האלוהים האדירים של הזכרונות

מיליון אלף גוונים של שחור - הוא לא אתה

ובלילה,

לבד בחדר.

שוב,

לבד.

שוב,

אותו חדר.

אני מסתכל מבעד לחלון

ורואה, רואה...

ואז - מביט.

מביט שעות אל תוך החושך הזה של האפר ווסט סייד של מנהטן.

החושך שבתוך החדר שבתוך בית הדירות הזה,

"המלון",

שעל שם אלכסנדר.

מיישיר מבטי,

במבטו.

ואז אני נזכר בכל האנשים שהכרתי כאן - ושם,

ומדמיין, מה קורה איתם היום.

ומדמיין, מי הייתי אז.

ומנסה להיזכר: "אני היום".

נותן שם וכותרת להגדרה, למחשבה.

מנסה להבהיר ולהבין את "התחושה".

אני חושב גם עליך.

תמיד, ג'וש.

תמיד.

אתה נוכח בי בכל הרגעים.

בוער בי וחי אותי.

ממית אותי.

תמיד.

אני מביט על "החושך אתה".

נותן לזה שם וכותרת-מישנה.

כבר לא מת להבהיר כמו שפעם.

רק להיות.

ודואג בכל פעם מחדש.

כשהכותרת נוצרת.

כשהמילה בראש נמחקת.

וכל לילה מחדש

אני מוצא בחושך

גוונים חדשים של שחור.

מאות גוונים.

אלפי גוונים.

מיליון-אלף-גוונים-של-שחור.

זה מתפרש, זה מפרש בי, זה גובר, זה מאוד חי.

ולפעמים,

אני מרגיש שאני נחנק

מרוב כל הדברים שיש לי להגיד

ואין למי.

אבל הפה.

הפה הזה,

הם מדברים בשמך.

הם אומרים.

הם מתנצלים.

הם דורשים.

הם מבטיחים.

ואז, כמו בדרך כלל,

הם מפרים הבטחה.

זהו זה, ג'וש.

הכל עכשיו הלך.

רק המקסיקני שבדלת. בכל לילה.

המקסיקני העלוב מ"סיטי דיינר" עם ה"מצה-בול-סופ-אנד-ספגטי-אין-טומייטו-סוס" עומד ומחכה לי שאפתח.

אני פותח את החלוק ושוכב על המיטה.

אני שומע את הצעדים שלו קרבים.

הוא בא.

נכנס.

הוא לא אתה.