הבית

זהו סיפורם של כמה ילדים ושל מקום אחד, בית ספר שהפך לאטו לבית, ובו התרחשו הדברים האלו המסופרים כאן.

בראשית הדרך לא היה דבר פרט לבלבול, חשש וכמה חלומות לא מוגדרים. אז, בסתיו של 98‘ היינו בסך הכול חבורה של חמישה צעירים, ילדים ממש, מעט אחרי השחרור מן הצבא. ביקשנו למצוא מקום לפעול בו עם בני נוער שהחיים לא היטו עמם חסד והגענו אל בית ספר תיכון על סף סגירה. היה זה מקום קטן ועלום שרשת בתי הספר של תנועת הנוער העובד התנדבה לקחת עליו חסות, לשקמו ולבנותו מחדש כשדה ניסוי חינוכי, בית ספר שיפעל בקודים אחרים וחדשים, בצורה המשלבת בין הפורמלי והבלתי הפורמלי. אף אחד לא ידע לומר בוודאות מהי אותה צורה והיכן יש להתחיל.

בשכונה מזדקנת בבת גלים בחיפה, סמוך לים, בבניין ישן ששימש אי אז טרם קום המדינה כמפקדה בריטית, נחו להם בקומה השנייה שלושה חדרים, משרד קטן ושלושה קווי טלפון, ששניים מהם נאלצנו לנתק תכף ומיד בשל הגירעון הכלכלי הגדול שאליו נקלע בית הספר. היה זה מקום עתיר בזיכרונות עבר, עם מעט מאוד הווה, ובלי כל מחשבות על העתיד.

בספטמבר הרחוק ההוא, כשהתחלנו את השנה, לא ידענו כלל לאן יגיעו הדברים. אף אחד מאיתנו לא היה מעולם מורה, לא ידענו דבר על בתי ספר פרט לחוויותינו השונות כתלמידים ולא ידענו כלל לאן פנינו מועדות מבחינה חינוכית. אותה מילה מהודרת ומרוחקת ־ “פדגוגיה”, הייתה עבורנו מושג בלתי נתפס כמעט. מלאים בחששות ופיק ברכיים הגענו אל יום הלימודים הראשון. השבוע הראשון. החודש הראשון.

כך, מעט אחרי שהתחילה השנה, גילינו שכמעט כל הילדים שהגיעו להירשם לבית הספר, עשרים ושלושה במספר, היו ילדים שהבעיה האחרונה שלהם היא הנושא הלימודי. היו אלו ילדים מכל סוג ומכל צורה: ערבים, יהודים, עולים חדשים, ילדים המכלכלים את המשפחה או ילדים הטובעים בסמים ועבריינות זעירה, ילדים עצבניים ואלימים או אטיים מאוד ואדישים למתרחש. וכן, היו גם כמה ילדים שנראו רגילים למדי, עם קשיים והתלבטויות של נערים ממוצעים המחפשים את דרכם במציאות הכאוטית שסביבו. הגיוון העצום היה מהמם ממש. כמעט לא היו שני ילדים בעלי אותו “סיפור מסגרת”. שתי הכיתות שהכילו כשנים–עשר ילדים כל אחת, היו מגוונות עד כדי כך שלפעמים לא היה ברור אם ניתן בכלל ללמד בעברית, שלא לומר להסכים על אופן לימוד דומה עבור כולם.

היה ברור כבר בהתחלה, שדרושה כאן חשיבה חינוכית מקיפה וחדשה, שתצליח להביא לידי ביטוי את כל הגורמים, הבעיות והיתרונות הגלומים במצב הזה.

כך, במהלך של שלוש שנים מפרכות הפך בית הספר ל“בית חינוך”, ואחר כך פשוט ל“בית”. ניהול המקום הפך משותף ובוטלה בו למעשה ההיררכיה המוסדית המוכרת. צוות המחנכים התחלף מספר פעמים, מחנכים נכנסו ויצאו, הביאו עמם רעיונות וכיוונים למחשבה וסייעו בבניין הכללי של חוויית הבית. לאטה נבנתה תפיסת עולם הנשענת על נקודת מוצא פנימית בהירה ובלתי מתחלפת ־ הדיאלוג.

גילינו במהלך השנים שהאינטימיות, המגע הבין–אישי, היחד, השיחה, הם אלו המצליחים לגשר על פערים עצומים, הם אלו המסוגלים לברוא בכל פעם מחדש הוויה שונה ורלוונטית בבית, מותאמת תמיד לקבוצת הילדים של אותה שנה. לא חיפשנו עקרונות יצוקים בברזל, שיטות צורניות קשיחות וגבולות חדים בין מותר ואסור, אלא חיפשנו את האיכות המאירה שבמפגש, שיוצרת בכל פעם מחדש את הפנים ואת החוץ, את הראוי ואת הקשה, את המרכז והשוליים.

לא חיפשנו מערכי שיעור מוגדרים היטב ורציונלים חינוכיים קשיחים אלא ביקשנו, תוך לבטים רבים ותמידיים, למצוא תוכנית למידה בעלת רבדים רבים, תוכנית שאיננה תוכנית, אופן לימוד רלוונטי ועשיר המסוגל להשתנות תוך כדי תהליך הלמידה. כך התברר מהר מאוד, שאין כמעט קשר אצלנו בין המושג “הוראה” למושג “למידה”, ושחוויית הלמידה מאופיינת פעמים רבות ביכולת לפתוח נתיבים דיאלוגים רבים אל נפשו של הילד. כך הפכה לאטה גם הלמידה עצמה להיות ל“למידה דיאלוגית”. השיעורים נעלמו ובמקומם הופיעו ימים שלמים בנושאים הקשורים לאדם ולעולם. צורת ההוראה העיקרית כבר לא הייתה הכתבה, מבחן, מערך ושיעור. הקריאה והכתיבה השתנו והפכו ליצירה. מערכת השעות הפכה בהדרגה למרחב גמיש של התנסות ־ בשיחה, בחקירה, ביצירה, בגילוי, בחקר פנימי וחיצוני.

למרות שנראה היה לעתים שאנו ורק אנו המחנכים מעצבים את המתרחש, האמת הייתה שונה מאוד ומורכבת הרבה יותר מן הנראה לעין. העיצוב של הבית נעשה במשותף עם הילדים, גם אם בחלק מהזמן הם לא היו ערים לעומקה של השותפות הזו. חוויותיהם, אמירותיהם והמגע עמם היה הדבר העיקרי שתרם לשינויים הדינמיים בבית. לכל ילד בכל רגע נתון הייתה האפשרות להשפיע ולשנות, ליצור ולברוא. עם הזמן הפכה האפשרות לדרישה של ממש לשותפות ולעשייה. לא עוד תלמידים, אלא חניכים. מבית ספר ־ לבית. כך יצרה החוויה הדיאלוגית את מוטיב השותפות ביצירתו של היומיום. לא הרגשנו מעולם צורך בוועדות מוסדרות ופורמליות ובהצבעות דמוקרטיות למיניהן. הבית היה לאיטו לעדה, למשפחה מורחבת. התקיימו בו דיונים ארוכים, לעתים דיונים ממושכים מאוד של שבועות וחודשים, ולבסוף נקבעה הדרך מתוך החוויה המשותפת, ומתוך המקום השווה שניתן לכל אדם, ילד או מחנך במקום זה.

וכתמיד, פעם אחר פעם, את השיעורים המאלפים ביותר על האפשרי והראוי, על רוחו של האדם, על ביקורת ומהפכה, העניקו לנו הילדים. הם פשוט לא הסכימו לכל דרך אחרת פרט לזו שהביאה את מלוא משקלם של החיים אל מרכז הבית. הם הביאו את עצמם, בכנות, בכאב, באותנטיות, ואנו נאלצנו להתמודד פעם אחר פעם עם התביעה האדירה שבחשיפה עזה כל כך לאמת, למציאות שאותה הם חווים. כך הפך הבית יותר מכול למקום שבו אין חיץ בין החיים לבין בית הספר, למקום שבו האמת וההתמודדות עמה הם המכוננים את סדרי העדיפויות הפנימיים.

במהלך השנים ניסו רבים להגדיר את מה שמתרחש בבית. אחדים אמרו: “או! זהו בוודאי חינוך ביקורתי משחרר על פי משנתו של פאולו פרירה”, אחרים אמרו: “זהו בית חינוך טיפולי לנוער בסיכון”, והיו גם את אלו שטענו: “זה בית ספר מוזר לבגרות עם ילדים שנזרקו מכל מקום אחר ומורים צעירים מדי”. היו גם את אלו שעיקמו לא פעם את האף וטענו שאיננו משקיעים מספיק זמן ומאמץ בלימודים המשמימים לבחינות הבגרות ושבאופן כללי אנחנו מתנהלים באופן כאוטי מדי ביחס למסגרות חינוכיות “רציניות ומסודרות”.

אין ספק, יכולנו להתעלם ולבנות “בית ספר” סגור והיררכי שבראשו מנהל תקיף המעודד למצוינות ומצייר סמלים תלושים באוויר כראויים להשגה, אך בכך היינו מתעלמים מן הצורך העז והחי ביותר של הילדים ־ הצורך בחוויה דיאלוגית שלמה, אינטימית ויומיומית, הצורך בחוויית חיים שלמה ובלתי מחולקת בין “לימודים” ובין החיים עצמם. ייתכן שהגילויים החינוכיים הגדולים, התחושה שכל ילד הוא פלא יחיד ומיוחד ותחושת ההקמה הגדולה שלוותה את שנותיו הראשונות של הבית גרמה לנו לא פעם לחיכוכים לא פשוטים עם הסביבה הפורמלית, וייתכן שכך הוא טבען של יצירות המבקשות תחליף עמוק לקיים.

במהלך השנים היו לא מעט ניסיונות להסביר לאנשי חינוך ומנהל חינוכי מה בדיוק אנחנו יוצרים, מה יש כאן בבית הזה. רובם הסכימו שגלומה כאן איזו איכות חינוכית אותה לא פגשו במקומות אחרים אך רובם לא הצליחו להבין את מלוא עומק התפיסה, או כפי שאחד המנהלים ביטא זאת: “יש כאן ילדים נהדרים, עשיתם איתם עבודה יפה, הם פתוחים ורגישים ולא מפחדים לדבר על עצמם ועל מה שהם רוצים. כמה תוספת זמן של שיחות אישיות במערכת אני צריך לתת למורים כדי להגיע לזה?”

קשה היה לא פעם להסביר, אפילו לעצמנו, את מלוא עומקה של אותה חוויה דיאלוגית שאינה מגולמת בשעות ובמערכי פעילות, שאיננה רק תוצר של סידור חללים נכון ושל ביטול המבנה ההיררכי, שהיא לא התוצר התמידי והמתבקש של חירות וחופש, אלא שיש כאן חוויה הנוצרת אך ורק מתוך שאיפה מלאה לאחד את כל הכוחות, המאמצים והצורות כדי לברוא אותה. שיש כאן כוונה גדולה, בראש ובראשונה של המחנך וצוות המחנכים, להעמיד את עצמם פתוחים לרווחה לשיחה היומיומית על החיים, עם העולם. לא להסתגר, לא להתבייש, לא לברוח, אלא לעמוד מול החיים ואיתם, מול הילדים ועמם, לחפש את הקשר החשוף והחי. החשיפה הזאת אל החיים מלווה לא פעם בכאבים גדולים. המגע עם האמת מוליד לא פעם את הרצון לברוח ולהיעלם. שם נבחנת במיוחד אישיותו של המחנך הדיאלוגי ־ האם הוא יבחר להישאר בתוך לב הקושי, ולבקש שם את הדרך המשותפת עם חניכו אל גילוי של איכות חדשה, בלתי נגועה, כזו המאפשרת צמיחה.

במקום זה נבחן גם חוסנו הסמוי של הצוות, צוות המחנכים. לא יכולנו לחולל דבר אלמלא היינו אנו חברים בצוות, קבוצה אינטימית ואורגנית הנפגשת יום יום, חולקת את הקושי, הגילוי, היצירה. לא היה זה ולו לרגע סיפורו של מחנך אחד או יוצר בודד, אלא תמיד, המראה והאמת המשתקפת ממפגש משותף, של יוצרים רבים המעניקים את הגוון הייחודי לתמונה השלמה.

מהי משמעה של אותה חוויה דיאלוגית? בראש ובראשונה יש להבין ולהאמין שאין זאת סיסמא ריקה. בני אדם מבקשים קרבה כל ימי חייהם. בין אם לאדם אחר או ליצירתם, בין אם לטבע ולעולם ובין אם לעצמם פנימה. החיפוש האינסופי הזה של שבירת המחיצות, של חוויית האחדות מאפיין כל אדם ובמיוחד ילדים. דומה שהם זקוקים נואשות כמעט לחוויות של מגע אנושי חף מצביעות, שזהו אחד הדברים המעניקים להם את הכוח להמשיך.

ראינו במהלך הדרך ילדים שאולצו להתבגר בבת אחת, שהפכו לקשים ואלימים, לפוגעניים ומאיימים, שבמהלך של שנה אחת יצר הדיאלוג הקרוב נתיב נקי מתחת לכל הקושי והכאב. ראינו ילדים שכשהגיעו אלינו לא היו מסוגלים להחליף מילה של ממש עם סביבתם והדבר הסב להם כאב בל יתואר, ילדים שלמדו במהלך שנתיים או שלוש כיצד לתקשר עם העולם, כיצד לבטא ולבקש את מה שהם באמת רוצים בחייהם כבני אדם חופשיים. ראינו ילדים שהיה נראה כי אדישותם כלפי הסביבה עצומה כל כך שלא יוכל להיות דבר שיעניין אותם באמת, שלא יימצא דבר מה שידליק בעיניהם ניצוץ חי, ובתוך הסביבה הבלתי שגרתית של הבית הפשיר הקרח, התמוסס לאטו המרחק, ומשהו בריא, גם אם זעיר, החל מנצנץ באופק.

וכן, לצערנו ראינו גם לא מעט ילדים שהחיים הלמו בהם בעוצמות כאלו שפרק הזמן בבית לא הצליח להניע בהם את תחילתו של התהליך. אלו הם המקרים המרים ביותר. ילדים שאף אחד לא הצליח ליצור עמם מגע של אמת, נתיב שדרכו תוכל הצמיחה להתחיל.

זהו סיפורם של שישה ילדים מתוך העשרות והמאות שפגשנו במהלך הדרך, ואף שלא יסופרו כאן בפירוט מלא כל החוויות והאירועים שבהם נוצר הקשר או הרגע הדיאלוגי בין המחנך ובין הילד, נעשה ניסיון כמעט לא הוגן לזכך חוויה אחת או שתיים שמהן אירע משהו, כואב ככל שיהיה, יפה ומעשיר, מעורר ומבריא, משהו שלאחריו לא המשיכה המציאות בדיוק באותו אופן. הרגעים האלו קרו לא רק בין מחנכים לילדים אלא גם בין הילדים ובין עצמם. אנו מבקשים להאמין כי זרע שיש בו אמת נטמן ברגעים היחידים האלה. וזרע זה, גם אם אין בהכרח רואים את תוצאותיו תכף ומיד, עתיד ברבות הימים לשנות ולו במעט את אפיק החיים של אותו אדם.

ויותר מכך, זהו סיפורו של מקום אחד, של בית ספר, שביקש למצוא דרך פשוטה לעבוד עם ילדים לא פשוטים, ומצא בעקבות ההתנסות החיה והמפליאה פדגוגיה שאינה פדגוגיה ־ זרם מעמקים חדש–ישן שגלומה בו אמת עזה וגלום בו הכוח להפוך ניצוצות חבויים לגלויים. זהו סיפורם הלא מדובר של אלפי רגעים של מגע, של גילוי, של חשיפה והצטרפותם למבנה פיסי וחי, לבית. בית מישלב.