותי.

למה התעניינתי בו בכלל? לא הייתה בכך תכלית. קייר בבירור חי ביקום מקביל – יקום מפוקפק, מופקר ומועד לפורענות. ולא רציתי לקחת בו חלק, לכן לא הייתי אמורה להתעניין בו.

"אני חושבת שעדיף שתחכה בחוץ," פלטתי ושילבתי את הזרועות על החזה.

קייר צמצם את עיניו, ומבטו שיחק בי כאילו הייתי קובייה הונגרית שהוא ניסה לפתור. עם זאת, מאמציו נקטעו כשדלת הכניסה נפתחה. התבוננו לעבר הכניסה, אבל איש לא הופיע. לפתע הבנתי שהם ציפו לשמוע את האזעקה ולא ידעו שבאתי לבקר. כנראה המאבטח שלו הפעיל נוהל חירום כלשהו.

"אבא, זאת אני!" קראתי. "אני במטבח."

קולות עמומים הסתננו לתוך הבית לפני שראיתי את אבי. "היי, רו! לא ציפינו לראות אותך." הוא נעצר כשהבחין באורח שלנו.

"מצטערת. שכחתי לעדכן." התבוננתי בקייר, שבשלב זה כבר עמד לצידי. "אממ, זה קייר. הוא בא לראות אותך." לא הספקתי לחשוב מה אגיד לאבי כשהוא יחזור הביתה. יכולתי לרוץ אליו ולספר לו שהאיש חיכה בתוך הבית כשהגעתי, אבל לא עשיתי את זה, ולמען האמת, לא ידעתי למה בדיוק. כדי לא לחולל מהומה? אולי. כדי שקייר לא ייעצר? הסיבה הזו גברה על הקודמת והתעצבנתי עוד יותר.

אבא פשט את מקטורן החליפה ותלה אותו על כיסא הבר, עיניו לא ניתקו מקייר לרגע. "כדאי שתעלי למעלה, מתוקה, בזמן שאשוחח עם מר ביירן."

"אין סיבה שהיא תלך," קייר הודיע, להפתעתי. "זו רק שיחה ידידותית, ואחרי היכרות קצרה עם רואן, אני חושב שהרגשות העדינים שלה לא נמצאים בסכנה." עיניו זינקו אליי ונצצו בהומור.

יכול להיות שהוא... התגרה בי? לאיזה עולם מוזר נכנסתי?

הערכתי את העובדה שהוא לעג ליצר הגברי הקדמוני להגן על התמימות הנשית, אבל בכל זאת נדהמתי. הוא התנהג כאילו הכרנו זה את זה. כאילו הייתה בינינו הבנה עמוקה מספיק כדי לחלוק בדיחה פרטית. אומנם לא הלשנתי עליו, אבל לא היינו חברים.

ניסיתי כמיטב יכולתי להסתיר את תגובתי כשהבנתי שאבי בוחן את פניי בניסיון להבין מה קרה ביני לבין קייר.

"הרגשות של הבת שלי הם לא עניינך. מבחינתי, אתה יכול לשכוח מקיומה." התגובה הנוקשה של אבי הפתיעה אותי. הוא היה אב מגונן, אבל מעמדו בתור דמות ציבורית לא אפשר לו להתנהג בתוקפנות.

בתקווה להרגיע את הרוחות, מזגתי לעצמי כוס חלב מהקנקן שממנו כמעט שכחתי והתפללתי שאבא לא יבחין בסכין שהסתתרה מאחורי המעמד של כלי המטבח. "אימא באחת הפגישות שלה?" שאלתי באגביות.

"כן, אבל היא אמורה לחזור בכל רגע אז כדאי שנזדרז. מה גרם לך לצאת מ'מוקסי' ולהגיע עד לכאן, מר ביירן?"

'מוקסי'? מה זה? תכננתי לברר מאוחר יותר.

שני הגברים עמדו זה מול זה, אי השיש מפריד ביניהם, בזמן שעמדתי בצד כמו שופטת. מובן שגם המאבטח הראשי של אבא ארב מרחוק, אבל נוכחותו הייתה חסרת חשיבות. שניהם היו ערוכים לדו־קרב.

"אני רואה שעשית מחקר," קייר אמר באדישות.

"הייתה לי תחושה שלא איפטר ממך בקלות, אבל כבר אמרתי לך שאני לא מעוניין לנהל עסקים עם... הארגון שלך."

"כמה יומרני מצידך לזלזל בנו בלי לשמוע את מה שיש לי לומר. ועוד אומרים שאתה אחד מהחבר׳ה הטובים – שקול ופתוח לרעיונות."

"תגיד את מה שבאת להגיד." הפקודה של אבי השתהתה באוויר.

"כפי שאתה יודע, ראש העיר יכריז בקרוב על המחליף שהוא מינה לניצב המשטרה הפורש. האיש שהוא מתכנן למנות מושחת עוד יותר מראש העיר עצמו, מה שלא מפתיע בכלל."

הבעה זעופה עלתה על פניו של אבי. "אתה יודע בדיוק כמוני שבתור מושל, אין לי שליטה על המינוי לתפקיד הזה."

"בחייך, אלכסנדר." קייר הטה את ראשו. "אתה נמצא בפוליטיקה כבר מספיק זמן כדי לדעת איך הדברים מתנהלים. גם אם זה לא חלק מהגדרת התפקיד שלך, עדיין יש לך השפעה."

"בניתי את הקריירה שלי על יושרה." אבא נעץ בו מבט. "אני לא מתכוון לזרוק הכול לפח."

"אתה לא צריך לחצות קווים כדי להשפיע. נניח שהיית מקבל מידע מעניין מאוד על ראש העיר – מידע שהוא היה מעדיף לשמור בסוד. אולי הידיעה הזו תגרום לו לשקול מחדש את ההחלטה."

אבא נהם. "זו סחיטה."

"זו פוליטיקה, ואתה יודע את זה." קייר שמר על שלווה בלתי מעורערת לאורך כל השיחה, כאילו הוא משועמם באופן תמידי. הבעת פניו ריתקה אותי.

"ואתה תמסור לי את המידע הזה כדי שאדם אחר ימונה לתפקיד? מישהו מושחת, אבל כזה שדוגל בדפוס החשיבה שלך?"

קייר הרכין מעט את סנטרו. "קשה למצוא אנשים הגונים כמוך, אבל זה לא אומר שלא נוכל למצוא אדם מתאים יותר לתפקיד. מישהו שיתאים לשנינו."

אבא נענע בראשו והידק שפתיים. "אני לא מתכוון להתערב בענייניו של ראש העיר. אז אם סיימת..." אבא שילב זרועות ופסע לאחור כדי לפנות את הדרך אל דלת הכניסה.

יכולתי לומר לקייר שכך אבי יגיב. המוסר שלו היה ללא דופי, וזו אחת מהסיבות שתמיד השתדלתי לעמוד בציפיות שלו.

כאילו ניסה להציע זאת רק לטובתו של אבי, קייר שמט באיטיות את ראשו. "אל תגיד שלא הזהרתי אותך." עיניו התרוממו אל עיניי, וריאותיי התרוקנו מאוויר כמו בלון מחורר.

"אתה מאיים עליי?"

התנתקתי ממבטו המהפנט של קייר והתבוננתי באבי. מעולם לא שמעתי נימה כזו תוקפנית בקולו.

קייר הרים את ידיו בכניעה. "רק מזכיר לך שברגע שהניצב החדש ימונה, יהיה הרבה יותר קשה להיפטר ממנו. בירוקרטיה וכל השטויות האלה."

"שוב, זאת לא הבעיה שלי."

"ככה לא מדבר המושיע הנודע של העיר." קייר לא היה מוכן לוותר. לא ידעתי אם העובדה הזאת הרשימה או הרגיזה אותי.

אבא נעץ בו מבט נוקב. האוויר בחדר נעשה מחניק מהפגנת כוח, כשאיש מהם לא היה מוכן לסגת.

לבסוף קייר נכנע והנהן. "אין צורך ללוות אותי החוצה." עיניו שוב ננעצו בעיניי לפני שהוא הסתובב לעבר הדלת.

התבוננתי בדמותו המתרחקת, כאילו הייתה קו החוף שנעלם בזמן שנסחפתי לעומק הים. רציתי לקרוא לו ולבקש שיישאר כדי שלא אאבד את התחושה עוצרת הנשימה שהוא עורר בי. אבל ידעתי שתשוקה היא חסרת תועלת ומסכנת את כל תוכניותיי לעתיד כמעט כמו זלילה של פיצה שלמה אחרי אכילה בריאה במשך שבוע – הרת אסון. אדם כמו קייר ביירן היה משמיד את החיים שהכרתי. למה חשבתי עליו בכלל?

נענעתי בראשי בניסיון להתעשת וניגשתי לאבא כדי לחבק אותו.

"מצטערת," מלמלתי. "לא הייתי צריכה להכניס אותו."

"אני מופתע שפתחת לו את הדלת. הוא לא נראה ידידותי במיוחד."

קימרתי גבות, המומה מעט. "ניסיתי לא להיות שיפוטית."

אבא פלט גיחוך ונשק למצחי. "טוב לראות אותך, רו. את תמיד משפרת את מצב הרוח שלי."

חבל שהפגנת החיבה התהדקה סביב כלוב צלעותיי כמו מלחציים ולא שימחה אותי. "יום קשה?" שאלתי.

"לא, פשוט ארוך. את נשארת לארוחת ערב?"

שיגרתי אליו מבט. "תלוי. מה אוכלים?"

"אני חושב שמלודי הכינה לזניה, צריך רק להכניס אותה לתנור."

ליקקתי שפתיים ועצמתי עיניים בציפייה.

"אני מבין שהתשובה היא חיובית?"

"אני מניחה שאני יכולה למצוא זמן לארוחת ערב," הקנטתי אותו.

"הרי זו הסיבה היחידה שאת באה לבקר."

"אאוץ'!" חייכתי. החיוכים אף פעם לא השתקפו בעיניי ותהיתי, ולא בפעם הראשונה, אם הוריי הבחינו בכך או שהם כבר שכחו את ההבדל.