האישה בזהב

השנה היתה 1898, ונדמה היה שהשטן עצמו מרקד בווינה.

פילגשו של הקיסר פרנץ־יוזף, השחקנית הראשונה במעלה של וינה, קתרינה שראט, איימה לפרוש מחיי הבמה אם הבּוּרגתיאטר לא יעלה מחזה שערורייתי מאת ארתור שניצלר בשבח האהבה החופשית. הרעיון שהכוכבת המוערכת ביותר בווינה תרד מהבמה דווקא בשנת היובל, יום השנה החמישה־עשר לשלטונו של המלך האוסטרו־הונגרי, היה בלתי־נתפס. ולכן וידא הקיסר באופן אישי שכשיעלה המסך על "הרדיד של ביאטריס" תימצא פילגשו על הבמה ברדיד שחור ותגלם את האישה המפותה.

אם בעבר היה זה בלתי־נתפס שהקיסר האוסטרי ייכנע בפומבי לגחמותיה של שחקנית פשוטה, כעת היתה וינה בועה שבה דבר אינו עוד בלתי־אפשרי.

מאות שנים שלטה השושלת המפוארת של בית הבּסבּוּרג בצומת הדרכים שבו נפגשו מזרח ומערב. מאחורי חומות וביצורי ענק איחדה חצר המלוכה הססגונית אריסטוקרטים גרמנים, איטלקים, פולנים, צ'כים, הונגרים וקרואטים לבית מלוכה אחד שבירתו הרב־תרבותית מקושטת כביצת פברז'ה. אף הגרמנית שדיברו שם אימצה קישוטיות מוקפדת ומקצב קליל שרוכך באיטלקית ובצרפתית, והמלצות בארוקיות לנישוק היד. תרבות העינוגים היתה חסרת בושה עד כדי כך שארכידוכס הבסבורגי אחד הכריז על היין כעל "רכיב התזונה העיקרי של העיר."

כעת נהרסו חומותיה העתיקות של וינה, וגל חדש של מתיישבים חדשים מבוהמיה, מוראביה, גליציה וטרנסילבניה נהרו אל העיר. ניתן היה לשמוע בה תריסר שפות ברחוב אחד, או במסבאה אחת.

וינה החדשה היתה עיר של סתירות. היא היתה אחת הערים העשירות באירופה, אך מהגריה החדשים נמנו עם עניי היבשת. בניית ארמונות חדשים ומפוארים לא הצליחה להסתיר מצוקת דיור חריפה. רופאיה של וינה כתבו את ההיסטוריה של הרפואה המודרנית — בניתוחים פורצי דרך, בגילוי של חיידקים, של נגיף הפוליו ושל סוגי דם — ובמקביל התפשטה לכל עבר ובאין מפריע עגבת חשוכת מרפא. זיגמונד פרויד האיר דחפים חבויים של מין ואלימות בתקופה של שנאת זרים ואנטישמיות בוטות להחריד — היו שהאמינו כי יהודים רוצחים ילדים כדי להחמיץ את המצות בדמם. "העיר הקדושה למוזיקאים", הנודעת בעליזותה, החזיקה באחוז המתאבדים הגבוה ביותר באירופה.

היה נדמה כי בית הבסבורג המקודש, שהוציא מקרבו את מלכי האימפריה הרומית הקדושה והתגאה באבות קדמונים דוגמת יוליוס קיסר ונירון, הולך ומתפורר. הקיסר פרנץ־יוזף המשיך ברומן אהבהבים עם שחקנית. אשתו, הקיסרית אליזבת, בזה לחיי החצר והעבירה את מרבית זמנה במסעות ברחבי היבשת, ואגב כך עשתה לעצמה שם כאישה החופשית ביותר באירופה. אחיו, מקסימיליאן, חבש בעליצות סומבררו במהלך שלטונו הקצר והכושל כקיסר מקסיקו, אשר נסתיים בהוצאתו להורג בפני כיתת יורים. אשתו, שרלוטֶה, השתגעה בטירה בבלגיה.

השושלת שאיחדה את אירופה והאמריקות הפכה למשפחה הלא־מתפקדת הראשונה של האימפריה.

מתעשרים חדשים הפכו על פיו את הסדר החברתי. אישים יהודים בולטים כמו גוסטב מאהלר — אשר המיר את דתו לקתולית כדי לעמוד בקריטריון הקבלה למשרה מלכותית כמנהל האופרה הלאומית של וינה — הפכו לפתע לרווקים ראויים וחוזרו על ידי נשות חברה קתוליות עשירות. ריקוד הוואלס המשכר השליך עלמות וינאיות לזרועותיהם של זרים. "אפריקני ובעל דם חם, נטרף מרוב חיים... חסר מנוח... מלא תשוקה," כתב במאי מזועזע של הבורגתיאטר. "השטן יצא פה לחופשי... תוך לילה אחד בלבד, הווינאים הלכו בעקבותיו."

אלא שגם במהלך "האפוקליפסה העליזה" הזו שמרה וינה על אותו קסם מיושן, על ארמונותיה עטויי השלג וגניה הנעימים לטיול, על בתי הקפה אפופי הניחוחות שלה, עגלות המאפים המפתות העמוסות פטיפורים, ובונבוני השוקולד הממולאים בליקר מתקתק. אחוזת דיבוק ילדותי לקישוטים, היתה וינה עיר שבה שושני ברזל מוזהבים מטפסים על מרפסות ואלילות אבן ממסגרות דלתות. גרגוילים גותיים השקיפו בזעם מכרכובים, וגברים בנויים לתלפיות כהרקולס חשפו את שריריהם האדירים מעל חזיתות בניינים.

אפילו צבא האימפריה נראה חגיגי כתזמורת לכת, שבראשה הקיסר פרנץ־יוזף במכנסי שני מקושטים במקלעת זהב. קציניו ופרשיו טופפו בחוצות וינה במדים ססגוניים בסגול, ורוד־סלמון וכחול־פודרה. סרטים אדומים ונוצות ארוכות הסתלסלו מקסדותיהם.

בשנת 1898 היתה וינה מקום שבו יכלו עדיין משפחות אמידות לטפח את אשליותיהן; כמו משפחת באואר, שהתאספה בדירתה האלגנטית שמעל הרינגְשטראסה באחר צהריים אחד של חודש מרס, בשעה שניחוח המושק המתקתק של פרחי הלילך מילא את האוויר הלח.

אדלה באואר עמדה מול בני המשפחה בשמלה הלנית לבנה שחשפה מתאר דק, עדין ומוארך כשל אגרטל. שערה השחור והסמיך גלש עד מותניה הדקים. בגיל שש־עשרה כבר הספיקה אדלה לחצות את הגבול החמקמק המבדיל בין נערה לאישה. היא היתה לבושה כיעלת חן אביבית, והחזיקה בידה קרן שפע קלועה מלאה בפרחי אביב ושיבולים. בעמידתה הנינוחה והליכתה האצילית ובעיניה הכהות, כבדות העפעפיים, יכלה אדלה, בת הזקונים המפונקת של הבנקאי הווינאי מוריץ באואר, להיות שחקנית בדומה לקתרינה שראט — ששלטה בבורגתיאטר במרחק פסיעות אחדות בהמשך הרחוב. אך בינתיים שימשו לה במה השמחות של משפחת באואר.

ביום זה עמדה אדלה לדקלם שיר לכבוד חתונה משפחתית. כעבור יומיים תחגוג אחותה, תרזֶה באואר, את כניסתה בברית הנישואים עם גוסטב בלוך, בנו העולץ של ברון סוכר צ'כי נודע. ולכן התלוותה אווירה שושלתית להתרחשויות בטרקלינה של משפחת באואר, חדר גדל ממדים מרוהט בפאר עם מראות מוזהבות, דיוקנאות ממוסגרים של אבות המשפחה ושעון מצועצע, מעוטר במרכבה רומית מוזהבת.

האירועים החגיגיים של משפחת באואר התאפיינו מאז ומעולם בקמצוץ של תיאטרליות. חברים ניגנו והאורחים רקדו ואלס. שיר שחובר במיוחד לאירוע רומם את האווירה מעל חיי היומיום והזמין את האורחים לחלוק עם המשפחה את משמעותו העמוקה של הרגע.

דממה השתררה בחדר.

"אתם מזהים אותי? האם עלי להציג את עצמי?" פתחה אדלה בקול נמוך ועשיר, כמי שרוקמת מזימה. "אתם יודעים מי מדברת אליכם? אני מביאה לכם שמחה, אני מביאה לחייכם תשוקה! אני מבריחה את צערכם ויגונכם. בקיצור, אני הרוח הטובה של הבית." הנערה הדקיקה הזו באמת נראתה כמו רוח, או אולי כמו שדון ים ארך איברים, או כמו מוזה גמישה המאוירת על גבי כד אטרוסקי.

גוסטב בלוך חייך אל כלתו לעתיד, תרזה, האחות המהוגנת למדי של אדלה. גוסטב, גבר יפה תואר בעל שפם עבות, חיזר אחר תרזה על פי מוסכמות הנימוס המסובכות, כיאה לבתו השמרנית של בנקאי שאפתן.