האחים ג’יפסי 6: שתי דרכים

id="Untitled-1-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק 1

הוא רצח את אבא שלי. אני בהיריון עם התינוק שלו.

הוא רצח את אבא שלי. אני בהיריון עם התינוק שלו.

שני המשפטים האלה מתרוצצים שוב ושוב בראשי, צער הגלים כמעט כבד מנשוא.

וצער הבחילה שלי מוטח בי שוב עם טלטולי הגלים העזים שנושאים אותנו לחופים בטוחים יותר. אני חושבת. אני מקווה.

אבל באמת, עד כמה אני בטוחה? פתאום אני מטילה ספק בכול, תקועה במערבולת מסחררת של פרנויה וספק. האם ג'ייס לצדו של דורנן? הוא רצח את אבא שלי. הוא אפילו לא ניסה להכחיש זאת.

אני לא מאמינה, אני לא מוכנה להשלים עם זה והלוואי שיכולתי לחשוב בהיגיון למשך חמש דקות. הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה. עזבתי בית סוהר אחד, בית הסוהר שדורנן הקים לי, רק כדי להיכלא בבית סוהר מעשה ידיי. בית הסוהר שבראשי שנמשך עוד ועוד ועוד ועוד.

אני מצונפת לכדור הדוק כמיטב יכולתי על מיטה בתא המרכזי של הסירה. אנחנו כנראה שטים מהר מאוד או בתנופה מטורפת, כי אני נשבעת שאם הסירה תסטה עוד קצת, היא תתהפך.

הדלת סגורה. ביקשתי מאליוט להבטיח לי שלא יאפשר לג'ייס להיכנס. אני אצטרך להתעמת איתו בסופו של דבר, אבל אני פשוט לא מסוגלת להתמודד איתו עכשיו. אני לא רוצה לשמוע את התירוצים שלו, אם יש לו בכלל תירוצים. הוא רצח את אבא שלי.

אף פעם לא פחדתי לטבוע בעבר, אבל עכשיו אני מבועתת. מטביעה בספינה הזאת. מטביעה בשקרים ובדם. מטביעה בהונאה הבוגדנית שיצרתי. במשך שנים ארוכות הייתה לי רק מטרה אחת – להשמיד את דורנן. הייתי עסוקה מדי בהתמקדות בסבל שלו מכדי לשים לב או להתייחס לסבל שלי ועכשיו אני מרגישה שבורה כל-כך. אני לא יודעת אם אי-פעם ארגיש שוב נורמלית.

למעשה, כשאני חושבת על זה אני בכלל לא יודעת מה זה נורמלי.

אני קופצת כשיד חמה נוגעת בכתפי.

"היי," קול חלש ממלמל לצדי.

אני מסתובבת ורואה את אליוט שוכב לצדי ותנוחתו היא תמונת מראה לתנוחתי. אני רואה מים מתנפצים על החלון העגול הקטן שמשקיף אל הים האכזרי שאנחנו משייטים בו.

"את רועדת," אומר אליוט ומזעיף פנים כשהוא מושיט אליי יד. אני מתכווצת בלי מחשבה, תגובה אוטומטית אחרי שלושה חודשים שבהן אך ורק ידיו הפסיכוטיות של דורנן נגעו בי. הפנים של אליוט קורסות למשהו שמזכיר עצב – ייאוש – כשהוא מושיט יד שוב אליי הפעם באטיות רבה יותר ומסיט את שערי החלק מפניי.

האם אני בכלל כאן? אני לא בטוחה. יכול להיות שכל זה חלום. הזיה נרחבת בהשראת סמים. המחשבה מהפכת את קרביי. האם אני בחוץ? או שמא אני עדיין במרתף? האם אליוט מולי או דורנן?

דורנן.

אני מתרחקת מאליוט, יורדת מהמיטה ונסוגה אל הצד המרוחק של החדר הקטן. מאחוריי הולמים הגלים בתוקפנות על אשנב הזכוכית העבה, הדבר היחיד שמפריד בינינו ובין הזרמים הקטלניים שמעבר. תנועת הגלים תופסת את תשומת לבי ואני מסתובבת, מהופנטת ומצמידה יד רועדת אל הזכוכית הקרה והקפואה.

האם אני כאן? האם אני חיה?

דחיפה בבטן, רפרוף קל ותו לא, מחזירה אותי לשפיות.

כן. אני כאן. אני כאן ואילו אליוט משתהה מאחוריי, וג'ייס ולואיס נמצאים במקום כלשהו מאחורי הדלת שמגנה עליי בחדר הזה.

ואני נושאת ברחמי תינוק. תינוק שלא היה צריך להתקיים.

ואני לא יודעת אם זה דבר טוב או דבר נורא.

אני מתחילה לבכות. מצחיק. חשבתי שאזלו לי הדמעות. בכיתי מספיק לחיים שלמים, אבל הדמעות לא יודעות את זה. הן זולגות על לחיי וזרועותיי כשאני ממשיכה להביט במי הים מסתחררים ומתנפצים במרחק קצר מאוד מהמקום שבו אני עומדת.

"ג'ולז."

אני מסתובבת לאטי ומנגבת את לחיי בידיים רועדות. בחילה חדשה מתגלגלת בבטני אבל זו לא בחילת בוקר. לא. זה משהו אחר.

הרבה יותר גרוע.

הראש שלי הולם ופי יבש. בלי לחשוב אני מרימה יד אל שקע כתפי, מלטפת את העור העדין שבו נגע דורנן שוב ושוב כשהזריק לי מדי יום מספיק הרואין כדי להפוך אותי למטומטמת קשקשנית. דמותו שטה לנגד עיניי, מעליי במיטתו, זרועותיו כולאות אותי כשהוא לוחץ על הבוכנה ומציף את נפשי האפלה באור מלאכותי. באושר מתקתק שמאיר אותי מבפנים. הפה שלי מזיל ריר מעצם המחשבה על כך.

"ג'ולייט!"

ידיים מטלטלות אותי. אני מתנערת מהדבר הקטן שצללתי לתוכו ואין לי אפילו מושג איך לקרוא לו ומאתרת את עיניו במאמץ מופרז. אני כבדה וחלשה ואני פשוט רוצה שהכול ייעלם.

"מה?" אני עונה, אבל לדבריי אין שום משמעות. המילים הן כמו נוצות, רכות וקלילות, והן מרחפות הרחק ממני ברוח המייללת בחוץ.

לסתו של אליוט קפוצה ועיניו הכחולות בורקות ברגש. "מה קורה שם?" הוא שואל ומצביע על ראשי. "אני קורא לך כבר שעות."

עיניי שוב מאבדות מיקוד ונודדות ברחבי החדר, קולטות כל דבר זניח. כל מה שאני רואה כאן הם דברים חדשים, דברים שלא ראיתי שלושה חודשים, וזה מפחיד אותי. המיטה רכה מדי. הכריות נוקשות מדי. הים זוהר מדי אפילו באור הירח.

עצם העובדה שג'ייס ממש מחוץ לדלת היא קשה מנשוא מבחינתי.

"אתה לא תרשה לו להיכנס לכאן, נכון?" אני שואלת ומאתרת שוב את אליוט באור הקלוש. כתפיו שמוטות, שרירי זרועותיו מתוחים. אני מרגישה את גלי התסכול נשפכים ממנו וזה מפחיד אותי.

"מה קרה לך?" שואל אליוט, וזה מרגיז אותי. איך הוא מעז לשאול אותי שאלה כזאת? אני מחניקה יבבה מזועזעת והודפת אותו מעליי.

"אתה לא יודע?" אני שואל בקול צורמני. "אתה לא רואה?" אבל אז אני נזכרת שהוא לא ראה מה דורנן עשה לי לבטן. הוא לא ראה את עורי שבקושי החלים, את השכבות העליונות שנתלשו ממני באלימות בעזרת סכין וחיוך אכזרי בזמן שצרחתי והתחננתי בפני דורנן שיפסיק. הוא לא ראה את הצלקות שבתוך המרפק שלי, את המפה הסודית שמדגישה את ירידתי משליטה לכאוס מוחלט ותלות. הוא לא הרגיש את הברייה שבתוכי, שמודיעה על קיומה בדחיקות ודחיפות שגורמות לי להרגיש חולה. אני עדיין לובשת את השמלה הלבנה המטופשת שדורנן הלביש לי, עם הגומי הנמתח בצדדים. אני מרימה אותה, אותה תנועה שעשיתי לפני הרבה חודשים כשביקשתי מאליוט לקעקע על הצלקות שדורנן ובניו הותירו בי. אותם שבעה חריצים אופקיים בעורי, אלה שאליוט כיסה בקעקוע היפהפה שלו, אינם. עכשיו הכול נעלם ובמקומם יש משהו גרוטסקי כל-כך שאני בכלל לא יודעת איך לתאר אותו.

"זה נעלם," אני אומרת בקהות חושים. "הוא חתך הכול."

קול חנוק נשמע מעומק הגרון ונדרש לי רגע להבין שהקול מגיע מאליוט ולא ממני. פניו קודרות. הוא מסלק את ידיי מהמקום שבו הן מרימות את השמלה והבד גולש מטה על ברכיי. הוא מושך אותי אליו וחונק אותי בחיבוקו. אני מתנגדת לרגע, עד שאני זוכרת שאני לא רוצה להתנגד. אני לא רוצה שיילך. אני לא רוצה להיות לבד. כל גופי רועד, על סף קריסה, מלא חשש מהבאות. אני תקועה בלימבו, תקועה בסירה שנדמה שהיא מקיפה את הגיהינום בכבודו ובעצמו.

"אנחנו נרפא אותך," אומר אליוט, מושך אליו את פניי וחופן אותן בידיו. "את מבינה? אנחנו נרפא אותך ואז נהרוג את הבן זונה. את שומעת, ג'ולז?"

עיניי מתמלאות בדמעות חדשות ואני לא רואה אותו עד שאני ממצמצת כדי להרחיק אותן. אני מהנהנת באדישות. אני שומעת אותו.

אני שומעת אותו, אבל אני לא בטוחה שאני מאמינה לו.

דורנן רוס הוא לא הטיפוס שימות בקלות.