האישה התמימה

1

בית הכלא היה מפלצת בטון אפורה ואדירת ממדים, מוקפת בחלקה העליון בגדר רשת עם חוטי תיל. בדרך לשם חלפה סם על פני שלט שקובע לסלע גדול ועליו נכתב "שירות בתי הסוהר - כלא אלטונה". בהמשך, מתחת לקשת כניסה בסגנון דיסנילנד, היה תלוי שלט שעליו נכתב באותיות פלסטיק גדולות: "כלא אלטונה". הדקלים המעטים שצמחו בגבולות השטח שיוו למקום מראה סוריאליסטי, כמו סט צילומים של סרט.

כשפתחה את הדלת של רכב הפנאי ששכרה, האוויר החם והלח חנק את עורה וכיסה את משקפי השמש שלה באדים, והיא הקיאה על החצץ. בכל פעם שיצאה מהסביבה הממוזגת והנעימה של מכוניתה, הרגישה שהיא טובעת, שערה נדבק אל עורה והתלפף סביב צווארה כמו זרועות.

לא היה לה הרבה מה להקיא. היא לא אכלה דבר מאז שהגיעה בטיסה מהית׳רו יום קודם לכן, מלבד חטיף גרנולה שקנתה ממכונה אוטומטית במלון הדרכים, באמצע לילה ללא שינה, כשבטנה התכווצה עד כאב. מה שעלה בגרונה עכשיו היו חתיכות חוטיות של מיצי קיבה וקפה. היו לה סוכריות מנטה, וכשלקחה אותן הן שקשקו בתוך קופסת הנסיעות הקטנה. היא הסתכלה בראי פעם נוספת. היא חשבה, אולי אני מהאנשים האלה שחושבים על עצמם שהם מכוערים אבל הם בעצם יפים והם פשוט לא יכולים לראות את זה. כשקיפלה את מגן השמש אמרה לעצמה, הפרעת גוף דיסמורפית. היית רוצה. ואז נדה בראשה במהירות כדי לנער מעליה את השליליות.

היא חנתה וצעדה לעבר הכניסה השמורה. אחר נעצרה לרגע ושקלה בדעתה להסתובב. בעשרים וארבע השעות האחרונות היא שינתה את דעתה מיליון פעמים. שום דבר לא נראה אמיתי עד שפסעה אל תוך חומת החום הלוהטת מחוץ לדלתות שדה התעופה. זאת הייתה טעות, היא אמרה לעצמה, טעות יקרה ואיומה. המכתבים שלהם היו מעין טירוף משותף, שני אנשים שכל כך רוצים משהו טוב יותר עד שהם מייצרים אותו בעצמם.

כשנכנסה היא הושיטה את אישור כניסת המבקרים שלה ותעודה מזהה, צפתה בתיקה העובר במכונת הרנטגן כשהיא עצמה עוברת לצידו בגלאי המתכות. הם שבו ונפגשו לרגע קט בצד השני, ואז התיק נלקח ממנה על-ידי גבר שנתן לה כרטיס בתמורה, כמו מסרה את המעיל שלה בכניסה לתיאטרון. שומרת אחת טפחה על כל גופה, ואחרת הדביקה לחזה מדבקה עם מספר. אנשים דחפו אותה קלות בכיוון הנכון ולא אמרו יותר ממילה או שתיים, עד שהגיעה לחדר מוארך בגון ירקרק שבו שרר חום מחניק ורק מאוורר קטן ומרעיש ניצב בפינה. היו שם כיסאות פלסטיק ירוקים שחוברו בברגים לרצפה; סם התיישבה בכיסא הפנוי הראשון שמצאה. מולה היה חלון פלסטיק עבה עם חורים בגובה השפתיים שלה, מדף קטן דמוי שולחן ומחיצה מכל צד לשם הפרטיות. אף אחד מהמבקרים - למעשה כמעט כולם היו נשים - לא דיבר או הסתכל על האחרים. סם הציצה מבעד לחלון הפלסטיק; הצד השני של החדר היה ריק, מלבד שומר אחד שעמד ליד הקיר האחורי ובהה בנעליו.

בקצה הימני הרחוק הייתה דלת ומעליה מנורה מוקפת רשת ברזל. היא תהתה לרגע מדוע, ואז פתאום קלטה את המציאות של המקום שבו הייתה, האלימות. גברים כל כך מסוכנים שצריך לכלוא את המנורות בכלוב, לחבר את הכיסאות לרצפה בברגים, להתקין זכוכית חסינת ירי.

זמזם נשמע והאור נדלק, אדום, וראשו של השומר הזדקף בבת אחת; הוא לכד את עינה של סם והיא חייכה; הוא לא חייך בחזרה. זיכרון, כשהייתה נערה מתבגרת, מהופעה של טֵייק ד'את. היא נשענה על חברתה והן החזיקו ידיים; אנחנו ורובי נושמים את אותו אוויר! האוויר רחש מנוכחותו של דניס, הגם שהיה מחוץ לטווח ראייתה.

האסירים נכנסו, גוררים את רגליהם, הקרסוליים ומפרקי הידיים שלהם כבולים באזיקים כמו שדניס תיאר במכתבו. אצבעות טיפסו במעלה גבה של סם; היא הרגישה שקיבתה מתנתקת ומרחפת הרחק מגופה. היא חשבה לברוח והסתכלה על הדלת הכבדה שדרכה נכנסה: נעולה. התחוור לה שהיא לכודה, שהדרך היחידה לצאת מזה היא לעבור את זה. זה עוד מעט נגמר, הרגיעה את עצמה כשהגברים נכנסו זה אחר זה.

ואז הוא הופיע. שונה מהאחרים, רך יותר משום מה. הוא השמין, היא שמה לב, וזה שיפר את הרגשתה לרגע, לפני שהסב את ראשו והיא ראתה את הפרופיל שלו, עם עצמות לחיים וקווי מתאר משורטטים היטב. הוא הרכיב משקפיים עם מסגרת דמוית-זהב, העדשות בגוון חום כהה כל כך עד שבקושי הצליחה לראות את עיניו בגלל השתקפות האור. כשראה אותה הוא חייך והיא נופפה לו ומייד התחרטה על כך, נפנוף לא מכובד ביד משוחררת מדי.

היא תחבה את ידיה בין ברכיה. קרסוליו היו נתונים בשלשלאות והוא התקדם בצעדים קטנים בלבד, כמו צעדים שעושים בחשכה. ליד החלון הוא נעצר ומשך בכתפיו.

"משפיל," הוא אמר.

"סליחה?"

"על מה?"

"לא שמעתי מה אמרת," אמרה סם והסיטה את השיער מפניה.

"אמרתי שזה משפיל," הוא חזר על דבריו והתיישב, והשלשלאות נקשו בשולחן שלפניו. "שלשלאות, כמו כלב במגרש גרוטאות."

"אה. לא, אל תצטער. אני לא מאמינה שזה באמת..."

"אני יודע."

הם ישבו בדממה.

"מוזר, נכון?" ניסתה סם.

"מה?"

"זה."

"כן."

היא הסתכלה עליו והרגישה שהוא אדם זר. סם נתקפה קור והרגישה חשופה; היא רצתה להסתובב וללכת. אבל התחושה חלפה, וראשה המשיך לצלצל כאילו חטפה סטירה. הוא חייך; היא כיסתה את פיה וחייכה בחזרה ואז כחכחה בגרונה.

"אני מצטער, אני לא יוצא הרבה לדייטים," הוא אמר.

סם צחקה בהערכה. "האמת היא שגם אני לא."

"מתי נחתת?"

"אתמול," היא אמרה, ונזכרה בשאיפה הראשונה של פלורידה כשיצאה משדה התעופה, ברגע שהכול נעשה אמיתי מדי.

"הטיסה הייתה טובה?"

"היא הייתה בסדר. מאכילים אותך כל הזמן כדי שלא תשתעמם."

"כמו פה."

זה נעלם. כל החמימות של המכתבים. סם האשימה את עצמה.

"מתי את נפגשת עם קארי?" הוא שאל.

"מחר," אמרה סם, וחשבה על התעקשותה הרבה של קארי שתצטרף אל הצוות במהלך הצילומים לסדרה החדשה. היא לא רצתה להפריע לה, אבל כשקארי התעקשה ושאלה איך היא תבלה כאן את זמנה הפנוי, לסם לא הייתה תשובה.

"את תאהבי אותה."

סם חשה עקצוץ של קנאה וידעה ששום דבר לא השתנה, שהיא עדיין אוהבת אותו. "היא נשמעת נהדרת." היא מתחה את שפתיה לכדי חיוך שלא חשף את שיניה, שהיו קטנות מדי, או שהחניכיים שלה היו גדולות מדי.

"היא באמת נהדרת. את יודעת, אין הרבה אנשים שמבקרים אותי. קארי מנסה, אבל היא גרה רחוק ו..." דניס השאיר את המשפט הבלתי גמור תלוי ביניהם, והם ישבו לרגע בדממה עד שסם הרגישה מילים שמתגלגלות מפיה.

"זאת אשמתי, אני ביישנית והמוח שלי פשוט התרוקן לגמרי ואני לא יודעת על מה לדבר כי הכול נראה פתאום כל כך חסר חשיבות, אתה מבין? אני פשוט מרגישה כמו אידיוטית גמורה. כל כך חם כאן ואני בג'ט לג וזה לא אתה, זאת אני, אני מצטערת."

דניס הסתכל עליה, פניו רפויות, מופתעות. "את לא אידיוטית," הוא אמר. "וגם, את יודעת. אני אוהב אותך, את יודעת."

היא הרגישה כאילו משהו נשבר בתוכה.

"גם אני אוהבת אותך."

"יש לך משהו," הוא אמר והצביע על לחיו הימנית, "כאן." היא הסיטה קווצת שערות מפניה ונרגעה.

"תודה."

ואז זה נעשה קל יותר. הוא דיבר בהתרגשות על הביקורים הנוספים שהיו לו בזמן האחרון, על עורכי דין חדשים בחליפות לפי הזמנה ואסטרטגיות משפטיות בהתאמה אישית. הוא דיבר על הסדרה החדשה, 'הילד מרד ריבר', ועל נטפליקס, שהבין רק במעורפל. הוא דיבר על הבמאי החדש ג'קסון אנדרסון, שבדיוק סיים לעבוד על טרילוגיה של שוברי קופות, ודיבר בוודאות גמורה על שחרורו של דניס, כאילו זה כורח המציאות. הוא סיפר לה על קארי, שברור לו שהיא רוצה בטובתו של הסרט, אבל אחרי כל השנים שהוא מכיר אותה, הוא רואה שהיא שונאת להיות כפופה לגבר. היא תמיד החזיקה במושכות, בלי ספק. דניס צחק.

"היא כועסת אבל היא גם יודעת שג'קסון יכול לקחת את זה רחוק יותר. זה קטע של כסף, היא יודעת את זה. והיא עדיין תעשה את רוב העבודה."

ג'קסון משך תשומת לב רבה של התקשורת לסדרה החדשה. סלבריטאים צייצו את תמיכתם, המעריצים שלהם הורידו את הסרט הראשון, והעניין הציבורי גדל והלך כמו כדור שלג. לפתע התמלאו הפורומים בשמות חדשים. אנג'לינה ג'ולי לבשה חולצה עם תמונת המעצר של דניס ומתחתיה הכיתוב: #לשחרראתדניסדנסון. הוא היה נושא חם בטוויטר. וכל זה לא היה נודע לוֹ אלמלא זרם המכתבים החדשים, יותר מכפי שקיבל אי פעם, יותר מכפי שיכול לקרוא.

"אני מתחיל לחשוב שזהו זה," הוא אמר לסם, "יכול להיות שזה הגיע."

"גם אני," היא אמרה. "כל העולם יודע עכשיו. כולם בצד שלך." היא תהתה: איך יכול שופט אחד להילחם בכל העולם? מוכרח להיות משפט חדש.

נשמע זמזום; האנשים סביבה התקרבו אל הזגוגית כדי להיפרד. כמה מהם הצמידו את שפתיהם לחלון המלוכלך, נשמו אל אהוביהם מהעבר השני. השומרים הפנו את ראשם.

"אני צריך ללכת," הוא אמר.

"אני יודעת."

"בשבוע הבא?"

"כמובן. דן, אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך, סמנתה."

כשהוא הלך היא סילקה את הדמעות מעיניה במצמוץ, חשה בגל של תענוג מקולו, ובכאב שנבע מלכתו. היא יישרה את השמלה שלה. בשעה שנתנה לשורת האנשים לחלוף על פניה כדי לעמוד בסוף התור ליציאה, דיברה אישה מאחוריה, כה קרוב לאוזנה עד שהיא חשה את הבל פיה מדגדג את עורפה. "את אוהבת רוצחי ילדים, מה?"

"סליחה?" סם הסתובבה בחיוך על שפתיה, והייתה משוכנעת שלא שמעה היטב.

"יש לך קטע עם גברים שרוצחים ילדות קטנות. ראיתי עם מי דיברת."

לאישה היה שיער אדום מתולתל שנראה פריך מרוב ספריי, והיא לבשה חולצה שנשמטה מכתפה וחשפה את רצועת החזייה שלה. סם חיפשה שומר בסביבה, אבל השומרים בשני קצותיו של החדר היו עסוקים.

"יש לי משפחה ברד ריבר והם יודעים בדיוק מה הוא עשה, הם יודעים מי הוא, הם יודעים יותר ממה שרואים בסרט." האישה דיברה בשקט, ולכן אף אחד לא שם לב אליהן.

"אני לא מתווכחת איתך, בסדר? אני רק רוצה ללכת." רעד התגנב לקולה של סם והיא לא הצליחה לשלוט בזה.

"הוא סיפר לך איפה הגופות? זה כל מה שאנחנו רוצים לדעת. לתת לבנות האלה לנוח בשלום, לתת למשפחות לנוח."

כעת הן היו היחידות שנשארו בחדר.

"זה עושה לך את זה? זה העניין?"

"קדימה, נגמר הזמן." השומר הניח יד על גבה התחתון של סם ודחף אותה קלות.

"כלבה," אמרה האישה לבסוף. השומר הסיר את ידו מגבה של סם ואחז במפרק ידה של האישה, ובחיוך זחוח ליווה אותן החוצה.