האחים טאנר

בוקר אחד נכנס צעיר נערי למראה לחנות ספרים וביקש לדבר עם המנהל. לקחו אותו אל המנהל. בעל החנות, אדם מבוגר שחזותו מכובדת מאוד, נעץ מבט נוקב בבחור המבויש קמעה העומד מולו וביקש שידבר. "אני רוצה להיות מוכר ספרים,“ אמר הצעיר חסר הניסיון, "יש לי כמיהה למקצוע, ואינני יודע מה יכול למנוע ממני להוציא את תוכניתי מהכוח אל הפועל. מאז ומעולם נמשכתי לעסקי הספרים, ואינני מבין למה עלי לשווע מרחוק למקצוע האהוב והיפה הזה. הבט, אדוני, אני חושב שאני, כמו שאני עומד כאן מולך, מתאים באופן יוצא מהכלל למכור ספרים בחנות שלך, כמה ספרים שרק תרצה למכור. אני איש מכירות מלידה: אדיב, זריז, מנומס, מהיר, תמציתי, מהיר החלטה, מחושב, קשוב, הגון אבל לא הגון עד טיפשות, כמו שאולי אני נראה. אני יודע להנמיך מחירים כשאני רואה מולי סטודנט עני מסכן, ואני יכול להעלות מחירים כדי להסב מעט עונג לאנשים העשירים, שלפעמים אין לי בררה אלא לחשוב שהם לא יודעים מה לעשות בכספם. אני אמנם צעיר, אבל אני מאמין שיש לי איזושהי היכרות עם טבע האדם, וחוץ מזה אני אוהב את בני האדם, על כל השוני שיש ביניהם; ולכן לעולם לא אנצל את היכרותי עם טבע האדם לצורכי רמייה, אבל גם לא אחשוב לפגוע בעסק המכובד שלך מתוך התחשבות מופרזת בעלוב חיים כזה או אחר. בקיצור ולעניין: האהבה שאני רוחש לבני האדם תאוזן כהלכה על מאזני המכירה מול החוש לעסקים, שנראה לי חשוב וחיוני לחיים לא פחות מנפש מלאה אהבה: אני אשמור על איזון נכון, בזה אתה יכול להיות בטוח כבר עכשיו.“ מוכר הספרים בחן את הצעיר בעיון ובפליאה. נראה שאינו יודע לומר אם בן שיחו, שדיבר יפה כל כך, עשה עליו רושם טוב או לא. הוא לא ידע להחליט, הדבר בלבל אותו במידת־מה, ומתוך המבוכה הזאת שאל ברוך: "תאמר לי, בחור, יש מקום הולם שאוכל לברר שם לגביך?“ בן שיחו ענה: "מקום הולם? אני לא יודע לְמה אתה מתכוון במילים 'מקום הולם‘! אני סבור שעדיף אם לא תברר בכלל. אצל מי היית מברר, ולאיזו מטרה? היו מדקלמים לך כל מיני דברים עלי, אבל האם היה די בזה כדי להניח את דעתך? מה כבר היית יודע עלי אם מישהו היה אומר לך, נניח, שאני בן למשפחה טובה מאוד, שאבא שלי איש מכובד, שהאחים שלי הם אנשים חרוצים שלפניהם עתיד מבטיח ושאני עצמי בחור מועיל למדי, אולי קצת תזזיתי, אבל לא מישהו שאי אפשר לצפות ממנו לשום דבר, קצת אמון אפשר לתת בי, וכן הלאה? הרי לא היית יודע שום דבר עלי, ולא היה לך שמץ של סיבה להעסיק אותי בלב שקט יותר בתור מוכר בחנות שלך. לא, אדוני, באופן כללי בירורים לא שווים אגורה שחוקה, ואני מייעץ לך — אם יורשה לי להשיא לך עצה, הרי אתה איש מבוגר — אני מייעץ לך בכל פה שלא תעשה את זה, מכיוון שאני יודע שאילו רציתי והתכוונתי להערים עליך, אילו רציתי לחבל בתקוות שתתלה בי על סמך המידע שתקבל, הייתי עושה את זה יותר ככל שהבירורים האמורים היו חיוביים יותר, ושבעצם רק היו שקרים, שכן היו מדברים בי טובות. לא, אדוני הנכבד, אם יש לך כוונה להעסיק אותי, אני מבקש שתגלה קצת יותר אומץ לב ממרבית המנהלים שאִתם היה לי שיג ושיח, ושתעסיק אותי פשוט על סמך הרושם שאני משאיר עליך כאן. חוץ מזה, חווֹת הדעת שתקבל עלי יהיו רק שליליות, אם לומר את האמת בגלוי.“

"באמת? ולמה זה?“

"את כל המקומות שעבדתי בהם,“ המשיך הצעיר, "עזבתי אחרי זמן קצר, מכיוון שלא נראָה לי ראוי לתת לכוחות הנעורים שבי להתנוון במשרדים קטנים וטחובים, אפילו אם כולם מסכימים שהם המשרדים הכי טובים שיש, למשל מוסדות בנקאיים. עד עכשיו לא גירשו אותי משום מקום, תמיד עזבתי מתוך רצון לעזוב, עזבתי משרות ומשרדים שאמנם הבטיחו קריירה עתידית והשד יודע מה עוד, אבל היו הורגים אותי אילו נשארתי בהם. בכל מקום שהייתי, תמיד הצטערו שאני הולך ואמרו כמה חבל שאני עושה את זה, ניבאו לי עתיד רע ומר, אבל תמיד גילו הגינות ואיחלו לי הצלחה בהמשך חיי. אצלך,“ — כאן פתאום נעשה קולו של הצעיר תמים — "אצלך, אדוני מוכר הספרים, אוכל להישאר שנים ארוכות, אין לי ספק בכך. כך או כך, יש לך הרבה סיבות לנסות אותי.“ מוכר הספרים אמר: "אני אוהב את הפתיחות שלך. אקח אותך לתקופת ניסיון של שבוע. אם תתאים לעבודה, ואם בסוף התקופה תרגיש שאתה רוצה להישאר אצלי, נדבר שוב.“ ומשאמר את המילים האלה, שבו בזמן היו מילות פרדה ממבקש העבודה, צלצל האדון המבוגר בפעמון החשמלי, ואיש נמוך, מזדקן וממושקף הופיע כאילו נישא פנימה על גבי זרם.

"תן לבחור הצעיר הזה משהו לעשות!“

המשקפיים הנהנו. וכך נעשה סימוֹן לעוזר בחנות ספרים. סימון, שכן זה היה שמו.

בערך באותו זמן עוררה התנהלותו של סימון דאגות בלב אחד מאֶחיו, דוקטור קלאוס, שהתגורר בעיר מחוז וקנה לו מוניטין שָׁם. הוא היה איש טוב, שקט, חדור תחושת חובה, שהיה שמח מאוד לראות את אֶחיו מוצאים קרקע יציבה ומכובדת תחת רגליהם כמו שמצא הוא, האח הבכור. אבל המצב היה שונה כל כך, לפחות עד עכשיו, כן, המצב היה בעצם הפוך כל כך עד שדוקטור קלאוס התחיל להאשים את עצמו בסתר לבו. כך למשל אמר לעצמו: "אני הוא זה שהיה צריך להעלות את האחים האלה על דרך הישר. עד עכשיו התרשלתי בתפקידי. איך יכולתי להזניח את החובה הזאת וכן הלאה.“ דוקטור קלאוס הכיר אלפי חובות, קטנות וגדולות, ולפעמים היה אפשר להתרשם שהוא מייחל לחובות נוספות. הוא היה מאותם אנשים שהצורך למלא חובות מביא אותם לזנק לתוך בניין עמוס וגדוש וכמעט מתמוטט מרוב חובות לא נעימות, מתוך הפחד שאולי תימצא חובה סמויה ונחבאת אל הכלים שתחמוק מעיניהם. אנשים כאלה מעבירים שעות רבות של חוסר שקט בשל אותן חובות שלא מולאו, הם אינם חושבים על כך שכל חובה תמיד מביאה חובה חדשה לממלא אותה ומאמינים שבמובן מסוים הם כבר ממלאים חובה כשהם מתייסרים ודואגים בשל קיומה העלום. הם מסתבכים בדברים רבים בעולמנו שלא היו נוגעים להם כלל ועיקר אילו השקיעו בהם פחות מחשבה ודאגה, והיו שמחים אם גם אחרים היו מוטרדים כמותם. הם מסתכלים תמיד בקנאה על אנשים חסרי טרדות וחובות, ואחר כך גוערים בהם על קלות דעתם מפני שהם עוברים בחיים בראש מורם, בקלילות ובחן שכאלה. לפעמים היה דוקטור קלאוס כופה על עצמו שלווה קטנה, חוסר דאגה קטן וצנוע, אבל תמיד חזר לחובות האפורות, הקודרות, שתחת עולן קמל כמו בצינוק אפל. פעם, כשעוד היה צעיר, אולי חש רצון להשתחרר, אבל לא היה לו הכוח לזנוח משהו שנראה כמו חובה מתרה, להשאירו מאחור ולדלג מעליו בחיוך של מי שהשליך מעליו דבר־מה. להשליך? הו, הוא לא השליך דבר מעולם! אילו רק ניסה, כך חשב, המעשה היה מפלח אותו מכף רגל ועד ראש; לעולמי עד היה חושב בכאב על מה שהושלך. הוא לא השליך דבר מעולם וכילה את ימי נעוריו במאמצים לסדר ולבחון את מה שמעולם לא היה ראוי לסידור, לבחינה, לאהבה ולתשומת לב. כך אפוא היה לאדם מבוגר, ומאחר שלא היה אדם משולל כל רגישות ודמיון, גם נזף בעצמו לעתים קרובות על שהוא מזניח את החובה להיות גם הוא קצת מאושר. גם זו היתה חובה שהוזנחה ורק הוכיחה את עצם הדבר עצמו, שאפילו אנשי חובה אינם מצליחים לעולם למלא את כל חובותיהם, כן, ואפילו שאנשים כאלה נוטים בקלות יתרה להתעלם מחובותיהם העיקריות, ורק אחר כך, כשאולי כבר מאוחר מדי, הם נזכרים בהן. יותר מפעם אחת התעצב דוקטור קלאוס כשחשב על האושר הנפלא שחמק ממנו, על האפשרות לראות את עצמו לצד נערה צעירה ואהובה, נערה שמטבע הדברים היתה צריכה להיות בת למשפחה שאין בה דופי. בערך באותו זמן, כשהרהר בחייו בעצב, כתב מכתב לאחיו סימון, שהיה חביב עליו באמת ובתמים ושהתנהלותו בעולם הדאיגה אותו, מכתב בזו הלשון בערך:

"אחי היקר. נראה שאין לך רצון לכתוב על עצמך. אולי מצבך לא טוב, ולכן אתה לא כותב. שוב, כפי שכבר קרה פעמים רבות כל כך, אתה חסר עיסוק קבוע ויציב. לצערי נאלצתי לשמוע על כך, ועוד מאנשים זרים. נראה שממך כבר איני יכול לצפות לדיווחים כנים. רק האמן לי שזה מכאיב לי. כל כך הרבה דברים לא נעימים יש לי בחיי, ועכשיו גם אתה, שתמיד תליתי בך תקוות גדולות כל כך, חייב לתרום את חלקך ולהעכיר את מצב הרוח שלי, שמסיבות רבות אינו מזהיר בכלל? עדיין יש בי תקווה, אבל אנא, אם נותרה בך מעט אהבה לאחיך, אל תשאיר אותי עם תקוות שווא. עשה משהו שיוכל לשכנע אחרים שעוד ראוי להאמין בך, בכל מובן שהוא. יש לך כישרון, ואני רוצה לחשוב שניחנת בראש צלול, אתה אפילו בחור פיקח, ובכל דבריך תמיד השתקף הגרעין הטוב שידעתי מאז ומעולם שהוא קיים בנשמתך. אבל למה עכשיו, כשאתה כבר יודע משהו על דרכי העולם הזה, למה שוב אתה חסר סבלנות, למה שוב אתה מזדרז כל כך לקפוץ מדבר לדבר? אתה לא מוטרד מההתנהגות שלך? אני חייב להסיק שיש בך כוח מאחר שאתה מצליח לעמוד בחילופי המקצועות הלא פוסקים האלה, שאין להם שום ערך בעולם. אני במקומך הייתי מתייאש מעצמי מזמן. באמת אינני מבין אותך בנוגע לזה, אבל דווקא בשל כך איני מוותר לרגע על התקווה שבבוא היום אראה אותך משנס מותניים ובוחר לך דרך, אחרי שתיווכח כדי צורכך שבלי השקעה ורצון טוב אי אפשר להשיג דבר בעולם. והרי אתה רוצה להגיע למשהו. אני מכיר אותך, אינך חסר שאיפות לחלוטין. אז הנה העצה שלי: גלה התמדה, השקע שלוש או ארבע שנים קצרות בעבודה מאומצת, עשה כדברי הממונים עליך, הראה להם שאתה מסוגל לעשות משהו, אבל גם שיש לך אופי, וככה ייפתח בפניך מסלול שייקח אותך לכל רחבי העולם המוכר, אם יש לך עניין בנסיעות. העולם ובני האדם ייראו לעיניך באור אחר לגמרי כשתהיה באמת מישהו, כשתהיה לך משמעות בעיני העולם. בדרך הזאת, נראה לי, תוכל להפיק הנאה מהחיים, אפילו יותר מההנאה שיש למלומד; הוא אמנם משכיל להבחין בחוטים שעליהם כל החיים והעבודה תלויים, אבל עדיין הוא נשאר כבול לעולם הצר של חדר הלימוד שלו, ושם — כפי שאני יכול להעיד מניסיון אישי — לא תמיד נעים לו. עוד לא מאוחר, אתה עדיין יכול להיעשות איש עסקים מצוין, ואין לך מושג אילו אפשרויות יש לאיש עסקים להפוך את חייו לחיים מלאי חיים מן המסד עד הטפחות. במצבך הנוכחי אתה רק חומק לך מעבר לפינות החיים ודרך חרכי החיים: זה צריך להיפסק. אולי הייתי צריך להתערב קודם, מזמן, לעזור לך ולא להסתפק בנזיפות, לעזור לך במעשים, אבל אני לא יודע... יש לך אופי גאה, אתה תמיד שואף להיעזר בעצמך יותר מכול, ואולי לא הייתי מצליח לשכנע אותך, אולי רק היית מתרגז. מה אתה עושה עכשיו מבוקר ועד ערב? ספר לי. אולי מגיע לי, בזכות כל הדאגות שאני דואג לך, שתהיה קצת יותר דברן אתי, שתחלוק אתי קצת יותר. אני עצמי, האם אני מין אדם כזה שצריך להישמר ממנו, להיזהר לא להיות גלוי ובוטח בסביבתו? האם אני דמות מאיימת בשבילך? איזו סיבה יש להתחמק ממני? אולי העובדה שאני 'הבכור‘, ולכן אולי יודע קצת יותר ממך? אז דע לך שהייתי שמח להיות שוב צעיר, חסר אחריות וניסיון. אינני שמח בחיי כמו שאדם צריך להיות, אחי היקר, כלל וכלל לא. אני לא מאושר. אולי כבר איחרתי את המועד, את ההזדמנות לאושר. אדם בן גילי, שעדיין אין לו בית משלו, אינו יכול שלא לחוש כמיהה כואבת לאין ערוך כשהוא חושב על אותם מאושרים שהתברכו באישה צעירה הטורחת לנהל את משק הבית שלהם. אהבה לנערה היא דבר יפה, אחי. ולכך לא זכיתי. — לא, אין שום צורך שתפחד ממני, אני הוא זה ששוב פונה אליך, שכותב אליך, שמקווה לקבל תשובה ידידותית ומלאת אמון. אולי מצבך טוב משלי, אולי יש לך תקוות רבות יותר וזכות גדולה יותר לטפחן, אולי יש לך תוכניות וציפיות שאני אפילו לא חולם עליהן, הרי אני כבר לא מכיר אותך, ואיך אפשר, אחרי שנים של ניתוק. תן לי להתוודע אליך שוב, הכרח את עצמך לכתוב אלי. אולי עוד אזכה לראות את כל אחַי מאושרים; כך או כך, הייתי רוצה לראות אותך שמח. מה שלום קַסְפָּר? אתם כותבים זה לזה? הוא מצליח כאמן? גם ממנו הייתי שמח לשמוע. היה שלום, אחי. אולי בקרוב נדבר זה עם זה. שלך, קלאוס.“

בתום שבוע, עם ערב, נכנס סימון למשרד המנהל ונשא את הנאום הבא: "אדוני, אכזבת אותי. אל תיראה מופתע כל כך, את הנעשה אין להשיב, אני עוזב היום את העסק שלך ומבקש שתשלם לי את השכר שמגיע לי. תן לי לגמור, בבקשה. אני יודע טוב מאוד מה אני רוצה. תוך שבוע נמאס עלי כל העסק הזה של מכירת ספרים, אם מכירת ספרים פירושה לעמוד מעלות השחר עד רדת הערב, כשבחוץ זורחת שמש חורפית נעימה מאין כמוה, לעמוד ליד שולחן, בגב כפוף, כי השולחן נמוך מדי לאדם בגובה שלי, לכתוב כמו איזה לבלר עלוב, ולעשות עבודה שאינה הולמת את שכלי. אדוני מוכר הספרים הנכבד, אני מסוגל לדברים אחרים לחלוטין מהשאריות שמוצאים לנכון לזרוק לי כאן. חשבתי שאוכל למכור אצלך ספרים, לשרת אנשים מהודרים, לקוד קידה ולברך את הקונים לשלום כשהם פונים לצאת מהחנות. גם חשבתי שאקבל הזדמנות להציץ לרזי שוק הספרים ולראות את אורחות העולם בדמות העסק ובהתנהלותו. אבל לא קיבלתי שום דבר. אתה חושב שמצב הנעורים שלי רע עד כדי כך שיש לי צורך לכפוף ולהחניק אותם בחנות ספרים חסרת תועלת? גם טעות בידך אם אתה חושב שהגב של בחור צעיר נוצר כדי שיעקמו אותו. למה לא נתת לי עמדה טובה והגונה שיש בה מקום לשבת או לעמוד כמו שצריך? אין בעולם שולחנות כתיבה נהדרים בעיצוב אמריקני? אני חושב שאם כבר שכרת עובד, אתה צריך גם לדעת לספק לו תנאי עבודה. נראה שלא ידעת את כל זה. אלוהים יודע מה לא דורשים מעובד צעיר מתחיל: שיהיה חרוץ, נאמן, דייקן, מנומס, צלול, צנוע, מאופק, נחוש ומי יודע מה עוד. אבל מי היה חולם לדרוש איזו מעלה מהאדון המנהל. האם עלי לכלות את הכוחות שלי, את התשוקה שלי לעבוד, את השמחה שאני שמח בעצמי ואת הכישרון שברור כל כך שניחנתי בו, את כל אלה אני צריך לבזבז על שולחן ישן, דקיק וצר בחנות ספרים? לא, לפני שאעשה דבר כזה אעדיף להתגייס לצבא ולמכור את כל חירותי, כדי שכבר לא יישאר לי ממנה שום דבר בכלל. אני, אדוני הנכבד, לא אוהב להיות בעליהם של חצאי דברים, אני מעדיף שלא יהיה לי כלום, אז לפחות הנפש עדיין תהיה שלי. אתה חושב בוודאי שאין זה הולם לדבר בבוטות כזאת, ואולי גם זה לא המקום המתאים לנאום: טוב ויפה, אני אשתוק, שלם לי את מה שמגיע לי ויותר לא תראה את פרצופי.“

מוכר הספרים הזקן הוכה בתדהמה. שבוע ימים עבד אצלו הבחור השתקן, הביישן הזה, עבד באמינות שכזאת, ועכשיו הוא מדבר ככה. חמישה או שישה ראשים של פקידים ונערי שליחויות הציצו מחדר העבודה הסמוך, נדחקו זה לזה, הביטו במחזה והקשיבו. האדון הזקן דיבר: "אילו חשדתי שאתה כזה, מר סימון, הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי נותן לך עבודה אצלי בעסק. אתה נראה לי הפכפך באופן משונה מאוד. אם שולחן הכתיבה לא לרוחך, מיד הכול לא לרוחך. מאיזה מקום בעולם באת? רק צעירים מסוגך יש שם? תראה איך אתה עומד עכשיו מולי, מול אדם מבוגר. אתה עצמך לא יודע מה בעצם אתה רוצה בראש הבוסרי שלך. טוב, לא אמנע ממך לעזוב אותי, הנה הכסף שלך, אבל אני מוכרח להודות שזה לא שימח אותי.“ מוכר הספרים מנה את הסכום, וסימון טמן את הכסף בכיסו.

כשהגיע הביתה ראה על השולחן את המכתב שכתב לו אחיו, קרא אותו ואז חשב לעצמו: "הוא איש טוב, אבל לא אכתוב אליו. אני לא יודע לתאר את המצב שלי, ובכלל, מה יש פה לתאר. אין לי שום סיבה להתלונן, לא כל שכן לקפוץ משמחה, ויש לי כל הסיבות שבעולם לשתוק. כל מה שהוא כותב הוא אמת לאמתה, אבל דווקא בגלל זה אסתפק בָאמת. את האומללות שלו עליו לסדר עם עצמו, אבל אני בכלל לא מאמין שהוא כל כך אומלל. ככה זה נשמע במכתבים. בזמן הכתיבה אדם פשוט נסחף להתבטאויות לא זהירות. במכתבים הנפש תמיד מנסה להתבטא, וברוב המקרים היא מביישת את עצמה. אז מוטב שלא אכתוב.“ — ובזה נגמר הסיפור. מחשבות מילאו את ראשו של סימון, מחשבות יפות. כל אימת שחשב עלו בו מחשבות יפות, לגמרי מעצמן. למחרת בבוקר האירה השמש באור בהיר, והוא ניגש לסוכנות התעסוקה. האיש שישב שם וכתב נעמד. הוא הכיר את סימון טוב מאוד ונהג לשוחח אתו בקרבה יפה, לגלגנית. "אה, מר סימון! חזרת! מה מביא אותך אלינו?“

"אני מחפש עבודה.“

"כל כך הרבה פעמים באת אלינו לחפש עבודה, שהיה אפשר להתפתות ולומר שאתה מחפש מקומות עבודה בזריזות מדהימה.“ האיש צחק, אבל בשקט; שכן לצחוק גס לא היה מסוגל. "איפה עבדת בזמן האחרון, אם אפשר לשאול?“

סימון ענה: "עבדתי בתור אח, והתברר שיש לי כל הכישורים הדרושים כדי לטפל באנשים חולים. למה הגילוי הזה מפתיע אותך כל כך? כל כך חריג שאדם בגילי בודק מקצועות שונים, שהוא מנסה להוכיח שהוא שימושי לבריות שונות ומגוונות? אני חושב שזאת תכונה יפה שלי, כי אני עושה דבר שדורש אומץ מסוים. הגאווה שלי לא נפגעת כהוא זה, נהפוך הוא, אני משבח את עצמי על היכולת להגשים מטרות מסוגים שונים בחיים, ועל כך שאני לא רועד מפחד לנוכח הקשיים שרוב בני האדם נרתעים מהם. יש בי שימוש לאנשים, די לי בוודאות הזאת להרגיע את גאוותי. אני רוצה להיות מועיל.“

"אז למה לא המשכת להיות אח?“ שאל האיש.

"אין לי זמן להישאר במקצוע אחד ויחיד,“ ענה סימון, "ובניגוד להרבה אנשים, מעולם לא רציתי להשתרע בשקט על מקצוע אחד כמו על מיטת קפיצים. לא, אני לא אצליח, אפילו אם אחיה עד גיל אלף. אני מעדיף להתגייס לצבא.“

"תיזהר, זה עוד עלול לקרות.“

"יש גם דרכי מוצא אחרות. העניין עם הצבא זה סתם ביטוי שהתרגלתי לפלוט כדי לחתום את מה שאני אומר. חסרות דרכי מוצא לבחור צעיר כמוני? בקיץ אני יכול ללכת לאיזה איכר, לעזור לו בשדה, שהיבול יגיע בזמן לאסם, הוא ישמח שבאתי ויעריך את הכוח שלי. הוא ייתן לי לאכול, אוכל טוב, כי בכפר מבשלים טוב, וכשאפרד ממנו הוא ישים לי קצת כסף מזומן ביד, והבת הצעירה שלו, נערה רעננה, יפה כמו ציור, תיפרד ממני בחיוך מיוחד, חיוך שאחשוב עליו שוב ושוב כשאמשיך לנדוד. מה רע בנדודים, אפילו כשיורד גשם, אפילו בשלג, כשהאדם בריא בגופו ואין לו דאגות. אתה, אדוני, יושב פה בפינה הצפופה שלך, ולא יכול לדמיין כמה נעים לצעוד בשבילי הכפר. אם הם מאובקים, אז הם מאובקים, לא צריך לחשוב יותר מדי. אחר כך מגיעים לשולי יער ומחפשים מקום קריר, מקום שאפשר לשכב וליהנות מהנוף היפהפה, מקום שבו החושים נרגעים באופן טבעי, והמחשבות יכולות לחשוב לפי רצונן וטעמן. אתה בטח תאמר שכל אחד יכול לעשות את זה, למשל אתה, כשאתה יוצא לחופשה. אבל מה זה חופשה! זה מצחיק אותי. אני לא רוצה שום חופשות. אני ממש שונא חופשות. רק אל תמצא לי משרה שיש בה חופשות. זה לא מושך אותי בכלל, אני אמות אם אקבל חופשות. אני רוצה להיאבק בחיים עד שאפול באפיסת כוחות, אני לא רוצה לטעום לא חופש ולא נוחות, אני שונא את החופש כשזורקים אותו אלי כמו עצם לכלב. הנה לך החופשות שלך. אם אתה חושב שעומד מולך אדם שמתאווה לחופשות, טעות בידך, אבל לצערי יש לי כל הסיבות לחשוד שזה מה שאתה חושב עלי.“

"יש פה עבודה לעוזר במשרד עורכי דין, לתקופה של חודש בערך. זה מתאים לך?“

"איזו שאלה, אדוני.“

כך הלך סימון לעבוד אצל עורך הדין. הוא הרוויח שם שכר יפה והיה מאושר למדי. מעולם לא נראה לו העולם יפה יותר מאשר באותם ימים אצל עורך הדין. הוא קשר קשרים נעימים, כתב בקלות ובלי מאמץ מבוקר עד ערב, חישב חשבונות, הצטיין בכתיבת הכְתבות, התנהג להפתעתו בחביבות רבה, מה שהביא את הממונה עליו להתעניין בו במיוחד, שתה כוס תה מדי יום אחרי הצהריים וחלם תוך כתיבה על מה שמעבר לחלון המלא אוויר ואור. הוא ידע היטב לחלום בלי להזניח את העבודה. "אני מרוויח כל כך הרבה כסף,“ חשב לעצמו, "שהייתי יכול להשיג לי בחורה.“ פעמים רבות בזמן שעבד הופיע הירח בחלון. זה הקסים אותו מאוד.

סימון סיפר לחברתו הקטנה רוזה: "לעורך הדין שלי יש אף ארוך ואדום, והוא עריץ, אבל אני מסתדר אתו טוב מאוד. הוא רוטן והוא רודה בעובדים, אבל אני רואה בזה הומור ומתפלא שאני מיטיב כל כך למלא את כל בקשותיו, שהרבה פעמים הן לא הוגנות. אני אוהב שהדברים נעשים קצת קשוחים, זה מתאים לי, זה מרומם אותי למין גובה חמים וממריץ את תאוות העבודה שלי. יש לו אישה יפה ורזה. אם הייתי צייר, הייתי רוצה לצייר אותה. יש לה, תאמיני לי, עיניים גדולות נפלאות וזרועות יפהפיות. היא באה הרבה לבקר במשרד; איך היא בטח מזלזלת בי, בלבלר המסכן. אני רועד כשאני רואה נשים כאלה, ועדיין אני מאושר. את צוחקת? אתך, לצערי, התרגלתי להיות גלוי לב ובלי מעצורים, ואני מקווה שזה נעים לך.“

למען האמת, רוזה אהבה שנוהגים בה בגילוי לב. היא היתה נערה משונה. בעיניה היה ניצוץ נהדר, ושפתיה היו יפות להפליא.

סימון המשיך: "כל בוקר בשמונה, כשאני הולך לעבודה, אני מרגיש קרוב כל כך לכל האחרים שצריכים גם הם ללכת לעבודה בשמונה. איזה קסרקטין גדול הם החיים המודרניים האלה! ובכל זאת, דווקא האחידות הזאת יפָה ועמוקה כל כך. האדם כמהּ ללא הרף למשהו שייגש אליו, משהו שיהיה עליו לפגוש. מה יש לו? אפס מאופס, הוא עלוב ועני כל כך, הוא מרגיש אבוד כל כך בתוך כל ההשכלה הזאת, בתוך הסדר והדיוק האלה. אני עולה ארבע מדרגות ונכנס פנימה, אומר בוקר טוב ומתחיל לעבוד. אל אלוהים, אני צריך לעשות מעט כל כך, מצפים ממני לידע מועט כל כך. נראה שהם בכלל לא מבינים שאני מסוגל לדברים אחרים לגמרי. אבל חוסר הדרישה המלבב הזה מצד המעסיק טוב לי עכשיו. בזמן שאני עובד אני יכול לשקוע במחשבות, יש לי כל הנתונים להפוך להוגה. הרבה פעמים אני חושב עלייך!“

רוזה צחקה: "אתה נבל! אבל תמשיך, הדברים שאתה אומר מעניינים אותי.“

"העולם הוא בעצם נפלא,“ המשיך סימון, "אני יכול לשבת כאן אצלך, ואין מי שימנע ממני לקשקש אתך שעות על גבי שעות. אני יודע שאת נהנית להקשיב לי. את מרגישה שאני מדבר אלייך לא בלי רגש, ואני חייב עכשיו לצחוק צחוק גדול בתוכי, כי אמרתי את זה. אבל אני פשוט אומר כל מה שעולה לי בראש, אפילו התרברבות, למשל. באותה הקלות אני יכול גם למתוח על עצמי ביקורת, ואני אפילו שמח כשיש לי הזדמנות לעשות את זה. למה שלא נוכל לומר הכול? כל כך הרבה הולך לאיבוד כשחושבים על כל דבר בזהירות. אני לא אוהב לחשוב הרבה לפני שאני מדבר. מה שיש צריך לצאת, מתאים או לא. כשאני יהיר, היוהרה צריכה לצאת לאור, אילו הייתי קמצן, הקמצנות היתה מדברת ממילותי, אם אני הגון אז ההגינות תהדהד מפי ללא ספק, ואילו האל הטוב היה עושה אותי אדם חרוץ, אז אין ספק שהשקדנות היתה נשמעת מכל מילה שלי. בקשר לזה אני לא מודאג, מפני שאני מכיר קצת את עצמי ואת שנינו ומפני שאני מתבייש לחשוף פחד בשיחה. נאמר שאני מעליב מישהו בדברים שאמרתי, פוגע בו, מעצבן או מכעיס אותו, הרי תוך שתי מילים אני יכול לתקן את הרושם הרע. אני מתחיל לחשוב על מה שאמרתי רק כשאני רואה קמטים של אי־נוחות בפניו של בן שיחי, כמו שאני רואה עכשיו בפנים שלך, רוזה.“

"זה משהו אחר...“

"את עייפה?“

"אולי כדאי שתלך הביתה, סימון. אני באמת עייפה עכשיו. אתה יפה כשאתה מדבר. אני מאוד מחבבת אותך.“

רוזה הושיטה את ידה הקטנה לחברה הצעיר, הוא נשק ליד, אמר לילה טוב והלך לדרכו. אחרי שהלך בכתה רוזה הקטנה שעה ארוכה לבדה. היא בכתה על אהובה, בחור צעיר שתלתלים לראשו, צעדו מהודר, פיו משורטט ואצילי אבל הוא חי חיים מופקרים. "ככה זה, אוהבים את מי שלא ראוי לאהבה,“ אמרה בלבה, "אבל האם מישהו אוהב בזכות הערך שרוצים לייחס לאהוּב? זה מגוחך. מה חשוב בעינַי הערך, כשאני רוצה את האהוב.“ אחר כך הלכה לישון.