האליטה של ריידוויל 6: סויר

"בבקשה, תגיד לי שאתה צוחק." אני בוהה בהלם באבא שלי ובקושי מצליח למנוע מהלסת שלי להישמט לרצפה. זה היום הראשון של חופשת הקיץ. היום הראשון שחזרתי לעבוד בחברת 'טקאסט', והוא מטיל עליי את הפצצה הענקית הזו. הוא לא יכול לתת לי יום אחד להתאקלם?

"זה שידוך טוב," הוא עונה, צועד על רצפת המשרד היוקרתי שלו ונעמד מול החלון שמכסה את כל הקיר. "המצב שלך היה יכול להיות גרוע יותר," הוא מוסיף ומסתכל מעבר לכתף שלו, כשאני מאלץ את הרגליים שלי לזוז, ומתקרב אליו לאט.

"זו המאה העשרים ואחת, אבא. נישואים מוסדרים לא מתרחשים, אלא אם אתה חבר בארגון האליטה המזורגגת," אני יורה, ושריר מתכווץ בלסת שלי. "בפעם האחרונה שבדקתי, אתה ושאו לא חברים באליטה. חשבתי שאתה מתעב אותם ואת כל מה שהם מייצגים, ועכשיו אתה בוחר לבצע מהלך שנלקח היישר מספר המשחקים שלהם?" הטון ההמום שלי תואם את הבעת הפליאה שעל פניי. אני מסתכל מהחלון לקרקע הרחוקה למטה ותוהה כמה יכאב אם אקפוץ.

"אתה לא מבין." הוא משפשף את היד על הלסת הדוקרנית שלו, ומתח ניכר בתווי פניו.

"כי התעקשת להסתיר ממני הכול בחודשים האחרונים. אם אתה מצפה שאעשה את זה – שאתחתן עם סידני שאו – אני צריך לדעת את הסיבה לכך. אני לא אזרוק את החיים שלי לפח בלי להבין למה חשוב כל כך שאעשה את זה."

"אנחנו גמורים, בן," הוא אומר ומביט מהחלון על הסנטרל פארק מתחתינו.

"מה זאת אומרת?" אני מקמט את המצח ותוהה ממתי אבא שלי מלודרמטי כל כך.

"בוא נשב." הוא צועד אל שולחן הישיבות במרכז המשרד המרווח שלו בקומה הארבעים וצונח על הכיסא, נראה מובס לגמרי. כל השערות שעל עורפי סומרות, ויש לי הרגשה ממש רעה.

אני שולף כיסא, מתיישב ומניח את המרפקים על השולחן, כשאני מסתכל על אבא שלי. פסים לבנים מעטרים את השיער החום שלו, והקמטים סביב עיניו בולטים יותר. הוא נראה מותש. שבע קרבות. כאילו הוא קרוב לוותר, וזה לא האיש שאני מכיר. המצב בטח ממש מחורבן, אם הוא על סף הודאה בתבוסה. "ספר לי מה קורה."

"לפני שנתיים, גיליתי ששני עובדים מעלו במאות מילוני דולרים וכמעט הביאו את החברה לפשיטת רגל."

"מה לעזאזל?" העיניים שלי כמעט יוצאות מחוריהן. "למה זו הפעם הראשונה שאני שומע על כך?"

"אפילו לא היית בן שמונה־עשרה. זו הייתה השנה האחרונה שלך בלימודים, והרבה דברים אחרים קרו אז." הוא מסתכל עליי במבט מכוון, ואני מבין. זה היה כשקיי, ג'קסון ואני עברנו לריידוויל כדי לצאת למלחמה נגד אבּי ומייקל הרסט. "לא היית צריך להיות מעורב." הוא מעביר את היד בשערו ומתקשה להסתכל לי בעיניים. "הזרמתי את רוב הכסף האישי שלי לעסק, כדי להישאר מעל למים, והצלחנו לשמור את המידע בסוד, בערוצים המקובלים."

הוא מתכוון שהוא הסיר כל ידיעה מהרשת ושילם לערוצי הטלוויזיה לא לדווח על כך. "בבקשה, תגיד לי שתפסת את הבחורים האלה."

הוא מהנהן. "רונלד מורטה, סמנכ"ל הכספים שלנו לשעבר מרצה עונש מאסר במתקן הכליאה באוטיסוויל. וינסנט בקר, מנהל הטכנולוגיות הראשי לפני ראסל צ'אלמרס, היה המועל השני. הוא מת בשנה שעברה בתאונת דרכים. השלטונות לא יכלו לחקור אותו, אבל מצאנו מספיק ראיות שיתמכו בטענותיו של מורטה שהם זממו את זה יחד."

"וקיבלת את הכסף בחזרה, נכון?"

הוא מנענע את הראש. "הכסף לא נמצא. מורטה טוען שבקר היה אחראי על שליחתו מעבר לים. צוות סודי ניסה לאתר את הכספים, ללא הצלחה."

"אבל העסק רווחי. מחיר המניה גבוה עכשיו יותר מאשר היה מעולם, וכשתכריזו על מערכת האבטחה החדשה, העסק ירקיע שחקים. אז אני לא מבין, איך אנחנו גמורים?"

"זה קרה שוב." הוא קובר את הראש בידיים, ואני רואה את הלחץ שמכביד על הכתפיים שלו.

"אתה רוצה להגיד לי שבוצעה שוב מעילה?" הגבות שלו שוקעות כשאני חושב איך לעזאזל יכול מישהו לעשות לנו את זה. אבא הקים את אחת מחברות טכנולוגיית המידע המצליחות והמכובדות ביותר בעולם, ומערכות האבטחה הפנימיות שלנו עמידות. הן פותחו, יושמו ותוחזקו על ידי כמה מהמוחות הטובים ביותר בתעשיית טכנולוגיית המידע, כולל בן הזוג שלי.

"זה קרה שוב לפני חצי שנה. לאחר הפעם הקודמת, הקמנו אזהרות סודיות במערכת, והמעילה הפעילה התראה. אטמנו את החור לפני שהם הספיקו לרוקן אותנו, אבל בכל זאת נוצר חוסר משמעותי בכספים שלנו. וורן פלדמן כיסה את ההפסד איכשהו בדרך יצירתית, וראסל צ'אלמרס בדק בעצמו, אבל לא הצליח לזהות את ההאקרים. אף אחד מאיתנו לא יודע איך הם הצליחו להיכנס או להסתיר את עקבותיהם טוב יותר. אנחנו לא יכולים למצוא שום דבר. אין עקבות. אין כל ראיה שהם חדרו בכלל למערכות שלנו, למעט האפסים החסרים בדפי החשבון שלנו."

"זה בטח עובד לשעבר ממורמר. מישהו שעבד באבטחת מידע, מישהו בעל כישורים מעולים וידע מתקדם במערכות שלנו."

"אני מסכים, אבל בדקנו כל אחד שפוטר או עזב בנסיבות מעורפלות, וכולם נמצאו נקיים. מי שזה היה, חכם, והוא ינסה את זה שוב."

אני מקלל בשקט ומשפשף את הנקודה המתוחה בין הגבות שלי. "זאת הסיבה שאתה רוצה מיזוג. אתה צריך את ההון להשקעה."

הוא מהנהן. "אבל זה יותר מזה. אני רוצה גישה להון שלהם, לאנשי אבטחת המידע הטובים ביותר שלהם, ואנחנו רוצים להשתמש במערכות שלהם כי שלנו נפרצו, ואם לא ננקוט עכשיו בפעולה, בקרוב מאוד, לא יישאר כלום מהעסק שבניתי מאפס."

"שיט, אבא." אני מרטיב את השפתיים שהתייבשו לי פתאום. "היית צריך לספר לי. אני יכול לעזור. אני רוצה למצוא את המנוול שעשה את זה ולוודא שהוא ישלם על מעשיו."

"אתה בצוות שעובד על זה עכשיו, בן, ואני עושה כמה שינויים. קבעתי פגישה לשבוע הבא. אני אבקש ממגדלנה להתקשר אליך ולתת לך את הפרטים. אנחנו ניפגש מחוץ למשרד, ומספר האנשים המעורבים יהיה קטן ויוגבל לאנשי מפתח בעלי הכישורים הנכונים. אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם שירדו לשורש העניין, תוך שמירה על סודיות מוחלטת."

"אתה חושב שיש חפרפרת," אני מניח ומביט בעיניו הירוקות של אבי מתחת למשקפיים השחורים בעלי מסגרת הקרן שלו.

לאט, הוא מהנהן. "זו המסקנה היחידה ההגיונית. למי שעושה את זה יש מישהו מבפנים שעוזר לו."

"דיברת עם מורטה? אולי הוא זה שעושה את כל זה מהכלא?"

"הוא נחקר, והוא נשבע שהוא לא יודע שום דבר. האיש ערמומי, ואני לא בוטח בו, כך שאני לא שולל את המעורבות שלו."

הראש שלי טרוד במחשבות וברעיונות, אבל הנושא הכי דחוף הוא הבקשה שלו שאתחתן עם סידני שאו. "אני מבין מה הסיבה שאתה צריך את חברת שאו. אבל אני לא מבין איך הנישואים שלי לסידני שאו קשורים לזה. מה לא סיפרת לי?"

הראשים שלנו מסתובבים אל הדלת כשהיא נפתחת והעוזרת של אבא נכנסת לחדר כשהיא נושאת מגש ועליו כריכים וקפה. מגדה מניחה את המגש על השולחן, ואני שם לב שהידיים שלה רועדות והזרועות שלה מתעוותות. נראה שדלקת הפרקים שלה החמירה, ואני חושב שכדאי שאנהל איתה את שיחת הפרישה שוב, לפני שהיא תהרוג את עצמה מרוב עומס. "האיש מהפגישה שלך לשעה שתיים, הקדים, מר האנט. הכנסתי אותו לאחד מחדרי הישיבות הקטנים בינתיים."

"תודה, מגדלנה. לאחר שסויר ואני נסיים, אפגוש אותו."

מגדה מחייכת אליי לפני שהיא יוצאת מהחדר. היא העוזרת של אבא מזה שנים, ואני מחבב אותה מאוד. כשהייתי ילד, ביליתי את רוב הימים אחרי בית הספר בחברה, ספון באחד מחדרי הישיבות, מכין שיעורי בית, בזמן שההורים שלי המשיכו ביום העבודה שלהם, אדישים לבנם ולצרכיו. מגדה הייתה תמיד אדיבה וקשובה. היא דאגה לי לאוכל ולשתייה ועזרה לי בשיעורי הבית, במקרים הנדירים בהם נתקעתי. כשהשתעממתי, היא הייתה מתגנבת לשחק איתי שבץ נא. היא כמו הסבתא שמעולם לא הייתה לי.

"הרמן שאו נראה כמו דוב גדול ושמח," עונה אבא ומוזג קפה לספלים, כשאני חוטף כמה כריכים. "אבל הטפרים שלו חדים, והנשיכה שלו אפילו גרועה יותר. הוא איש עסקים חסר רחמים, והוא לא הגיע למקום שבו הוא נמצא מבלי לעשות את מה שצריך."

"כלומר, לחתן את הבת היחידה שלו לגבר כמעט זר? גבר שהיא לא מאוהבת בו?"

אני לא יודע אם סידני מחבבת אותי בכלל. היא שומרת את הקלפים די קרוב לחזה.

בשלושת החודשים האחרונים, יצאנו יחד בסך הכול ארבע פעמים, וכל דייט הוריד רובד נוסף מהשפיות שלי. זה פאקינג נס שהצלחתי להסתיר את זה מזאוויר. הלחץ להסתיר את זה, בנוסף לתחושת האשמה הכבדה על כך שהסתרתי את העניין מהחבר שלי, הורגים אותי. אולי הייתי צריך לספר לו, אבל אני יודע שזה יפגע בו, למרות שווידאתי שהדייטים יהיו תמימים. הוא לא יבין. אנחנו לא מדברים על המשפחות שלנו. בדרך כלל, אנחנו עסוקים מדי בוויכוחים או בזיונים.

דם זורם אל הזין שלי, ואני מתפתל באי נוחות בכיסא. מזל שאני יושב. אני מקווה שאצליח לשכנע את הנחש במכנסיים שלי להתנהג יפה עד שאוכל לעזוב את המקום.

"סידני מרדנית, והרמן מודאג מעתידה," ממשיך אבא. "הוא מאמין שנישואים לגבר טוב הם כל מה שהיא צריכה כדי להתיישב ולהגשים את הפוטנציאל שלה. היא בחורה יפה וחכמה, ואין לה חוש כיוון, ואתה תוכל לתת לה את זה."

"זה אחד מהדברים הסקסיסטיים והמגעילים ביותר ששמעתי," אני מודה ומאבד את התיאבון. "אני לא יודע מה הסיפור של סידני, וגם אין לי עניין לדעת, אבל היא בת עשרים וארבע, ואביה לא יכול להכתיב את חייה."

"אבל הוא יעשה זאת, בהתחשב בעובדה שאין לה דרך לפרנס את עצמה." אבא מגיש לי ספל קפה.

"אני עדיין לא מבין למה זה חייב להיות אני."

אבא נושף בכבדות. "הוא הציב את זה כתנאי למיזוג."

"זה מטורף."

אני מערבב את הכפית מהר יותר בספל שלי, וכועס יותר ויותר בשמה של סידני. "זו לא הדרך שבה עסקאות מתבצעות בדרך כלל."

"אני מסכים, אבל זה מצב חריג, וידיי כבולות. כל משקיע אחר שדיברנו איתו, פרש. חברת 'שאו סופטוור' היא האחרונה שנשארה. אנחנו צריכים אותו, והוא צריך אותך."

"אבא, אני לא יכול להתחתן עם סידני. אני אפילו עוד לא בן עשרים, ואני –" אני עוצר את עצמי לפני שאני חושף את מערכת היחסים שלי עם זאוויר. אבא לחוץ בטירוף, ואני לא אוסיף לזה. הוא לא יאהב את זה, ובכוונה לא סיפרתי לו, כי אני לא רוצה שהקשר שלנו ישפיע על העבודה של זאוויר בחברה או ישנה את הדרך שבה אבא שלי רואה אותו. זאוויר הוא גאון במערכות מידע, ואני יודע שלמנהל הטכנולוגיות הראשי יש תוכניות גדולות עבורו. אני לא רוצה להרוס לו.

"מה?" הוא מתכופף מעל השולחן ומסתכל עליי.

"אני לא מוכן לנישואים. במיוחד עם מישהי שאני לא אוהב."

"אתה תלמד לאהוב אותה."

"אתה לא יודע את זה!"

"לאימך ולי מעולם לא היה רומן סוער ומלא תשוקה, ובכל זאת הצלחנו בנישואינו."

אני צונח לאחור על משענת הכיסא שלי, והתיאבון שלי גווע לגמרי. "אתה בכלל אוהב אותה?" זו שאלה ששאלתי כבר מספר פעמים. אי אפשר להכחיש שהוריי מתאימים זה לזה. שניהם מכורים לעבודה, ממש נשואים לעבודה, והם מסתדרים היטב. יש להם תחומי עניין דומים, והם כמעט ולא רבים. שניהם חסינים בפני גילויי חיבה, ובילדותי, תהיתי אם הם בכלל אהבו אותי או זה את זה.

"ברור שאני אוהב את אימך! היא המשענת שלי, בן. אולי אנחנו לא מביעים חיבה כלפי חוץ, אבל הנישואים שלנו היו כל מה שיכולתי לקוות לו, כשהייתי בגילך. תאווה לא נמשכת לאורך זמן. כבוד ואהבה, כן. ידעתי את זה כשנישאתי לאווה, וזה נכון גם היום."

"אתה גורם לזה להישמע כל כך קליני וקר."

"אין לזה שום קשר לאימך ולי." כעס שוטף את פניו. "סידני תהיה לך אישה טובה. אולי היא קצת פרועה, אבל אתה תיישר אותה. לא הייתי מבקש את זה ממך לולא הייתי נואש." הוא מניח את הכריך שלו ומביט בי בעיניים מתחננות. "סויר, אנחנו נפסיד הכול אם המיזוג הזה לא יצא לפועל. חשוב על אימא שלך. חשוב על אלפי העובדים שיאבדו את מקום עבודתם. לא מדובר רק בי ובך, ואנחנו לא יכולים להיות אנוכיים."

דבריו מכבידים עליי כמו משקולת עופרת. אני לא הטיפוס שעושה משהו, כי מצפים לזה ממני, אבל זה תמיד היה שונה עם ההורים שלי. תחושת המחויבות מציפה אותי עכשיו, כמעט חונקת.

אבא נושא את משקל העולם על כתפיו, ואם אוכל להקל על הנטל, אני חייב לעשות זאת. "בסדר. אני אעשה את זה," אני אומר בקול צרוד. "מתי אתה רוצה שאתחתן איתה?"