האלה העיוורת

יום שני, 28 בספטמבר, ומוקדם יותר

מטה המשטרה באוסלו, גרֶנלַנדלַיירֶה מספר 44. כתובת ללא תהודה היסטורית. בניגוד למוּלֶרגאטה, מטה המשטרה הישן, ובשונה מאוד מוויקטוריה טֶראסֶה, עם מבני הממשל המפוארים. גרֶנלנדליירה 44 יצר רושם קודר, אפור ומודרני, עם נגיעות של שירות ציבורי עלוב והתנצחויות קולניות. את המבנה העצום, הנטוי במקצת, שכאילו לא עמד ברוחות החזקות, הקיפו כנסייה מצד אחד ובית סוהר מן הצד השני. השיכונים ההרוסים של אֶנֶרהאוּגֶן מאחור, ורק המדשאה הרחבה בחזית הגנה עליו מפני הרחובות המזוהמים והסואנים ביותר בעיר. הכניסה היתה עגמומית ועוינת, קטנה למדי בהשוואה לחזית שאורכה כמאתיים מטרים, דחוסה באלכסון ולפיכך מוסתרת כמעט לחלוטין, כמו כדי להקשות על הגישה ולהפוך את הבריחה לבלתי אפשרית.

בתשע ושלושים בבוקר יום ראשון העפילה עורכת הדין קארן בּוֹרג במעלה השביל המרוצף אל דלת הכניסה. די היה במרחק הזה כדי להספיג את הבגדים, והיא היתה בטוחה שהגבעה נועדה לגרום לנכנסים אל מטה המשטרה באוסלו להזיע.

היא דחפה את דלתות המתכת הכבדות ופסעה אל המבואה. לו היתה לה שהות, היתה מבחינה במחסום הבלתי נראה שעל פני הרצפה. נורווגים שפניהם לחופי נכר עמדו בתור לדרכונים האדומים בצדו השמשי של האולם רחב הידיים. בצד הצפוני, דחוסים מתחת ליציע, נמצאו כהי העור, חוששים, ידיהם לחות לאחר שעות של המתנה לגזר דינם במחלקת ההגירה של המשטרה.

אבל קארן בורג איחרה. היא זרקה מבט קצר אל מעבר לקירות היציע: דלתות ורצפת לינוליאום כחולות בצד אחד, צהובות בצד השני, הדרומי. באגף המערבי נמשכו שני מסדרונות, האחד אדום והשני כחול, כמנהרות אל עבר החידלון. האולם המרכזי התנשא לגובה שבע קומות. בהמשך תהרהר בעיצוב הבזבזני — המשרדים עצמם היו זעירים כל כך. לכשתיטיב להכיר את הבניין, תגלה שהמתקנים החשובים באמת שוכנים בקומה השישית: משרדה של מפקדת התחנה, והמזנון. ומעליהם, בלתי נראה מן המבואה כמו אלוהים שבשמים, נמצא המדור המיוחד.

"כמו גן ילדים," חשבה קארן בורג כשהתוודעה לצופן הצבעים. "זה נועד לוודא שכל אחד יגיע למקום הנכון."

היא היתה בדרכה לקומה השנייה, האזור הכחול. שלוש המעליות קשרו קשר לאלץ אותה לטפס במדרגות. לאחר שצפתה חמש דקות במספרי הקומות עולים ויורדים מבלי להבהב "קרקע", הרשתה לעצמה להיכנע.

היתה לה פתקה עם מספר החדר בן ארבע הספרות. היא מצאה את המשרד בקלות. הדלת הכחולה היתה מכוסה שיירי דבק ממדבקות ישנות שהוסרו, אבל מיקי מאוס ודונלד דאק עמדו בפרץ וכעת חייכו אליה במחצית פניהם, וללא רגליים. זה היה נראה טוב יותר לו הניחו להם לנפשם. קארן בורג דפקה. קול השיב והיא נכנסה.

הוֹקוֹן סאנד נראה שרוי במצב רוח רע. באוויר עמד ניחוח אפטרשייב, ועל הכיסא היחיד בחדר, מלבד זה של סאנד, נחה מגבת לחה. היא ראתה ששערו רטוב.

הוא הרים את המגבת, זרק אותה לפינה והזמין אותה להתיישב. הכיסא היה לח. היא התיישבה בכל זאת.

הוקון סאנד וקארן בורג היו ידידים ותיקים שכמעט לא התראו. הם תמיד החליפו מילות נימוסים כגון מה שלומך, עבר הרבה זמן, אנחנו צריכים לאכול ארוחת ערב פעם. טקס שחזר על עצמו בכל פעם שנפגשו במקרה ברחוב או בבתי חברים משותפים שהצטיינו יותר מהם בשמירה על קשר.

"אני שמח שבאת. שמח מאוד למעשה," אמר פתאום. זה לא נראה כך. החיוך שקידם את פניה היה מאומץ ולאֶה אחרי משמרת של עשרים וארבע שעות.

"הבחור מסרב לדבר. הוא רק מבקש עורכת דין. אותך, בתור עורכת דין."

קארן בורג הציתה סיגריה. היא התריסה נגד כל האזהרות ועישנה "פרינס אוריג'ינלס". טיפוס של "עכשיו גם אני מעשנת 'פרינס'", עם מקסימום עטרן וניקוטין ומדבקת אזהרה ארגמנית מבהילה של משרד הבריאות. איש לא ביקש סיגריה מקארן בורג.

"הוא אמור להבין שזה בלתי אפשרי. קודם כול, אני עדת ראייה בתיק הזה כי אני מצאתי את הגופה, וחוץ מזה אני לא שולטת בחוק הפלילי. לא עסקתי בתיקים פליליים מאז הבחינות. וזה היה לפני שבע שנים."

"שמונה," תיקן אותה. "עברו שמונה שנים מאז הבחינות שלנו. את קיבלת את הציון השלישי מתוך מאה וארבעה־עשר מועמדים במחזור שלנו. אני הייתי חמישי מהסוף. אם רק תרצי, ברור שאת שולטת בחוק הפלילי."

הוא היה נרגז, ומצב רוחו דבק בה. לפתע חשה שוב באווירה שפעם חצצה ביניהם כסטודנטים. ציוניה המזהירים עמדו תמיד בניגוד בולט לצליעתו אל עבר בחינות הסיום, שלעולם לא היה עובר אותן בלעדיה. היא דחפה ושיכנעה ואיימה עליו לכל אורך הדרך, כאילו היה לה קל יותר להשלים עם הצלחתה כשנשאה גם את הנטל הזה על כתפיה. מסיבות שלא הבינו, אולי מפני שמעולם לא דיברו על כך, שניהם הרגישו שהיא זו שחבה לו תודה, ולא להפך. התחושה שהיא חייבת לו משהו הרגיזה אותה מאז ועד היום. נבצר מבינתם מדוע לא היה אפשר להפריד ביניהם בתקופת הלימודים. הם מעולם לא היו נאהבים, לא הגיעו לכדי מזמוזים אף כשהשתכרו, אלא ידידים שנטו למריבות, אבל הדאגה ההדדית חיברה ביניהם וחיסנה אותם מפני מצוקות רבות בחיי האוניברסיטה.

"ובנוגע לעובדה שאת עדה, זה מעניין את התחת שלי כרגע. מה שחשוב הוא לדובב את האיש. ברור שהוא לא ישתף פעולה עד שלא ימנה אותך לעורכת הדין שלו. נחשוב על עניין העדות שלך כשנצטרך. אבל יש עוד הרבה זמן עד אז."

"עניין העדות". הטרמינולוגיה המשפטית שלו מעולם לא היתה מדויקת, ואף על פי כן קארן בורג התעצבנה. הוקון סאנד היה תובע משטרתי, ותפקידו היה לשרת את החוק. קארן בורג רצתה להמשיך להאמין שהמשטרה מתייחסת לחוק ברצינות.

"את לא יכולה לדבר איתו בכל זאת?"

"בתנאי אחד. שתסביר לי איך הוא יודע מי אני."

"למען האמת, זאת אשמתי."

הוקון חייך מתוך אותה הקלה שחש בכל פעם שהסבירה משהו שקרא עשר פעמים קודם, ולא הבין. הוא הביא שתי כוסות קפה מחדר הקבלה.

ואז סיפר לה את סיפורו של ההולנדי הצעיר, שהקשר היחיד שלו לעולם העבודה — לפי הדיווחים עד כה — היה סחר בסמים באירופה. כיצד קרה שההולנדי הזה, היושב כעת קפוץ שפתיים כצדפה וממתין לקארן בורג באחד המוסדות הקשוחים ביותר בנורווגיה, תאי המעצר שבמטה משטרת אוסלו, יודע בדיוק מיהי קארן בורג — עורכת דין מסחרית מצליחה מאוד, בת שלושים וחמש, ואלמונית לחלוטין מבחינת הציבור הרחב.

"בראבו שתיים־אפס לאפס־אחת!"

"אפס־אחת לבראבו שתיים־אפס, עבור."

קצין המשטרה דיבר בקול מהוסה, כאילו ציפה לסוד מסווג. רחוק מזה. הוא היה תורן בחדר המבצעים. היה זה חלל פתוח גדול עם רצפה משופעת, שבו דיבור בקול רם נחשב לטאבו, החלטיות למידה טובה, ודיבור חסכני לחיוני. הקצינים במשמרת ישבו בחדר שצפה על החלל, עם מפה עצומה על הקיר הנגדי, אשר ייצגה את זירת הפעילות המרכזית: העיר אוסלו עצמה. החדר נמצא במיקום המרכזי ביותר במטה המשטרה, ללא חלון אחד להשקיף ממנו אל ערב תזזיתי של יום ראשון. הלילה העירוני הפגין את נוכחותו בדרכים אחרות: קשר רדיו עם ניידות הסיור, וקו הסיוע שמספרו 002, שנועד לשרת את הציבור בשעה של צורך, קטן כגדול.

"מישהו יושב על הכביש בבּוּגְסְטאוואיֶין. אנחנו לא מצליחים להוציא ממנו כלום, הבגדים שלו ספוגים דם, אבל הוא לא נראה פצוע. אין לו תעודת זהות. הוא לא מתנגד אבל חוסם את התנועה. אנחנו מעכבים אותו לחקירה."

"בסדר, בראבו שתיים־אפס. דווח כשתחזור לניידת. קיבלתי אפס־אחת. רות סוף."

כעבור חצי שעה עמד החשוד לפני דלפק הקבלה. בגדיו היו בהחלט ספוגים דם. בראבו שתיים־אפס צדק. טירון צעיר ערך עליו חיפוש. ללא פס אחד על הכותפת שיגן עליו מפני העבודה השחורה, הוא היה מבועת מכמות הדם העלול להיות גם נגוע באיידס. כשהוא מוגן בכפפות גומי, הסיר את ז'קט העור של העציר. רק אז ראה שחולצת הטי שלו היתה פעם לבנה. מכנסי הג'ינס היו גם הם מכוסים דם, וכולו אמר הזנחה פושעת.

"שם וכתובת," אמר היומנאי, שהרים את עיניו היגעות מן הדלפק.

החשוד לא השיב ורק בהה בכמיהה בחפיסת הסיגריות שהקצין הצעיר תחב לשקית נייר חומה לצד טבעת זהב וצרור מפתחות קשורים בחוט ניילון. התשוקה לעשֵן היתה הדבר היחיד שניכר על פניו, וגם זו נעלמה כשמבטו נע משקית הנייר אל היומנאי. הוא עמד במרחק של מטר בערך מן השוטר, מאחורי מחסום מתכת איתן שהגיע עד אגן ירכיו. למחסום היתה צורת פרסה, ושני קצותיו ננעצו ברצפת הבטון, מרחק של כחצי מטר מדלפק העץ הגבוה, הרחב למדי, שמעליו הזדקרו אפו ושערו האפור המקליש של השוטר.

"פרטים אישיים, בבקשה! תאריך לידה?"

האלמוני חייך, אך כלל לא בבוז. פניו הביעו אהדה מרומזת כלפי השוטר המותש, כאילו רמז שזה לא אישי. לא היתה לו שום כוונה לדבר, אז מדוע לא פשוט לדחוף אותו לתא ולגמור עם זה? החיוך היה ידידותי כמעט, ולא מש מפניו בעודו עומד ושותק. מיותר לציין שהיומנאי לא הבין אותו.

"תכניס את המניאק לתא. מספר ארבע ריק. נמאס לי מהחוצפה שלו."

האיש לא התנגד אלא התקדם מרצון לעבר תא מספר ארבע. במסדרון, מחוץ לכל תא, עמדו זוגות נעליים. נעליים מרופטות בכל הגדלים, כמו שלטי דלתות המעידים על זהות הדיירים. הוא ודאי הניח שהכלל הזה חל גם עליו, שכן הסיר את נעלי ההתעמלות בבעיטה והציב אותן בקפידה מחוץ לדלת מבלי שנתבקש.

גודל התא היה כשלושה מטרים על שניים, והוא היה אפל ומדכדך. הרצפה והתקרות עטו גוון צהבהב עמום, והגרפיטי בלט בהיעדרו. היתרון הקלוש היחיד שהבחין בו מיד בסביבה זו, הרחוקה כל כך ממנעמי הנוחות של בית מלון, היה שמארחיו בבירור לא חסכו בחשמל. האור היה מסנוור והטמפרטורה בחדר הקטן עמדה בוודאי על עשרים וחמש מעלות לפחות.

מעבר לדלת היתה מעין מחראה, קשה לקרוא לזה שירותים. היה זה מבנה בעל קירות נמוכים עם חור במרכז. ברגע שראה אותו, הרגיש שמעיו נחסמים.

האורחים הקודמים אולי לא השאירו כתובות על הקירות, אך אין פירוש הדבר שלא נותר שם זכר לחילופי הדיירים התכופים. אף שגם הוא לא התקלח זה מכבר, הוא נתקף בחילה קלה כשהצחנה הכתה בו. תערובת של שתן וצואה, זיעה וחרדה, אימה וזעם. היא כנראה נספגה בקירות ולא ניתן למחותה. שכן מלבד המתקן המיועד לשתן וצואה שאפסה התקווה לנקותו, החדרון היה דווקא נקי. מן הסתם שטפו אותו מדי יום ביומו.

הוא שמע את הבריח ננעל מאחוריו. מבעד לסורגים שמע את שוכן התא הסמוך ממשיך מן הנקודה שבה היומנאי הרים ידיים.

"הֵי, אתה. אני רוברט. איך קוראים לך? למה תפסו אותך החזירים?"

המזל לא האיר פנים גם לרוברט. לבסוף נאלץ להודות בתבוסה, מתוסכל לא פחות מן היומנאי.

"בן זונה," מילמל לאחר כמה ניסיונות, בקול רם דיו להעביר את המסר לנמען.

בקצה החדר היה דרגש. במידה מסוימת של רצון טוב, ייתכן שניתן לתארו כמיטה. לא היו לא מזרן ולא שמיכה בשטח. טוב, הוא ממילא הזיע כהוגן בחום. האלמוני קיפל את ז'קט העור לכדי כרית, נשכב על צד גופו המדמם ונרדם.

כשהתובע המשטרתי הוקון סאנד התייצב לתפקידו בעשר וחמש דקות בבוקר יום ראשון, האסיר האלמוני עדיין ישן. הוקון לא ידע זאת. הוא סבל מחמרמורת מיותרת בהחלט. החרטה הדביקה את חולצת המדים לגופו. הוא העביר את אצבעותיו מתחת לצווארון כבר כשחצה את המחלקה לחקירות פליליות בדרכו אל פרקליטות המשטרה. מדים זה חרא. כל המשפטנים בפרקליטות היו מוקסמים מהם בתחילת הדרך — הם עמדו מול המראה בבית והתפעלו מעצמם, מלטפים את סמלי הדרגה על הכותפות: פס אחד, כתר אחד, וכוכב אחד לדרגת מפקח, שעשוי להפוך לשני כוכבים או אפילו שלושה, אם רק ישרדו די זמן כדי להפוך לפקד או לרב־פקד. הם חייכו אל המראה, זקפו כתפיים בהיסח הדעת, ציינו לעצמם שהם זקוקים לתספורת והרגישו נקיים ומסודרים. אך כעבור שעה או שעתיים בעבודה התחוור להם שריח האקריליק דבק בגופם ושצווארוניהם נוקשים מדי ושהותירו על עורפם שפשופים אדומים וצורבים.

תפקידו של הפקד היה הנורא מכול. אבל כולם חשקו בו. העבודה היתה בדרך כלל משעממת, ושוחקת במידה בלתי נסבלת. השינה בתפקיד נאסרה. כלל שרובם הפרו בעזרת שמיכת צמר מבאישה, לא רחוצה, שבה כיסו את מדיהם. אך התשלום על משמרת הלילה היה נאה. קצין מוסמך במשפטים עם ותק של שנה בשירות קיבל בקושי משמרת לילה אחת בחודש, שהוסיפה חמישים אלף קרונות בשנה למשכורתו. זה השתלם. החיסרון הגדול היה שהמשמרת החלה בשלוש אחר הצהריים, אחרי יום עבודה מלא, וכשהסתיימה בשמונה בבוקר המחרת, היה עליהם לתת שוב יום עבודה מלא. בסופי שבוע, המשמרות נחלקו לתורנויות של עשרים וארבע שעות, שהיו רווחיות אף יותר.

קודמתו של סאנד בתורנות היתה קצרת רוח. אף שהכללים קבעו כי המשמרת מתחלפת בתשע, שררה הסכמה אילמת לפיה הקצין התורן של יום ראשון יכול להגיע באיחור של שעה. מי שחיכה לתום המשמרת תמיד פכר אצבעות. וכך אכן עשתה הקצינה הבלונדינית שקדמה לו היום.

"כל מה שאתה צריך לדעת נמצא ביומן," אמרה. "על השולחן יש עותק של תיק הרצח משישי בערב. תמיד יש הרבה עבודה בתורנות הזאת. השלמתי כבר ארבעה־עשר דוחות, ושתי החלטות סעיף אחת־עשרה."

אין גבול לחוצפה. עם כל הרצון הטוב, הוקון סאנד חשב שהוא לא מוסמך לשפוט בנושאי רווחה יותר מרשויות הרווחה עצמן. אבל המשטרה תמיד נאלצה לקבל החלטות מסוג זה כשקטין גרם לאי־נוחות בירוקרטית ונזקק לעזרה מחוץ לשעות העבודה הרשמיות. שתי החלטות בשבת, פירוש הדבר שמבחינה סטטיסטית לא תהיה אף אחת כזאת ביום ראשון. הוא היה יכול רק לקוות.

"ומלא שם מאחור, כדאי שתעבור על הכול בהקדם האפשרי," הוסיפה.

הוא לקח את המפתחות וחיבר אותם לחגורה. תכולת הכספת היתה כמצופה. וגם מספר טופסי הדרכונים. היומן היה מעודכן.

משהשלים את החלק הרשמי, החליט לצאת ולגבות כמה קנסות תכף ומיד, כשבוקר ראשון הניח את ידו הקרירה המרגיעה על ההוללים מליל אמש. לפני שיצא, עילעל בניירת שעל השולחן. הוא שמע על הרצח במבזק החדשות ברדיו. גופה מושחתת התגלתה ליד נהר האָקֶר. למשטרה לא היה קצה חוט. מילים ריקות, חשב. למשטרה תמיד יש קצה חוט, אך לעתים קרובות הוא רופף מאוד.

התמונות שצילמו אנשי זירת הפשע טרם הגיעו כמובן. אבל כמה תצלומי פולרויד נחו בתפזורת בתיקייה הירוקה. הם היו גרוטסקיים דיים. הוקון מעולם לא התרגל לתצלומי הגופות. הוא ראה רבים כאלה בחמש שנותיו במשטרה, והנוכחיים השתייכו למחלק הרצח, A.2.11. כל מיתה חשודה דווחה למשטרה ונכנסה למחשב תחת שם הקוד "מחש"ד". מיתות חשודות היו מושג רחב. הוא ראה גופות שרופות, מוות כתוצאה משאיפת אדי אגזוז, פצעי דקירה, כדורים, טביעה או עינויים. אפילו זוג הזקנים שנפל קורבן להזנחה טרגית, ונמצא כשהשכן מלמטה הבחין בריח לא נעים בחדר האוכל, הרים את עיניו וראה כתם רטיבות על התקרה, ואז צילצל למשטרה להתלונן על הנזק — אפילו שני האומללים הללו תויגו כ"מחש"דים" וזכו לכבוד המפוקפק של תצלומים אחרונים בחדר המתים. הוקון ראה גוויות ירוקות, כחולות, אדומות, צהובות, וכן גוויות ססגוניות, וגוויות ורודות מפחמן חד־חמצני, שנשמותיהן לא יכלו עוד לשאת את סאת הדמעות של העולם הזה.

אך תצלומי הפולרויד הפעם היו מזעזעים יותר מרוב התצלומים שראה עד כה. הוא הטיל אותם על השולחן בפתאומיות. וכמו כדי למחוק אותם מתודעתו, הרים את דוח הממצאים. הוא נשא אותו אל כיסא ה"רגיעה" הלא נוח, גרסה זולה מחיקוי עור של הדגם המוביל של "אֶקורנֶס", שהיה מגולף מדי מאחור ולא העניק תמיכה מספקת לאזור המותניים, שנזקק לכך במיוחד.

החוקים היבשים נוסחו בסגנון חסר תועלת מאין כמותו. הוקון קימט את מצחו ברוגז. אמרו שהקריטריונים לכניסה לבית הספר לשוטרים הולכים ועולים. נראה כי היכולת להתנסח בכתב לא היה אחד מהם.

הוא נעצר לקראת סוף העמוד.

"בזירת הפשע נכחה העדה קארן בורג. היא מצאה את המנוח כשטיילה עם כלבה. היה קיא על הגופה. העדה בורג אמרה שהוא שלה."

כתובתה ומשלח ידה של בורג אישרו שמדובר בקארן. הוא העביר את אצבעותיו בשערו, מתחרט שלא חפף אותו הבוקר. הוא החליט להתקשר לקארן בהמשך השבוע. עם תצלומים מעוררי חלחלה שכאלה, הגופה בוודאי נראתה נורא. הוא מוכרח להתקשר אליה.

הוא הניח את התיק על השולחן וסגר אותו. עיניו השתהו לרגע על תווית השם שבפינה השמאלית העליונה: סאנד/קאלבּאקֶן/וילהֶלמסֶן. הוא מונה לתובע בתיק. קאלבאקן היה הפקד הממונה, והאנה וילהלמסן החוקרת הראשית.

הגיע הזמן למיין את הדוחות וטופסי המעצר.

צרור עבה של טופסי מעצר נח בקופסת העץ הקטנה. תפוסה מלאה. הוא סקר את הטפסים במהירות. בעיקר שיכורים. אחד בעל מכה, אחד פסיכי עם תעודות שיהיה צורך להעביר לבית החולים באוּלְווֹל בהמשך היום, ופושע מוכר ומבוקש. שלושת האחרונים יוכלו להישאר במקומם. בשיכורים יטפל אחר כך. אם להודות על האמת, הוא לא הבין מה מטרת הקנסות. רוב הדוחות מצאו את דרכם אל פח האשפה הקרוב. המעטים ששולמו הועברו אל רשויות הרווחה. קרוסלה של כסף ציבורי שתרם לתעסוקה כלשהי, אך לא היה בה היגיון רב.

נותר עוד מקבץ אחד של טופסי מעצר. הוא לא נשא שם.

"מה זה?"

הוא פנה אל הקצין הממונה על העצורים, גבר כבד משקל בשנות החמישים לחייו, שלעולם לא יתקדם מעבר לשלושת הפסים שכבר התנוססו על כתפיו, פסים שאיש לא יכול להתכחש להם: הם ניתנו לו בזכות גילו ולאו דווקא בזכות כישוריו. הוקון הבין זה מכבר שהאיש טמבל.

"פסיכי. הוא היה כאן כשהגעתי למשמרת. בן זונה. סירב לתת שם וכתובת."

"מה הוא עשה?"

"כלום. מצאו אותו יושב על הכביש איפשהו. מכוסה דם. אפשר לקנוס את הממזר על אי מסירת שם. ועל הפרת הסדר. ועל זה שהוא חלאה."

אחרי חמש שנים בשירות, סאנד כבר למד לספור עד עשר. הפעם ספר עד עשרים. הוא לא רצה להיכנס לוויכוח רק מפני שטמבל במדים לא מבין שנטילת חירותו של אדם כרוכה באחריות מסוימת.

תא מספר ארבע. הוא ביקש מסוהר להתלוות אליו. האלמוני היה ער. הוא בהה בהם בארשת של דכדוך ובבירור פיקפק בכוונותיהם. הוא ישב נוקשה על המיטה והגה את מילותיו הראשונות מאז נכלא.

"אפשר לשתות משהו?"

הוא דיבר נורווגית, אבל היא לא נשמעה כמו נורווגית. הוקון לא הצליח למקם את מבטאו; הוא היה מדויק, אך משהו היה לא כשורה. האם הוא שוודי?

הוענק לו משקה, כמובן. קוקה קולה שהוקון סאנד קנה בכספו. הוענקה לו גם מקלחת. וחולצת טי ומכנסיים נקיים. מן הארון הפרטי של סאנד. ריטוניו של קצין המעצרים על היחס המיוחד גברו עם כל פריט. אולם הוקון סאנד הורה להניח את הבגדים ספוגי הדם בשקית, והסביר בעודו נועל את דלתות המתכת הכבדות מאחוריו:

"הפריטים האלה עשויים להיות ראיות חשובות!"

הצעיר היה בבירור שתקן. צמא חורך אחרי שעות רבות בתא מחומם יתר על המידה אולי שיחרר את חרצובות לשונו, אך עד מהרה התברר שהצורך שלו בתקשורת היה זמני בלבד. משהרווה את צימאונו, חזר לשתיקתו.

הוא ישב על כיסא עץ עם משענת כפיסים. טכנית, היה מקום רק לשני כיסאות בחדר ששטחו שמונה מטרים רבועים ששיכן גם ארון תיוק חסון למדי, שלוש שורות של מדפי ספרים כעורים עשויים פלדה צבועה ומלאים עד אפס מקום בקלסרים מסודרים על פי צבע, ושולחן כתיבה. האחרון היה מחובר לקיר בזוויתנים ומשטח הכתיבה היה משופע. כך היה מאז שקצין הרפואה העלה את הרעיון לכפות על הצוות ציוד ארגונומי. שולחנות עבודה משופעים אמורים להיטיב עם הגב. איש לא הבין מדוע, והרוב גילו שבעיות הגב מחמירות מפאת הצורך להתכופף ולהרים מן הרצפה דברים שהחליקו מעל השולחן. עם כיסא נוסף בחדר, בקושי היה אפשר לנוע מבלי להזיז את הריהוט.

זה היה משרדה של האנה וילהלמסן. היא היתה מושכת להדהים, וקודמה לאחרונה לדרגת מפקחת. לאחר שסיימה ראשונה במחזור שלה באקדמיה לשוטרים, העבירה עשור במטה המשטרה באוסלו והתבלטה כשוטרת מושלמת למטרות יחסי ציבור. כולם דיברו טובות בהאנה וילהלמסן, הישג ייחודי במקום עבודה שבו עשרה אחוזים מן היום הוקדשו להתעמרות. היא צייתה לממונים עליה מבלי להיחשב למלחכת פנכה, ועם זאת לא חששה להביע את דעותיה. היא הפגינה נאמנות למערכת, אך בה בעת הציגה הצעות לשיפור שבדרך כלל היו הגיוניות מספיק ליישום. האנה וילהלמסן ניחנה בתחושת בטן שרק אחד ממאה שוטרים ניחן בה, רגישות בקצות האצבעות שמלמדת מתי לפתות חשוד ולהערים עליו, ומתי לאיים ולהטיח אגרוף בשולחן.

היא זכתה לכבוד ולהערצה, ובצדק. ואף על פי כן, איש במבנה האפור לא הכיר אותה באמת. היא תמיד הגיעה למסיבת חג המולד השנתית של המחלקה, למסיבת הקיץ ולימי הולדת, היתה רקדנית מצוינת, דיברה על ענייני עבודה, חייכה במתק שפתיים והלכה הביתה עשר דקות אחרי ראשון העוזבים, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. היא מעולם לא השתכרה, ולכן מעולם לא עשתה מעצמה צחוק. איש מעולם לא הצליח להתקרב אליה באמת.

האנה וילהלמסן הרגישה בנוח עם עצמה ועם העולם, אולם חפרה תעלת מגן עמוקה בין חייה המקצועיים לבין חייה הפרטיים. לא היה לה ולו חבר אחד במשטרה. היא אהבה אישה אחרת, "פגם" בודד באישה שמלבד זאת היתה מושלמת, והיא היתה בטוחה שהודאה פומבית בכך תהרוס את מה שהקדישה שנים לבנייתו. די היה בנפנוף שערה החום הכהה כדי לבלום כל שאלה על אודות טבעת הנישואים הדקה, שהיתה התכשיט היחיד שענדה. בת זוגה נתנה לה את הטבעת הזאת כשעברו לגור יחד בגיל תשע־עשרה. כמו תמיד, התרוצצו שמועות. אבל היא היתה יפה כל כך. נשית כל כך. והרופאה שחבר של חבר הכיר במעורפל, ושאחרים ראו אותה בחברתה של האנה כמה פעמים, היתה גם היא יפהפייה. הן היו נשים נשיות באמת. אז לא ייתכן שיש אמת בדברים. בכל אופן, בפעמים הבודדות שהאנה נדרשה ללבוש מדים היא תמיד בחרה בחצאית, משהו שאף שוטרת מלבדה כמעט לא עשתה, כי מכנסיים היו מעשיים הרבה יותר. השמועות היו סתם שטויות זדוניות.

וכך היא חיה את חייה בידיעה שמה שאינו זוכה לאישור, לעולם לא ייחשב לאמת של ממש. אך הדבר רק הגביר את הצורך שלה לבצע את תפקידה טוב יותר מכל אחד בבניין. שלמוּת היתה המגן שלה. כך רצתה שיהיה, ומאחר שלא היתה לה שום יומרה להידחק במעלה הסולם והיא התעניינה אך ורק בביצוע תפקידה, שום קנאה או צרות עין לא איימו על הגנותיה.

כעת חייכה אל הוקון, שהתיישב בכיסא הנוסף.

"אתה לא סומך עלי שאשאל את השאלות הנכונות?"

"תירגעי, אני שקט מהבחינה הזאת. אבל יש לי תחושה שעלינו על משהו גדול יותר. כמו שאמרתי, אם לא אכפת לך, אני מעדיף פשוט לשבת ולצפות בתשאול.

"זה לא מנוגד לחוקים," הוסיף מיד.

הוא ידע שהיא מקפידה במידת האפשר על ההליכים הקבועים בתקנון, וכיבד אותה על כך. השתתפות תובע משטרתי בתשאול חשודים היתה מעשה חריג, אך לא היתה מן הנמנע. הוא כבר עשה זאת בכמה הזדמנויות. בדרך כלל כדי ללמוד את הטכניקה, אך לפעמים מפני שהיה מעורב במיוחד בתיק. בדרך כלל קציני משטרה לא התנגדו לנוכחותו של נציג הפרקליטות. להפך, אם שמר על פרופיל נמוך ולא הפריע לחקירה, רובם נראו מרוצים למדי.

וכמו בהינתן אות, שניהם פנו לעבר האסיר. האנה וילהלמסן הניחה את יד ימינה על השולחן ותופפה בציפורניה הארוכות ועטורות הלק על המקשים של מכונת כתיבה חשמלית ישנה. זו היתה מכונה מסוג "גולף בול" של איי־בי־אם, מתקדמת מאוד לתקופתה. כעת חסרה בה האות א', שנשחקה כל כך עד שהפיקה רק כתם שחור מן הסרט בכל פעם שהמקש נלחץ. אך זה היה חסר חשיבות, כי פשר הכתם היה ברור למדי.

"זה יהיה יום ארוך מאוד אם רק תשב ולא תגיד כלום."

קולה היה רך, מתפנק כמעט.

"לי משלמים על זה. לפקד סאנד משלמים על זה. אתה, לעומת זאת, פשוט תישאר במעצר. במוקדם או במאוחר אולי נשחרר אותך. אתה לא מעדיף שזה יקרה במוקדם?"

לראשונה נראה הצעיר פחות בטוח בעצמו.

"קוראים לי האן ואן דר קֶרך," אמר כעבור כמה דקות נוספות של שתיקה. "אני הולנדי, אבל אני מתגורר כאן באופן חוקי. אני סטודנט."

כעת קיבל הוקון סאנד הסבר לנורווגית הייחודית המושלמת, אם כי לא לחלוטין. הוא נזכר באליל נעוריו ארד סְחֶנק, זכר כיצד בגיל שלוש־עשרה חשב שהאיש מדבר נורווגית טובה במידה שלא תיאמן יחסית לזר. והוא זכר שקרא את "יונאס ההולנדי" של גבריאל סקוט, ספר שאהב כילד ושתרם בהמשך לתמיכתו הבלתי מעורערת בחולצות הכתומות בטורנירי כדורגל בינלאומיים.

"זה כל מה שאני מוכן להגיד."

ושוב השתררה דממה. הוקון חיכה לצעד הבא של האנה וילהלמסן. יהא אשר יהא.

"טוב, זה בסדר מצדי. זאת הבחירה שלך, וזאת זכותך. אבל אם ככה, אנחנו נשב כאן די הרבה זמן."

היא הזינה את מכונת הכתיבה בדף נייר, כאילו כבר ידעה שיהיה מה להדפיס.

"אז אולי תקשיב בינתיים לתיאוריה שלנו."

רגל הכיסא גירדה את רצפת הלינוליאום כשדחפה אותו לאחור. היא הציעה להולנדי סיגריה, והדליקה אחת לעצמה. הצעיר נראה אסיר תודה. הוקון פחות, והוא נשען לאחור ופתח את הדלת כדי ליצור מנהרת רוח — החלון כבר היה פתוח במקצת.

"ביום שישי בערב מצאנו גופה," אמרה האנה וילהלמסן ברוך. "היה בלגן לא קטן. הוא בבירור לא רצה למות. לפחות לא בדרך איומה כל כך. אין ספק שהיה המון דם בשטח. אתה היית ספוג בו לגמרי כשמצאנו אותך. אנחנו קצת איטיים כאן במשטרה לפעמים. אבל אנחנו עדיין מסוגלים לחבר שתיים ועוד שתיים. בדרך כלל יוצא לנו ארבע, ונראה לי שכרגע יש לנו ארבע."

היא הושיטה יד לאחור אל מאפרה שנחה על מדף הספרים. היתה זו מזכרת סרת טעם מאזורים דרומיים, עשויה זכוכית בקבוקים חומה, שהציגה את האל פאן במרכז, עם חיוך מרושע ופאלוס זקור אדיר ממדים. לא בדיוק הסגנון של האנה וילהלמסן, חשב סאנד.

"אני אשמח לפרט."

קולה היה חד יותר כעת.

"אנחנו נבצע בדיקה ראשונית של הדם על הבגדים שלך מחר. ואם הוא יתאים לדם של ידידנו חסר הפנים — זה יספיק כדי להצדיק את המשך המעצר שלך. נוכל לזמן אותך לחקירה מתי שרק נרצה. שוב ושוב. שבוע יחלוף לפני שתשמע מאיתנו, ואז נחזור פתאום, אולי אחרי שתלך לישון. נתשאל אותך שעה־שעתיים, אתה תסרב לדבר, נחזיר אותך לתא ואז נוציא אותך שוב. זה עלול להיות מייגע למדי. גם לנו, כמובן, אבל אנחנו עושים את זה בתורות. מבחינתך זה יהיה גרוע יותר."

הוקון החל לפקפק בכך שהאנה ראויה למוניטין שלה כחסידת הנהלים. שיטת החקירה שנקטה היתה בבירור לא לפי הספר. הוא פיקפק עוד יותר בחוקיוּת איוּמיה.

"יש לך זכות לסיוע משפטי, המדינה תממן את זה," הזכירה לו, כמו כדי לפצות על עבירה אפשרית.

"אני לא רוצה עורך דין!" התפרץ.

הוא לקח שאיפה אחרונה מן הסיגריה לפני שמעך אותה נחרצות, וחזר ואמר, "אני לא רוצה עורך דין. עדיף לי בלעדיו."

הוא העיף מבט תוהה, ספק מפציר, אל חפיסת הסיגריות שעל השולחן. האנה וילהלמסן הינהנה והושיטה לו הן את הסיגריות והן את הגפרורים.

"אז את חושבת שזה אני. טוב, אולי את צודקת."

בזה נגמר העניין. צרכיו הבסיסיים של האיש סופקו סוף־סוף: מקלחת, ארוחת בוקר, שתייה ושתי סיגריות. משהראה את כל הסימנים לכך שמיצה את דבריו, החליק את עכוזו לפנים ונשען לאחור במבט מרוחק בעיניים.

"בסדר." המפקחת וילהלמסן נדמתה כשולטת במצב לחלוטין. "אולי כדאי שאמשיך," אמרה, והחלה לדפדף בתיק הרזה למדי שנח לצד מכונת הכתיבה.

"אז מצאנו את הגופה המחרידה הזאת. לא היו עליו מסמכים והפנים שלו הלכו לפניו, כמו שאומרים, לאן שלא התכוון להגיע. אבל האיש שלנו בניידת מכיר לא רע את סצנת הסמים בעיר הזאת. הבגדים, הגופה והשיער הספיקו. נקמה, הוא חשב. הנחה לא בלתי סבירה, לדעתי."

היא שילבה את אצבעותיה והניחה את ידיה מאחורי ראשה. היא עיסתה את צווארה באגודליה בעודה מתבוננת להולנדי ישר בעיניים.

"אני חושבת שהרגת אותו. מחר בבוקר נדע יותר, כשיגיעו תוצאות המעבדה. אבל הטכנאים לא יֵדעו להגיד לי למה. וכאן אני זקוקה לעזרתך."

הבקשה נפלה על אוזניים ערלות. האיש לא הניד עפעף ורק שמר על חיוך מרוחק, לעגני במקצת, כאילו ידו היתה על העליונה. הוא טעה.

"למען האמת, נראה לי שיהיה נבון יותר מצדך לעזור לי," המשיכה פקד וילהלמסן. "אולי עשית את זה בעצמך. אולי קיבלת פקודה. אולי אפילו אילצו אותך לעשות את זה. ולעובדה הזאת עשויה להיות השפעה מכרעת על גורלך."

היא עצרה את שטף המילים, הדליקה סיגריה נוספת ונעצה בו מבט. הוא המשיך לשבת ולא הראה שום כוונה לדבר. האנה פלטה אנחה וכיבתה את מכונת הכתיבה.

"פסק הדין שלך לא תלוי בי. אם אתה אשם, זאת אומרת. אבל זה בהחלט יהיה לטובתך אם אצליח לומר משהו חיובי על נכונותך לשתף פעולה וכן הלאה, כשאצטרך להעיד בבית המשפט."

הוקון הכיר את התחושה מילדותו, כשהורשה לצפות בסדרות בילוש בטלוויזיה. השלפוחית שלו עמדה להתפקע, אבל הוא לא העז לומר זאת מחשש שיחמיץ דבר־מה מסעיר.

"איפה מצאתם אותו?"

שאלתו של ההולנדי הפתיעה את הוקון מאוד, והוא הבחין לראשונה בשמץ חוסר ביטחון בפניה של הפקד.

"במקום שבו הרגת אותו," השיבה, באיטיות מוגזמת.

"תעני לי. איפה מצאתם את הבחור?"

שני השוטרים היססו.

"ליד גשר הוּנדֶרמאנס בנהר אָקֶר. כמו שאתה יודע טוב מאוד," אמרה האנה, מבלי להסיר את מבטה ממנו על מנת שלא להחמיץ אף תזוזה בפניו.

"מי מצא את הגופה? מי דיווח למשטרה?"

הפעם יצר ההיסוס של האנה וילהלמסן חלל ריק שסאנד נשאב לתוכו.

"מישהי שיצאה לטיול. עורכת דין, חברה שלי ליתר דיוק. זאת בטח היתה חוויה נוראית."

האנה רתחה מזעם, אך הוקון הבין זאת באיחור. הוא לא קלט את מחוות האזהרה שלה כשפתח את פיו לדבר. כעת הסמיק קשות לנוכח מבט הגינוי שלה.

"אני בכל זאת רוצה עורך דין," הכריז. "אני רוצה את האישה הזאת. אם תביאו אותה הנה, אני אשקול לדבר. אם לא אקבל אותה, אני מעדיף עשר שנים של בדידות בבית הסוהר באוּלֶרסמוּ."

הוא ניגש לדלת מבלי שנתבקש, מדלג מעל רגליו של הוקון סאנד, והמתין בנימוס שיחזירו אותו לתאו. האנה וילהלמסן ליוותה אותו, מבלי להעיף מבט לאחור אל עמיתה סמוק הפנים.

הוא שתה את הקפה עד תומו. המשקה לא היה מוצלח במיוחד, למרות טריותו. ללא קפאין, הסביר הוקון סאנד. במאפרה הזולה, החומה־כתומה, נחו שישה בדלי סיגריה.

"היא כעסה עלי נורא אחר כך. ובצדק. יעבור זמן־מה לפני שירשו לי לנכוח שוב בחקירה. אבל האיש פשוט לא ויתר. או אַת או אף אחד."

כעת הוא נראה מותש לא פחות מקארן בורג כשרק הגיעה. הוא עיסה את רקותיו והעביר אצבעות בשערו, שהיה כעת יבש למדי.

"ביקשתי מהאנה לתת לו את כל טיעוני הנגד. היא אומרת שהוא ממשיך להתעקש. לא התערבתי. המצב עשוי להשתפר אם אני אצליח לשכנע אותך לעזור לנו."

קארן בורג נאנחה. במשך שש שנים מחייה היא עשתה בעיקר טובות להוקון סאנד. היא ידעה שלא תוכל לסרב לו גם הפעם. אבל היא לא תעשה לו חיים קלים.

"אני מסכימה לדבר איתו. אבל אני לא מבטיחה שום דבר מעבר לזה," אמרה בקיצור וקמה.

הם יצאו, היא ראשונה, הוא אחריה. בדיוק כמו פעם.

ההולנדי הצעיר התעקש לדבר עם קארן בורג ורמז שיסכים לשפוך את לבו באוזניה, אבל נדמה ששכח מזה כרגע. הוא נראה ממורמר להפליא. קארן בורג עברה אל כיסאו של הוקון סאנד, והלה פרש בדיסקרטיות. חדר עורכי הדין באולם המעצר היה מקום עלוב, ומתוך חשש מוצדק שתפר את הבטחתה לשוחח עם ההולנדי הצעיר, הוא העמיד את משרדו לרשותה.

החשוד היה אמור להיות יפה תואר, אך משום־מה לא מרשים. גוף אתלטי, שיער בהיר שנראה כאילו מעצב שיער יקר טיפל בו לפני כחודש. ידיו היו עדינות, נשיות כמעט. האם ניגן בפסנתר? ידי מאהב, חשבה קארן, ולא ידעה כיצד להתמודד עם המצב. היא הורגלה לחדרי ישיבות עם ריהוט כבד מעץ אלון, משרדים מאוּוררים עם וילונות בשווי חמש מאות קרונות למטר. היא ידעה להתמודד עם גברים בחליפות ועניבות אופנתיות או צעקניות, ועם נשים עם תיקי מסמכים ובושם שלימאר. היא היתה בקיאה בחוקי מניות והקמת חברות, ורק שלושה שבועות קודם לכן קיבלה שכר טרחה נאה בסך מאה וחמישים אלף קרונות על בדיקת חוזה מקיף בעבור אחד הלקוחות הגדולים ביותר שלה. עבודתה לא כללה הרבה יותר מאשר קריאה של חמש מאות עמודי חוזה, וידוא שהם מכילים מה שהתיימרו להכיל, וכתיבת המילה "או־קיי" על הכריכה. בחישוב מהיר זה יצא שבעים וחמישה אלף קרונות לאות.

מילותיו של האסיר היו בבירור יקרות לא פחות.

"ביקשת לדבר איתי," פתחה קארן בורג. "אין לי מושג למה. אולי זאת תהיה נקודת הפתיחה שלנו?"

הוא בחן אותה במבטו אך שמר על שתיקה. הוא הטה את כיסאו לפנים ולאחור ללא הרף, מעלה מטה, מעלה מטה. דברים מעין אלה מרטו את עצביה של קארן בורג.

"אני מוכרחה לציין שאני לא עורכת דין מהסוג המתאים לך. אני מכירה כמה אנשי מקצוע מתאימים, ויכולה להשיג לך עורך דין מצוין בתוך דקות."

"לא!"

רגליו הקדמיות של הכיסא נחתו על הרצפה בחבטה. הוא רכן קדימה, הביט בה ישירות לראשונה, וחזר על דבריו.

"לא. אני רוצה אותך. אל תתקשרי לאף אחד."

לפתע עלה בדעתה שהיא נמצאת לבדה בחדר עם חשוד ברצח. הגווייה מחוסרת הפנים רדפה אותה מאז מצאה אותה ביום שישי בערב. ואז היא התעשתה. שום עורך דין מעולם לא נרצח על ידי לקוח בנורווגיה. בוודאי לא בתחנת משטרה. היא חזרה על מילות העידוד הללו שלוש פעמים ונרגעה במקצת. גם הסיגריות עזרו.

"אז תענה לי! מה אתה רוצה ממני?"

ועדיין, אין תגובה.

"אחר הצהריים אתה תתייצב בפני שופט להארכת מעצר. אני איאלץ לסרב לפגוש אותך שם אם לא יהיה לי מושג מה אתה מתכוון להגיד."

גם לאיומים לא היתה כל השפעה. ואף על פי כן היא חשבה שהיא מבחינה בניצוץ של דאגה בעיניו. היא עשתה ניסיון אחרון.

"חוץ מזה, אני ממהרת."

היא העיפה מבט מהיר בשעון הרולקס שלה. החשש פינה את מקומו לרוגז. שהלך וגבר. הוא בבירור הבחין בכך. הוא שוב התנודד בכיסאו לפנים ולאחור.

"תפסיק עם זה!"

רגלי הכיסא שוב נחתו בחבטה על הרצפה. היא רשמה ניצחון קטן.

"אני לא בהכרח מבקשת ממך את האמת כולה." קולה היה שלֵו יותר כעת. "אני רק רוצה לדעת מה אתה מתכוון לומר בבית המשפט. ואני צריכה לדעת את זה מיד."

ניסיונה של קארן בורג עם פושעים ללא צווארון לבן ועניבת משי היה מוגבל לצעקות שחטפה מגנב שברח במורד מארקוואיֶין עם זוג האופניים החדש שלה, בעל חמישה־עשר ההילוכים. אבל — היא ראתה את זה בטלוויזיה. הסנגור מטלוק נהג לומר: "אני לא רוצה לדעת את האמת, אני רוצה לדעת מה אתה מתכוון לומר בבית המשפט." משום־מה זה לא נשמע לה משכנע כל כך כשאמרה זאת בעצמה. מהוסס יותר, אולי. אך ייתכן שזה ישיג את התוצאה הרצויה.

כמה דקות חלפו. החשוד חדל לנדנד את הכיסא, אבל במקום זה חרק באמצעותו על רצפת הלינוליאום. הרעש מרט את עצביה.

"אני הרגתי את האיש שמצאת."

קארן חשה הקלה יותר מאשר הפתעה. היא ידעה שזה הוא. הוא דובר אמת, חשבה, והציעה לו סוכריית מציצה. הוא נהג לעשן עם סוכרייה בפה, בדיוק כמוה. היא החלה בזה שנים רבות קודם לכן, מתוך אמונה מעורפלת שהדבר מונע מהבל הפה להסריח מעשן. עד שהבינה שזה לא נכון, כבר התמכרה.

"אני הייתי זה שהרג את הבחור."

הוא כמו ביקש לשכנע מישהו. זה היה מיותר.

"אין לי מושג מיהו. מי הוא היה, זאת אומרת. כלומר, אני יודע איך קוראים לו ואיך הוא נראֶה. כלומר נראָה. אבל לא הכרתי אותו. את מכירה סנגורים פליליים?"

"כן, כמובן," אמרה, בחיוך של הקלה. הוא לא החזיר לה חיוך. "טוב, תלוי למה אתה מתכוון ב'מכירה'. אני לא חברה של אף אחד כזה, אם לזה התכוונת, אבל יהיה לי קל למצוא לך סנגור טוב. אני שמחה שאתה מבין למה אתה זקוק."

"אני לא מבקש שתמצאי לי עורך דין אחר. אני רק שואל אם את מכירה כאלה. אישית."

"לא. טוב, כמה סטודנטים שלמדו איתי התמחו בתחום, אבל אף אחד מהם לא עלה לליגת האלופות. עדיין."

"את מתראה איתם לעתים קרובות?"

"לא, רק כשאני נתקלת בהם במקרה."

זה היה נכון. וכאוב. לקארן בורג לא היו חברים רבים כרגע. הם חמקו מחייה בזה אחר זה, או שהיא חמקה מחייהם, בנתיבים שצימחו פרא וכעת הצטלבו מדי פעם בחילופי דברים נימוסיים על כוס בירה בשולחן חיצוני של בית קפה באביב, או כשיצאו מבתי קולנוע בשעת ערב מאוחרת של סתיו.

"יופי. אז אני רוצה אותך. הם יכולים להאשים אותי ברצח ולהמשיך להחזיק אותי במעצר. אבל את חייבת לגרום לזה שהמשטרה תבטיח לי דבר אחד: שיאפשרו לי להישאר כאן בתחנה. כל דבר, רק לא הכלא הארור."

האיש לא הפסיק להפתיע.

התנאים המחפירים בתאי המעצר שבמטה המשטרה עלו לכותרות מעת לעת, ובצדק. הם נועדו לעשרים וארבע שעות, ובקושי הלמו גם את זה. אבל העציר הזה רצה להישאר שם. שבועות.

"למה?"

הצעיר רכן לפנים כממתיק סוד. היא הריחה את הבל פיו, שהיה כעת חמוץ מכמה ימים ללא מברשת שיניים, ונשענה לאחור בכיסאה.

"אני לא יכול לסמוך על אף אחד. אנחנו יכולים לדבר עוד פעם אחרי שאני אפתור כמה דברים. את תחזרי?"

הוא היה מתוח, על סף ייאוש, ולראשונה הרגישה שהיא מרחמת עליו.

היא התקשרה אל מספרו של הוקון, שנכתב על פיסת נייר.

"גמרנו. אתה יכול לאסוף אותנו."

לשמחתה הרבה, קארן בורג לא נאלצה להופיע בבתי משפט. היא השתתפה בשימוע רק פעם אחת. זה קרה בהיותה סטודנטית, כשהיתה משוכנעת שעליה להשתמש בתואר במשפטים לטובת הנזקקים. היא התיישבה על ספסלי הקהל באולם 17, מאחורי מחסום שנדמה כאילו נמצא שם להגנת הצופים התמימים מפני המציאות האכזרית של האולם. אנשים נכלאו בהפרשים של חצי שעה, ורק אחד מתוך אחד־עשר הצליח לשכנע את השופט שאינו יכול להיות אשם בשום צורה ואופן. באותה עת היא התקשתה להבחין מי סנגור ומי קטגור, כולם נראו כמו חברים טובים, צחקו והחליפו סיגריות וספרים ובדיחות גסות על בית המשפט, עד שהנאשם הארור עלה לדוכן וכל אחד ניגש אל פינתו המיועדת כדי לפתוח בתחרות. המשטרה ניצחה בעשרה סיבובים. זה היה מהיר, יעיל וחסר רחמים. חרף דחף הנעורים להגן על כל נאשם, היא נאלצה להודות שפסקי הדין מוצדקים. הנאשמים נראו לה מסוכנים ופרועים, הם לא עוררו בה אהדה והיו תוקפנים מדי בטענות החפוּת ובטינתם כלפי החוק, אחדים בדמעות ורבים בקללות ובגידופים. אבל היא הסתייגה מן העליצות ששבה והשתלטה על האולם ברגע שהעצור הובל החוצה בנענוע ראש, שוטר אוחז בכל אחת מזרועותיו, אל תאי המעצר שבמרתף. היריבים, שאך רגעים קודם לכן פגעו זה בכבודו של זה, המשיכו להחליף אנקדוטות חלקיות, ואפילו השופט הטה אוזן, חייך, נד בראשו, וזרק הערות משעשעות, עד שהאומלל הבא התייצב על הדוכן. קארן חשבה ששופטים צריכים לשמור על ריחוק, ושמקומה של חברוּת לא יכירנה באולם המשפט. אפילו כעת אחזה בהשקפה האידיאליסטית הזאת. לכן שמחה שבמהלך שמונה שנות עבודתה במשרד עורכי דין כף רגלה מעולם לא דרכה בבית משפט. היא תמיד הצליחה לפתור דברים בטרם הרחיקו לכת עד כדי כך.

ההחלטה על הארכת מעצרו של האן ואן דר קרך היתה רשמית בלבד. הוא חתם על הסכמה כתובה לשמונה שבועות, עם איסור על ביקורים ומכתבים. המשטרה נענתה בתימהון מסוים לבקשתו להישאר בתא המעצר המשטרתי. הוא ללא ספק היה תמהוני.

אי לכך, נוכחותה של קארן בורג בבית המשפט לא נדרשה, והיא שבה למשרדה. חמישה־עשר עורכי הדין לענייני מסחר החזיקו משרדים בבניין מודרני באָקֶר בְּריגֶה, על קו המים ממש, עם מספר זהה של מזכירות ועשרה עוזרים משפטיים. הבוטיק היוקרתי לגברים שבקומת הקרקע פשט את הרגל שלוש פעמים, ולבסוף הוחלף ברשת חנויות אופנה גדולה יותר, הֶנֶס־אוֹ־מאוּריץ, שעלתה כפורחת. הבר הנעים והיקר שבו נהגו לאכול ארוחות צהריים פינה את מקומו למקדונלדס. באופן כללי, המתחם לא עמד בציפיות שתלו בו בעת בנייתו, אך מכירת המשרדים כעת היתה מביאה להפסדים. ומלבד זאת, המיקום היה מרכזי.

הכתובת "גְרֶוֶורוּ ושות'" היתה חרותה על דלת הזכוכית, על שמו של גרוורו הזקן, שבגיל שמונים ושתיים עדיין הגיע למשרד מדי יום שישי. הוא הקים את החברה עם תום מלחמת העולם השנייה, לאחר שצבר מוניטין במשפטיהם של משתפי פעולה עם הנאצים. עד 1963 כבר מנתה החברה חמישה עורכי דין, אך "גרוורו, ריסבאקֶן, הֶלגֶסֶן, פארמֵי ונילסן" הפך לבסוף לנטל כבד מדי על פיה של המרכזנית. באמצע שנות השמונים עברו אל מה שכולם שיערו שיהפוך למֶכּה של הקפיטליזם באוסלו, ונמנו עם המעטים שנשארו שם.

בשנתה השלישית ללימודים, קארן בורג השיגה עבודת קיץ אחרונה בחברה יציבה להפליא. עבודה קשה ומוח חריף הוערכו עד מאוד בגרוורו ושות'. היא היתה האישה הרביעית בלבד שזכתה להזדמנות כזו אי־פעם, והראשונה שהצליחה לממש אותה. כשעברה את בחינות הלשכה כעבור שנה, הציעו לה משרה קבועה, לקוחות מעניינים ומשכורת מרקיעת שחקים. היא לא עמדה בפיתוי.

היא מעולם לא הצטערה על כך בעצם. היא נשאבה אל העולם המסעיר של הקפיטליזם, והיתה מעורבת במשחק המונופול האמיתי בעשור המסעיר ביותר שלו. היא היתה מוכשרת כל כך שהציעו לה שותפות תוך זמן שיא של שלוש שנים. היא לא הצליחה לסרב. זה החמיא לה, סיפק אותה, והיא חשה ראויה לכך. כעת הרוויחה מיליון וחצי קרונות בשנה, וכמעט שכחה את הסיבות שבגללן בחרה ללמוד משפטים מלכתחילה. פונצ'ואים של סיגרוּן בֶּרג פינו את מקומם לחליפות אלגנטיות שנרכשו בהון עתק בבּוּגסטאוואיֶין.

הטלפון צילצל. זו היתה המזכירה שלה. קארן בורג לחצה על כפתור הרמקול. זה היה לא נוח למתקשר, כי קולה נעטף בהד מערפל. היא חשה שזה מעניק לה יתרון.

"עורך דין בשם פֶּטֶר סְטְרוּפּ נמצא על הקו. את נמצאת, את בפגישה, או שכבר הלכת הביתה?"

"פטר סטרופ? מה הוא כבר יכול לרצות ממני?"

היא לא יכלה להסתיר את תדהמתה. פטר סטרופ היה — מלבד כל היתר — יושב ראש לשכת הסנגורים, האיגוד המקצועי המיוחד של סנגורים שהחשיבו את עצמם טובים מדי או גרועים מדי להיות סתם חברים בלשכת עורכי הדין הנורווגית. כשנה לפני כן הוא נבחר לרווק המבוקש ביותר בנורווגיה, נודע כמומחה לכל נושא כמעט, והופיע בכלי התקשורת בתדירות גבוהה ביותר. הוא היה בן שישים ומשהו אבל נראה בן ארבעים, והזמן שקבע במירוץ הסקי של בירקֶבַּיינֶר נמנה עם הטובים ביותר בכל הזמנים. נאמר כי הוא גם ידיד של משפחת המלוכה, אם כי הוא מעולם לא אישר זאת בנוכחות עיתונאים.

קארן בורג לא פגשה אותו וגם לא דיברה איתו מעולם. היא כמובן קראה עליו רבות.

"תעבירי לי אותו," אמרה לאחר היסוס קל, והרימה את השפופרת במחוות כבוד לא מודעת.

"קארן בורג," אמרה, בנימה חדגונית וחסרת הבעה.

"אחר צהריים טובים, מדבר פטר סטרופ. אני לא אגזול הרבה מזמנך. שמעתי שמונית לסנגורית של הולנדי שמואשם ברצח ליד נהר האקר ביום שישי האחרון. זה נכון?"

"כן, נכון עד כמה שאפשר."

"נכון עד כמה שאפשר?"

"טוב, כלומר, נכון שמוניתי, אבל עוד לא הספקתי לדבר איתו יותר מדי."

היא שיחקה בלא יודעין בדפים שלפניה, עותקי ההגנה של תיק הרצח. היא שמעה את סטרופ צוחק צחוק מלבב.

"ממתי את עובדת תמורת ארבע מאות תשעים וחמש קרונות לשעה? לא חשבתי שתעריפי הסיוע המשפטי מכסים את שכר הדירה באקר בריגה! המצב חמור כל כך שאתם נאלצים לפלוש לטריטוריה שלנו?"

היא לא נעלבה. שכר הטרחה שלה עלה לעתים על אלפיים קרונות לשעה, תלוי בלקוח. אפילו היא נאלצה לצחוק קצת.

"אנחנו מסתדרים. אני עוזרת לו לגמרי במקרה."

"כן, ככה חשבתי. יש לי מספיק דברים לעשות, אבל חבר שלו פנה אלי ושאל אם אני מוכן לעזור לו. לקוח ותיק שלי, החבר הזה, ואנחנו הסנגורים מוכרחים לדאוג ללקוחות שלנו, את יודעת!"

הוא שוב צחק.

"במילים אחרות, אני מתאר לעצמי שהתיק הזה לא מלהיב אותך במיוחד, ולא אכפת לי לקבל אותו על עצמי."

קארן לא ידעה מה לומר. ההזדמנות להעביר את הטיפול לידיו של הסנגור הטוב ביותר במדינה היתה מפתה מאוד. פטר סטרופ ללא ספק יעשה עבודה טובה יותר משהיא תוכל לעשות.

"תודה, זה נחמד מצדך. אבל הוא התעקש לקבל אותי, ואפשר לומר שהבטחתי לו להמשיך. אני אעביר לו את ההצעה כמובן, ואחזור אליך אם הוא יקבל אותה."

"בסדר, כרצונך. אבל את כמובן מבינה שאצטרך לדעת בקרוב. אני צריך ללמוד את התיק ולראות אם אפשר לעשות שם משהו."

שיחתם הגיעה לסיומה.

היא היתה מבולבלת מעט. היא ידעה שעורכי דין פליליים נוהגים לגנוב לקוחות ואף להתחלף למטרות אסטרטגיות, כפי שנהוג בדרך כלל לנסח זאת, אך הופתעה מאוד מכך שפטר סטרופ הידרדר לאמצעים כאלה. היא ראתה את שמו לאחרונה בדיווח עיתונאי, במסגרת אחת משלוש דוגמאות לעיכוב תיקים למשך חודשים או אפילו שנים, כי לעורכי הדין המפורסמים ביותר היו רשימות המתנה ארוכות מאוד. מצד שני, היה נחמד מצדו להציע עזרה, במיוחד לנוכח העובדה שחברו של ואן דר קרך פנה אליו. היא הבינה את כוח המשיכה של גישה אכפתית כזו, אם כי היא עצמה הקפידה לשמור על ריחוק מלקוחותיה.

היא סגרה את התיקייה שלפניה, הבחינה שהשעה ארבע והחליטה להפסיק לעבוד. היא ציינה את עזיבתה בלוח שמעל דלפק הקבלה, והיתה הראשונה שעשתה זאת היום. היא עדיין חשה נקיפת מצפון קטנה בכל פעם שהיו פחות מעשרה שמות לפניה תחת הכיתוב "תחזור מחר". אולם היום הצליחה לבטל את התחושה במחי יד, ויצאה אל הגשם כדי לעלות על החשמלית הצפופה הביתה.

"לקחתי תיק פלילי," מילמלה בין שתי נגיסות של דג פריונור.

קארן בורג הגיעה מברגן. היא לא אכלה דגים טריים באוסלו. דגים טריים הם כאלה שמתו לפני לא יותר מעשר שעות. לדג בן ארבעים ושמונה שעות היה טעם של גומי בבירת נורווגיה, והתוצר הקפוא לעילא של תעשיית הייצור ההמוני היה טעים יותר.

"אם כי ליתר דיוק דחפו לי אותו במרמה," הוסיפה כשגמרה ללעוס.

נילס גיחך.

"ותצליחי להתמודד עם זה? הרבה פעמים התלוננת ששכחת כל מה שלמדת מלבד הדברים שאת מתעסקת איתם בשמונה השנים האחרונות," אמר ומחה את פיו בגב כף ידו, מנהג מרגיז שקארן ניסתה לשרש בשש השנים שגרו יחד, אם בכך שהסבה את תשומת לבו, ואם בכך שהניחה בהתרסה מפיות גדולות ליד צלחתו.

"טוב, תלוי למה אתה מתכוון," מילמלה, והופתעה מן העלבון שחשה, במיוחד מאחר שחשבה בדיוק כך יום קודם לכן. "ברור שאני אצליח. פשוט אצטרך לרענן קצת את הזיכרון." היא עמדה בפיתוי להוסיף שקיבלה ציון לא רע בבחינות האחרונות של הדין הפלילי.

היא סיפרה לו את כל הסיפור. משום־מה השמיטה את שיחת הטלפון מסטרופ. היא לא ידעה מדוע בדיוק. אולי מפני שזו גרמה לה להרגיש לא בנוח. מאז ילדותה הפגינה איפוק בעניינים שנראו לה מורכבים. כל דבר מפוקפק שמרה לעצמה. אפילו נילס כמעט לא הבין אותה. היחיד שאי־פעם הצליח לחדור מעט את הגנותיה היה הוקון סאנד. אחרי שנעלם מחייה, הפכה מומחית בפתרון בעיות אישיות מבלי לחלוק אותן, ובפתרון בעיות של אחרים לפרנסתה.

כשגמרה לדבר, הארוחה כבר הסתיימה. נילס החל לפנות את הכלים, מבלי להפגין אדישות כלפי סיפורה. קארן התיישבה בכורסה, התרווחה ושמעה אותו ממלא את המדיח. לבסוף התלווה לקרקוש גרגור מכונת הקפה.

"ברור שהוא מת מפחד," צעק מן המטבח ואז הביט לסלון וחזר על עצמו, "אני חושב שמישהו מפחיד אותו."

מבריק. כאילו זה לא מובן מאליו. כדרכו, נילס השמיע הערות ברורות מאליהן, תכונה שבמשך שנים משכה אותה, כאילו מדובר בציניות מכוונת. אבל לאחרונה החלה להבין שהוא אכן חושב שהוא קולט דברים שאחרים לא תופסים.

"ברור שהוא מפחד," מילמלה לעצמה, "אבל ממה הוא מפחד?" נילס נכנס עם שתי כוסות קפה.

"טוב, ברור שהוא לא מפחד מהשוטרים," אמרה כשלקחה את כוסה. "הוא רצה להיעצר. פשוט התיישב באמצע רחוב הומה וחיכה שהם יגיעו. אבל למה הוא לא אומר שום דבר, למה הוא לא מודה ברצח ליד נהר האקר? למה הוא מפחד מבית הסוהר אם הוא לא מפחד מהשוטרים? ולמה, מכל עורכי הדין שבעולם, הוא מתעקש שדווקא אני אייצג אותו?"

נילס משך בכתפיו ולקח עיתון.

"בסופו של דבר תגלי," אמר, ושקע במדור הקומיקס.

קארן עצמה את עיניה.

"בסופו של דבר אני אגלה," חזרה מתחת לאפה, ופיהקה, כשהיא מלטפת את הכלב מאחורי אוזניו.