האמת שבפנים

שמונה שנים אחרי

זמזום מטריד נשמע בחדר השינה הרחב והמפואר. האייפון, המונח על השידה, רוטט בוויברציות קצובות, מחליק על משטח העץ הממורק, ובכל פעם שקצהו נוגע באקווריום הזכוכית הקטן המוצב עליו, נשמע קול צורמני של מתכת החורטת בזכוכית. אדוות קטנות מתפשטות על פני המים בקערה העגולה, מחרידות את דג הזהב הקטן ממנוחתו.

״לעזאזל, עדי,״ אנסטסיה גונחת באנגלית במרמור, עיניה מכוסות במסכת שינה ממשי שחור. ״הטלפון שלך מצלצל.״ היא מסתובבת לצד השני, מושכת את השמיכה איתה, חושפת את גופי לאוויר הצונן.

אני פוקח חצי עין אך לא מתעורר, מסתובב לעבר גופה העירום ונצמד אליה מאחור, מושך עליי את השמיכה, ממשיך לישון. הטרטור המעצבן נדם.

השקט בחדר השינה מופרע שוב לאחר כמה דקות על ידי הטרטור המתכתי, במתקפים קצובים. אנסטסיה גונחת שוב במורת רוח. ״שיט, עדי - מי מתקשר אליך בשעה כזו?״

אני ממלמל מתוך שינה משהו לתוך שערה, אך הטרטור עדיין נמשך.

״עדי!״ היא תוקעת את מרפקה לאחור לתוך צלעותיי, כועסת ורוטנת. ״יש לי הופעה מחר ואני צריכה לישון! תענה כבר לטלפון המחורבן!״

אני נאנח עמוקות ומתגלגל על גבי, משפשף את עיניי בידיי, מעביר אותן בשערי הכהה, מקיץ לאיטי. אני מסובב את מבטי אל השידה, שם הטלפון ממתין, דומם כעת. אני שולח ידי לשידה, ממשש אחר הטלפון וטובל את אצבעותיי במי הקערה בטעות.

״לעזאזל, אנסטסיה,״ אני מקלל בלחש, ״אני שונא את הדג המחורבן הזה.״ אני מושך את הטלפון אליי - השעה שלוש לפנות בוקר, וזה אומר שהספקנו לישון רק שעתיים מאז נרדמנו, לאחר ערב מוצלח ביותר. לאחר ששבנו מהפרמיירה המושקעת של אנסטסיה, עשינו סקס סוער במיטתי.

המספר אינו מוכר לי, ובעל קידומת חיוג בין-לאומית. בטח ענייני עבודה, אני חושב בעייפות, מה שלא יהיה, זה יכול לחכות למחר. אני מניח את הטלפון בחזרה על השידה, עוצם את עיניי, שוקע בחזרה אל השינה, כשהזמזום המעצבן מתחדש.

אני נאבק לפקוח את עיניי, מרגיש כאילו הטרטור שולח יד ושולה אותי מתוך תהומות הנשייה, מתוך בור שחור של עייפות וערפול הכרה. אני מושך את הטלפון בלאות ועונה בקול כבד - ״הלו?״

הקול בצד השני אומר רק מילה אחת. מילה אחת שמנערת את כל חושיי לתחייה.

״עדי?״

אני מתיישב במיטה בקפיצה, ערני לחלוטין, מושך את השמיכה על גופי העירום. שנים שלא שמעתי את הקול הזה. כמה זמן עבר? אני לא זוכר בדיוק, אבל אזהה את הקול הזה בכל מקום ולא משנה כמה שנים חלפו - כי זה קולי שלי.

״אריאל?״ אני עונה בהלם. אנסטסיה מסתובבת לעברי במיטה, שואלת בחושך באנגלית, ״מי זה, עדי? עם מי אתה מדבר?״

אני לא עונה לה. הקול בצד השני, המגיע מעברו האחר של האוקיינוס, אומר, ״עדי. אני מצטער להעיר אותך. יש לי חדשות לא טובות. אבא נפטר.״

אני מקשיב עוד כמה דקות ללא מילים, המילים מהצד השני של הקו עגומות, צורבות, מציירות תמונה כואבת. אצבעותיי חובקות את הטלפון הצמוד לאוזני, עיניי עצומות בחוזקה. כשהקול בצד השני משתתק לבסוף, אני מניח את האייפון במקומו על השידה בתנועה זהירה, קם מהמיטה לעבר חדר האמבטיה, סוגר את הדלת מאחוריי.

כשאני יוצא משם, לבוש רק בג׳ינס ושערי לח, אנסטסיה מזדקפת לישיבה במיטה, עוקבת אחריי במבטה, לא אומרת דבר. אני מתעלם ממנה וצועד לעבר הסלון, פותח את חלונות הזכוכית הגדולים ויוצא אל המרפסת הרחבה, המוקפת באדניות פרחים, אל האוויר הקר של ניו יורק, לופת את מעקה המתכת המעוגל, נושם עמוק ומקווה שהקור יצנן את הבעירה שאני חש בחזה, יצנן את הדמעות הרותחות שצורבות את עיניי.

אני מתעלם מהכפור הנוגס בגופי העירום החשוף לרוח, מביט למטה אל הסנטרל פארק, ואל התנועה הערה ברחוב מתחתיו, שלעולם לא מפסיקה.

אנסטסיה יוצאת אחריי אל המרפסת, גופה עירום תחת השמיכה הלבנה העוטפת את כולה מלבד כתפיה הלבנות כשיש, החשופות ומלוטפות ברכות על ידי גלים משיים של שערה הבלונדיני המלאכי.

״מה קרה, עדי?״ היא שואלת מאחוריי, ״מי זה היה בטלפון?״

״אחי,״ אני עונה לה בקצרה, חושק את שיניי שוב ושוב, מביט קדימה לעבר הפארק, לא מסתובב אליה, אוחז במעקה בחוזקה עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. ״אבא שלי נפטר. אני צריך לנסוע לישראל.״

״אני כל־כך מצטערת,״ היא מתנשמת בכאב ובהשתתפות, צועדת לעברי במהירות, מניחה יד על כתפי. ״אלוהים אדירים, איזה חדשות רעות... ״ אך אני קופא למגעה, כל שריר ושריר בגופי מתקשח, מתנגד. אני מכווץ את כתפי תחת ידה בתנועה מינימלית אך מורגשת, שמפתיעה אותה וגורמת לה להירתע לאחור.

״תחזרי לישון.״ אני מורה לה בקול מהוסה, משחרר את ידיי מהמעקה ודוחף אותן עמוק לכיסיי, עדיין מביט קדימה, לא אליה. היא מביטה בי במשך דקה ארוכה, רואה את ראשי המורכן מטה, רואה את המתח הנבנה בלסתי, את ניצוץ הרטיבות החשוד בעיניי הכהות שאני מסרב בכל תוקף להפנות לעברה, עפעפיי משוכים נמוך על עיניי, ריסיי הכהים והצפופים מסתירים את מה שמתחולל בתוכי.

״אולי יהיה עדיף שתלכי הביתה.״ קולי עולה סדוק ומחוספס מתוך גרוני. אני מסתובב ונכנס בחזרה אל תוך הדירה. ״וקחי את הדג המזוין הזה איתך.״