האסופי מנרבתא

האש ריקדה בטירוף, משתוללת בלא רסן, מאיימת לכלות כל חלקה טובה. לשונותיה איכּלו את גגות הבתים, ליחכו את כותלי האבן, כילו את מחסני התבואה וצבעו את כיפת השמיים בגוני ארגמן עזים. הרוח והגשם ששצף בזעף לא יכלו לה לאש ואך ליבּוּ את שִׁצְפָּהּ. כאחוזת טירוף ריקדה, שולחת תימרות עשן סמיך אל על, אך לא נותרה נפש חיה שתחזה בכל הבעתה הזאת. זורעי הפורענות דאגו, עוד קודם לכן, לכלות בחרב כל נפש חיה. נשים, זקנים וילדים רכים השיבו את נשמתם לבורא, לבד ממְתֵי מספר שעלה בידם לנוס על נפשם. רק על הצאן והבקר חסו צמאי הדם, ובטרם הושלכו הלפידים הבוערים, דאגו לפתוח את המכלאות ולהעביר לרשותם את מעט הבהמות שנותרו. רק הנחשלות והחולות שבהן נותרו כורעות ופועות, עד שהעשן הסמיך שם קץ לסבלן.

בבור אחד שבירכתי הכפר עלו וירדו בזו אחר זו נשימות קצובות, חטופות ודרוכות. שני זוגות עיניים ננעצו באפלה פקוחות לרווחה, ושני זוגות אוזניים קשובות לכל רחש. עתה היה הלם השֶקט מבעית כפליים מזעקות הכאב שנשמעו קודם לכן, מְלַבֶּה את הפחד, מוליד ניחושים ונודף ריח מוות.

"עד מתי נהיה פה?" לחש הצעיר משניהם, ואחיו הגדול היסה אותו בנוקשות. עדיין גדולה הייתה הסכנה, כל רחש קל שבקלים עלול היה לחושפם, וממילא לא ידע מה עליו להשיב. וכי יפיס את דעת אחיו בתקווֹת שווא? וכי יבטיח לו שגם אבא ואמא מצאו מקלט? מוטב לו לשתוק ולא לעורר באחיו הצעיר תקווֹת שסופן מפח נפש.

זרועותיו האמיצות הוסיפו וחיבקו אותו, את האח הצעיר, עד שנשימותיו ההולכות ומתארכות העידו כי שקע בשינה. רק עכשיו יכול היה לעצום את עיניו בחוזקה ולהניח לדמעות לשטוף את עיניו.

פניו של אבא שָׁמוֹעַ צפו ועלו בראשו, עיניו לוהטות ואישוניו ניבטים בעקשות.

"עליכם להסתתר בבור הריק ויהי מה!" חזר ואמר. לא עזרו הפצרות הבן שייקח אותו עימו. "קח איתך את הפגיון הזה," הוסיף האב ודרש, ולא הניח לבכורו בן השתים-עשרה, עד שהפגיון נקשר היטב אל קרסולו.

עתה הוא חש את מגעו הקר של הפגיון. אילו היה באפשרותו, היה ממהר להסירו, אולם אין לדעת אם יעלה בידו לשוב ולמוצאו בתוך הבור החשוך ומתי יהיה עליו לעשות בו שימוש.

"ומה תעשו אתם? היכן תסתתרו?" המשיך להקשות, "אמא, אמנון, שָׂ..." כמעט לחש את שמה של אחותו, אבל פניו המכוּוצות של אביו גרמו לו להיעצר. שרה היפה, זו שצמתה הכהה מיטלטלת באריכות על גבה ואצבעותיה ארוכות וגרומות. לפני ימים אחדים נעלמו עקבותיה. בבוקר יצאה עם הצאן, ולעת ערב לא חזרה. שתיים מחברותיה סיפרו על שלושה קלגסים שצצו מבין הגבעות. הן עצמן הצליחו להימלט אבל שרה חסה על העדר, נחושה הייתה שלא להותירו שלל בידם, ועתה...

"אל תדאג לנו, משמיים יעזרו לנו, ואתה שמור על נפשך ועל נפש אחיך," פקד האב כשעיניו נשואות לאופק. ענן אבק שהיתמר מהמערב העיד על התקרבותם של הפורעים. "רוץ מהר אל הבור!"

הבור הריק שליד האסם היה קטן מכדי להכיל את כל בני המשפחה, וגם אם אבא לבדו יכול היה לדחוס את עצמו פנימה, לא מְלָאוֹ ליבו לעשות כן. עקשן היה שמוע מאז ומעולם, עיקש בתביעותיו מבניו, בדרישותיו מבני משפחתו, בשמירת לשונו ובהצפנת סודותיו בליבו.

עוד צמרמורת עברה בגֵווֹ של הנער הדחוק בירכתי הבור, ולא בשל קור הערב המזדחל פנימה. האם הצליח אביו למצוא מקום מסתור, כשם שהבטיח? לא, הוא לא באמת הבטיח משהו, רק עכשיו עיכל הבן את משפטיו האחרונים של אביו, את מה שאמר לאחר שווידא כי בנו משלשל את גופו אל הבור, בעקבות אחיו הצעיר.

"מה יהיה עליך, אבא?" הספיק להקשות, בעוד צעקות הקלגסים הקרבים ושעטות סוסיהם מעוררות בו אימה.

"יהיה מה שיהיה," מלמלו שפתיו של שמוע, ודבריו הדהדו במעמקי הבור. "ואם חלילה יקרה דבר מה, שׂוּמה עליכם, אתה ואחיך, להישאר בחיים כדי לנקום את דמנו!"

צללי ערב אחרונים ירדו על כפר נַרבָּתָא, ורק ריח העשן הסמיך לבדו העיד על אשר קרה.