פרק 1: ויולטה
א.
אמא של אלעד אף פעם לא אהבה שמן זית. היא אמרה שיש לו ריח מוזר וטעם אגרסיבי מדי. כשאלעד היה ילד אף אחד לא השתמש בשמן זית. אנשים שמו שמן רגיל בסלט. אחר-כך כששמן הזית התחיל לחלחל אל תוך הבתים, אמא שלו עיקמה את אפה ואבא שלו אמר שהשמן הזה מזכיר לו שמן מכונות. יש לו ריח של שמן מכונות וטעם של שמן מכונות, אז זה כנראה שמן מכונות, הוא אמר. בעצם אבא של אלעד אהב עצי זית. היתה לו מין רומנטיקה תנ"כית כזאת. הוא היה נעמד בבקעה מלאה עצי זית ואומר שככה בדיוק זה נראה כשבני ישראל הגיעו הנה בפעם הראשונה – הם היו נוודים כחושים, והם נעמדו מול חורשות הזיתים האלה ולא ידעו את נפשם. אמא של אלעד העדיפה דווקא להיזכר ביער הפולני, בנהרות האדירים, בעשב הדשן, באווזי הבר. עצי זית לא עשו לה כלום. הכל כאן נראה לה די כחוש ומאובק. זיתים הם דווקא אכלו, אבל רק את הזיתים האלה עם הטעם האנמי מקופסאות השימורים. כשאלעד הביא פעם כמה זיתים סוריים עם מרירות מעקצצת שהמחנכת קנתה להם במרוכז בטיול של הקבוצה לשוק הערבי בעכו, אמא שלו עיוותה את פניה ואמרה שזה מר לה מדי. קלקלו את הזיתים, היא אמרה.
אלעד נזכר בזה עכשיו כשחורשות הזיתים המתמעטות של הגליל התחתון חלפו מול עיניו בכביש העולה מאלונים. כמה לא מפתיע שהוא הצליח לסגל לו את כל הטעמים שהיו זרים להורים שלו. הוא מכור לשמן זית ושם אותו בכל דבר. במקרר שלו עומדת תמיד צנצנת עגלגלה גדושה להתפקע בזיתים סוריים מרים. גם המראה של חורשות הזיתים הצומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה – שותקות, רכות, קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן, כאילו הכרחיות – כמו ליטף את אבריו הפנימיים, כיסה בו משהו מתחבט וממרה בעלווה כהה, קשה ומענגת.
כמו צרי עברו משבי אחר הצהרים הצנועים על חורשות הזיתים, על מכתמי החורש, האלות המאובקות על קווי הרכס המתגבהים, האלונים החפויים בקצווי הקיץ המלוהטים, קצווי הקיץ המונחים פרומים בצדי הדרך כמו חוטי חשמל שנקרעו באיזה מקום ואף אחד לא בא לתקן, אין כסף ואין עניין לציבור, והכל מוטל עזוב, שכוח, מפוחם. הקיץ כאן לתמיד וקשה אפילו לדמיין התקררות וגשם. הקיץ כאן לתמיד, מוטל צרוב וניחר על שמורות הטבע המתמעטות, מצית בהן שריפה אחר שריפה.
ב.
אלעד גר באחד מאותם אזורים המתקראים ריאות ירוקות. הריאות הירוקות הן כמו חמצן והחמצן אוזל, אומרים הירוקים. הדבר הירוק היחיד שיישאר כאן בקצב הזה זה אנחנו, הפעילים הירוקים, אמרה לו פעם נטע.
לא ידעתי שלירוקים יש הומור שחור, השיב אלעד.
מה חשבת שיהיה להם, הומור ירוק? גיחכה נטע.
הם עמדו אז ליד גדר האבנים המפרידה בין החלקות שסביב בתיהם. מן הצד שלו רכן על הגדר עץ חרוב ומהצד שלה תאנה. נטע הניחה את ידה על הגדר והחליקה מבלי משים על האבן. אלעד הביט באצבעותיה החזקות, בכף ידה הקשה העוברת ברכות על האבן כמו מכיירת אותה. האבן התענגה על מגע ידה של נטע. מזמן לא נגעו בה ככה.
אלעד הביט בחורשות הזיתים החולפות מבעד לחלון המכונית, וחשב בחיבה על ידה של נטע ועל גדר האבן. הגדר היא שריד מן הכפר הערבי שעמד שם לפני מלחמת השחרור. אחרי המלחמה פוצצו באופן שיטתי את בתי הכפר, אולי כדי שלא יהיה לתושבים לאן לחזור. על ההריסות כיסתה במהירות וביעילות צמחיית החורש הטבעי של הרי ירושלים, נתמכת ביעור אלים ונחוש של הקרן הקיימת. אחר-כך הפכו את כל האזור לשמורת טבע. בתוך שמורת הטבע הוקם היישוב. הברקה נדל"נית מתוחכמת וערמומית הכריזה על היישוב כ"יישוב אקולוגי". בפועל פשוט הרסו קטע מהשמורה. עכשיו הם רוצים להרוס עוד קטעים ממנה ונטע נלחמת בהם. נלחמת ומפסידה, מפסידה ונלחמת. היא נשענה על גדר האבנים ונאנחה. היא בדיוק חזרה אז מעוד ישיבה שוחקת עם מהנדסים, עורכי-דין ועסקנים במועצה האזורית.
אלעד ניחם אותה. קאמי אמר שהמאבק עצמו נותן משמעות לחיים, גם אם הוא חסר סיכוי, אמר בעיניים מושפלות. נטע הסתכלה בו ונאנחה שוב. היא החוותה כלפי הוואדי השרוף שהסתמן מהם והלאה, נמשך מביתו של אלעד אל תוככי השמורה. מה זה משנה, אמרה, בזמן שאני נלחמת על השמורה מישהו שורף אותה. עוד מעט לא יישאר לי על מה להילחם.
אלעד הנהן ונמנע מלהביט אל הוואדי. המראה חרך בו משהו.
ההצתות התחילו לפני שנתיים. נראה היה שמישהו מנסה בעקביות לכלות את השמורה. מכבי האש הגיעו תמיד מאוחר מדי ובכוחות עלובים מדי, וכך נשרפו בכל שנה חלקות חורש נרחבות. גורמי המשטרה הסתפקו בזריקת השערות: מישהו זרק סיגריה, מישהו ריתך משהו ביישוב, ואולי מדובר בכלל על טרור פלסטיני.
אם אני הייתי פלסטיני, אמר שוטר אחד לנטע אחרי שסיפרה לו את תולדות המקום בקיצור, גם אני הייתי שורף פה את כל היער המסריח הזה.
בני זונה מזדיינים כולם, סינן החבר שלו שעמד לידו, שיישארו במחנות בעזה. שיגידו תודה שאנחנו לא מוחקים את המחנות שלהם.
והשמורה המשיכה לבעור. בין בעירה לבעירה נראו הסלעים והחורש כפני המאדים, מכוסים בחומר כימי אדמדם שפוזר ממטוסי הכיבוי והתערב באפר המתאבך מעל הארץ הנאנקת מחום ומצמא. תסתכל, אמרה נטע, ידה האחת נטויה על הוואדי המפוחם וידה השניה חולפת בתלתליה ששיבה ראשונית נאחזה בשוליהם, הכל הולך פארש. כל-כך מעט עוד נשאר מכל זה, וגם מה שנשאר הולך לנו מול העיניים... וכל-כך מהר...
ג.
כל-כך מהר, הרהר כעת אלעד, מטפס במכוניתו לעבר צומת גולני. הוא יצא אז רק לרגע החוצה, לנוח מן הסחרור שהיה נתון בו בתוך הבית, אבל דבריה של נטע, שעמדה מעבר לגדר וליטפה אחת מאבניה, העמיסו עליו מטענים עודפים – והוא מיהר פנימה אל המכתבים והתמונות, אל הקדחתנות שהיה אחוז בה מזה זמן, הקדחתנות שהתחילה מאימייל אחד שקיבל לפני כמה שבועות:
אלעד יקירי,
לא היה פשוט לאתר אותך אחרי כל-כך הרבה שנים, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. תמיד יש מישהו שמכיר מישהו ששמע משהו. טוב, אתה לפחות בארץ. תאר לך מה זה לאתר אנשים בניו-זילנד. בכל אופן אנחנו אוטוטו בני ארבעים (מה לעשות...) והחלטנו לשנס מותנינו ולארגן פגישת מחזור, לפני ש... אותך למשל לא ראינו כבר כמעט עשרים שנה. אז אנחנו מאוד מקוות שתגיע (מכל הפגישות מחזור הקודמות הברזת לנו...). הפגישה תהיה בכחל, בגליל (ראה מפה מצורפת), בבית של לינוי, בספטמבר. אנחנו מנסות לתאם תאריכים אז תכתוב לנו מתי הכי נוח לך (עדיף לא בסופשבוע בגלל אלישע. אתה זוכר שהוא חזר בתשובה, לא?).
להתראות בקרוב – ליה, עופרית, לינוי (הוועדה המארגנת)
האמת היא, חשב, מתבונן במבט מזוגג בחמוקי ההרים העגולים, החשופים, המצניעים כפרים ערביים בעריית הוואדיות החרבים ובצנעת חורשות הזיתים החרישיות – האמת היא שחוסר השקט התחיל עוד קודם, הרבה לפני האימייל. מתי זה היה? לא ברור. הוא התחיל לחוש איזו מועקה לא ברורה, איזה משקל יתר. חיי היומיום הפכו תפלים ונגרסו בפיו כמו מזון בפי חולה שפעת. התוכניות החביבות עליו בטלוויזיה נראו פתאום אוויליות וריקניות. סרטי הריגול הישנים בערוץ TCM עוררו בו משהו קרוב לבחילה. אלוהים אדירים, חשב, איפה נתקעתי שאני עדיין מסתכל על זה? השידורים החוזרים של סיינפלד התחילו לדכדך אותו. הם נשארו מי שהם, והוא כבר היה מישהו אחר. כבר לא היה מסוגל לצחוק באופן משוחרר מהבדיחות האלה שהפכו כמעט לחלק ממרקם התודעה שלו. סיינפלד הפך להיות מין תזכורת מציקה לעצם התזוזה של הזמן, של הגריסה והשחיקה העקשנית. הוא שם לב שקשה לו לשחזר את התחושות שלו ביחס לאותן סצינות לפני שנה, לפני שנתיים. אף פעם לא הצליח לשחזר מצבי תודעה. מצבי תודעה קודמים, מלפני עשר או עשרים שנה, נראו לו כמעט חידתיים, בלתי ניתנים להפרדה מעצם התחושה של השחיקה והיפרדות הרכיבים לאיי נפש תמהים, משקיפים, צופים מבלי לראות דבר, תוהים על כל שהיה מלוכד פעם, על כל שהיה מובן מאליו, אם היה כזה באמת. שלונסקי כתב פעם שורות נפלאות:
כל עיתותי תִשבּוֹרֶת יום וליל
כל מילותי היו לי לזרות...
תשבורת יום וליל. הוא נזכר בקולה של נורית גלרון שרה את זה כמו קינה מאופקת. דברים שנהג להתפעל מהם נראו לו פתאום ריקים וסתמיים. משפטים שתמיד נראו לו נוקבים ומרגשים הפכו לפתע לקלישאות נבובות. ההווה הלך ונפרם.
לפני כמה ימים מצא את עצמו בוהה במנורת ההלוגן שעמדה ליד המיטה שלו. הוא אהב מאוד את המנורה הזו. היה לה אור נוח מאוד לקריאה, והיה קל לכוון אותה כך שתאיר בדיוק על הספר ולא על הפנים. לא מזמן העוזרת הפילה את המנורה לרצפה והראש נתלש מן התושבת שלו, ומאז הוא תלוי על שני חוטי חשמל דקים ואומללים כמו ראש חצי כרות של מישהו שהתליין עשה מלאכה לא מוצלחת בהוצאתו להורג. הוא היה צריך לקחת את המנורה לתיקון, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שהוא יודע שעליו לעשות, וחולפים חודשים והוא לא עושה והכל נשאר תלוי ועומד. הוא בהה בראש הכרות הזה של המנורה, ובראשו התחבט פסוק מקהלת ששמע פעם מצוקרמן: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.
גם העבר הקרוב היה נפרם והולך. לפני השינה לא הצליח לקרוא דבר. הכל נראה עלוב ורעוע. בלשכת הדובר של משרד התיירות שבה עבד נערמו על שולחנו תזכירים לחוברות וברושורים שעליו לנסח, והוא ישב ובהה בהם חסר אונים. מדי פעם הנפיק בכל זאת איזה מסמך, רק כדי לייצר מראית עין של תפקוד. בינו לבינו ידע כמה עלובה התעמולה שהוא מייצר וכמה היא דלת השפעה לנוכח המציאות שהופכת את הארץ הזאת פחות ופחות אטרקטיבית למשקיעים ולתיירים, אבל צריך לשחק את המשחק וצריך לקבל משכורת בסוף החודש. לכן כפה על עצמו לכתוב שוב ושוב שורות נפוחות, ריקות, ממחזר את המיומנות שרכש עוד בזמן שירותו הצבאי בדובר צה"ל.
אלעד לא הבין עד הסוף את התחושה הזאת. למה ההווה מתפורר לו? בזווית ראשו ידע שזה קשור לגיל ארבעים הממשמש ובא, אבל סירב להכיר בכך. כשהבליח הקישור הזה לראשונה בראשו חשב רק: אלוהים, כמה נדוש. משבר גיל הארבעים, הכל פתאום חסר משמעות, כמה נדוש. הוא חש תיעוב עצמי. מאז צצה המחשבה הזו מדי פעם ובכל פעם עוררה בו מין פיצול אישיות. מצד אחד היה אלעד החרד, האבוד, הקורס לתוך איזה הווה קלוש ומתפרק, ומן הצד השני אלעד הביקורתי, מלא הבוז, המצמצם עיניו כלא מאמין ואומר כמה נדוש, אלוהים כמה נדוש. כך בדיוק היה אלעד מתפצל כשצפה בסרטים אמריקאיים הפועלים על בלוטות הקתרזיס הנמוכות ביותר, על שסתומי האהבה, ההיחלצות לטובת הזולת, ההקרבה למען המולדת. אלעד אחד היה מתלחלח כולו, דומע ומרטיט, מחסל חפיסות טישו, או נמלא עזוז מרוגש כשהוא שועט בראש גייסות משולהבים, אוחז בדגל הכוכבים הקרוע באוויר המפולח והעשן – וכל אותה העת היה אלעד השני צופה בו מן הצד במבט מסויג, מלגלג, מוכיח את אלעד המשולהב וערל האוזניים: אבל זה הרי הקיטש בהתגלמותו, זה הרי ירוד ושטוח עד כדי עלבון...
כך הצטברו הסימנים כמו שורה של אזהרות מטאורולוגיות, ובתוך כל זה נמשך התהליך שנקרא חייו. ואז הגיע האימייל מהוועדה המארגנת. ובעקבותיו הסחרור.
ד.
הוא השיב את תשומת לבו אל הכביש. בכל פעם מחדש הופתע לגלות איך הוא מסוגל לנהוג משכי זמן ארוכים מבלי לשים לב כלל אל הכביש, כאילו הוא מפעיל את הנהג האוטומטי, מניח למישהו אחר לשים לב לפרטים הטריוויאליים של הדרך ומתמכר לשטף מחשבות, ואז היה מתנער, מופתע לגלות שהוא אינו זוכר כלל את הדרך שעשה כרגע, ושואל את עצמו איך זה שלא עשה תאונת דרכים. מצד שני, גם את המחשבות שאליהן הניח לעצמו להיסחף לא זכר הרבה פעמים. אז איפה בכלל הייתי בעשר הדקות האחרונות, שאל את עצמו. ברדיו חזרו והודיעו שמאז אתמול מורגשות רעידות אדמה באזור דרום ים-סוף. המוקד היה כנראה אי-שם בלב ים, מול ג'יבּוּטי, לפני יממה שלמה. נזק מועט נגרם לעיר ג'יבוטי, וגם לעיר אלחוּדידיה שבתימן נגרם נזק כלשהו, ומאז מוסיפות להירשם רעידות בדרגות עוצמה נמוכות מעט צפונית יותר. בינתיים אין אבדות קשות בחיי אדם. מישהו מהמכון הסייסמולוגי העריך שמדובר באפטר-שוק של הרעידה שהתרחשה באזור ג'יבוטי ואמר שהסיכוי לרעידות נוספות באותו אזור בזמן הקרוב אינו גבוה, אבל אינו בלתי אפשרי.
ואז שיחת הרדיו נדדה לשבר הסורי-אפריקאי, עליו אמר אותו מומחה שהוא החל להיווצר לפני כחמישים מיליון שנה, כשאפריקה התחילה להיפרד מאסיה, ומאז הוא עדיין בתזוזה מתמדת, אבל תזוזה אטית ויציבה, כך שאין מה לדאוג. אמנם, הוסיף הסייסמולוג, אין ערובה שמשהו לא יתערער וישנה את קצב התזוזה של השבר – אבל הסיכוי לכך הוא נמוך מאוד, ואנחנו כנראה לא נראה בחיינו את ים-סוף הופך לאוקיינוס...
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.