האחים ג’יפסי 5: שלוש שנים

"חתכים רדודים."

אני שוב מייבבת, נאבקת בחבלים שלי כשהחשכה מאיימת להכריע אותי.

ואני רוצה שתכריע אותי. רחמים. חשכה. בבקשה, תן לי לאבד את ההכרה.

הוא מפסיק את מעשיו, ועיניו השחורות נוצצות בסיפוק בשעה שהוא בוחן את מעשה ידיו. ראשי צונח קדימה, סנטרי הולם בחזי ואני רואה את עשרות החתכים הקטנים שהוא סימן בעור שעל בטני. עד עכשיו הוא לא נגע בקעקוע שלי ובצלקות שתחתיו, אבל הוא כל הזמן נוגע בו ומלטף אותי שם ואני יודעת שהוא מתכנן לעשות משהו כואב במקום הזה.

אני קשורה היום לכיסא ומפרקי ידיי כבולים מאחוריי. קרסוליי משותקים לגמרי וקשורים בחוזקה אל רגלי הכיסא. יש ימים שבהם הוא קושר אותי למיטה, כל איבר מתוח עד כאב ומחובר בבטחה אל פינות המסגרת העירומה. אין מזרון, והקפיצים דוקרים את גבי כשהוא מתענג על כך שאני מדממת בגללו. אני עדיין לובשת את אותם בגדים שלבשתי כשחטף אותי, חולצת טריקו שחורה, קרועה מקדימה כך שהיא תלויה ברפיון לצדי גופי, חזיית כותנה שחורה ותחתונים. הוא לקח ממני את הג'ינס, כנראה כדי שארגיש את הקור הצורב בלילות.

או כדי שתהיה לו גישה קלה לרגליי וכך יוכל לגרור את הסכין שלו לאורך כל סנטימטר בעורי החשוף.

הוא עדיין לא אנס אותי. הוא אפילו לא נגע בי שם למטה. זה מבלבל אותי ומעורר בי פחד. אני רוצה שכבר יגמור עם זה. שיעשה בי מה שהוא רוצה, רק שלא ישאיר אותי ימים שלמים כל פעם לגווע ברעב ולמות מקור בשעה שהדם נקרש על עורי ומכסה את ירכיי.

"חתכים שטחיים-שטחיים," הוא ממלמל, וקולו השקט חצצי ומחוספס. אני גונחת בזמן שהוא גורר את הלהב על עורי שוב, פוצע אותו כמו נייר ומצמיד את אצבעותיו לפצע שיצר. הוא רוכן קדימה ואני מייבבת שוב, כי אני יודעת מה הוא עומד לעשות.

אני נרתעת לאחור בפתאומיות כשלשונו מלחכת את הפצע הפתוח שלי כמו נייר זכוכית ותובעת את הדם ששפך, לוגמת את ייסורי. הבל פיו חם על עורי הקר, לשונו היא כמו תולעת מלוכלכת המתחפרת בתוכי.

ייסורים.

אני נמצאת כאן כבר כל-כך הרבה זמן שהפסקתי לעקוב. אין כאן אור שמש, רק בטון, לחות וקור. בלילות אני קופאת ובימים אני מזיעה. רק ככה אני יודעת אם לילה או יום, ואפילו הדברים האלה מתחילים להתבלבל אצלי. אני סופרת את הימים לפי הפצעים הטריים מכיוון שאין לי שום נקודות אחיזה אחרות בזמן.

ממילא זה לא משנה. בין אם אני נמצאת כאן יום או שנה, העובדה נשארת כהווייתה:

אני לעולם לא אצא מכאן.

אני יודעת את זה עכשיו. נאבקתי בו בימים הראשונים עד שהוא שבר אותי. הרעיב אותי והכה אותי ומוטט אותי נפשית. האמת היא שזה מביש.

תמיד חשבתי שאני חזקה יותר.

הנחתי שהוא לעולם לא יצליח לשבור אותי, אבל הוא הצליח. במהירות שיא.

"יש לי הפתעה בשבילך היום," הוא אומר ופיו מתעקל בחיוך אפל, חיוך שניזון מהסבל שלי. חיוך מסומן בדמי, בבוהק האדום שמכסה את שפתיו הדשנות.

הפתעות זה רע. אני לא אוהבת הפתעות. הן תמיד מכאיבות לי וגורמות לי לדמם. אני לא יודעת אם עוד נשאר בי דם לדמם.

אני בוכה בשקט ונזכרת במילים האחרונות שאמר לי במשרד שלו לפני שהצמיד את המטלית לפניי והחזיק אותה שם עד שהאדים הרעילים נטלו ממני את הכרתי.

"אני יודע שאת חושבת שזה יהיה גרוע," הוא אמר, ואחיזתו בפניי כמעט שברה לי את הלסת, "אבל כמה שאת חושבת שזה יהיה גרוע? זה יהיה עוד יותר גרוע. הרבה. הרבה יותר."