האצולה הנורדית 1: נסיך שוודי

פרק 1 מגי כעבור שנה טהצ'פי, קליפורניה

"איפה הקורנפלקס המצופה סוכר המזוין?"

"רוזמרי, אל תדברי ככה."

"יש לנו רק קורנפלקס רגיל."

"טוב, מי גמר את המיץ תפוזים והחזיר את הקרטון למקרר?"

"למה שלא תוסיפי סוכר לקורנפלקס? זה בדיוק אותו הדבר."

"זה אפילו לא קורנפלקס. קוראים לזה פתיתים של תירס. אנחנו אפילו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות קורנפלקס אמיתי."

"ידעת שהמציאו את הקורנפלקס כדי שנערים יפסיקו לאונן?"

"אפריל! לא ליד קולום."

"מה זה לאונן?"

אני עוצמת עיניים ומנסה להחזיר את עצמי למקום השמח והשלֵו שסרטוני היוגה והמדיטציה ביוטיוב סיפרו לי עליו. אני צופה בהם כבר חודשים בניסיון להתגבר על המתח והחרדה, ונראה לי שהגיע הזמן לקבל את העובדה שהמקום השמח והשלֵו שלי לא קיים.

"כולם לשתוק," אומר פייק בקולו העמוק, וכל הנוכחים במטבח משתתקים. "תהיה למגי מפרצת בגללכם."

הפסקה קצרה.

אני שומעת את שעון האורלוגין בכניסה מתקתק.

בסופו של דבר קולום שואל, "מה זה מפרצת?"

אני פוקחת עיניים ולא יכולה שלא לחייך אל אחי הקטן. הוא רק בן שבע, אבל הוא מבריק ותמיד שואל שאלות. הוא גם תמיד מסתבך, כמו שאני מגלה בזמן האחרון.

"זה מה שיקרה לי אם לא תתנהגו יפה."

"אז מה זה לאונן?"

"זה מה שעושים כשלא משיגים סקס," ממלמלת אפריל.

"אפריל," אני נוזפת, אבל היא לא נרתעת מהמבט שאני נועצת בה. היא אף פעם לא נרתעת. כל כך מעצבנת.

אני נאנחת ומערבבת פתיתי שיבולת שועל במים הרותחים שעל הכיריים, והמטבח שוב שוקע בכאוס מוחלט.

מעולם לא ביקשתי להיות האפוטרופסית של האחים שלי. מעולם לא ביקשתי שההורים שלי יירצחו באכזריות בבית שבו אנחנו גרים. מעולם לא ביקשתי לוותר על החלומות שלי על קריירה וחיים טובים יותר כדי לחזור הנה לטהצ'פי ולאסוף את השברים של כל החיים שהתנפצו לרסיסים.

מעולם לא ביקשתי משהו מזה. אף אחד מאיתנו לא ביקש. אבל אני כאן ואני עושה כל מה שאני יכולה מדי יום כדי להבטיח עתיד טוב יותר לאחים ולאחיות שלי.

אבל... שיט. זה קשה בטירוף. הייתי קרובה אל אימא שלי, אף על פי שהיו לנו הרבה שנים של עליות ומורדות, כמו לכל הבנות והאימהות. אבל אף פעם לא חשבתי כמה קשה זה יכול להיות, לגדל את כולנו. ידעתי שהיא קורעת את התחת בעבודה, וגם אבא שלי. ידעתי שתמיד נאבקנו להישאר עם הראש מעל המים. גדלתי בעולם שבו אם משהו התקלקל, מישהו היה מתקן אותו או שפשוט חיכינו שנים לתחליף שלא היה טוב הרבה יותר. שבו מדף המוזלים וחנויות יד שנייה ושכנים נדיבים היו המקורות העיקריים לדברים שקיבלנו.

אבל אף פעם לא הבנתי כמה זה מורכב וקשה מבחינה נפשית לגדל משפחה, במיוחד משפחה בגודל כזה, עם כל כך הרבה טיפוסים שונים, שהמפגשים ביניהם נפיצים לעיתים קרובות.

יש את קולום, הקטן ביותר. כשאני אומרת שהוא מסתבך בצרות, אני מתכוונת שאם אומרים לו לא לעשות משהו, הוא מייד עושה אותו. ואומנם הוא מבריק וסקרן, אבל קשה לו בבית הספר והוא רב הרבה עם ילדים אחרים. הוא מחייך הרבה ויש לו עיניים כחולות גדולות מנצנצות, אבל אני רואה את הכאב והתסכול שמסתתרים עמוק בפנים.

יש את התאומות, רוזמרי ותיים1 (כן, כן אני יודעת), בנות האחת־עשרה. למרות השמות שלהן, שגוררים הרבה גלגולי עיניים, התאומות חכמות, חרוצות ושקדניות. הן גם לא "זהות" – רוזמרי היא ספורטאית לעתיד, תיים היא גותית לעתיד. בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, תיים היא החברותית שבהן ורוזמרי יכולה להיות תחרותית וקודרת. אבל חוץ מפייק, הן אלה שהכי עוזרות לי בבית הזה.

אפריל בת ארבע־עשרה, משוגעת על בנים, יפה – ויודעת את זה – אבל גם כועסת. כל התכונות האלה ביחד יוצרות כוח קטלני. הפחד הכי גדול שלי הוא שהיא תיכנס להיריון בשלב כלשהו, או תתחיל להשתמש בסמים אם היא עוד לא עושה את זה. אולי משהו יותר גרוע. לה אני הכי דואגת, ונראה שהיא הכי שונאת אותי, אז כנראה ככה מערכת היחסים הזאת עובדת.

ואז יש את פייק. עכשיו כשהוא בן שמונה־עשרה וסיים ללמוד, פייק מבוגר מספיק כדי להיות האפוטרופוס שלהם, אז אנחנו די מתחלקים בנטל. הוא היה בדרך לאוניברסיטה עם מלגה, אבל המוות של ההורים שלנו הוציא אותו מהמסלול בלימודים והוא די נדפק בכל המקצועות שהיה צריך להצטיין בהם. הוא אפילו לא מוכן לנסות שוב. עכשיו הוא מתכוון להיות מקעקע, במקום פלאונטולוג כמו בתוכנית המקורית ולחקור מאובנים. חתיכת סיבוב של 180 מעלות. הוא שקט, לא מדבר הרבה, וחלק גדול מהזמן הוא מעשן סיגריות ומתקעקע.

המשפחה שלי תמיד הייתה די מסובכת עוד לפני שההורים שלי מתו, ככה שעכשיו כולנו עדיין אבודים, ומנסים להתמודד עם האובדן הכי טוב שאנחנו יכולים.

"היי," אומר פייק וניגש אליי עם כמה ניירות בידו. "רוזמרי ותיים יוצאות לסיור בבסיס חיל האוויר וצריך לחתום להן על האישור. אה, והמורה של קולום רוצה להיפגש איתנו."

אני נאנחת ומערבבת את הדייסה במרץ. "למה אנחנו עושים את זה עכשיו? איפה הניירות האלה היו אתמול בערב?" אני מציצה בשעון. אני חייבת להביא את כולם לבתי הספר שלהם לפני העבודה.

"רוזמרי שכחה," אומרת תיים בהבעה תמימה.

"אה, ואת זכרת?" שואלת רוזמרי בתוקפנות.

אני אפילו לא טורחת להסתכל על קולום. אני יודעת שיש לו חיוך שובבי על הפנים. אני לא יודעת למה הוא אוהב כל כך להסתבך בצרות.

"אתה יודע שאתה יכול לחתום," אני אומרת לפייק וחוטפת את הניירות מידיו. אלוהים, נראה לי שהוא הוסיף קעקועים על מפרקי האצבעות. "מה אלה?" אני מצביעה על הקעקועים החדשים.

"קעקועים," הוא עונה בפשטות ומושיט לי עט. "הירוגליפים."

"של מה?"

"מה זה הירוגליפים?"

"אוי באמת, קולום, אל תהיה טיפש, אתה יודע מה זה הירוגליפים," אומרת רוזמרי.

"רוזמרי, אל תקראי לו טיפש," אני אומרת וזוקרת גבה אל פייק. "רק תבטיח לי שלא תתחיל לקעקע את הפנים שלך. יש לך פנים יפות."

הוא מחייך אליי חיוך נדיר. "באמת?"

"שלא יעלה לך לראש, אבל כן. אתה התקווה היחידה של המשפחה הזאת למצוא מישהי שתפרנס אותך. או מישהו. לא נשפוט אותך כל עוד תגלגל אלינו את המזומנים."

"מה זה לגלגל את– ?"

"קולום, תפסיק לשאול כל כך הרבה שאלות!" מישהו צועק.

אני חותמת על הטפסים במהירות ואז ממהרת אל לוח השנה שעל המקרר ומסמנת פגישה עם המורה של קולום.

"אתה רוצה ללכת או שאני אלך?" אני שואלת את פייק. "זה בערב."

הוא מושך בכתפיו. אני יודעת שהוא לא רוצה ללכת, ושהוא ילך אם אבקש ממנו. אבל הוא בדיוק התחיל עבודה חדשה כמכונאי במוסך מקומי, והרבה פעמים הוא מותש בערב. ומבחינה חוקית הילדים הם הבעיה שלי, לא שלו.

"אני אלך," אני אומרת.

"את בטוחה?"

אני מחייכת אליו בעייפות. "היינו יכולים ללכת יחד אבל אין לנו כסף לבייביסיטר." ומישהי מסרבת לשמור על הילדים, אני מסיימת את המשפט בראשי.

הוא מהנהן. הוא אפילו לא צריך להסתכל על אפריל כדי לדעת למה אני מתכוונת. אם הייתי אימא יותר טובה – תשכחו מזה, אני לא אימא שלהם – אבל אם הייתי טובה יותר בקביעת חוקים והצבת גבולות, אולי הייתי יכולה לשכנע את אפריל לשמור על האחים שלה.

אבל אני לא הדברים האלה. עם התפקיד החדש שלי במשפחה, אני צריכה לבחור את המלחמות שלי.

"אתם עדיין מדברים עליי?" שואל קולום בתמימות.

אני נועצת בו מבט בתקווה שימסמר אותו אל הכיסא, אבל כמו אפריל, הוא חסין. הוא גורף קורנפלקס – או פתיתי תירס חסרי שם – אל הפה שלו ומחייך כך שהחלב מטפטף לו מהצדדים.

אני מגלגלת עיניים.

"המורה שלך לא מרוצה ממך, קולום," אומר פייק, מוזג לעצמו כוס קפה ומתיישב לצידו. "שוב."

קולום מושך בכתפיו, אוכל עוד פתיתי תירס, מחייך.

הילד הזה יגדל להיות סוציופת.

"מגי," אפריל כמעט נוהמת כשהיא זורקת את הצלחת לתוך הכיור. "אנחנו נאחר."

אני מציצה בשעון המיקרוגל. היא צודקת.

אני אוכלת במהירות חצי מהדייסה שלי, חוטפת תפוח וצועקת, "טוב, כולם, האוטובוס יוצא לדרך!"

כשההורים שלי מתו, כולנו ירשנו כסף. לרוע המזל, לא היה להם הרבה כסף באופן כללי והם לא השקיעו בביטוח הכי טוב. קיבלתי את הכסף שלי לפני חצי שנה והוא הספיק רק כדי לקנות לנו מיניוואן שהיינו זקוקים לו מאוד, כדי להחליף את הגרוטאה העלובה שהייתה לנו לפני כן, ועוד קצת שאריות ששמתי בחיסכון. גם פייק שם את הכסף שלו בחיסכון אחרי שקנה אופנוע משומש ותיקן אותו. כל האחרים יצטרכו לחכות לגיל שמונה־עשרה כדי לקבל את החלק שלהם, אבל יש לי הרגשה שהכסף של אפריל ישמש אותה לכרטיס בכיוון אחד כדי לצאת מהמקום הזה.

אני לא מאשימה אותה.

למרבה המזל, המשכנתה על הבית כבר שולמה במלואה. אומנם הבית הגדול קצת מתפורר וניצב על גבעה מעל הכביש המהיר 58 וגם מעל מסילת רכבת, מה שמספק המון רעש בכל שעות היום והלילה, אבל זה הבית שלנו. חוץ מזה, המיסים על הנכס זולים וסבירים.

התאומות רבות על מי תשב מקדימה. בסופו של דבר רוזמרי מנצחת בזכות מרפקי המחץ שלה, ותיים, קולום ואפריל נכנסים למושב האחורי. אני צופרת לפייק לפרידה, ואז מנופפת אל השכנים הקרובים אלינו, בני הזוג ואלאס, שעובדים בגינה שלהם. הם זקנים ממש, ומאחר שכבר חודש מאי ומזג האוויר קיצי לחלוטין, אפשר למצוא אותם בחוץ רק בשעות הבוקר המוקדמות.

אני מורידה קודם את קולום כי בית הספר שלו הכי קרוב, אחר כך את הבנות, ושואפת שאיפה עמוקה ואיטית לפני שאני נוסעת לעבודה.

אחרי שקיבלתי את החדשות על ההורים שלי, נפרדתי לשלום מהאוניברסיטה ומלימודי העיתונאות. תפסתי את הטיסה הראשונה, ומאוחר יותר סם שלחה לי את כל החפצים שלי. בהיותה חברה טובה כל כך, היא אפילו הגיעה כעבור כמה ימים עם רוב הציוד שלי, כדי לתמוך בי בלוויה.

ברגע שהגעתי לטהצ'פי, הכאוס הפך לתחושה קבועה בליבי, עד כדי כך שלפעמים הוא התעלה על תחושת האבל. לפעמים הם תקפו אותי יחד, ובאותם ימים רציתי רק להיסגר במקלחת, להיכנס לאמבטיה ולבכות. עשיתי את זה כמה פעמים, קיוויתי להיסחף למקום שבו הכאב לא ימצא אותי, שבו הצער לא יחדור לי אל העצמות, שבו לא ארגיש מוצפת כל כך.

אבל לא יכולתי לעשות את זה לאורך זמן. הייתי חייבת להתאפס לטובת כל האנשים שסביבי. היו פגישות עם עורכי דין וסוכני ביטוח, שוטרים וחוקרים, מורים, בתי ספר, בתי לוויות, שכנים. ההורים שלי נאבקו כדי לשרוד, אבל הם היו אהודים מאוד בקהילה וכולם התאבלו עליהם.

אני בכלל לא מרגישה שהייתה לי הזדמנות להתאבל. הלכתי לפסיכולוגית כאן בעיר, אבל אפילו זה היה יותר מדי בשבילי כי היא הייתה חברה של אימא שלי. אז פשוט התמודדתי עם המוות שלהם ככל שהצלחתי.

זה כלל התפרצויות בכי בין פיזור האחים שלי בבתי הספר לבין ההגעה לעבודה. הנסיעה מקצה העיר לקצה האחר אורכת רק עשר דקות, אבל אני מרגישה שזה הזמן היחיד שיש לי לעצמי, הזמן שבו אני יכולה לחשוב.

באופן בלתי־נמנע, המחשבות שלי חוזרות אל אימא ואבא ואל כל מה שאיבדתי. במובנים מסוימים, טוב לי שאני מוצפת עבודה ועסוקה כל הזמן, כי ככה אני לא צריכה להרגיש את האבל באופן קבוע. אבל כשאני מוצאת את הרגעים האלה לבד, במכונית או במיטה בלילה, לפעמים זה מציף אותי. במקום טפטוף איטי, המחשבות הן גל אדיר ששוטף אותי.

אבל הבוקר אני מאחרת לעבודה. אין לי זמן להרהר ולהרגיש עצובה או להתפלש ברחמים עצמיים. קיבלתי בחזרה את העבודה הקודמת שלי כחדרנית במלון "לה קינטה", אבל לפחות אני בדרגה אחת מעל העבודה שהייתה לי כנערה. למעשה, קיבלתי את המשרה של אימא שלי, וזה לגמרי מורבידי, אבל היי, זה עוזר לי לפרנס את האחים שלי.

אני מחנה את הרכב בחניה הקבועה שלי, חוטפת את המדים הנוספים שאני שומרת במכונית (כי כמובן, שכחתי את המדים הרגילים שלי במייבש הכביסה בבית), מטפסת אל המושב האחורי ומתלבשת. אני כבר מקצוענית בזה, כמו קלארק קנט שהופך לסופרמן בתא טלפון, רק שאני הופכת לחדרנית במיניוואן.

ואז אני ממהרת אל תוך המלון דרך הכניסה האחורית, בתקווה שאוכל להגיע למחלקת התחזוקה בלי שיבחינו בי.

מובן שמייד אני נתקלת בחואניטה, המנהלת שלי.

"איחור של חמש דקות, מגי," היא אומרת בקולה התקיף. "כדאי מאוד שזה לא יהפוך להרגל קבוע."

"אני יודעת, אני מצטערת," אני עונה ואוספת את שערי לאחור בתנועות עצבניות. מרגיז אותי שזה קורה כל כך הרבה.

"את באמת צריכה לסדר שהאח הזה שלך ייקח את הילדים לבית הספר," היא אומרת, וההבעה הרצינית שעל פניה מתחלפת באהדה. "אני באמת לא מבינה איך את מצליחה לעשות את זה."

"אני בקושי מצליחה, ואת יודעת את זה," אני אומרת באירוניה. "חוץ מזה, לא הייתי מצליחה לעשות כלום בלי העבודה הזאת. אז תודה, וזה לא יקרה שוב."

היא רק מהנהנת, ואני עוזבת אותה וניגשת לעבודה.

כמו שאפשר לדמיין, היו לי אינסוף דברים ללמוד בכניסה לחיים החדשים שלי, אבל למזלי כולם גילו הבנה ותמיכה, כולל חואניטה. אני רק יודעת שהאהדה שלהם לא תימשך לנצח. בסופו של דבר, או שאני אעמוד בזה או שלא.

אני עדיין לא יודעת מה יהיה פסק הדין.

אני רק יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיכשל.

אומנם עבודה כחדרנית בבית מלון היא לא מקצוע זוהר, במיוחד לא במלון פשוט ליד הכביש המהיר, שבו סופרים כמה ופלים אנשים אכלו בארוחת הבוקר, אבל אני לא שונאת את העבודה. טוב, זה שקר. יש בה הרבה חלקים שאני שונאת, אבל הם לא מה שאתם חושבים. כל הקטע של לנקות אחרי אנשים, לשטוף את החרא מצידי האסלות (מילולית), למצוא קונדומים משומשים, להתעסק עם הגועל הכללי של שיער גוף תועה ונוזלים ומה לא, כל זה נסבל. אולי כי גדלתי במשפחה גדולה, אולי כי עשיתי את אותה עבודה בתור נערה.

מה שאני כן שונאת הוא משהו שאפילו לא עבר לי בראש כשהייתי צעירה יותר. אז, החיים בצד העני לא השפיעו עליי כמו שהייתם מצפים. זו לא עיירה משגשגת, ויש כאן הרבה משפחות שמצבן הכלכלי רע. הסיפור שלי הוא לא דבר חדש.

אבל אחרי שעזבתי, אחרי שחייתי בניו יורק, אחרי שראיתי את העולם שבחוץ, העולם שהיה יכול להיות שלי... אני לא יכולה לסבול את ההתנשאות של החברה על אנשים כמוני. חדרניות, מנקות, מלצריות, עובדי צווארון כחול, כולנו מקבלים רק חלקיק מהכבוד המגיע לנו.

זה מורגש במיוחד כשאנשי (ונשות) עסקים חצופים מתייחסים אלייך כמו אל זבל בעבודה, מעירים הערות גועליות, נועצים בך מבטים מכוערים כשאת רק מנסה לשרוד, מתלוננים על בלגן לא קיים שאולי חדרנית אחרת יצרה ואז, כמובן, לא משאירים טיפ.

היום אני עובדת במלוא המהירות והיעילות שאני מסוגלת לגייס, מתעלמת מהסחות דעת ככל שאני מצליחה, ופשוט שוקעת בתהליך. אני חייבת להודות שיש בזה משהו מספק, בעובדה שאת נכנסת לחדר שנראה כאילו פצצה התפוצצה בו ומצליחה לגרום לו להיראות חדש לחלוטין, שאת מסוגלת לראות את השיפור. ובסופו של דבר, אני יכולה להסתכל על העבודה שעשיתי ולהרגיש שהשגתי משהו.

אני בחדר האחרון בחלק שלי בקומה הזאת ודופקת בשקט על הדלת.

"ניקיון," אני קוראת בקול רם.

אין תגובה.

אני דופקת שוב ושמה לב שאין שלט שאומר "נא לא להפריע" על הידית. "ניקיון," קולי עולה אוקטבה ואני מוציאה את המפתח שלי.

הוא מחליק פנימה והדלת נפתחת בצפצוף.

אני נכנסת כדי לעשות הערכה כללית, רק כדי לוודא שאין אף אחד בפנים. תתפלאו לדעת כמה זה שכיח.

וכשאני נכנסת, אני כמעט מתנגשת בגבר שיוצא מהמקלחת.

גבר גבוה. כאילו, פאקינג ענק.

גבר ענק ועירום.

אני נעצרת במקום ומתנשמת בהפתעה, והבחור ממשיך להתרחק ממני לתוך החדר. לא נראה שהוא שומע אותי. למען האמת, אני נשבעת שיש לו הליכה שחצנית. שחצנות של גבר לוהט ועירום.

ברור לי שאני צריכה לעוף משם במהירות לפני שהוא ישים לב אליי. זה עלול אפילו להיות מפגש מסוג המפגשים ששמעתי עליהם מחדרניות אחרות, שבהם יש בחור עירום שמעמיד פנים שהוא לא שמע שדפקת על הדלת, והדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות הוא לעזוב מייד.

אבל הבחור הזה...

אני לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים.

אף על פי שאני באמת־באמת צריכה להפסיק להסתכל עליו, אבל הוא פשוט כל כך... גבוה.

גדול.

עור חלק ושזוף, כתפיים רחבות בצורה בלתי־אפשרית, שרירים חסונים שנמתחים במורד גבו.

ואז התחת שלו.

אלוהים אדירים, התחת שלו.

קו השיזוף הקלוש על עורו החום בהיר גורם לתחת שלו להיראות מוצק במיוחד, כמו אפרסק עסיסי שאני פשוט רוצה לרדת על הברכיים ולנשוך ו–

הוא מסתובב.

אני בקושי מספיקה להרים את העיניים בחזרה אל פניו, שם אני מזהה את האוזניות האלחוטיות הנוראות האלה שנעוצות באוזניו.

הוא מקשיב למוזיקה.

ברור שזה מה שהוא עושה.

והוא בוהה בי בעיניים יפות בצבע השמיים שפעורות בתדהמה.

"אני כל כך מצטערת," אני ממלמלת במהירות, נלחמת בעצמי להשאיר את עיניי על עיניו ולא על הזין שלו, שהוא מנסה להסתיר בידו, ואומנם הוא רק בזווית העין שלי, ויש לו ידיים גדולות, אבל הניסיון שלו נכשל. אי־אפשר להסתיר דבר כזה.

"לא שמעתי שנכנסת," הוא אומר בקול רם ובקולו יש רמז למבטא. ואז הוא מוציא את האוזניות בידיו, ומשאיר את הזין שלו תלוי בחופשיות.

אל תנעצי מבט, מגי, אל תנעצי מבט.

במקום זה, אני בוהה.

זה חתיכת זין.

אני מוכנה להישבע שאני אפילו רואה אותו זז טיפה כשאני מסתכלת – הפיתון העבה, הארוך והכהה הזה שגורם לי להצטער שזה לא סרט פורנו שבו הייתי יכולה לרדת על הברכיים. אף פעם לא היה זין גדול ויפה כל כך בקרבת הפה שלי, אבל אני בטוחה שהייתי מצליחה להבין מה לעשות איתו.

ובזמן שאני בוהה בו בפה פעור, כרטיס המפתח שלי מחליק לי מהיד ונופל על הרצפה.

"שיט," אני נשלפת מהמחשבות ומתכופפת להרים אותו.

בדיוק כשהוא מתכופף להרים אותו.

אני נבהלת מהקרבה אל הזין הענקי שלו, נרתעת ומתיישרת.

הראש שלי מתנגש בלסת שלו.

"אני כל כך מצטערת!" אני צועקת שוב בזמן שאני מתרחקת לאחור ואוחזת בראשי שפועם בכאב.

הוא נראה המום עוד יותר מקודם, תופס את הלסת שלו ביד אחת ובוהה בי בבלבול.

"כל כך מצטערת!" אני אומרת שוב, מודעת לעובדה שאני צועקת, ואז מצליחה להסתובב ולהתקדם אל הדלת לפני שאמצא דרך לתקוף אותו פעם נוספת.

"אה, מיס," הוא אומר בדיוק כשאני עומדת לצאת לחופשי, "המפתח שלך."

פאק!

אני מסתובבת ורואה אותו הולך לקראתי, הפאקינג זין שלו מתנדנד בחופשיות כמו גרזן־קרב, והוא מחזיק את המפתח שלי בין אצבעותיו הארוכות.

אני מניחה את ידי על עיניי ככה שאני לא רואה שום דבר בכלל, מצליחה לחלץ את המפתח מבין אצבעותיו, ואז מסתובבת במהירות ונמלטת. אני די בטוחה שאני ממלמלת משהו כמו "אני מצטערת" או אפילו "פין" כשאני הולכת, אבל למרבה המזל אני מצליחה להגיע אל המסדרון ולסגור מאחוריי את הדלת.

"פאק," אני ממלמלת לעצמי, ואז דוחפת את עגלת החדרנית במסדרון הכי מהר שאני יכולה, ומרגישה שהפנים שלי בוערות. "לא ייאמן."

אלוהים, אני מקווה שהוא לא יגיש תלונה על חדרנית אחת שניסתה לראות אותו בעירום או משהו. לא היה פה שום "ניסיון" – לא הייתי יכולה שלא לראות אותו גם אם הייתי רוצה.

היית צריכה לנסות יותר.

וזה נכון. הייתי צריכה. אני מניחה שזה רק מראה כמה בודדה או כמה חרמנית אני. חיי המין שלי, חיי האהבה שלי, הכול נמצא בהקפאה מאז שחזרתי לטהצ'פי. אפילו בניו יורק לא קרה שום דבר מדהים, אבל לפחות יצאתי לכמה דייטים, ושכבתי עם כמה בחורים. לאורך השנה האחרונה הפכתי לנזירה, ונראה לי שהמצב הזה מתחיל להכביד עליי. מתברר שגברים מוזרים ועירומים הם כל מה שאני צריכה כדי לצאת מדעתי.

אבל הוא לא היה סתם גבר ממוצע. הוא היה יותר מ־1.80 מטר, והיו לו ידיים גדולות יותר מהפרצוף שלי וגוף שנראה כאילו הוא מפוסל בארד. היו לו עיניים שהזכירו לי את השמיים ביום קיץ ומבטא שרימז על חינוך מעולה במקום כלשהו, הרבה יותר מעניין מטהצ'פי.

אם להיות כנה, הוא היה הגבר הכי מהמם וממגנט שראיתי אי־פעם, וזה אפילו לא כולל את הזין שלו.

אני נשענת על הקיר מחוץ לחדר החדרניות, מנסה להסדיר את המחשבות שלי ונושאת תפילה קטנה. אני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני רואה את הגבר הזה.

1 באנגלית Rosemary and Thyme – רוזמרין וטימין.