האיש האחרון במגדל



11 במאי

השעה שלוש: החום בשיאו השנתי.

ראם קהאר, השומר, צינן את עצמו במטפחתו המשובצת, בעודו קורא בקול רם מתקציר של הבהגווד גיטה שמצולק במקומות אחדים מהציפורניים הארוכות שנעץ בו.

...לעולם לא על פעולותיו של אדם, אמר האל קרישנה, אלא רק על פרי פעולותיו של אדם...

זבוב חיכך את רגליו סמוך לספר הקדוש; שני מקלות קטורת יסמין בערו תחת דמותו של האל שיווה, מטשטשים רק חלקית את ריח הרום בביתן השומר.

אדם גבוה לבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים — איש מכירות, הניח ראם קהאר — עמד מול הביתן ורשם את פרטיו ביומן. המבקר החזיר את העט לכיסו. "אני יכול להיכנס עכשיו?"

ראם קהאר הסיט אגודל מהתקציר הקדוש אל יומן המבקרים.

"לא מילאת את הטור האחרון פה."

המבקר חייך; שן עליונה שבורה. הוא שב והעיר בלחיצה את העט הכדורי לחיים וכתב בטור שכותרתו מושא(י) הביקור:

המזכ' הנכ'

עם כניסתו לבניין פנה המבקר ימינה, כפי שהנחה אותו ראם קהאר, ונכנס לחדר קטן עם דלת פתוחה, שגבר מקריח ישב בו ליד שולחן, אצבע אחת של ידו השמאלית תלויה מעל מכונת כתיבה.

"...הו־ד־עה... ל...ד־יי־רי... ויש־ראם..."

ידו השנייה החזיקה כריך מעל צלחת נייר מתולמת מוארת בכוכבי שביט של צ'אטני נענע. הוא נגס מהכריך והדפיס באצבע אחת בעודו אוכל, מתנשם בעמל רב וממלמל בין נשימות: "...נו־שא... תח־זו־קת... מ־ים... כ־ל־לי־ת..."

המבקר דפק בדלת בגב ידו.

"יש כאן דירה להשכרה?"

האיש עם הכריך, מר קותארי, המזכיר של וישראם מגדל A, נעצר באצבע תלויה מעל ה'רמינגטון' הישנה.

"יש," הוא אמר. "שב."

מתעלם מהמבקר, הוא המשיך להדפיס, לאכול ולמלמל. שלושה דפים מודפסים היו מונחים על שולחנו, והוא הרים אחד מהם והקריא בקול רם: "...שאלון מהעירייה. האם כל הילדים בחברה קיבלו טיפות נגד פוליו? אם כן, נא לספק... אם לא, נא..."

פטיש קטן היה מונח ליד מכונת הכתיבה. עם מודעת הפוליו ביד אחת, המזכיר קם עם הפטיש בידו השנייה, ניגש ללוח המודעות ופתח את דלת הזכוכית. המבקר ראה אותו מצמיד את המודעה למקומה במסמר ונועץ את המסמר בלוח העץ בשלוש מכות מהירות — טוק, טוק, טוק — ושב וסוגר את הזכוכית. הפטיש שב למקומו ליד מכונת הכתיבה.

בחזרה על כיסאו, המזכיר הרים את פיסת הנייר הבאה. "...תלונה מגב' רֶגו. צרעות ענקיות תוקפות... בשביל מה אני משלמת דמי החזקה חודשיים אם החברה לא מסוגלת לשכור את..." הוא מעך אותה.

ואז הדף האחרון. "...תלונה מגב' רגו. ראם קהאר שוב שותה. צריך להחליף אותו באיש מקצוע פיכח... בשביל מה אני משלמת דמי החזקה..." הוא מעך אותו.

כשעמד לחזור למכונת הכתיבה שלו, נזכר במבקר.

"דירה למכירה, אמרת?" הוא שאל בתקווה.

"להשכרה."

"יפה. באיזה תחום אתה עוסק?"

"כימיקלים."

"יפה. יפה מאוד."

כהה־עור, גבוה, זקוף, בחולצת אוקספורד מגוהצת למשעי ומכנסי קפלים מכותנה, למזכיר לא היתה שום סיבה לפקפק בעובדה שהמבקר מצוי בתחום הרציני של תרופות וכימיקלים.

"בפועל שום דבר לא פנוי כרגע," התוודה המזכיר שעה שהשניים עלו במדרגות ("תשעים אחוז מהזמן המעלית עובדת".) "אבל בינינו, אני יכול לספר לך שהבעלים של 3B לא כל כך מאושר מהמצב הנוכחי."

אקזמה של אֵלים כחולי עור, אלילים מזוקנים וישוּיים בעלי הילה כיסו את דלת המתכת של 3B — עדות לדורות של דיירים אקומניים שהוסיפו איש איש איקונות אחדות של אמונתו הוא בלי להסיר את אלה של קודמיו — כך שלא היה אפשר לדעת אם הדייר הנוכחי הוא הינדי, נוצרי או חבר בכת היברידית שפולחנה מתקיים רק בבניין הזה.

המזכיר עמד לדפוק בדלת, אך נמלך בדעתו — אגרופו התעתד להלום במדבקה הנושאת את דיוקנו של ישו. הוא הסיט את ידו למצוא את אחת הנקודות החשופות המעטות על הדלת, ודפק בזהירות; אחרי שדפק שוב, השתמש במפתח המאסטר שלו.

דלתות הארון הושארו פתוחות לרווחה; הרצפה היתה ארכיפלג של עיתונים ובגדים תחתונים — המזכיר נאלץ להסביר ש־3B מושכר כעת לרווקה מאוד לא משביעת רצון, עיתונאית עובדת. הזר הסתכל על הצבע האפור המתקלף וכתמי הרטיבות על הקיר; המזכיר התכונן עם הקו הרשמי הניתן לדיירים פוטנציאליים — "במונסונים הגשם מכתים את הקירות, אבל לא מגיע לרצפה". הוא התכונן עם התשובות הרשמיות לכל השאלות הקשות השגורות — כמה שעות של אספקת מים, כמה רעש מהמטוסים בלילה, האם יש 'נפילות' חשמל.

מדלג מעל מבחר של תחתונים, הזר נגע בקיר, גירד את הצבע המתקלף וריחרח. הוא הסתובב אל המזכיר, הוציא פנקס אדום מפוספס וליחלח אצבע על לשונו.

"אני רוצה היסטוריה משפטית של מגדלים A ו־B."

"רוצה מה?"

"סיכום תביעות שהוגשו, מחכות להכרעה או עשויות להתעורר בעתיד?"

"היתה אי־הסכמה בין האחים אבּיצ'נדאני, אמת, סביב 1C. פתרו את זה מחוץ לבית משפט. לא אוהבים בתי משפט אצלנו."

"טוב מאוד. יש איזה 'מקרים יוצאי דופן'?"

"יוצאי דופן?"

"אני מתכוון: סכסוכים משפחתיים בהליכים או ממתינים להכרעה, עסקאות פַּגדי, השכרת משנה לא חוקית, העברות בעלות בשיטה לא רשמית?"

"שום דבר מזה לא קורה פה."

"רציחות והתאבדויות? תקיפות? כל דבר אחר שעשוי להביא מזל רע, קרמה גרועה או אנרגיה שלילית כמובנה בוואסטוּ?"

"רגע אחד." המזכיר קותארי שילב את זרועותיו על החזה. היה נדמה שהזר רוצה לקבל את ההיסטוריה המוסרית של כל ידית, מסמר ונעץ בחברה. "אתה מהמשטרה?"

המבקר הרים את עיניו מהפנקס, כמופתע.

"אנחנו חיים בתקופה מסוכנת, לא?"

"מסוכנת," הודה המזכיר. "מאוד."

"טרוריסטים. פצצות ברכבות. פיצוצים."

לא היה ביכולתו של המזכיר להתווכח.

"משפחות מתפרקות. פושעים משתלטים על הפוליטיקה."

"אני מבין עכשיו. אתה מוכן לחזור על השאלות?"

אחרי שהלך, המזכיר, למרות להיטותו לחזור להדפיס, גילה כי הוא עצבני מדי. ברגיל ריענן את עמל יומו בשני כריכים מוכנים מראש, שקנה בבוקר ואיחסן במגירות שולחנו. הוא הסיר את העטיפה מהכריך השני ונגס בו מוקדם מהמתוכנן.

הוא חשב על השן העליונה השבורה של הזר.

"אולי הוא בכלל לא מתעסק בכימיקלים. אולי אין לו עבודה בכלל."

אבל נראה שהדאגה נבעה מענייני עיכול ותו לא, שכן הרגשתו השתפרה והלכה עם כל נגיסה בכריך.

הודות לפנקס בביתן השומר, ידעו דיירי מגדל וישראם A את העובדות הבסיסיות על הזרים שביקרו אצלם, מה שאין לומר בהכרח על האנשים שהתגוררו עמם במשך עשרים או שלושים שנה.

בשעת בוקר מאוחרת עלה מר קותארי (4A), המזכיר שלהם, על טוסטוס הבג'אג' שלו ויצא לרגל 'עסקים'. בשעת אחר צהריים מוקדמת, כשכל שאר האנשים עדיין עבדו, הוא רכב חזרה, כשמראת הטוסטוס מטילה מרובע של אור שמש על חזהו כעדות לניקיון המצפון. מהתניידויותיו הסיקו שכניו את קיומו של 'עסק' שאינו דורש את נוכחותו למשך יותר משעתיים שלוש ביום, ומממן איכשהו חיים מכובדים. זה כל מה שידעו על חייו של מר קותארי מחוץ לשעריהם. אם שאלו, אפילו בעקיפין, כיצד חסך די הצורך לקנות את הבג'אג', הוא היה עונה דרך הסבר: "זה לא מרצדס־בנץ, נכון? רק טוסטוס."

הוא היה המזכיר העצל ביותר שהיה להם מימיהם, ועל כן המזכיר הטוב ביותר שהיה להם מימיהם. כשהתבקש לפתור סכסוכים, הקשיב קותארי לשני הצדדים, הינהן בראשו וחרץ הערות אוהדות על פיסת נייר. הבן שלך מנגן מאוחר בלילה ומפריע לקומה כולה, נכון. אבל הוא מוזיקאי, נכון. אחרי ששני הצדדים לסכסוך יצאו את משרדו, השליך את הנייר לסל האשפה. השבח לישו! השבח לאללה! לסידיווינאייק! וכו'. אנשים היו אנוסים להסתגל; פשרות זמניות נקרשו. והחיים המשיכו כסדרם.

קותארי סירק את שערו מאוזן לאוזן כדי להסתיר את קרחתו, רמז ליוהרה או טיפשות; אבל עיניו היו דמויות חרך תחת גבות צחות כשלג, ובכל פעם שחייך, שפם של קמטי־צחוק שיווה לו מראה של חתול בר טורף. מִשרתו לא נשאה עמה שכר, ואף על פי כן הוא ניסה לשאת חן באספה הכללית השנתית, ממש מתחנן לבחירה־מחדש כשכפות ידיו מקופלות בנמאסטֶה; אף אחד לא הבין מדוע מעוניין איש העסקים האדיב והמקריח הזה לשבת במשרד מזכיר קודר ולטמון את פניו בתיקים ומסמכים שעות ארוכות. לאמיתו של דבר, הוא היה חשאי כל כך, שחששת שיום אחד יימס בין הניירות כמו חפיסת סבון 'פֶּרס'. לא היה לו שום 'אופי' ידוע.

גב' פּוּרי (3C), הדבר הכי קרוב לחבר שהיה למזכיר, התעקשה שיש 'אופי'. אם דיברת איתו זמן ארוך מספיק, גילית שהוא פוחד מסין, חושש מג'יהאדיסטים ברכבות הפרוורים ותומך בתעודת זהות לאומית כדי להרחיק מהגרים לא חוקיים מבנגלדש; אבל הרוב מעולם לא שמעו אותו מביע דעה כלשהי, אלא בהקשר של קריקט. היו שסברו כי הוא עומד תמיד על המשמר בגלל מעשה של קלות דעת שביצע בהיותו איש צעיר; לפי השמועה, אשתו היתה בת דודתו, או מקהילה אחרת, או מבוגרת ממנו בשנתיים; או אפילו, בפי המלעיזים, 'אחותו'. היה להם בן אחד, טינקוּ, שחקן נלהב של קארום ושאר ענפי ספורט ביתיים, שמן ולבן עור, שחיוך אווילי מרוח על פניו בכל עת — השאלה אם הוא באמת טיפש או שמא, כמו אביו, רק מסתיר את 'אופיו', נותרה בלתי פתורה.

המזכיר השליך את עטיפת הכריך לסל האשפה. נשימתו ההבילה עכשיו מבצל חי ותפוח אדמה מתובל; הוא חזר לעבודה.

הוא עסק בחישוב דמי ההחזקה השנתיים, שמימנו את עבודת השומר, מרי המנקה, מדביר־שבעת־המזיקים שבא להילחם בפלישתן של צרעות ודבורים, והתיקונים השנתיים המסיביים בגג הבניין והמבנה בכללותו. במשך שנתיים עד כה הצליח קותארי לשמור את חשבון ההחזקה על תעריף קבוע של 1.55 רופי לרגל מרובע לדייר לחודש, שהיתרגם לכדי חשבון שנתי של (בממוצע) 14,694 רופי לשנה לדייר, ששולמו לחברה בתשלום אחד או שניים (ובמקרה זה התשלום השני חושב מחדש לפי 1.65 רופי לרגל מרובע). הצלחתו לשמור את חשבון ההחזקה בגובה קבוע, למרות הלחץ האינפלציוני בעיר כמו מומבאי, נחשבה להישגו העיקרי כמזכיר, גם אם היו שלחשו שהצליח לעשות כן רק משום שלא עשה דבר לתחזוקת הסוסייטי.

הוא גיהק, וכשהרים את עיניו ראה את מרי, הקַצ'אדה־ואלי, שקודם טיאטאה את המסדרון במטאטא שלה, עומדת מחוץ למשרד שלו.

למרי, אישה רזה ושקטה, בקושי מטר וחצי גובהה, היו שיניים קדמיות גדולות שהתפרצו מתוך לחייה השקועות. הדיירים מיעטו בשיחה עמה ככל יכולתם.

"האיש הזה ששאל את כל השאלות, לוקח לו הרבה זמן להחליט," היא אמרה.

המזכיר חזר לחישוביו. אבל מרי הוסיפה לעמוד בפתח.

"כאילו, לשאול את אותן שאלות בדיוק יום אחרי יום. זה מוזר."

עכשיו הרים המזכיר את עיניו.

"יום אחרי יום? הוא לא היה פה אתמול."

"אתה לא היית פה אתמול בבוקר," ענתה המשרתת. "הוא היה." היא חזרה לטאטא.

"מה הוא רצה אתמול?"

"בדיוק מה שהוא רצה היום. תשובות על עוד ועוד שאלות."

האף של מר קותארי התכווץ לכדי גרגר־יער כהה: הוא הזעיף פנים. הוא קם משולחנו וניגש אל פתח המשרד.

"מי ראה אותו פה אתמול חוץ ממך?"

עם ממחטה על אפו הוא המתין שמרי תפסיק לטאטא, כדי שיוכל לחזור על השאלה.

גב' פּוּרי צעדה בחזרה לעבר וישראם סוסייטי עם בנה ראמו בן השמונה־עשרה, שלא חדל להסתובב אל כלב עזוב שעקב אחריהם משוק הפירות והירקות.

גב' פורי, שהתקדמה בצליעה קלה מפאת משקלה, נעצרה ואחזה בבנה בידו.

"אוי, אוי, אוי, ראמו שלי. לאט, לאט. אנחנו לא רוצים ליפול לזה."

בור נפער מול וישראם סוסייטי. הוא בלע הכול להוציא את ראשי וצווארי הגברים שחפרו בו, וזרוע מרופשת מזדמנת שהתרוממה מתוכו. גב' פורי הדפה את בנה לאחור והעיפה מבט פנימה. האדמה שינתה את צבעה מדי חצי מטר ככל שהעמיקה, משחור לאדום כהה לאפור בהיר ממש בקרקעית, שם ראתה צנרת בטון ישנה נושנה, מנומרת וגבשושית. פיסות תיל אדומות וצהובות נגלו כתולעים בין שכבות הבוץ. שלט הזדקר מתוך הבור, אך הוא ניצב כשפניו בכיוון ההפוך, ורק אחרי שהקיפה את הבור כולו יכלה גב' פורי לראות מה כתוב בו:

אתר עבודה

מתנצלים על אי־הנוחות

עיריית בומביי

ראמו הלך בעקבותיה; הכלב הלך בעקבות ראמו.

גב' פורי ראתה שהמזכיר נמצא ליד ביתן השומר, קורא את היומן ומרים יד לסוכך מפני שמש מוקדמת של ערב.

"ראם קהאר, ראם קהאר," הוא אמר וסובב את היומן לעומת השומר. "יש פה רישום של האיש היום, ראם קהאר. הנה." הוא הקיש על הפרטים שמילא המבקר החקרן. "אבל..." הוא הפך את הדף. "...אין פה רישום שלו אתמול."

"על מה אנחנו מדברים?" היא שאלה.

ראמו לקח את הכלב העזוב אל הצלב השחור, לשחק עד שאמו תקרא לו להיכנס.

המזכיר תיאר את האיש, והיא אמרה: "אה, כן. הוא בא אתמול. בבוקר. גם היה איתו עוד מישהו. שמן. הם שאלו כל מיני שאלות. עניתי על חלק, ואמרתי להם לדבר עם מר פינטו."

המזכיר בהה בשומר. ראם קהאר גירד ביומן בציפורניו הארוכות.

"אם אין פה רישום," הוא אמר, "אז לא באו אנשים כאלה."

"מה הם רצו לדעת?" שאל המזכיר את גב' פורי.

"אם זה מקום טוב או מקום רע. אם האנשים טובים. הם רצו לשכור דירה, אני חושבת."

האיש השמן עם טבעות הזהב הרשים את גב' פורי. היו לו שפתיים אדומות ושיניים שהשחירו מגוּטקָה, מה ששיווה לו מראה של בן המעמד הנמוך, אבל היתה לו דרך ארץ, כאילו בא ממשפחה טובה, או רכש כזאת במהלך חייו. האיש השני, השחרחר הגבוה, לבש חולצה לבנה יפה ומכנסיים שחורים, בדיוק כפי שהמזכיר תיאר אותו. לא, הוא לא אמר שום דבר על עיסוקו בכימיקלים.

"אולי צריך לספר על זה למשטרה," אמר המזכיר. "אני לא מבין למה הוא בא שוב היום. היו פריצות ליד תחנת הרכבת."

גב' פורי ביטלה את אפשרותה של סכנה.

"שניהם היו אנשים טובים, מנומסים, לבושים יפה. לשמן היו כל כך הרבה טבעות זהב על האצבעות."

המזכיר הסתובב, ירה — "גברים עם טבעות זהב הם הגנבים הכי גדולים בעולם. איפה חיית כל השנים?" — והלך משם.

היא שילבה זרועות על חזה.

"גב' פינטו," היא צעקה. "אל תיתני למזכיר לברוח בבקשה."

מה שכונה בפי הדיירים הסַנסאד — פרלמנט — התכנס עכשיו. כיסאות פלסטיק לבנים סודרו סביב הכניסה למגדל A, היישר מול המטבח של גב' סלדאנה, סידור שאיפשר ליושבים להציץ, דרך קרע דמוי שקד בווילון המטבח הירוק, בטלוויזיה קטנה. 'חברי הפרלמנט' הראשונים עמדו להתיישב על כיסאות הפלסטיק, שעתידים להישאר תפוסים עד שובם של המים לבניין.

גבר קטן ואיטי, שב־שיער, שהגיל עידנוֹ לכדי אנקור דמוי אדם, הנמיך את עצמו אל כיסא שנשקף ממנו מראה ישיר של הטלוויזיה דרך הווילון הקרוע של גב' סלדאנה (הכיסא 'הכי טוב'). למר פינטו (2A), רואה חשבון שפרש לגימלאות מחברת 'בריטניה ביסקוויט', היתה מערכת חלשה של כלי דם והוא התהלך בפה פתוח. אשתו, כמעט עיוורת בזקנתה, הלכה כשידה מונחת על כתפו, למרות שהכירה את החצר טוב מספיק לנווט בה ללא עזרת בעלה; במרבית הערבים צעדו כזוג, היא עם עיניה העיוורות והוא עם פיו הפתוח, כאילו היו יונקים מראה ונשימה זה מזו. היא התיישבה ליד בעלה, בסיועו.

"ביקשו שתחכה," אמרה גב' פינטו, שעה שהמזכיר ניסה לפלס לו דרך סביב כיסאות הפלסטיק אל משרדו. היא היתה האישה המבוגרת ביותר בסוסייטי; למר קותארי לא היתה ברירה אלא לעצור.

גב' פורי הדביקה אותו.

"זה נכון, קותארי, מה שאומרים שהחתול מצא באשפה של 3B מוקדם בבוקר?"

המזכיר, ולא לראשונה בכהונתו, קילל את החתול ההוא הבא מוקדם בבוקר. החתול הזה חיטט בפחי האשפה שהדיירים השאירו בבוקר בחוץ לאיסופה של מרי, שופך בתוך כך שעועית, עצמות ובקבוקי ויסקי ללא הבחנה. דיירי הבניין ידעו אפוא לפי האשפה מי צמחוני ומי רק טוען שהוא כזה; מי חובב רום ומי דווקא ג'ין; ומי קנה חוברת פורנוגרפית בחופשתו בסינגפור. מטרתו העיקרית של החתול — ג'ינג'י וכחוש, לטענת אחדים, שחור ומבריק לטענת אחרים — היתה להבטיח את היעדרה המוחלט של פרטיות בבניין. לאחרונה חשף הברנש הג'ינג'י (או השחור) את גב' פורי לגילוי שפל כשהפיל את פח האשפה של 3B (הדירה שקותארי הראה לזר החקרן).

"אצל צעירים היום זה דבר רגיל שבחור ובחורה חיים יחד בלי להתחתן," הוא אמר. "בסוף אחד אומר לשני, את לכי לדרכך, אני אלך לדרכי. אין שום תודעה של בושה באורח החיים המודרני, מה את מצפה שאני אעשה עם זה?"

(מר פינטו, שדעתו הוסחה אל דיווח מהבורסה בטלוויזיה, נאלץ להתעדכן על נושא הדיון אצל אשתו. "...הבחורה המודרנית בקומה שלנו.")

גב' פורי נפנתה לשמאל וקראה: "ראמו, האכלת את הכלב?"

ראמו — פניו החיוורים, הרכים, מרמזים על קיומה של תסמונת דאון — נראה אובד עצות. אמו והוא השאירו קערה מלאה צ'אנָה ליד הצלב השחור כדי להאכיל חיות עזובות שתעו אל שטח הסוסייטי; הוא חיפש את הקערה. הכלב כבר מצא אותה.

עתה נפנתה גב' פורי חזרה למזכיר כדי להבהיר דבר־מה: אורח החיים המודרני, החף־מכל־בושה, אינו נחשב בעיניה כהוא זה.

"יש לי בן מתבגר — " היא הנמיכה את קולה. "אני לא רוצה שהוא יגור עם אנשים מהסוג הלא נכון. אתה צריך להתקשר ליבוא־יצוא היראננדאני עכשיו."

העובדה שמר היראננדאני, הבעלים והדייר המקורי של 3B, יבואן־יצואן ממולח של סחורות עלומות, הנודע בתחבולותיו להגניב זרחות ותחמוצות דרך המכס, עבר לשכונה טובה יותר (קהאר וֶסט) היתה מובנת; כל אחד ואחד מהם חלם לעשות אותו דבר. הבדלי העושר בין החברים לא נעלמו מעיניהם — מר קודווה (4C) לקח את משפחתו בקיץ באחרון ללדאק, במקום למַהַבַּלֶשוואר הסמוכה, כפי שעשו כולם, ולמר אג'וואני המתווך היתה טויוטה קוואליס — אבל אלה היו רק נקודות גאות ושפל בתחומי החדגוניות המַשוָוה של וישראם. ההבחנה האמיתית היתה עזיבת החברה. הם ניגשו לחלונות והריעו למר היראננדאני כשעזב עם משפחתו לקהאר וסט; אך התנהגותו מאז היתה שערורייתית. מבלי לבדוק את זהותה של הדיירת הזאת, הוא קיבל מידיה את הפיקדון ונתן לה את המפתחות ל־3B, בלי לשאול את המזכיר או את שכניו אם הם רוצים אישה לא נשואה — ועוד עיתונאית — בקומה שלהם. גב' פורי לא היתה חטטנית — לא מישהי שתשאל מה מתרחש בפרטיות שבין כותלי שכניה — אבל כשהקונדומים ממש מתגלגלים על מפתנך, נו!

בזמן שדיברו התקדם לעברם קילוח מי שפכים.

צינור ממטבחה של גב' סלדאנה בקומת הקרקע פלט את תכולתו אל החצר הפתוחה; למרות התוכחות שספגה מעת לעת, מעולם לא חיברה את כיור המטבח שלה למערכת הביוב המרכזית — לכן ברגע שהתחילה לבשל, הוא גיהק היישר אל רגליהם. בכל מובן אחר היתה גב' סלדאנה אישה שקטה ומסוגרת — בעלה, ש'עובד בוויזאג', לא נראה בווישראם שנים — אבל בעניינים של מים, חצופה. מכיוון שגרה בקומת הקרקע, נהנתה מהם כמדומה יותר מכל אחד אחר, והשתמשה בהם בלי בושה כשלהם לא היתה אפשרות כזאת. פליטת מי השפכים אל החצר הדגישה את יהירות־המים שלה.

צלופח מבריק של מים, גופו הכהה נצבע עכשיו באדמדמות האדמה, פילס לו דרך לעבר הפרלמנט. מר פינטו הרים את רגליו הקדמיות של הכיסא 'הכי טוב' והסיט אותו מנתיב צלופח־הביוב; והעניין נשכח.

"ראית מישהו נכנס לחדר שלה?" שאל המזכיר.

"ברור שלא," אמרה גב' פורי. "אני לא אחת שתחטט בחיים של השכנים שלה, נכון?"

"ראם קהאר לא סיפר לי שהוא ראה איזה בחור נכנס לבניין בלילה."

"מה זה אומר, שראם קהאר לא ראה שום דבר?" מחתה גב' פורי. "צבא שלם יכול להיכנס, והוא לא יראה שום דבר."

הכלב העזוב, משסיים לגרוס את הצ'אנה, רץ לעבר הפרלמנט, דילג בתוך המים, חמק מתחת לכיסאות ורץ לעבר חדר המדרגות, כאילו מצביע על פתרון המשבר.

המזכיר הלך בעקבות הכלב.

מתנשמת בכבדות, ידה האחת מונחת על המעקה והאחרת על מותנה, עלתה גב' פורי במדרגות. מבעד לחורים דמויי הכוכב בקיר היה ביכולתה לראות את מר פינטו עומד ליד הצלב השחור להשגיח על ראמו עד שתחזור.

היא הריחה את הכלב ברחבת הקומה השנייה. עיניים ענבריות הזדהרו בחדר המדרגות האפלולי; רגליים חיוורות, מרוחות צואה יבשה, רעדו. גב' פורי פסעה מעל הרגליים החולניות ועלתה לקומה השלישית.

המזכיר עמד ליד דלתו של מאסטרג'י עם אצבע על שפתיו. מבעד לדלת הפתוחה נשמעו קולות.

"...והיד שלי מייצגת...?"

"כן, מאסטרג'י."

"תענו על השאלה, ילדים: היד שלי מייצגת...?"

"את כדור הארץ."

"נכון. לשם שינוי."

שיעור ה'תִגבור' הדו־שבועי במדעים היה בעיצומו. גב' פורי הצטרפה למזכיר ליד הדלת, היחידה בווישראם סוסייטי שאינה מעוטרת באיקונות דתיות.

"זה כדור הארץ בחלל האינסופי. ביתו של האדם. עוקבים אחרי?"

כבוד למדע וללימוד הותיר את המזכיר עומד בידיים שלובות. גב' פורי נדחפה ועברה על פניו אל הדלת. היא עצמה עין וריגלה פנימה.

הסלון היה חשוך, הווילונות סגורים; מנורת שולחן היתה מקור האור היחיד.

צללית אגרוף עצום, כמחווה של דיקטטור, נגלתה על הקיר.

איש עמד ליד מנורת השולחן ועשה צלליות על הקיר. ארבעה ילדים ישובים על ספה הסתכלו על הצלליות שהפיק; ילד נוסף ישב על הרצפה.

"והאגרוף השני שלי, שמסתובב סביב כדור הארץ, הוא מה?"

"השמש, מאסטרג'י" — אחד הילדים.

"לא."

"לא?"

"לא, לא, לא. השמש היא זאת. רואים — " נקישה, והחדר החשיך לגמרי. "כדור הארץ בלי שמש." נקישה. "כדור הארץ עם שמש. מבינים? מנורה: שמש."

"כן, מאסטרג'י."

"תגידו כולם יחד."

"כן, מאסטרג'י" — שלושה קולות.

"כולם."

"כן, מאסטרג'י" — ארבעה.

"אז האגרוף השני שלי, כלומר זה שזז הוא — ? עצם לבן גדול שרואים בלילה אם מסתכלים למעלה."

"ירח."

"נכון. ירח. הלוויין של כדור הארץ. כמה ירחים יש לכדור הארץ?"

"אנחנו יכולים ללכת עכשיו, מאסטרג'י?"

"רק אחרי שנגיע לליקוי. ולמה אתה מתפתל ככה, מוחמד?"

"אנאנד צובט אותי, מאסטרג'י."

"תפסיק לצבוט אותו, אנאנד. זה פיזיקה, לא בילוי. כעת: כמה ירחים יש..."

הילד על הרצפה אמר: "שאלה, מאסטרג'י."

"כן?"

"מאסטרג'י, מה קרה כשהדינוזאורים מתו? תראה לנו שוב איך המטאור פגע בכדור הארץ."

"ותספר לנו שוב על ההתחממות הגלובלית, מאסטרג'י."

"אתם שואלים שאלות משלכם כדי לנסות להתחמק מהשאלה שלי. אתם חושבים שלימדתי בבית ספר שלושים וארבע שנים ואני לא מסוגל לזהות טריקים כאלה?"

"זה לא טריק, מאסטרג'י, זה —"

"מספיק להיום. השיעור נגמר," אמר מאסטרג'י ומחא כף אל כף.

"אנחנו יכולים להיכנס עכשיו," לחש המזכיר. גב' פורי הדפה את הדלת הפתוחה והדליקה את האור בחדר.

ארבעת הילדים שישבו על הספה — סוניל רגו (1B), אנאנד גאנגולי (5B), ראגב אג'וואני (2C) ומוחמד קודווה (4C) — קמו. טינקו קותארי (4A), בנו של המזכיר, נאבק לקום על רגליו מהרצפה.

"מספיק, ילדים, לכו הביתה!" מחאה גב' פורי כף. "מאסטרג'י צריך לאכול ארוחת ערב תכף. השיעור נגמר. לכו, לכו, לכו."

זה לא היה 'שיעור', למרות שהתנהל בצורה מכובדת כל כך, אלא 'תגבור' במדעים אחרי שעות הלימודים — שנועד לעשות לתלמיד נורמלי את מה שזריקת סטרואידים עושה לספורטאי בריא ותו לא.

אנאנד גאנגולי הרים את מחבט הקריקט שלו, שהיה שעון אל המקרר הישן; מוחמד קודווה לקח את כובע הקריקט הכחול שלו, המעוטר בכוכב של הודו, מעל גבי ארון הזכוכית המלא בגביעי כסף, מדליות ותעודות המעידים על הצטיינותו של מאסטרג'י כמורה.

"איזו הפתעה לראות אתכם כאן," אמר מאסטרג'י. "בקושי יש לי אורחים בימינו. אורחים מבוגרים, אני מתכוון."

גב' פורי בדקה לראות אם האורות ב־3B כבויים — מובן שכן, צעירים בעלי סגנון חיים כזה לעולם אינם בבית לפני עשר — וסגרה את הדלת. היא הסבירה, בטונים נמוכים, את הבעיה שנגרמה בידי שכנתו של מאסטרג'י ומה שמצא החתול באשפה שלה בשעת בוקר מוקדמת.

"יש בחור שנכנס ויוצא איתה מהחדר ההוא," הודה מאסטרג'י. הוא נפנה אל המזכיר. "אבל היא עובדת, לא?"

"עיתונאית."

"האנשים האלה מפורסמים בפעילויות מספר שתיים שלהם," אמרה גב' פורי.

"היא נראית לי, למרות שרק ראיתי אותה מרחוק, כמו בחורה הגונה."

מאסטרג'י המשיך, קולו יונק סמכות מהדי ה"שמש, ירח, ליקוי, פיזיקה" שדימו עדיין לצלצל בו: "כשרק הקימו את הבניין הזה, לא הרשו להינדים לגור פה, זאת עובדה. אחר כך לא היו אמורים להיות בו מוסלמים, זאת עובדה. התברר שכולם אנשים טובים כשנתנו להם הזדמנות. כעת, צעירים, בחורות רווקות, גם להם צריך לתת הזדמנות. אנחנו לא רוצים להפוך לבניין מלא בגמלאים ואנשים עיוורים. אם הבחורה הזאת והחבר שלה עשו משהו לא הולם, אנחנו צריכים לדבר איתם. אבל..." הוא הביט בגב' פורי. "...האשפה שלה היא לא ענייננו."

גב' פורי נרתעה. היא לא היתה סובלת דיבור כזה מאף אחד אחר.

היא התבוננה סביבה בדירה, שזה זמן־מה לא ביקרה בה, עדיין מצפה לראות את פורנימה, אשתו השקטה והיעילה של מאסטרג'י ואחת מחברותיה הטובות ביותר בווישראם. עכשיו בהיעדרה של פורנימה — שמתה לפני יותר מחצי שנה — גב' פורי הבחינה בסימני סגפנות, אפילו עזובה. אחד משני שעוני הקיר היה מקולקל. מלבן חיוור על הקיר מעל שידת הטלוויזיה הריקה הנציח את ה'סַניוֹ' העתיקה שמאסטרג'י מכר אחרי מותה, דוחה אותה על תקן של פינוק. (איזו טעות, חשבה גב' פורי. אלמן בלי טלוויזיה יֵצא מדעתו.) כתמי מים פרחו על התקרה; הצנרת בקומה הרביעית דלפה. מדי שנה בספטמבר שילמה פורנימה למישהו משכונת הפחונים שיקרצף ויסייד אותם. השנה, ללא קרצוף, הכתמים התפשטו והלכו כעדות רפאים להיעדרה.

כעת משפטר את הסוגיה שהעסיקה את גב' פורי, העלה המזכיר את דאגתו שלו, התקֵפה יותר. הוא סיפר למאסטרג'י על הזר החקרן שביקר בחברה פעמיים. האם כדאי שידווחו למשטרה?

מאסטרג'י נעץ מבט במזכיר. "מה יכול האיש הזה לגנוב מאיתנו, קותארי?"

הוא ניגש לכיור שניצב בפינת החדר — ראי מעליו, תמונה ממוסגרת של גליליאו ('מייסד הפיזיקה המודרנית') מעל הראי — ופתח את הברז; קילוח מים דק.

"זה מה שהוא הולך לגנוב מאיתנו? את הצנרת שלנו?"

מדי שנה הקבלן שניקה את המכל למעלה עשה את עבודתו ברישול — והטין מהמכל חסם את הצינורות בכל החדרים שנמצאו היישר מתחת לו.

המזכיר הגיב באחד מחיוכיו המפייסים. "אני אדאג לשלוח את האינסטלטור בפעם הבאה שאראה אותו, מאסטרג'י."

הדלת נפתחה בחריקה: סוניל רגו חזר.

הילד השאיר את הכפכפים על המפתן ונכנס, אוחז מגילה מלבנית ארוכה בידו. מאסטרג'י ראה את המילים "מסע התרמה לרגל שבוע המודעות לשחפת" כתובות בראשה.

אמו של סוניל רגו בן הארבע־עשרה היתה עובדת סוציאלית, אישה מטילת אימה בעלת נטיות שמאלניות שכונתה 'המשחתת' בתחומי הסוסייטי. הבן התגלה כבר עתה כסטי"ל קטן.

"מאסטרג'י, שחפת היא מחלה שאפשר להתגבר עליה יחד אם כולנו —"

המורה הזקן הניד את ראשו. "אני חי על פנסיה, סוניל: תבקש תרומה ממישהו אחר."

מאסטרג'י, נבוך על שנאלץ לומר זאת לעיני השאר, הדף את הילד, אולי חזק מדי, מתוך החדר.

אחרי ארוחת הערב גב' פורי, בעודה מקפלת את הכביסה של ראמו על שולחן האוכל, התבוננה בתריסר מנגואים בשלים. בעלה צפה בשידור חוזר של קלאסיקת קריקט בטלוויזיה — משחק בין הודו לאוסטרליה. הוא קנה את המנגואים כדי לפנק את ראמו, שישן מתחת לשמיכת האווירונים שלו.

היא סגרה את הדלת מאחוריה, עלתה במדרגות והדפה את דלת דירתו של מאסטרג'י בידה השמאלית. בימנית הצמידה לחזה שלושה מנגואים.

הדלת היתה פתוחה, כפי שציפתה. מאסטרג'י ישב עם רגליו על שולחן הטיק הקטן בסלון ושיחק בצעצוע צבעוני שנדרשה לה שנייה שלמה לזהות.

"קובייה הונגרית," היא השתוממה. "לא ראיתי כזאת שנים על שנים."

הוא הגביה את הקובייה כדי שתיטיב לראותה.

"מצאתי אותה באחד הארונות הישנים. נדמה לי שהיא היתה של גאוּראב. פועלת."

"הפתעה, מאסטרג'י." היא סובבה את המנגואים בידה הימנית כדי שיוכל לראותם.

הוא הניח את הקובייה ההונגרית על שולחן הטיק.

"לא היית צריכה, סאנגיטה."

"קח אותם. שלושים שנה לימדת את הילדים שלנו. לחתוך לך אותם?"

הוא הניד את ראשו.

"אני לא אוכל מתוק כל יום — פעם בשבוע: והיום לא היום הקבוע."

היא ידעה שלא ייסוג בו מכך.

"מתי אתה הולך לראות את רוֹנאק?"

"מחר." הוא חייך. "אחר הצהריים. אנחנו הולכים לגן החיות 'בַּייקוּלָה'."

"נו, אז קח אותם בשבילו. מתנה מסבא שלו."

"לא," הוא אמר. "אסור לפנק את הילד במנגו. את נדיבה מדי בכל מובן, סאנגיטה. אני רואה שיש כלב עזוב ששוכב על המדרגות עכשיו. הוא נראה חולה — עולה ממנו ריח. אני מקווה שלא הבאת אותו לסוסייטי, כמו שעשית בעבר."

"לא, לא, מאסטרג'י," היא אמרה והקישה על המנגואים. "לא אני. זאת בטח שוב גב' רגו."

למרות שבפועל לא נתנה למאסטרג'י את המנגואים, גב' פורי חשה אותה זכות־שכנים שהיתה נובעת מהמעשה, וניגשה למדף הספרים שלו.

"אתה נהיה דתי, מאסטרג'י?"

"בשום פנים ואופן," הוא אמר.

היא שלפה מהמדף ספר דק בכריכה רכה והציגה אותו כהוכחה; על הכריכה נראתה דמות הנשר האלוהי גארוּדָה המתעופף מעל שבעת הימים.

מסע הנשמה לאחר המוות.

היא הקריאה מתוכו בקול: "בשנתה הראשונה מחוץ לגוף, הנשמה נעה לאיטה ובגובה נמוך, כורעת תחת נטל חטאי ה..."

"יום השנה הראשון של פורנימה לא כל כך רחוק. היא רצתה שאקרא על אלוהים אחרי לכתה..."

"אתה חושב עליה לעתים קרובות, מאסטרג'י?"

הוא משך בכתפיו.

בתקופת פרישתו קיווה מאסטרג'י לקרוא מחדש את אוסף ספרי הבלש שלו וספרי ההיסטוריה על רומא העתיקה (סווטוניוס, חיי שנים־עשר הקיסרים; טקיטוס, דברי הימים; פלוטארכוס, חיי אישים — אנשי רומי) ובומביי העתיקה (קיצור חיי מאונטסטוארט אלפינסטון; שלבי הקמתה של העיר בומביי, מהדורה מאוירת). דקדוק צרפתי למתקדמים (עם שאלות ותשובות), שנקנה כדי שיוכל ללמד את ילדיו בבית, ניצב גם הוא על המדף. אבל מאחר שלספרי הבלש נודעה דרישה ברחבי הסוסייטי, ושכנים שאלו אותם לעתים מזומנות (והחזירו לעתים רחוקות), עד מהרה ייוותר רק עם היסטוריה ודקדוק זר.

גב' פורי נטלה את אחד הספרים האחרונים של אגאתה כריסטי מהמדף וחייכה — היו שם גם כמה ארל סטנלי גרדנרים, אבל היא לא היתה משועממת עד כדי כך.

"האם כתוב על הדלת שלי, ספרייה להשאלת אגאתה כריסטי?" שאל מאסטרג'י. "לא יישארו לי ספרים לקרוא אם אנשים לא יפסיקו לשאול אותם."

"אני לוקחת את זה לבעלי. לא שאני לא קוראת, מאסטרג'י. קראתי המון במכללה." היא הרימה את ידה מעל ראשה כדי להעיד על ההיקף. "למי יש זמן עכשיו, כשצריך להשגיח על הילד? אני אחזיר אותו בשבוע הבא, אני מבטיחה."

"בסדר." הוא שב לשחק בקובייה. "רק תחזירי אותו. איזה לקחת?"

גב' פורי סובבה את העטיפה כדי שיוכל לקרוא את שמו: רצח באוריינט אקספרס.

יוגש מורתי, המכונה מאסטרג'י, היה אחד ההינדים הראשונים שהתקבלו לווישראם בזכות מקצועו הנאצל והתנהלותו המכובדת. הוא היה רזה, משופם ובעל גובה בינוני: מבחינה גופנית, נציג טיפוסי של הדור הקודם. בקיאותו בשפות (הוא דיבר שש), נדיבותו בספרים, להיטותו לחינוך — כל אלה עשו אותו לאות כבוד לחברה שלו.

קישוטי מסיבת הפרישה שנערכה לו (בלוויית כיבוד של סאמוסה ומסאלה צ'אי ובנוכחות שלושה דורות של תלמידים) אך בקושי הוסרו מהאולם בסנט קתרין במאי שעבר, כשאשתו אובחנה עם סרטן הלבלב — תופעת לוואי, כך הניחו, של טיפול תרופתי ארוך שנים בדלקת פרקים שיגרונית. היא מתה באוקטובר. היא היתה המוות השני שלו; בת, סאנדיה, נפלה מרכבת לפני יותר מעשור. בצדו החיובי של הפנקס, גאוראב, בנו היחיד ששרד, בנקאי, 'שוּכּן' עכשיו בדירה טובה בדרום מומבאי — מארין לַיינס — בידי מעסיקו (ששילם את דמי הקדימה על הדירה בסך חצי שנת מגורים, ואפילו מימן, כך נטען, מחצית מדמי השכירות של כל חודש); הסיפור של מאסטרג'י נגמר אפוא במובן מסוים — קריירה שהסתיימה במסיבת פרישה (כולל כיבוד), אישה שהלכה לעולמה בלי סבל מוגזם, וילד שהיגר אל המצודה המוזהבת של תוככי בומביי. מה יעשה בזמן שנותר לו — בדל סיגריה של שנים שנותרו לאדם בשנות השישים לחייו? אחרי שאיבד את אשתו, הוא המשיך לשמור על ניקיונו שלו ועל הסדר בביתו; המשיך ללמד ילדים, להשאיל ספרי בלש, לצאת לטיולי ערבית סביב המתחם בקצב הנכון ולקנות את הירקות בכמויות הולמות בשוק. מושל בתאבונות ובצערים, הוא השלים עם גורלו בצורה מכובדת, והדבר רומם את מעמדו בקרב שכניו, שכולם, בדרך זו או אחרת, ולרוב האמור בילדים או בני זוג, סבלו מנחת זרועו של הגורל. הם ידעו שהם נמנים עם המתלוננים, ושהוא, שידע סבל יותר מן הראוי, נושא את סבלו.