הבהוב באפלה

1

יש לי דגדוג בגרון.

בהתחלה הוא כמעט בלתי מורגש, כמו קצה של נוצה שמלטפת את הוושט שלי מלמעלה למטה. אני דוחפת את הלשון עמוק לתוך הפה ומנסה לגרד בפנים.

זה לא עוזר.

אני מקווה שאני לא מפתחת איזו מחלה. האם הייתי ליד אדם חולה לאחרונה? מישהו מצונן? אי אפשר לדעת. אני נמצאת ליד אנשים כל היום. אף אחד מהם לא נראה חולה, אבל אפשר להידבק ממישהו בצינון עוד לפני שהתסמינים מתחילים להופיע.

אני מנסה לגרד שוב.

אולי זאת אלרגיה. כמות האבקנים באוויר גבוהה מהרגיל, שמונה מתוך עשר על פי מדד האלרגנים. השבשבת הקטנה באפליקציית מזג האוויר שלי צבועה באדום עז.

אני מרימה את כוס המים שלי, לוגמת ממנה ומגרגרת לפני שאני בולעת אותם.

גם זה לא עוזר. אני מכחכחת בגרוני.

"כן?"

אני מרימה את מבטי אל המטופלת שיושבת דרוכה על כורסת העור הגדולה שמולי. אצבעותיה הדקיקות שלובות בחיקה. אני בקושי רואה את הצלקות העדינות על רקע עור הידיים המושלם שלה. אני שמה לב שהיא עונדת צמיד על מפרק ידה כדי להסתיר צלקת מכוערת — עמוקה, משוננת וסגולה. זה צמיד מחרוזי עץ עם קמע כסוף קטן בצורת צלב שמשתלשל מהם כמו במחרוזת תפילה.

אני בוחנת את הבעת פניה של הנערה, את עיניה. היא לא בוכה, אבל רק עכשיו התחלנו.

"סליחה, לֶייסי." אני משפילה את מבטי אל ההערות שכתבתי לי. "יש לי דגדוג בגרון. תמשיכי בבקשה."

"אה," היא אומרת. "בסדר. אמרתי שלפעמים אני ממש כועסת ואני לא יודעת למה. הכעס הולך ומצטבר ואז אני פשוט חייבת —"

היא משפילה את מבטה אל זרועותיה ופורשת את אצבעותיה. חתכים זעירים רבים מסתתרים בשקעים שבין האצבעות.

"זאת דרך לשחרר מתח," היא אומרת. "זה עוזר לי להירגע."

אני מהנהנת ומנסה להתעלם מהדגדוג בגרון שלי. הוא הולך ומחמיר. אולי זה רק אבק, אני אומרת לעצמי. יש פה הרבה אבק. אני מסתכלת על אדן החלון, על מדף הספרים, על התעודות הממוסגרות שעל הקיר שלי. הם מכוסים בשכבה דקה של אבק שמתנוצץ באור השמש.

תתרכזי, קלואי.

אני נפנית בחזרה אל הנערה.

"ולמה זה קורה לדעתך, לייסי?"

"הרגע אמרתי לך שאני לא יודעת."

"תנסי לחשוב."

היא נאנחת ומסובבת את הראש שלה הצידה, בוהה בחלל. היא נמנעת מקשר עין. בקרוב היא תתחיל לבכות.

"זה בטח קשור לאבא שלי," היא אומרת, והשפה התחתונה שלה מתחילה לרעוד קלות. היא מסיטה את שערהּ הבלונדיני ממצחה. "כי הוא עזב וכל זה."

"מתי אבא שלך עזב?"

"לפני שנתיים," היא עונה. ואז, בתזמון מושלם, זולגת דמעה בודדה על הלחי המנומשת שלה. היא מנגבת אותה בכעס. "הוא אפילו לא נפרד מאיתנו. הוא לא הסביר למה. הוא פשוט עזב."

אני מהנהנת וכותבת עוד הערות.

"את חושבת שאת עדיין כועסת על אבא שלך כי הוא עזב אותך בצורה כזאת?"

השפה שלה שוב רועדת.

"והוא גם לא נפרד ממך, אז לא יכולת להגיד לו איך הרגשת."

היא בוהה במדף הספרים בפינת החדר ומהנהנת, עדיין מסרבת להישיר אלי מבט.

"כן," היא אומרת. "זה נכון."

"יש עוד מישהו שאת כועסת עליו?"

"אמא שלי. אני לא יודעת למה. תמיד חשבתי שהוא עזב באשמתה."

"אוקיי," אני אומרת. "עוד מישהו?"

היא שותקת וכוססת את העור סביב הציפורן שלה.

"אני כועסת על עצמי," היא לוחשת, ולא טורחת לנגב את הדמעות שנקוות בזוויות עיניה. "שלא הייתי מספיק טובה כדי לגרום לו להישאר."

"זה בסדר לכעוס," אני אומרת. "כולנו כועסים. ועכשיו, אחרי שסיפרת לי את הסיבה לכעס שלך, אנחנו יכולות לשתף פעולה ולמצוא דרכים לעזור לך להתמודד איתו טוב יותר כדי שלא תכאיבי לעצמך. מה דעתך?"

"זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

"מה?"

"הכול. הוא, הדבר הזה. להיות פה."

"למה את חושבת שלהיות פה זה דפוק, לייסי?"

"למה אני בכלל צריכה להיות פה?"

היא צועקת עכשיו. אני נשענת אחורה ומשלבת את אצבעותי. אני נותנת לה לצעוק.

"כן, אני כועסת," היא אומרת. "אז מה? אבא שלי עזב אותי! הוא עזב אותי. את יודעת איך זה להיות ילדה שאין לה אבא? ללכת לבית הספר ולראות את כולם מסתכלים עלייך ומדברים עלייך מאחורי הגב שלך?"

"האמת שכן, אני יודעת איך זה," אני אומרת. "זה לא כיף."

היא שותקת עכשיו. ידיה רועדות בחיקה והיא משפשפת את הצמיד שלה באגודל ובאצבע המורה. למעלה ולמטה. למעלה ולמטה.

"גם אבא שלך עזב אותך?"

"משהו כזה."

"בת כמה היית?"

"שתים־עשרה," אני עונה.

היא מהנהנת. "אני בת חמש־עשרה."

"אחי היה בן חמש־עשרה."

"אז את מבינה על מה אני מדברת?"

הפעם אני זו שמהנהנת ומחייכת אליה. החלק הכי קשה הוא לרכוש את האמון שלה.

"אני מבינה." אני רוכנת קדימה ושוב מצמצמת את המרחק בינינו. היא נפנית אלי עכשיו ועיניה הדומעות מישירות אלי מבט מלא תחנונים. "אני מבינה אותך לגמרי."