1
הכול התחיל מערב באיזה בֶּקְפֶּקֶר בבָּיירון–בֶּיי באוסטרליה, כשראינו אותו משחק ביליארד. ניית'ן קראו לו. הוא היה מתכופף, מכוון, מקיף את השולחן לבדיקת זווית, חוזר ונשען על המקל, מקרב את המקל לכדור ומרחיק אותו, ואז, כשהיינו בטוחים שהנה הוא נותן את המכה המושלמת בתבל, הוא היה נותן פצצה של ילד בן חמש ומעיף את הכדור הלבן מהמגרש לצד השני של הבקפקר. או להפך, היה רוכן על השולחן, מודד, עוצם עין, מכוון, פוקח עין ועוצם, כל הבקפקר כבר קורץ יחד איתו, ואז היה יכול לתת מכה כל כך עדינה שהכדור הלבן בכלל לא היה מגיע לכדור בו היה אמור לפגוע. לא משנה אם העיף את הכדור מהשולחן, או לא פגע בכדור כלל, הבעת הפנים שלו לא השתנתה לרגע. אידיוט כזה לא רואים כל יום, חשבתי לעצמי, אך עם זאת לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, כאילו שבתמצות הטמטום לנקודה אחת הנקודה לא יכלה יותר לשאת את אנרגיית הטמטום והתחילה להפיץ בחזרה אור, שלווה, או משהו לא מוסבר אחר. ידעתי שאני חייב להתחבר איתו, להבין מה מניע אותו, איך הוא יכול להימנע מביקורת, מהרצון שכולם יאהבו אותו. הוא פשוט ריתק אותי.
הימים חלפו. אני הייתי עסוק בגלישה ובכתיבת תסריט, ורמי היה עסוק בלענג איזה חיילת משוחררת שאהבה לדבר עם החבר הצנחן שלה בטלפון במקביל. היא אמרה לחבר שהיא מתגעגעת, ושהיא אוהבת, ושהיא לומדת לגלוש, עד שרמי הגביר את הקצב ואז התחילה ליילל שהיא מתגעגעת, ושהיא אוהבת, ושהיא לא יכולה יותר. ואז היתה מנתקת, עוצמת את העיניים, מסדירה את הנשימה ואומרת לרמי, "שלא תבין לא נכון, אני אוהבת אותו, אני לא איזה זונה שבוגדת."
"ומה עם אשתך רמי, מה עם גלית?" הייתי שואל אותו ומנסה להתעלם מנוכחות החיילת, כי למרות שהיתה עקומת צמרת, העובדה שהיתה זונה מקצועית גרמה לי לכאלה זעזועים במערכת, שכל גירוד שלה באוזן גרם לי לחשוב שהיא בטח רוצה עכשיו באוזן. הוא היה עונה שגלית צריכה לתת לה מכתב תודה בשלושה עותקים, כי אם לא היא ודומות לה, לא היה לו מה לדמיין כשהוא איתה במיטה וכלום לא היה עובד בכלל.
בינתיים ניית'ן המשיך לככב על שולחן הביליארד בהפסדים בלתי פוסקים, ואני התחלתי להדליק עליו את כולם. "תראו איך הוא משחק, תראו איך הוא נוכח ברגע," הייתי מפנה אליו את תשומת ליבם, נפעם גם אני מיכולת זו שלו. איזו רצינות באפסיות. איזה ריכוז לשם החמצה. לאט–לאט התחילו להיאסף יותר ויותר אנשים כדי לחזות בו, עד שהצפייה בו ובמהלכיו הפכה לבילוי המרתק ביותר בבקפקר. עשרות אנשים ראו אותו מכוון, מקיף, מודד, נשכב על השולחן, עוצם ופוקח עין, ואז מחטיא. שוב מחטיא. כל הזמן מחטיא. ואז בסוף כל משחק הוא היה ניגש ליריב שלו, נותן בו מבט עמוק, ואז לוחץ את לו את היד בכזו רצינות, כאילו זה הרגע סיימו קרב ענקים שרק בגלל איזה טעות קטנה שעשה הוא במקרה הפסיד. זה גמר אותי. מה, הוא לא רואה כמה הוא דביל?
אז אני ממשיך להדליק אותם, מספר להם שהוא היה מורה רוחני בצ'ילה ושהיו לו שם עשרות מאמינים, מספר להם שהוא חצה את המדבר ברגל עם החתולה שלו, מספר להם שישבתי איתו לילות שלמים ושיש לו כזה סֶנטר שהוא הצליח לגרום לי להתחיל לקבל את עצמי. לא שהסיפורים היו כל כך רחוקים ממה שהוא סיפר לי. הוא כן היה בצ'ילה, אבל סתם השתתף שם בסדנת יוגה ונשאר לנקות את האשראם עוד שנתיים כי נגמר לו הכסף, הוא כן לקח את החתולה שלו למדבר, אבל נסע איתה באוטו ואולי יצא מהמזגן רק כדי להשתין, והוא באמת הדהים אותי כל כך, שאמרתי לעצמי שאם כזה אידיוט מסוגל לאהוב את עצמו כל כך, למה שאני לא? 'סתכל על ניית'ן ושחרר, הכול טוב אחינו!
עם הזמן אנשים התחילו להקשיב לו, קנו לו בירה, כיבדו אותו בשאכטה. פה ראיתי בחורה טופחת לו על הכרס עם חיוך כשאכל גלידה, שם ראיתי מישהי עושה לו ראסטות בזקן.
ואז עזבנו, עלינו לצפון אוסטרליה להקרנה של הסרט 'קציצות' בפני כמה יהודונים בבריסביין שהסכימו לשלם אלפיים דולר כדי לדבר עם הבימאי והשחקן הראשי - להלן אני ורמי - וכשחזרנו לאחר כשבוע ראינו את ניית'ן עומד באמצע מעגל, מוקף בכמה אנשים מחוץ לבקפקר. התקרבנו בשקט וראינו אותם מביטים לשמיים בעיניים עצומות, ואת ניית'ן לוחש להם, "הקשיבו לשמש, הקשיבו לשמש." הייתי בהלם. הם באמת התרכזו וניסו להקשיב לשמש! חמישה אנשים לכאורה נורמליים עמדו בעיניים עצומות וניסו להקשיב לשמש! כמה מטומטמים יכולים להיות אנשים בעולם הזה, כמה אבודים, כמה מחפשים. די. אני רוצה לתעד את זה.
רמי ואני הסתכלנו זה על זה וחייכנו. התוכנית עליה חלמנו מהרגע הראשון בו ראינו את ניית'ן הולכת לקרום עור וגידים - אנחנו הולכים להריץ אותו להיות גורו! נריץ אותו להיות גורו ונעשה מזה סרט דוקומנטרי. מאושרים הלכנו לגלוש ולפתח את הרעיון, מרוב שמחה רמי אפילו הבטיח לעצמו שהוא לא יבגוד יותר בגלית.
אבל אז הגיע רעיון הרבה יותר טוב. חבל לבזבז את המאמץ על מסטולים באוסטרליה. נעשה את זה בארץ, בארץ הקודש, איפה שכל החכמולוגים נמצאים. ניקח אידיוט מושלם כמו ניית'ן ונריץ אותו להיות מוביל חברתי מספר 1, הסלב הכי נחשב, גורו של צרכנות ומודל להערצה. נשווק לעם את שיא החוכמה, שיא התבונה, שיא הדעת והאנושיות, באדם שקרוב יותר לקוף בתבונה ובמידות שלו. נפרסם אותו ונעשה לו יחסי ציבור ונלמד אותו משפטים חכמים עד שיגידו שהוא גאון. ואחרי שהם יעריצו אותו ויחקו אותו ויחלמו שהבת שלהם תתחתן איתו, או לפחות תשכב איתו, העיקר שאיכשהו תופיע תמונה שלה בעיתון - אז נראה להם את הסרט. אז נראה להם איזה אידיוט הוא בעצם, ואיזה כוח יש לשיווק, פרסום ויחסי ציבור. אז נראה להם את הסרט ונחשוף את כל עולם השקר של הצרכנות, של הפוליטיקה, של הכלכלה. הסרט יזכה באוסקר ואנחנו נרוויח מיליונים ונסרב לקבל פרס נובל לכלכלה כי אנחנו נגד הממסד.
עכשיו רק צריך לחזור לארץ ולמצוא את האדם שיוביל את הקמפיין. עכשיו רק צריך למצוא את האידיוט המושלם.
Slava –
האידיוט המושלם
לפעמים בא לך שיהיה לך ספר קליל לקרוא – בלי יותר מדיי לחשוב, פשוט לשבת לקרוא, לצחוק, לחייך. זה לא חייב להיות עמוק, לא חייב להיות מתוחכם. פשוט ספר כיפי.
גלי –
אידיוט המושלם
האידיוט המושלם, כמו כל שאר הספרים של אילן הייטנר הוא יצירת אומנות. כל כך נהנתי מהפשטות והמורכבות כאחד. מומלץ מאוד.
לימור –
האדיוט המושלם
ספר פשוט בלי הרבה מניירות, קל זורם ואפילו גרם לי לחייך מפעם לפעם, נהנתי לקרוא וממליצה בחום רב.