האלבום של לילי

לילי נולדה דקה אחר חצות של 25 בדצמבר 1915, כשפעמוני הכנסיה הסמוכה מצלצלים ומבשרים את לידתו של ישוע. והיא באה לעולם כמותו, כיהודיה. 

לילי יצאה לאויר העולם בבית המשפחה, בעיירה וולושצ׳ובה שנמצאת דרומית מזרחית לעיר הבירה ורשה, בפולין. בבית לבנים קטן שורתי בן שתי קומות עם גינה לא מטופחת בחלקו האחורי של הבית, כשגדר מעץ מפרידה בין השכנים מימין ומשמאל, שביל צר מרוצף שמוביל לשער נמוך הצבוע בירוק בחזית הבנין. 

לכשתקפו הצירים את אידה, הובאה בדחיפות ידביגה, המיילדת הפולניה, כדי להכין את הנחוץ ללידה. כמה ימים קודם לכן, הגיע קרוב המשפחה, הדוקטור הרמן מירבל, שהוזעק מלודז׳. וולף, בעלה של אידה, רצה בנוכחותו של הדוקטור הרמן בלידה, אף שהדוקטור הרמן היה רופא שיניים, וולף העריך את הידע הרב שהיה לו ברפואה, מאחר ולמד כמה שנים רפואה כללית לפני שהתמחה ברפואת שיניים, ועצם נוכחותו, הרגיעה את וולף. אידה כבר לא היתה צעירונת, היא התקרבה לגיל שלושים, ושלוש שנים קודם לכן, כשגרו עדיין בורשה הבירה, ילדה את בנה הבכור, דודק, שכעת התחבא בצדי האח בקומת הקרקע, כשדודו סטניסלב מנסה להסיח את דעתו מהמתרחש בקומה העליונה, כשהוא מעסיק אותו במשחק המחבואים. הדוקטור הרמן פיקח גם על הלידה הראשונה, אף כי הלידה התרחשה בבית החולים בורשה.

למרות משקלו הכבד, הוכיח וולף זריזות מופלאה, כשהיה עולה ויורד במדרגות הצרות כל כמה דקות. כשהיה מגיע לקומה העליונה, היה עומד ליד הדלת המוגפת ומקשיב, דקה לאחר מכן כבר היה למטה, מחפש את סטניסלב גיסו, כדי לדווח לו איך מתקדמת הלידה. כשהחלו לצלצל פעמוני הכנסיה, והעולם הנוצרי התבשר על לידתו של ישוע המשיח, נשמע קול בכייה של התינוקת שזה עתה נולדה.

וולף שעט במעלה המדרגות, אך כשהגיע לדלת עצר לרגע, וכג׳נטלמן פולני, דפק בזהירות ושאל אם יורשה לו להכנס.

דודק הקטן נאלץ להמתין למטה עוד שעה ארוכה לאחר שהתבשר שנולדה לו אחות. וכשנפתחה הדלת, עלו הדוד סטניסלב ודודק לראות את התינוקת לילי, שכבר היתה נקיה ועטופה במגבת, נתונה בזרועות אימה וארשת של רוגע נסוכה על פניה היפות.

ידביגה מיהרה להכניס לשק גדול כמה סדינים ומגבות מלוכלכים, אידה שכבה במיטתה מכוסה בסדין לבן עד למותניה, מותשת, אך על פניה חיוך של אושר, תמיד רצתה בת, וידעה שתקרא לה לילי.

ימים אחדים לאחר מכן, כשאידה כבר טיילה בין החדרים, מחזיקה את לילי הקטנה בזרועותיה דבוקה לשדיה, הורשו המבקרים להגיע. וולף האריך את שולחן האוכל המשפחתי והצמידו לקיר הסלון, העמיד כמה בקבוקי וישניאק, וודקה, ופרוסות מנקניק קלבסה שהקפיד לחתוך בגודל אחיד. בקערות קרמיקה פרחונית, הניח מאפים של שטרודל ריחני, עוגת פרג ועוגת שמרים שהכינה שכנתם הפולניה זושיה שבלובנסקה מבעוד מועד. 

הראשון להגיע היה מפקד הגדוד האוסטרו - הונגרי שחנה בככר ״הרינק״ של העיירה. היו אילו יחידת חיילי הצבא הכובש אשר נכנסו לעיר חודשים אחדים קודם לכן, ללא שום התנגדות, וללא יריה בודדת אחת.

אנשי העיירה הסתכלו עליהם באדישות מה, אך החיילים הביטו בסקרנות ובגיחוך על היהודים האורטודוקסים חובשי כובעי הפרווה שלובשים מעילים ארוכים ושחורים, מגודלי זקנים ובעלי פיאות מתולתלות המשתלשלות משני צידי פניהם ומתעופפות ברוח החורפית כששפתם נשמעת כגרמנית אך אינה מובנת להם.

וולף ניגש לקצין הגרמני ולחץ את ידו כשהוא קד קידה, ״ברוך בואך לביתי הר קומנדאנט שייננפלד, לכבוד גדול הוא לי״

הקצין רקע במגפי העור השחורים והמבריקים וטפח על שכמו של וולף, ״באתי לברך ולכבד אתכם בשמחתכם, הנני מודה לכם שהזמנתם אותי״.

וולף ליווה את הקצין לשולחן, ולאחר שהציג בפניו את אידה והתינוקת, מזג שתי כוסיות וודקה. ״לחיי לילי, שתזכה לחיים ארוכים ומאושרים״ קרא בקול הקצין שייננפלד, ושניהם הניפו את הכוסיות ושפכו לגרונותיהם את תוכנן. 

וולף הכיר את הקצין הגרמני מאז שכבשו את העיירה וולושצ׳ובה והתמקמו בה. הקצין, חובב ברידג׳ מובהק, חיפש אם יש בין התושבים מי שמשחק ברידג׳, מהר מאד הגיע ומצא את וולף. וולף היה שחקן ברידג׳ מושבע. בכל יום רביעי בשבוע, בדיוק בשעה שש בערב, היה וולף מגיע רכוב על אופנועו, לאחוזתו של הרוזןיאן סוסנובסקי, שוולף היה יועצו להשקעות ומנהל את חשבונותיו הכספיים. בדרכו היה עובר ליד הכנסיה והיה אוסף את הכומר של העיירה, האב דומברובסקי שהיה שחקן מתוחכם וחד מחשבה, ושהיה מיודד עם וולף ורחש לו כבוד.

וולף היה יהודי מלידה, אך הוא לא חש אהדה רבה לדת, לשום דת. מעודו לא ביקר בבית הכנסת, לא הבין את שפת האידיש וכמעט ולא היה לו קשר עם יהודים אורטודוקסים. הוא לא התעניין בפוליטיקה וסיגל לעצמו מנהגים פולניים פופולריים. הוא נהג להציג את עצמו כפולני ממוצא יהודי. מעולם לא התכחש למוצאו או ניסה להסתירו.

כשהגיע נהגו הפרטי של הרוזן סוסנובסקי ועלה במעלה המדרגות, חש לעברו וולף, הוא ידע שהרוזן בעצמו לא יגיע לחגיגה שאירגן, ואכן, הרוזן לא הגיע, אך הוא שלח קופסה מעץ, מגולפת וצבועה בידי אומן, ובתוכה שרשרת דקה מכסף, עם סוגר מסוגנן כשלב קטן אחוז בו, ושתאמה באורכה לכף ידה הקטנה של לילי.

וולף הודה בהתרגשות לנהג, והגיש לו כוסית וודקה משובחת עם פרוסות נקניק הקלבסה. בין וולף לרוזן היתה הערכה הדדית, סוג של ידידות מודחקת, אך לא חברות וקירבה כמו שהיתה בינו לבין הכומר דומברובסקי. 

אחר כך הגיעה הדודה אאוגניה, אחותה של אידה עם בעלה סטניסלב. האחות הצעירה בת החמש עשרה, אמה, הגיעה עם אחותה הרווקה רוזה, אצלה היא גרה. אמה היתה תולעת ספרים ותלמידה מצטיינת, אך עקשנית ומורדת, כשקמה תנועת נוער יהודית חילונית, הצטרפה אליה מבלי להתייעץ עם אף אחד מבני המשפחה. לאחר מספר שבועות כבר עברה לתנועה אחרת, מתקדמת יותר, החלוץ, ששילבה לימודי חקלאות מתקדמים עם אימוני ספורט. אחריהם הגיעה מהעיר לודז’ הדודה ברטה אשתו של הדוקטור הרמן ושני ילדיהם מייטק ואירקה . הכומר דומברובסקי הגיע לדקות אחדות בלבד, כדי לברך, הוא לא רצה להביך את האורחים בנוכחותו, אף כי כולם הכירו אותו, או לפחות ידעו על ידידותו עם וולף. לקראת ערב, כשראשוני האורחים כבר עמדו לעזוב הגיעו הדודה צשיה ואחיה מונייק. שכנתם הטובה זושיה שהיתה בהריון מתקדם שהתה כל העת בביתם והשגיחה שלא יחסר דבר.

כולם רצו להחזיק את לילי הקטנה, שישנה בזרועות אימה ולא שמה דעתה לכך שכל הארוע נעשה לכבודה.

הדוקטור הרמן, שמשפחתו הצטרפה אליו, נידב את עצמו בתור מלצר, היה מגיש לכולם תה מהביל שאותו מזג מהסמובר המרשים שוולף קיבל מאחיו הבכור, כשביקר אותו במוסקבה שנים אחדות קודם לכן. ״הרתחת טוב את המים?״ שאלה אידה בדאגה, הרמן הסתכל בה וחייך ״האם אינך בוטחת בי, יקירתי?״ אידה היתה מודאגת, כי בעיירה השתוללה מגפת כולירה שהפילה כבר חללים רבים.

הדודה אאוגניה לא אהבה את נוכחותו של הקצין האוסטרי, ואף הפגינה מורת רוח כשניגש אליה ונשק לכף ידה, הוא פנה אליה בגרמנית אך היא העדיפה להעמיד פנים כמי שלא הבינה את דבריו.

אאוגניה ניגשה לאידה ולקחה מידיה את לילי, ״כעת את חייבת לנגן עבורינו דבר מה״, אידה הסמיקה, ניסתה להתחמק, אך האורחים החלו למחוא כפיים, כך שלא היתה לה ברירה, היא נטלה את הגיטרה כפולת הצוואר שלה, בעלת 12 המיתרים, התיישבה על כסא גבוה קמעה והחלה לפרוט עליה. אצבעותיה הדקות נעו במהירות והצלילים הנעימים בקצב הפלמנקו אותו למדה מצועני, נגן רחוב, שהביאה לביתה וששילמה לו בארוחות חמות כדי שינגן ביחד איתה כדי שתוכל לתרגל היטב את מנגינות הפלמנקו שכה אהבה.

הקצין האוסטרי שהיה שיכור למדי, ניסה את כוחו בריקוד, והאורחים עודדו אותו במחיאות כפיים קצובות, וולף נעמד מאחוריו בידיים פרושות, מוכן לתמוך בו באם ימעד, לא עברו דקות רבות ווולף מצא את עצמו שוכב על גבו כשהקצין עדיין מפזז ורוקע בסוליות מגפיו בשטיח העבה שמכסה את רצפת העץ.

וולף שסבל מלחץ דם גבוה, נזקק מעת לעת לעלוקות שהודבקו שימצצו את דמו כדי להוריד את הלחץ.

אידה הפסיקה את נגינתה, סטניסלב והדוקטור הרמן, גררו את וולף לחדר השינה והשכיבו אותו כשהם משחררים את עניבת הפרפר וחגורת מכנסיו, מצנצנת זכוכית שעמדה בפינת שולחן עבודתו,שלפו את העלוקות הרעבות והצמידו אותן לצוארו ולזרועותיו.האורחים הנבוכים החלו לעזוב, ירדו במהירות והתפזרו.וכך, באקורדים צורמים הסתיימה לה החגיגה לכבוד הולדתה של לילי.

כמה ימים מאוחר יותר התאושש וולף. כמנהגו, התלבש בחליפתו הלבנה, קשר לצוארו עניבת פפיון שחורה, מקל הליכה בידו האחת ותיק חום מעור משובח בידו השניה ויצא לפגישות. וולף, שהיה עורך דין במקצועו, לא עסק מעולם בעריכת דין. כשגרו בורשה הגיש את מועמדותו, והתקבל לעבודה במשרד האוצר, התמחה בפיקוח על תשלומי מיסים, ונשלח לאיזור ראדום-קילצה כמפקח אזורי. מאחר שהעיירה ולושצ׳ובה היתה קרובה לקילצה כחמישים קילומטר בלבד, ובעיירה גרו אאוגניה, אחותה של אשתו אידה שהתחתנה עם סטניסלב שייקובסקי, שעבר לגור בוולושצ׳ובה כמה שנים קודם לכן, והאחות הרווקה רוזה, החליט להתיישב בעיירה. שכר בית קטן והעביר אליו את כל תכולת דירתו מורשה.

סטניסלב גיסו, עבד שנים אחדות כיערן כשהוא מועסק על ידי הרשויות המקומיות, הוא פיקח על כריתת העצים ודילול מבוקר של היערות בסביבה, אחר כך קבל עבודה לנהל מנסרה גדולה שהיתה שייכת לאחד מעשירי וולושצ׳ובה, ר׳ שמואל אייזנקוט, שהיה יהודי שומר מצוות קפדן. מאחר והיו התנכלויות רבות מצד איכרי האיז׳ור, בחר בסטניסלב, שהיה בנוי לתפארת, גבה קומה, שיער ראשו זקוף כשערו הקוצני של הקיפוד, עיניו בהירות ופניו נאות. למד בבתי ספר פולניים, שפתו אמנם היתה רהוטה, אך כשדיבר עם פולנים כפריים נהג לתבל בה את כל ״תפארת״ המונחים הוולגרים בהם נהגו להשתמש הרוכלים ואיכרי האיזור, בעיקר לאחר שלגמו וודקה יתר על המידה. 

לא אחת, נהג אף בימים קרים מאד, לפשוט מעליו את חולצתו, לתפוס גרזן ארוך כת, בכדי לבקע גזע עץ לגזרים .וזאת כדי להרשים ולהרתיע את מי שתעלה מחשבה במוחו להתנכל לעסקיו של מעסיקו הרב שמואל אייזנקוט. 

רצח פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי בידי סטודנט סרבי, לא זעזע את העיתונות הפולנית, המקרה הופיע כידיעה קטנה וחסרת עיניין. אף אחד לא חשב שמקרה אזורי שקרה בסרייבו, ישפיע על אירופה כולה, ותחל מלחמת העולם הראשונה. אך כשהאוסטרו - הונגרים פלשו לורשה בתחילת אוגוסט 1914 והביסו את הרוסים, שנואי נפשם של הפולנים, בעיני רבים, נראו הם כבעלי ברית ומשחררים, גם כשנכנסו לוולושצ׳ובה, לא היתה התרגשות רבה, להפך, היהודים שסבלו בעת האחרונה מהתקפות חוזרות ונשנות מצד איכרי הסביבה, ומחוקים מגבילים, הבינו כי מעתה יהיו מוגנים על ידי הגדוד הכובש שמוצב בעיר.

בחודש מרץ 1917, הגיעו שמועות על הפגנות חסרות תקדים מעבר לגבול הפולני- רוסי, הצאר הרוסי ניקולאי השני, התפטר ומינה ממשלה חלשה. המפלגה הבולשביקית בראשות ולדימיר לנין, ראש המפלגה, שהלכה והתחזקה, עד שבלילה של ה- 24 לאוקטובר באותה שנה, הפילו הקומוניסטים את הממשלה ותפסו את השלטון.

בלילה שבין ה- 16 ל- 17 ליולי 1918 נרצחה במוסקבה כל משפחת בית רומנוב, כולל הצאר ניקולאי השני. הבורגנים והאצילות הרוסית נסו על נפשם מחמת זעם ההמונים. בין אילו שהצליחו לברוח לפולין עם חלק גדול מרכושם, היה איש עסקים יהודי עשיר בשם מוזס סמואל וולובלסקי, הוא ברח לפולין והגיע לורשה ביחד עם בנו בן החמש, אדם.