האחים סיסטרז



ישבתי מחוץ לבית האחוזה של הקומודור וחיכיתי לאחי צ'ארלי שיֵצא עם פרטים על העבודה החדשה. שלג איים לרדת והיה לי קר. כדי לעשות משהו בחנתי את הסוס החדש של צ'ארלי, נימבּל. הסוס החדש שלי נקרא טאבּ. אנחנו לא מאמינים בנתינת שמות לסוסים, אבל את אלה קיבלנו כחלק מהתשלום עבור העבודה הקודמת, כולל השמות, וכך זה נשאר. הסוסים נטולי השם הקודמים שלנו נשרפו למוות, כך שבהחלט היה לנו צורך בסוסים החדשים האלה, אבל אני הרגשתי שהיה עדיף אילו קיבלנו כסף כדי לקנות סוסים לבחירתנו. סוסים בלי היסטוריה והֶרגלים ושמות שהם מצפים להיקרא בהם. אהבתי מאוד את הסוס הקודם שלי ולאחרונה עלו בי בשנתי חזיונות של המוות שלו, של רגליו הבועטות העולות בלהבות, של גלגלי עיניו הלוהטים הפוקעים מחוריהם. הוא היה מסוגל לעבור מאה קילומטר ביום כמו רוח סערה. מעולם לא הרמתי עליו יד מלבד כדי ללטפו או לנקותו. ניסיתי לא לחשוב עליו נשרף באסם ההוא, אבל אם החיזיון עלה בי מעצמו, איך יכולתי להתגונן מפניו? טאבּ היה בעל חיים בריא למדי, אבל מתאים יותר לבעלים אחרים, פחות שאפתניים ממני. הוא היה גמלוני, בעל גב נמוך, ולא היה מסוגל לעבור יותר משמונים קילומטר ביום. לעתים קרובות נאלצתי להצליף בו, מנהג שגברים רבים מרגישים איתו בנוח וחלקם אף נהנים ממנו, אבל אני לא אהבתי לעשות את זה. אחר כך חשב אותי טאבּ לאיש אכזר והירהר לעצמו, חיים עצובים, כל כך עצובים.

עיניים שהתבוננו בי הכבידו עלי, והסטתי את מבטי מנימבל. צ'ארלי בהה למטה מחלון הקומה השנייה והרים חמש אצבעות. לא הגבתי, והוא עיוות את פרצופו כדי לגרום לי לחייך. כשלא חייכתי התרפו פניו, והוא נע לאחור ויצא מטווח ראייתי. ידעתי שהוא ראה אותי בוחן את הסוס שלו. אתמול בבוקר הצעתי לו שנמכור את טאבּ ונתחלק שווה בשווה בּעלוּת רכישתו של סוס חדש. הוא הסכים שזו הצעה הוגנת, אבל אחר כך, בזמן שאכלנו ארוחת צהריים, הציע שנדחה את העניין עד לאחר תום העבודה החדשה. זה לא היה רעיון הגיוני, משום שהבעיה היתה שטאבּ יעכב אותנו בעבודה החדשה; ואם כך, לא כדאי להחליף אותו לפני שהיא מתחילה? שפמו של צ'ארלי הוכתם בפיסת שומן חלקלקה מהאוכל. הוא אמר, "הכי טוב אחרי העבודה, אילַיי." לו עצמו לא היו תלונות לגבי נימבל, שהיה מוצלח לפחות כמו סוסו הקודם, נטול השם, שכן הוא זה שזכה לבחור בסוס הרצוי לו מבין השניים, בשעה שאני שכבתי במיטה והתאוששתי מפציעה ברגל שספגתי במהלך העבודה. טאבּ לא מצא חן בעיני, אבל אחי היה מרוצה מנימבל. זאת היתה הבעיה עם הסוסים.

צ'ארלי עלה על נימבל ודהרנו משם לכיוון "פּיג־קינג". רק חודשיים חלפו מאז הביקור האחרון שלנו באורגון סיטי, וכבר זיהיתי חמישה בתי עסק חדשים לאורך הרחוב הראשי, ונראה שכל אחד מהם מצליח יפה. "טיפוסים מוכשרים," אמרתי לצ'ארלי, שלא הגיב. ישבנו לשולחן בחלקו האחורי של ה"קינג" וקיבלנו את בקבוק השתייה הרגיל שלנו עם זוג כוסיות. צ'ארלי מזג לי כוסית למרות שבדרך כלל כל אחד מאיתנו מוזג לעצמו, ולכן כבר הייתי מוכן לחדשות הרעות כשהוא אמר: "אני אהיה המוביל בעבודה הזו, אילַיי."

"מי אמר?"

"הקומודור אמר."

שתיתי את הברנדי שלי. "מה זה אומר?"

"זה אומר שאני האחראי."

"מה זה אומר בקשר לכסף?"

"יותר כסף בשבילי."

"אני מתכוון לכסף שלי. אותו דבר כמו קודם?"

"פחות בשבילך."

"אני לא מבין את ההיגיון בזה."

"הקומודור אומר שאם היה מישהו אחראי בעבודה הקודמת אז לא היו קורות כל הבעיות."

"זה לא הגיוני."

"זה כן."

הוא מזג לי כוסית נוספת ושתיתי אותה. אמרתי לצ'ארלי כמו גם לעצמי, "הוא רוצה לשלם לאחראי, אין בעיה. אבל זה רע לעסקים לקצץ מהתשלום של האיש שלמטה. שברתי את הרגל והסוס שלי נשרף למוות כשעבדתי בשבילו."

"גם הסוס שלי נשרף למוות. הוא השיג לנו סוסים חדשים."

"זה רע לעסקים. תפסיק למזוג לי כאילו אני נכה." לקחתי ממנו את הבקבוק ושאלתי על פרטי העבודה. תפקידנו היה לאתר ולחסל מחפש־זהב מקליפורניה ששמו הרמן קֶרמיט ווֹרם. צ'ארלי שלף מכיס מעילו מכתב שהגיע מאיש השטח של הקומודור, בחור גנדרן, הנרי מוריס שמו, שלעתים קרובות הגיע לזירה לפנינו כדי ללקט מידע: "עקבתי אחרי וורם במשך ימים רבים ויש לי כמה דברים לדווח ביחס להרגליו ולאופיו. הוא אדם מתבודד אך מבלה שעות ארוכות במסבאות של סן פרנסיסקו, מעביר את הזמן בקריאת ספרי המדע והמתמטיקה שלו ובשרטוט תרשימים בשוליהם. הוא סוחב איתו את ספריו מהודקים ברצועה כמו תלמיד בית ספר, מה שמעורר לעג כלפיו. מבנה גופו קטן ונלעג אף הוא, אך יש לציין שהוא אינו מוכן לספוג עלבונות בנושא. ראיתי אותו מעורב בקטטות כמה פעמים, ולמרות שלרוב הוא מפסיד, לא נראה לי שמישהו מיריביו ישמח לחזור ולהיאבק בו. הוא לא בוחל בנשיכות, לדוגמה. הוא קירח, בעל זקן אדמוני פרוע, זרועות ארוכות ודקות, וכרס נפוחה כמו של אישה בהיריון. הוא מתרחץ לעתים נדירות וישן איפה שרק אפשר — באסמים, על מפתני בתים, או ברחוב אם אין ברירה. כשפונים אליו הוא עונה בגסות ובניכור. הוא נושא אקדח בֵּייבּי דרָגוּן בחגורה הקשורה סביב מותניו. הוא לא שותה לעתים קרובות, אך כשהוא כבר שותה, הוא משתכר לחלוטין. הוא משלם עבור הוויסקי שלו באבק זהב גולמי, שאותו הוא שומר בנרתיק עור המחובר לרצועה ארוכה ומוסתר בין קפלי בגדיו הרבים. הוא לא עזב את העיר כל זמן שהותי כאן ואין לי מושג אם הוא מתכוון לחזור אל החלקה שלו, הנמצאת כחמישה־עשר קילומטר מזרחית לסקרמנטו (מפה מצורפת). אתמול במסבאה הוא פנה אלי בנימוס תוך ציון שמי וביקש ממני גפרור. אין לי מושג איך ידע את שמי, שכן מעולם לא נראה כי הוא מבחין בי עוקב אחריו. כששאלתי אותו איך הוא יודע מי אני הוא ענה בגסות, ואני הסתלקתי מהמקום. הוא לא מוצא חן בעיני, למרות שיש הטוענים שהוא חכם בצורה יוצאת דופן. אני מוכן להודות שהוא יוצא דופן, אבל זה הדבר הכי קרוב למחמאה שאני יכול לומר עליו."

לצד מפת החֶלקה של וורם צירף מוריס דיוקן מטושטש של האיש, אך הוא היה כה מרושל שגם אילו עמד וורם לצדי לא הייתי מסוגל לזהות אותו. ציינתי זאת בפני צ'ארלי שאמר, "מוריס מחכה לנו בבית מלון בסן פרנסיסקו. הוא יכוון אותנו אל וורם ואנחנו נמשיך משם. שמעתי שזה מקום טוב לחסל בו מישהו. כשהם לא מבלים את הזמן בלשרוף את העיר, הם עסוקים בלשקם אותה בלי סוף."

"למה מוריס לא מחסל אותו בעצמו?"

"אתה תמיד שואל את השאלה הזאת, ואני תמיד עונה לך אותה תשובה: זאת לא העבודה שלו, אלא שלנו."

"זה טיפשי. הקומודור מקצץ לי בשכר אבל משלם לרשלן הזה שכר והוצאות רק כדי שיזהיר את וורם שהוא נמצא תחת מעקב."

"אתה לא יכול לקרוא למוריס רשלן, אחי. זאת הפעם הראשונה שהוא עשה טעות, והוא מודה בה בכנות. אני חושב שהחשיפה שלו מלמדת יותר על וורם מאשר על מוריס."

"אבל האיש הזה מעביר את הלילות שלו ברחובות. מה מונע ממוריס פשוט לחסל אותו בזמן שהוא ישן?"

"מה בקשר לעובדה שמוריס הוא לא רוצח?"

"אז למה לשלוח אותו לשם בכלל? למה הוא לא שלח אותנו לפני חודש במקום זה?"

"לפני חודש היינו עסוקים בעבודה אחרת. אתה שוכח שלקומודור יש הרבה עסקים ודאגות והוא יכול לטפל בהם רק אחד־אחד. עסק חפוז הוא עסק גרוע, אלה מילותיו של האיש עצמו. רק תסתכל על ההצלחות שלו ותראה שהוא צודק."

הציטוט האוהב שלו מדִברי הקומודור גרם לי בחילה. אמרתי, "ייקח לנו שבועות להגיע לקליפורניה. למה לנסוע עד לשם אם אנחנו לא חייבים?"

"אבל אנחנו כן חייבים לנסוע עד לשם. זאת העבודה."

"ומה אם וורם לא יהיה שם?"

"הוא יהיה שם."

"ואם לא?"

"לעזאזל, הוא יהיה שם."

כשהגיע הזמן לשלם את החשבון הצבעתי על צ'ארלי. "האחראי משלם." בדרך כלל היינו מתחלקים בתשלום חצי־חצי, כך שזה לא מצא חן בעיניו. אחי תמיד היה קמצן, תכונה שקיבל בירושה מאבא שלנו.

"רק הפעם," אמר.

"האחראי עם שכר האחראי שלו."

"אף פעם לא אהבת את הקומודור. והוא אף פעם לא אהב אותך."

"אני אוהב אותו פחות ופחות," אמרתי.

"תרגיש חופשי להגיד לו, אם זה נהיה בלתי נסבל בשבילך."

"אתה תדע את זה, צ'ארלי, אם אני לא אוכל לסבול את זה יותר. אתה תדע, וגם הוא ידע."

הוויכוח הזה היה נמשך, אבל בשלב זה עזבתי את אחי והלכתי אל חדרי שבמלון ממול למסבאה. אני לא אוהב להתווכח, ובמיוחד לא עם צ'ארלי, שיכול להיות אכזרי במיוחד בלשונו. מאוחר יותר בלילה שמעתי אותו ברחוב, מדבר עם חבורת גברים, והאזנתי היטב כדי לוודא שהוא לא מצוי בסכנה. הוא לא היה. הגברים שאלו אותו לשמו, הוא אמר להם אותו והם הניחו לו. אבל אני כבר התכוונתי לצאת לעזרתו, ואף התחלתי לנעול את מגפי בזמן שהחבורה התפזרה. כששמעתי את צ'ארלי עולה במדרגות קפצתי למיטה והעמדתי פני ישן שינה עמוקה. הוא תחב את ראשו אל החדר וקרא בשמי, אבל לא עניתי. הוא סגר את הדלת והתקדם לעבר חדרו, ואני שכבתי בחשכה וחשבתי על הקשיים הטמונים בקשרי דם, ועל כמה מטורף ופתלתל יכול להיות ייחוס משפחתי.