הבית הכחול

שמחה

[1]

הייתה שמחה בחייהם בבית הכחול. שמחה לא מבוטלת. במפתיע, אם היה מי מהם נשאל באותם הימים על שמחותיהם — מתי ואיך ובשל מה הן נולדות ומתות — היה מתקשה להשיב. רגעים קטנים, של כלום. הם לא ידעו שהם שמחים.

אולי אין הדבר מפתיע כי אם נעוץ בטבעה הצלופחי של השמחה, החומק מהר כל כך מן היד המבקשת לאחוז בה. חמור מכך: בטפשותו הבלתי נסבלת של הלב, שאיננו יודע עד כמה חיוני לאחוז בכל צלופח שכזה, להדק אותו חזק חזק אל בית החזה ולא להרפות. כי כמה מהר הוא יחמוק. כי כמה בלתי נסבלת תהיה המחשבה איך איפשרת לו לחמוק ככה.

[2]

זיכרונות השמחה, לעומת זאת, היו צלולים, מוצקים ועשירים.

נסיעה ביום סערה לאכול גלידה אמריקאית בנמל. ארוחות הערב והבוקר, בעיקר בימי ששי. טיולי השבת. צינת מי ים המותזים בצווחות צהלה על גוף לוהט, ואחר כך הקמת ארמונות החול המפוארים. הפיקניקים. משחקי המונופול האינסופיים, הריבים על רכישת הבתים והמלונות. בניית הסוכה השנתית (הסדינים הקשורים בחבלים מאולתרים, שרשראות הבריסטולים), מדורות ל"ג בעומר (אחת של כיתת הילדה ואחת של אחיה), שריפת המחברות במגרש הנטוש בסוף שנת הלימודים. מתיקות השינה במיטות העץ אחרי יום ארוך. כמה בבירור הצטיירו בדיעבד כל אלו, ועוד רגעים רבים לאין שיעור יותר משאפשר למנות.

לימים, כשחשבו על כך, או נזכרו במי מאלה פתאום וללא אזהרה, היה משהו תופס ומכווץ אותם.

לא היו למשהו הזה מילים.

ראו: אושר; זיכרון; נצח

[3]

השמחה עם האיש הייתה אחרת. זהירה. יודעת וזוכרת כל העת את הבדידות חסרת התקנה וגם את הכאב שאי אפשר לרפא, אבל איכשהו דווקא בגללם הייתה חריפה יותר. ויקרה ללב.

ראו: בדידות