הבחורים של ראיוט 2: ראיוט רולז

1

דאש

״אוי, אלוהים, אני פאקינג עומד למות!״

רן מושיט לי מגבת מטבח משובצת באדום ולבן, דוחף לי את היד אל הזין שלי וצוחק בשקט. ״פאק, לאבט, אל תהיה כל כך דרמטי. אתה לא עומד למות.״

״זה באמת הרבה דם.״ מהמושב הקדמי במכונית, פאקס, בגופיית הסבא הצמודה שלו ובמשקפי טייסים זהובים, נראה כאילו הוא בדרך לשדה התעופה כדי לעלות על טיסה למקסיקו. הוא מעביר את ידו באיטיות על הראש המגולח שלו, ואז משנה את הזווית של המראה האחורית, כנראה כדי שיוכל להסתכל עליי כשאני שרוע על המושב האחורי של הפורד צ׳ארג׳ר שלו משנות השבעים, המכנסיים שלי מופשלים אל קרסוליי ודם מכסה לי את הירכיים. ״הרבה דם,״ הוא אומר שוב. ״כל כך הרבה דם לא צריך לצאת למישהו מהזין.״

״תפסיק לבהות ותלחץ על הגז,״ אני מסנן. ״סבתא שלי יכולה לנהוג יותר מהר, והיא מתה.״

״ליידי מרגרט אלספת דקייטור לאבט? לנהוג? אל תהיה טיפש,״ מגחך רן ממושב הנוסע. ״המכשפה הזאת לא ידעה לתפעל פותחן קופסאות שימורים. היא לא יכלה לנהוג.״

מטריד שרן יודע כל כך הרבה על קרובי המשפחה שלי. הוא טיפוס חוקר. מרחרח. האף שלו תקוע תמיד בעניינים שלא קשורים אליו בשום צורה. אי אפשר לעצור, להניא, לשחד או לשדל אותו לחדול מהתחביב הקטן שלו. זה חלק בלתי נפרד ממנו, ממש כמו שערו הגלי הכהה, או כמו העיניים הירוקות החודרות שלו. הצורך שלו לדעת דברים משמש אותנו ופועל לטובתנו לעיתים קרובות. אבל לפעמים הוא סתם פאקינג מעצבן.

פאקס מחייך בלעג, מתעסק בחוגת הרדיו ומחפש תחנה. ״מה בעצם עשית לעצמך? אני יודע שאתה אוהב דברים קינקיים, אחי, אבל יש גבול. אם אתה צריך לפגוע בעצמך כדי לגמור, אולי פשוט... תהיה יותר עדין בפעם הבאה?״

״לא ניסיתי לגמור!״ אני מצמיד את המגבת, מפעיל לחץ על הזין, ותחושה צורבת ומעקצצת עוברת לאורכו, במורד שתי רגליי, עד לכפות הרגליים ושם עושה פניית פרסה בחזרה אל המוח שלי, ועיניי מתמלאות דמעות. שאלוהים הטוב והמיטיב יעזור לי, זה פאקינג כואב. ״אני... רק ניסיתי —״ אוי. אוי, אלוהים. זה ממש רע, ״לנקות את עצמי.״

״לנקות את עצמך? השתמשת בתיל במקום ספוג? כי הדבר הזה לא נראה טוב.״

רן מכה את פאקס על הזרוע. ״לא עוזר, אחי. הוא ממש סובל. יכול להיות שהזין שלו ייפול. אתה מפחיד או —״

״שניכם פאקינג מפחידים אותי! הזין שלי לא ייפול! אוי, אלוהים, פשוט תנהג, בשם כל הרוחות והשדים. אני מסוחרר בטירוף.״

״מה אמרתי לך. יותר מדי דם.״ פאקס מכריז את זה בפסקנות, כאילו ניצח בוויכוח חשוב במיוחד. ״נראה שהימים שלך כנגן בנג׳ו מאחוריך, אחי. המיתר הזה באמת ובתמים נקרע.״

״אל תילחץ, בן אדם. הם יוכלו לתפור אותך בחזרה.״ רן זורק את המילים מעבר לכתף, אבל הוא לא נשמע משוכנע במיוחד. הוא מחייך כמו השטן בכבודו ובעצמו.

״אני לא יכול לחיות עם זין דפוק, חברים. אני לא יכול להסתובב עם נקניקייה נגוסה במכנסיים. אם הם לא יוכלו לעשות אותו יפה שוב, תגידו להם שיוותרו עליי. תחתמו על טופס ויתור על החייאה אם צר —״

שני הבחורים בקדמת המכונית מתחילים לשאוג בצחוק, ואני קולט שאולי אני באמת קצת מגזים. ובכל זאת. הם יכולים להפגין קצת יותר תמיכה. ״חארות. אף אחד מכם לא יודע איך זה שחלק חשוב מהגבריות שלכם פשוט... פשוט... פאקינג נקרע!״

פאקס שואג בצחוק חזק יותר. ״אלוהים, המבטא הופך את זה לעוד יותר מצחיק.״

רן מכסה את הפה בידו, מנסה להסתיר את החיוך ולהשתלט על עצמו. הוא באמת משתדל לשמור על פרצוף רציני, אבל זה פאקינג חסר טעם. העיניים שלו עדיין נוצצות משעשוע. ״תירגע, חבר. אנחנו נכנסים אל החניון. נדאג שיטפלו בזה עוד רגע.״

מאונטן לייקס, ניו המפשייר היא עיירה קטנטונת שניצבת על הגבעות של יער בלאק מאונטן. בהתאם לגודל המקום ולאוכלוסייה הדלילה שלו, גם בית החולים כאן קטנטן. למען האמת, זה נס שבכלל יש כאן בית חולים. היה סביר יותר שתהיה כאן רק מרפאת חירום, או סתם מרפאה כללית, אבל נראה שהמזל מאיר פנים לי ולזין השבור שלי. אני אזכה לפגוש רופא אמיתי, והוא יוכל לתקן את חוסר הצדק המיני המשווע הזה.

פאקס חונה, ואז רן עוזר לי לצאת מהמכונית. פאקס מקפיד לשמור מרחק ועומד עם הידיים בכיסים והעוויית כאב על פניו. זה הקטע עם פציעות זין — כל הגברים מזדהים ורוטנים בכאב כשדבר כזה קורה, כי קל כל כך לדמיין שהזין שלך הוא זה שנדפק. שחקן כדורגל אחד חוטף בעיטה בביצים, וכל הקבוצה המזוינת מרגישה אותה.

אני קולט שאני מדשדש בחניון בתחתוני בוקסר, מצמיד מגבת מטבח למפשעה — באופן מאוד לא מכובד וחסר כל גינוני נימוס — אבל התנהגות ראויה היא הדאגה האחרונה שלי כרגע.

אנחנו עוברים בדלתות האוטומטיות.

חוצים רצפת לינולאום דהויה.

מקיפים מכשולים מסוג כיסאות עץ רעועים ולא תואמים שממלאים את חדר ההמתנה.

ואז שלושתנו ניצבים מול אחות פעורת עיניים שנראית מאוד לא מתרשמת. תג הפלסטיק הקטן שצמוד למדים שלה מגלה ששמה טארה.

היא מקשיתה גבה אל רן. אנשים תמיד עושים את זה — מניחים שהוא האחראי בחבורה המוזרה שלנו. הם לא ממש טועים. הם פשוט גם לא צודקים. עיניה יורדות אל מגבת המטבח המעוכה והספוגה בדם שאני עדיין מצמיד אל הפציעה. ״שואב אבק?״

״לא! לא שואב אבק! מה נסגר, גברת!״ אם אני נשמע קצת ממורמר, זה מפני שככה אני מרגיש. זה כבר מספיק משפיל. ועכשיו כל מיני נשים בגיל העמידה חושבות שאני איזה סוטה שדוחף את הזין למכשירי חשמל? פאק, שמישהו יירה בי עכשיו.

כמו טורף ממשפחת החתוליים, פאקס נשען על עמדת האחיות ומניח מרפק אחד על הדלפק. לפעמים אנשים מזהים אותו כשאנחנו יוצאים. הוא דגמן בשביל בתי האופנה הכי גדולים בעולם בזמן האחרון, ורוב העבודות שלו הן קמפיינים בין־לאומיים. אבל לא נראה שהאחות הזאת מכירה אותו. היא בקושי מסתכלת עליו, והוא בקושי מסתכל עליה. הוא בוחן את ערמת הניירות ואת המחשבון שמול מסך המחשב שלה. את אוסף העטים שליד המקלדת. את קופסת הפלסטיק עם שאריות הבולונז שננטשה ליד הטלפון. הוא מחייך אל תמונת החתול הצמרירי שמהודקת אל לוח הכתיבה שלה. ״אנחנו בסוג של דילמה,״ הוא אומר בשקט. ״החבר שלנו ניסה —״ הוא מרים את מבטו אל התקרה, ״לנקות את עצמו, וקרע משהו חיוני. ועכשיו, כמו שאת רואה, הוא מדמם מהאיבר האהוב עליו. קיווינו שתוכלו לעשות משהו לגבי זה.״

טארה מושכת באיטיות את התמונה של החתול הפרוותי במידה מזוויעה מלוח הכתיבה שלה ומכניסה אותה למגירה, הרחק מעיניו הבוחנות של פאקס. מאוחר יותר היא תתהה למה עשתה את זה. זה ייראה לה חסר כל היגיון. אבל אני יודע למה היא עשתה את זה. היא אוהבת את החתול. תעשה הכול כדי להגן עליו. החתול הזה חשוב לאחות שלפנינו כמו ילד בשר ודם לכל דבר ועניין. החלק הפרימיטיבי והחייתי במוחה מזהה את פאקס כיצור מסוכן, והאינסטינקט הראשוני שלה הוא להגן על התינוק שלה פן המפלצת בעלת הניבים החדים תנסה לטרוף אותו.

היא מזעיפה פנים. דוחפת אליי מסמך מהודק על פני הדלפק. ״תמלא את זה ותחזיר אותו לכאן כשתסיים.״

מימיני, רן מניד בראשו. ״קודם טיפול. אחר כך ניירת, גברת.״

מידה מסוימת של קסם אישי יכולה לעזור כרגע. חיוך חמים וקשר עין אמיתי כנראה יביאו אותי אל הרופא במהירות. אבל פאקס לא היה יודע להקסים אנשים גם אם חייו היו תלויים בזה. רן בהחלט יודע להשתמש בכריזמה שלו כשהוא במצב רוח מתאים, אבל זה בדיוק העניין. נדיר שהוא במצב רוח מתאים. הוא האדם הכי וכחן ועקשן שפגשתי בחיי, וסביר יותר שיגרום לאישה להיכנע מרוב פחד מאשר שיבחר בדרך קלה ונעימה יותר. לרוע מזלי, אני הצלע בעלת הקסם האישי במשולש הקטן שלנו, ואני ממש לא במצב שמאפשר לי לפלרטט עם טארה. לא כשהצרחות הדמיוניות של הזין שלי, בקולו הדמיוני הגבוה, ממלאות את ראשי בקריאות לעזרה. זה נס מזוין שאני בכלל מצליח להמשיך לעמוד.

טארה נועצת ברן מבט מלא שנאה. ״אנחנו צריכים לדעת על ההיסטוריה הרפואית שלו. אלרגיות. פציעות קודמות. דברים כאלה.״ היא מבטאת כל מילה באיטיות, כאילו חושבת שהוא קצת מוגבל ואולי לא מסוגל להבין את דבריה. ״אנחנו גם צריכים לוודא שיש לו ביטו —״

״אם תגידי ביטוח, אני נשבע באלוהים שאני אשבור את כל הרהיטים במקום הזה,״ נוהם פאקס. ״אם מישהו נפגע וסובל מכאבים, אתם צריכים לעזור לו לפני שאתם מוודאים שהכיסים שלכם יתמלאו.״

טארה נאנחת. פליטת האוויר נשמעת כאילו הגיעה כל הדרך ממעמקי נשמתה היגעה. ״תראה. אני אחות מוסמכת. אני לא ממלאת את הכיסים בשום דבר חוץ מחשבונות שצריך לשלם, חבר. עכשיו. אתה רוצה לעמוד כאן ולהתווכח על מערכת בריאות מושחתת שאין לי שום יכולת לתקן? או שאתה רוצה ללכת לשבת שם ולעזור למלא את הטפסים האלה כדי שנוכל לחבר מחדש את הפין של החבר שלך?״ היא נועצת מבט בעיניו, פניה חתומות וקודרות.

פאקס חושף את השיניים כשהוא לוקח את הניירות, רוכן אל הדלפק וחוטף את אחד העטים שלה — זהוב זרחני שטרול עם שיער ורוד תקוע לו בקצה. ״שתי דקות. אם זה ייקח יותר מזה אנחנו פושטים על המקום.״

״תעשה מה שאתה צריך לעשות, ילד.״

אני מתיישב על כיסא רעוע בעיניים עצומות, מזיע, מבועת, עירום ממותניי ומעלה, ובינתיים החברים שלי מתווכחים לגבי התשובות בטופס. אני מספק להם מידע כשהם מבקשים, ובשאר הזמן פשוט מחכה שיסיימו. אני מסוגל לחשוב רק על התחושה הכבדה, הרטובה והפועמת בין רגליי, ועל כך שהחדר מתנועע מצד לצד.

בסופו של דבר, הם מסיימים עם הטופס ומביאים אותו אל טארה, ואני נשאר שרוע על הכיסא, גונח באומללות כמו חיה פצועה. אני נכנס לטראנס משונה, אבל לא מהסוג השלו והמרגיע. זה יותר שיתוק נפשי שכולא אותי בתוך פאניקה אין־סופית, ואני מרגיש שהעולם עומד להגיע לסיומו, אבל הגוף שלי קפוא לחלוטין ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.

״וואו. נראה שעובר עליך יום לא פשוט.״

קול.

נשי.

די סקסי, למען האמת.

הצליל הייחודי והמעט צרוד קוטע את הקללות שאני מטיח בעצמי. אני פוקח את העיניים, מסתכל למעלה ו —וואו! הגב שלי מזדקף כאילו מישהו דחף לי מלמד בקר לתחת. רגליים אין־סופיות. עיני שקד יפהפיות בצבע חום עמוק ועשיר, כמו צבע האדמה אחרי מבול. הן מהפנטות כל כך שלרגע אני שוכח מהדם שנוטף במורד רגליי, ומצליח רק לבהות.

השיער שלה מטורף — בקבוקי תלתלים הדוקים. גשר האף שלה מנוקד נמשים שמעניקים לה מראה ילדותי, אשר עומד בניגוד חריף לקימורים הברורים שלה, שמודגשים בטי־שירט הדוקה של נאס״א ובחצאית ג׳ינס שחורה. עורה חיוור כמו חלב טרי. הלחיים שלה סמוקות כאילו יצאה כרגע מחדר מחומם מדי. כל החיים המזוינים שלי לא ראיתי משהו יפה כל כך.

״לא חשבתי שאני אמצא פעם את לורד לאבט בחדר המתנה בבית חולים, בתחתונים, מכוסה דם. שיט, אתה לא —״ היא מתבוננת במפשעה שלי. ״לא עברת סירוס, נכון?״

היא יודעת מי אני. והיא לא ביטאה את התואר שלי בשום רגש שהוא. זה לא רגיל. רוב האנשים לא מסוגלים לבטא את המילים לורד לאבט בלי חיוך לעגני או בלי מבט מלא פליאה. הבחורה הזאת מבטאת את המילים כאילו זה כל מה שהן. מילים. סדרת אותיות ותו לא. כאילו אין בהן שום רמיזה לקרקעות, או לעושר, או לזכויות יתר.

״סליחה? נפגשנו כבר?״

היא מרימה גבה ובוחנת את ההופעה המוזרה שלי. אני קולט באיחור מה היא רואה. אלוהים, זה כזה אסון מזוין. ״אה, רק פעם או פעמיים,״ היא אומרת. ״ביום, במשך שלוש השנים האחרונות. אתה צוחק, נכון?״ היא צוחקת ומהדקת את רצועת התיק שלה אל הכתף. אין לי מה לעשות אלא לצחוק יחד איתה.

״כמובן. ברור שעבדתי עלייך,״ אני מסכים. ״את מכירה אותי.״

״כן, אתה תמיד עושה קטעים בספרות, נכון?״

ספרות? שיעור ספרות? האלה המדהימה הזאת לומדת בוולף הול ולא שמתי לב אליה קודם? איך זה יכול להיות בכלל? שלוש שנים? החמצתי את הבחורה הזאת במשך שלוש שנים? לא נראה לי. ״כן. טוב, ספרות זה משעמם, נכון? חייבים לדאוג לבידור איכשהו.״

החיוך נמחק מפניה של הבחורה. ״תפסיק לזיין את השכל, דאש. אין לך מושג מי אני, נכון? אלוהים, אתה כזה זין. אתה והחברים המסריחים שלך מראיוט האוס חושבים שאתם כל כך פאקינג מיוחדים. ואתה? אתה?״ קולה מתגבר, והקלילות שהייתה שם לפני רגע נעלמת לגמרי. פניה מתוחות עכשיו, העיניים שלה מצומצמות, גשר אפה מקומט כך שהנמשים שלה נלחצים זה אל זה, ושפתיה המלאות המדהימות מהודקות בקו קשה עד שהן כמעט נעלמות. אני מבולבל כל כך מהשינוי החריף במצב הרוח שלה, שאני שוקע בחזרה על כיסא העץ הרעוע, ומהדק עוד יותר את המגבת אל הזין למקרה שיהיו לה רעיונות כלשהם. איך היא יכולה להיות עוד יותר יפה עכשיו, כשהיא זועמת?

אלוהים, יכול להיות שפאקס צדק? שאיבדתי הרבה יותר מדי דם? אולי אני כן מכיר אותה, והאמנזיה שאני חווה היא תופעת לוואי זמנית של אי־אספקת חמצן למוח. ״תראי —״

״אתה,״ היא ממשיכה ומצביעה עליי. ״עם המבטא הבריטי המפואר שלך, והמכונית המפוארת שלך, והבגדים המפוארים שלך —״

״היי! אני קונה את הבגדים שלי באמריקן אפרל!״ אני מרגיש מחויב להתגונן בפני התוקפנות שלה, אף על פי שאין לי מושג מאיפה זה מגיע, ושאני מוגבל במידה טרגית בגלל הפציעה שלי. הבחורה נושפת בביטול, ואז אני מבחין בו. בבוז. הוא נמצא שם למרות הכול. ואני חשבתי לרגע —

״אל תשקר. אבא שלך שולח לך את הבגדים מברוקס בראדרס אוף לונדון, נכון? יש לך בכלל מכנסי ג׳ינס, דשיל? או איזשהו זוג מכנסיים רגיל שלא צריך ניקוי יבש?״

״היה לי נוח יותר לענות אם הייתי לובש מכנסיים מסוג כלשהו כרגע.״

״מצחיק.״ היא משלבת את הזרועות על החזה, והגוון החום החמים בעיניה נהיה מאובן וקשה. משקל מבטה על עורי החשוף מגיע לרמות לא נעימות.

״מה סוג הדם שלך?״ צועק רן.

נו, ברצינות. כרגע אמרתי לו. ״או מינוס!״

הפה של הבחורה נוטה כלפי מטה לרגע בהבעת התרשמות. ״או מינוס זה נדיר. יש כאן התרמת דם היום. אתה צריך לתרום. זאת הסיבה שאני כאן, למקרה שתהית.״

אני משפיל מבט אל מגבת המטבח הספוגה בדם. ״אני בספק אם זה אפשרי. כל עודפי הדם שלי על הרצפה כרגע.״

בעמדת האחיות, פאקס נאחז בדלפק בשתי הידיים. הוורידים בצווארו בולטים. הוא נראה כאילו הוא עומד להסתער על השולחן ולדחוף את טארה הצידה כדי שיוכל להזין את הפרטים שלי במחשב בעצמו. ״אני לא צוחק איתך! זה באמת השם שלו!״ הוא מתפרץ.

טארה נועצת בו מבט רצחני. ״לא נולדתי אתמול, בסדר? זה שהוא בריטי לא אומר —״

״וואו, הבעיות עוקבות אחריכם כמו ריח רע, נכון?״ אומרת הבחורה עם העור המדהים והשיער הנפלא. ״שלושתכם עושים בלגן בעיר הקטנה הזאת כאילו היא שייכת לכם.״

״חלק ניכר ממנה באמת שייך לרן. הוא קנה את קוסגרוב לפני שנה. את יודעת, הפאב? אני משקיע את רוב הכסף שלי במניות. זה נראה יותר... זהיר.״

בת הכיתה המסתורית שלי נוחרת בבוז. ״כן, לא ממש אכפת לי מתיק ההשקעות שלך. אולי כדאי שתצאו לפעמים מהמשולש הרעיל שלכם ותתעניינו בעולם שבחוץ. אולי ככה לא תפגעו בכולם כל הזמן. אלוהים, כדאי שתלך לעזור להם. האחות הזאת עומדת לשלוח אל פאקס מאבטחים.״

תוך כדי שהיא אומרת את המילים, פאקס מתרחק מהדלפק בסערה ועיניו מבריקות כמו כספית נוזלית. אההה, שיייייט. אני מכיר את המבט הזה. הבן זונה עומד להשתגע. ״דאש — אוי, ברצינות. קארי? תעזבי אותו בשקט כבר. הבן אדם פצוע. דאש, בוא הנה ותראה לה את הרישיון שלך. האישה הזאת פאקינג לא מוכנה לוותר.״

״באיזה כיס לעזאזל נראה לך שהחבאתי את הרישיון שלי?״ אני שואל, אבל בינתיים אני הופך את השם של הבחורה בראשי כאילו זאת אבן יקרה. קארי. פאקס העיף בה מבט אחד וזיהה אותה. פאקס, הבחור שמזיין מישהי ושוכח שהיא קיימת אחרי חצי שעה. הוא קרא לאישה היפהפייה הזאת בשמה. יכול להיות שנכנסתי ליקום מקביל, שבו הכול זהה למציאות שלי, פרט לכך שיש כאן אדם אחד נוסף? מה קורה כאן לעזאזל?

אני מסתובב להגיד לבחורה הזאת, קארי, משהו שנון וחד, אבל כשאני מרים את המבט אני רואה אותה יוצאת מבית החולים.

אני מרגיש כאילו כדור הארץ נוטה על צירו. בקושי. במידה בלתי נתפסת כמעט. אבל אני מצליח להבחין בהבדל, ועכשיו הכול נראה... לא תקין.

בסופו של דבר, הטפסים נמסרים.

בסופו של דבר, אני זוכה לפגוש רופא.

אחרי הרדמה מקומית, תפר אחד קטן ושקית קרח, אני הולך בעצמי (כמו ג׳ון ויין) ויוצא מבית החולים, עדיין בחלוק אשפוז.

כשאני משתרע על המושב האחורי, בתחושה ששרדתי קרב בקו האש, יש לי רק דבר אחד בראש. ״הבחורה הזאת. קארי. מה הסיפור שלה בכלל?״

במושב הקדמי, רן צוחק ברשעות, שולף בקבוק כדורים כתום מכיס הג׳ינס שלו ומשקשק אותו בידו. ״אתה חייב לחכות חמישה ימים שהתפר יימס לפני שתיתן לזין שלך לעמוד. אתה לא רוצה שזה ייקרע שוב, בן אדם. עד אז, עדיף שלא תפנטז על קארינה מנדוזה.״

פאקס חוטף את הבקבוק מידו של רן. ״פרקוסט? יפה, אחי. כדאי מאוד שתהיה מוכן לחלוק.״

רן מדבר וצוחק עם פאקס, אבל אני כבר לא איתם במכונית. אני שוב בחדר ההמתנה, מסתכל לתוך זוג עיניים חומות זועמות ומרגיש כמו חרק. קארינה מנדוזה. קארי, עם עיניים בגון קינמון כהה. קארי, שכבר העמידה לי את הזין כשהיא נזפה בי כאילו אני ילד רע.

אני עדיין בחדר ההמתנה, חוזר בראשי שוב ושוב על המפגש עם הבחורה הזאת, כשפאקס פונה אל הכביש שמוביל אל ראיוט האוס ופולט שרשרת קללות עסיסיות שזורקות אותי בחזרה אל ההווה.

הפרצוף של רן מתכרכם בכעס. ״מה נסגר לעזאזל?״

קשה לי לרכון קדימה. משככי הכאבים מערפלים אותי במידה נעימה, אבל ברור לי שאני אשלם על התנועה מאוחר יותר, אחרי שהפרקוסט יתפוגג. ראיוט האוס הוא יצירת מופת ארכיטקטונית. הבניין העשוי זכוכית, צפחה וקורות עבות של עץ מילה, וארבע הקומות שלו מתנשאות ביופי עוצר נשימה. יופי שנפגם עכשיו בגלל הזין הענקי והביצים השעירות בטירוף שמצוירים על דלת הכניסה בספריי כחול.

בוץ ניתז מהצמיגים כשפאקס עוצר את הצ׳ארג׳ר בבת אחת. הוא ורן יוצאים מהמכונית במהירות וטסים במעלה המדרגות כאילו יש להם קוצים בתחת. אני מצטרף אליהם הכי מהר שאני יכול, כלומר לא מהר בכלל.

רן משפיל מבט אל אצבעותיו שמוכתמות בכחול זרחני. ״עדיין רטוב. הם היו כאן כרגע.״

״אני פאקינג ארצח אותם.״ פאקס מתהלך בעצבנות על מרפסת הכניסה כמו חיה בכלוב. ״מי יכול להיות כל כך טיפש? כאילו, ברצינות. מי יכול להיות כל כך טיפש?״

רן מנגב את האצבעות על המכנסיים, ובעיניו מופיע ניצוץ מתכתי מרושע. ״אני לא יודע, אבל נגלה בקרוב.״ הוא מצביע על המצלמה שקבועה בתעלת הניקוז של גגון המרפסת. ״וכשזה יקרה, יהיה בלגן.״